אמרי שפר א' אב ה'תשע"ו

 

  אדם מאמין חייב לקחת את אמונתו ולהביאה לידי מעשה, מדגיש הגר"ש שבדרון. אדם ש'אומר' בכל הזדמנות אני מאמין בה' ושומר תורה ומצוות,  אבל באותה מידה אני גם מאמין בדברים הסותרים את עיקרי האמונה היהודית, סופו של דבר שהדעות הסותרות עלולות להביא ל"קצר חשמלי" בנפשו, והוא פשוט יכול "להישרף"

     אדם מוכן לעזור למי שבמצוקה, אבל אם לשני טוב והוא נמצא ברווחה כלכלית - בשום פנים ואופן לא מוכנים.

     אדם מישראל צריך לנהוג בדרך הממוצעת, כדברי הרמב"ם בהלכות דעות. אסור להפריז בנטייה לצד כלשהו. כשם שהרשע עלול מצד טבעו לעבור על 'לא תגרעו', כך הצדיק עלול לעבור על 'לא תוסיפו' ולהחריב את העולם בצדקותו. (עיטורי תורה)

      "אדם מרגיש שלם כאשר צרכיו באים על סיפוקם והוא נהנה מבריאות, ממזון מדיור וממרחץ. (הרמב"ם - מורה נבוכים)

     אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו. (פרקי אבות)

     אדם נעשה חכם רק כשהוא לומד לקח ממה שעשה כשהיה טיפש.

     אדם עניו הוא אדם שחיי בהכרה מוחלטת את הידיעה ש'אין עוד מלבדו'!

     אדם צמא זה אדם שיש לו חוסר. והחידוש הגדול הוא שהוא חייב לפעול כדי לרוות את צמאונו. במים זה ענין מוחשי ולא צריך הרבה הסברים, אך בדברים האחרים שנמשלו למים לא תמיד מבינים את זה. וזה החידוש הגדול של ישעיה. להבין שחסר לנו, להבין שחסרים אנחנו ולא להשאר תקועים עם עצם הידיעה אלא חייבים לבצע פעולות מעשיות כדי לתקן את מעשינו.

הכומר מחסידי אומות העולם שרצה להיקבר בכל מחיר בקבר ישראל "ּתָמֹת נַפשִי מֹות ישָרִים ּותהִי אַחֲרִיתִי ּכָמֹהּו'' (במדבר כ"ג י)'(מתוך ברכי נפשי, קדושים)

     הסיפור דלהלן הועבר אלינו על ידי תלמיד חכם המתגורר בירושלים,  ששמע את הדברים מיהודי יקר, מתושביה הנכבדים של שכונת 'גוש 80 ,' הנמנה על המתפללים הקבועים בישיבת בריסק, וממתנדבי החברא קדישא בירושלים.

     בשיחה אקראית שניהלתי עם איש החברא קדישא, מספר התלמיד חכם, אמר לי הלה שיש לו ידידות קרובה עם כומר שוויצרי אחד. תוך כדי כך החל איש החברא קדישא לגולל בפניי את סיפור חייו, ותיאר מה עבר עליו בשואה האיומה. דע לך, אמר, כומר זה הינו יוצא דופן משאר הגויים שהכרתי, והוא מחסידי אומות העולם ממש.  בניגוד לנוצרים רבים, וכמרים במיוחד, שנטלו חלק נכבד בחורבן היהדות בשואה, והוכיחו את כוחם בשנאת עולם לעם עולם, הכומר שעליו אני מדבר- התנגד לשנאה זו בכל כוחו, וגם היה שותף אישי בהצלתי. הוא דיבר תמיד על השקר הגדול של הנצרות בימי השואה, ואמר שהוא מאמין גמור בדת ישראל, אומר איש החברא קדישא.  האיש סיפר שמאחר שהכומר ההוא היה שותף בהצלתו, הוא חש לו הכרת הטוב ושומר איתו קשר עד עצם היום הזה. 'עד כדי כך מגיעים הדברים שלפעמים כאשר הוא מגיע לארץ ישראל, הוא מבקרני בביתי.

     בשלב זה נעצר המספר קמעה, ונראה כמהרהר, ואחר כך הוסיף: אספר לך סיפור מעניין שאירע לי איתו לאחרונה. כומר זה, ביודעו את האמת,  חשקה נפשו להיקבר בקבר ישראל. הוא שלח לי מסמך של צוואה שבו הוא מודיע על וויתור מראש בקבורה של הכנסייה, ורצונו ובקשתו להיקבר בקבר ישראל, ובקשתו שטוחה לפני שאדאג למימוש הצוואה.  עמדתי נבוך, ולא ידעתי מה לעשות, שהרי ההלכה היא שאין קוברין עכו"ם אצל ישראל, וברור שלא מצאתי שום צד להקל בדבר. אך מאידך גיסא עומד כאן חסיד אומות העולם ומבקש בקשה.  נכנסתי אל מרן הגרי"ש אלישיב והצעתי בפניו את הדברים. פשוט וברור שלמרות שתיארתי בפני מרן את חסידותו של הגוי הלזה, ועד כמה סייע ליהודים, פסק ואמר שאין כל היתר לקוברו אצל יהודים, אבל,  הוסיף הגרי"ש אלישיב, תסביר לו שאין זו מחמת שנאה, אלא ממניעים הלכתיים גרידא, וכך עשיתי.

     הגוי הבין את הדברים, ואמר שדווקא משום שמעריך מאוד את היהדות,  הוא מבין שיש דברים שאי אפשר לשנות בה. והנה לאחר זמן הוא מתקשר אלי שנית, ובפיו הצעה. 'כיון שאי אפשר לקבור אותי ליד יהודים יש לי רעיון', אמר. 'אני אצווה לשרוף את גופי לאחר שאמות, ויצררו את אפרי בתוך צלוחית, ואולי את זה כן יהיה מותר לקבור ליד יהודים והיה זה שכרי...  ניגשתי שוב אל מרן הגרי"ש, שחייך ואמר שאין מה לעשות, וגם באופן זה אי אפשר לקוברו בקבר ישראל. התקשרתי אל הכומר, ומסרתי לו את הדברים כהוויתם, והבעתי בפניו את צערי על כך שעצה זו עדיין לא מהווה פתרון, ואי אפשר למלא את בקשתו, עד כאן הסיפור כפי שהתרחש במציאות.  התעוררות גדולה הייתה לי מהסיפור הנ"ל, אומר הת"ח הירושלמי, שהעביר לי את הדברים. עד כמה עלינו להודות ולהלל שאנחנו יהודים! הנה הגוי ההוא, למרות היותו מחסידי אומות העולם, בכל זאת אין לו בשום אופן הזכות אפילו להקבר בקבר ישראל, ואפילו בתור אפר.  ואילו אנחנו, בני אברהם יצחק ויעקב, זכינו אף לחיות בקרב ישראל כל ימי חיינו! התגדלנו בבתי המדרשות, על ברכי התלמידי חכמים, והעשרנו את נפשנו בתורה וביראה. כמה מאושרים אנחנו! על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, שקרבנו לפני הר סיני - - -

השידוך בצחוק שנעשה רציני (פניני בית לוי, גליון 390)

     מרדכי או כפי שקראו לו ידידיו, מוטל, היה מתמיד גדול. הוא למד בישיבה ולמד בחשק רב, מבלי להסתכל על השנים החולפות במהירות. הוא כבר לא היה בחור צעיר ושנים לא מעטות עברו עליו מאז שנכנס לתחילת הכלל של ”בן י“ח לחופה''.

     פעם אחת קרא אליו ראש הישיבה את מוטל ואמר לו כי הגיע הזמן לעשות משהו למען שידוך הגון. מוטל הצטדק, באומרו, כי אין לו אף אחד מי שיתעניין בגורלו וידאג לו, כי הוא עני מרוד ואינו מתאר לעצמו מי ירצה בו בתור חתן לבתו. אולם ראש הישיבה לא קיבל התירוצים הללו ואמר לו שחייבים לעסוק בחיפוש אחר שידוך ויעץ למוטל לצאת לעולם הגדול ולקחת את הענינים בידיים. הוא גם בירך אותו כי ה‘ יזמן לו זיווג הגון. 

     יצא אפוא מוטל לעולם הרחב. הוא נדד מכפר לכפר ומעיר לעיירה.  כיוון שלא הייתה לו פרוטה שחוקה הוא נאלץ ללון ב“הכנסות אורחים“ ולהיות סמוך על שלחן נדיבים. מצוות הכנסת אורחים היא מצווה גדולה ועל כן קיבלו את הבחור שלנו בסבר פנים יפות בכל בית שעל דלתו התדפק, נתנו לו לאכול לשובע ואף כסף להמשך דרכו. 

     פעם אחת הגיע מוטל לעיירה אחת, כשהוא רעב כהוגן . הוא נעצר ליד בית מהודר, שנראה היה בעליל, כי דייריו אמידים למדי, והתדפק על הדלת. פתחה לו משרתת שאמרה, כי בעלי הבית אינם, אך היא רואה כי הוא לא אכל מזמן ולכן ייכנס נא למטבח וישבור את רעבונו.  מוטל נכנס למטבח, וישב באשר הורו לו לשבת. הטבחית עמדה באמצע הכנת הארוחה ואתה יחד עברו עוד כמה משרתים ומשרתות.  במטבח שררה אוירה עליזה: כל העובדים היו במצב רוח מרומם וקיבלו את ההלך הצעיר בסבר פנים יפות, כאילו היה אורח חשוב.  תוך שכיבדו אותו באוכל ומשקה, ניהלו אתו אנשי הבית שיחת חולין והוא השיב בתמימות על שאלותיהם המתחכמות עד מהרה הגיעו למסקנה, כי לפניהם בחור שאינו מן החכמים הגדולים ואחד מהם החליט לחמוד עמו לצון. הוא שאל את מוטל אם הוא נשוי ויש לו ילדים או שמא הוא עדיין רווק. וכאשר מוטל השיב מה שהשיב, שאלוהו אם מוכן הוא להשתדך. – מדוע לא? השיב מוטל בתמימות.  אם כן, הרי זה מצוין – אמר לו הלץ הראשי – הנה לבעל הבית שלנו בת יחידה, בחורה יהודיה מצוינת בכל המעלות, אולי אתה רוצה, ר‘ מוטל, שנדבר אתה בעניין השידוך אתך? מדוע לא? נתן מוטל את הסכמתו מניה וביה. כולם שמחו להצעה ה“נכונה“ והסכימו כי יש לעשות מעשה.  הלכו אפוא אחדים מהמשרתים אל חדרה של הנערה ושאלוה אם מוכנה היא ליטול חלק ב“משחק“ המרתק“ היא הסכימה ברוח טובה ו“שלוחי המצווה“ חזרו למטבח במצב רוח חגיגי ואיחלו ל“חתן המיועד“ מזל טוב מקרב לב.  אפשר כבר לכתוב ”תנאים“ באו והודיעו לו בצהלה – האם אתה יודע איך כותבים ”תנאים“? – שאלו את הבחור התמים והוא הניע בראשו לאות הן.  מיד הביאו עט, דיו ונייר ומוטל כתב את ה“תנאים“. שניים מן המשרתים חתמו כעדים. לאחר מכן שברו צלחת, כנהוג, ושוב איחלו ל“חתן – כלה“ מזל טוב. מצב הרוח היה לעילא ולעילא . השלב הבא היה העמדת חופה. הליצנים לא הסתפקו ב“תנאים“, אלא העמידו ארבעה כלונסאות ועליהם מפת שולחן. למוטל לא הייתה טבעת במה לקדש את ”כלתו“, לכן ביקש אותה, שתתן לו את הטבעת שלה, במתנה. היא עשתה כן ומוטל קידש אותה ”כדת וכדין“ בטבעת שקיבל במתנה ... כאשר המשחק הגיע לשלב כה ”מתקדם“, הודיעו אנשי המטבח למוטל המופתע כי הגיע הזמן שילך הביתה. וכי מדוע זה עלי ללכת עתה? שאל מוטל בתמימות אמיתית – הרי עכשיו אני חתנו של בעל הבית !? חבורת הליצנים צחקה לו בפנים, אולם כאשר ראו כי הוא מתכוון לדבריו ברצינות, נתמלאו עליו כעס והשליכוהו מן הבית.  מוטל, שלא ידע ”חוכמות“, התיישב על מפתן הבית, וחיכה לבואו של ”חותנו“, הלא הוא בעל הבית, אבי ”אשתו“, שאותה הוא קידש קודם לכן.

     לעת ערב הגיע בעל הבית ומוטל קידם אותו בברכת ”ערב טוב,  מחותן“ ! מי אתה? האם יצאת מדעתך?! – שאל הגביר את מוטל בכעס מהול בסקרנות. אולם מוטל לא נשאר חייב מענה. הוא הסביר לו בפרוטרוט מרגיז את אשר אירע בביתו, כאשר הוא נעדר ממנו.  השידוך בצחוק שנעשה רציני הגביר נתקף חרדה גדולה. הוא קרא למוטל להיכנס הביתה ורץ ישר אל בתו, כדי לברר אצלה את אשר קרה. לאחר מכן חזר אל מוטל ואמר לו: ”לאיש אל ייוודע את אשר נעשה כאן. קח לך 20 רובל ונלך אל הרב, כדי שיסדר גט תכף ומיד“ הוא הוסיף כי בצורה כזו יישמר כל העניין בסוד כמוס ואיש לא יידע שמוטל נפל קרבן למהתלה וממילא לא יזיק לו הדבר לשידוך...  מוטל סירב בעדינות אך בתוקף לקחת את הכסף, הוא אמר כי אין יכול להחליט על הדבר הזה לבדו וכי עליו להתייעץ עם ראש הישיבה שלו. אם הגביר רוצה, יכול לבוא עמו אל ראש הישיבה שלו וכאשר הוא יפסוק, כך ייעשה. לגביר לא נותרה ברירה. הוא ציווה לרתום סוסים לעגלה ודהר אל עירו של מוטל, כדי להתייצב בפני ראש הישיבה, הגביר שמע את שמעו של ראש הישיבה וידע כי הוא איש חכם וצדיק. היה אפוא בטוח, כי ראש הישיבה יחליק את העניין בצורה כלשהי.  לאחר ששמע מה שקרה, שקע ראש הישיבה בהרהורים, ולבסוף אמר: על הגביר, ה“מחותן“ בעל כורחו, לתת למוטל סך 3000 רובל ולאחר מכן לחכות חצי שנה. אם בתום תקופה זו, יעמדו ה“מחותן“ ובתו על דעתם כי הם רוצים גט, ישמש הסכום כפיצוי למוטל על ביטול השידוך. לעומת זאת, אם יאותו לקיים את השידוך, יהיה הסכום לנדוניה לזוג הצעיר, הגביר לא היה שבע-רצון מפסק דינו של ראש הישיבה, אולם לא הייתה לו בריריה, כי הרי הסכים מראש לקבל מה שייאמר לו. הוא השליש אפוא את הסכום אצל ראש הישיבה ואמר כי בעוד ששה חודשים יבוא יחד עם בתו, לקבל את הגט...

     לאחר שהגביר נסע לדרכו, אמר ראש הישיבה למוטל כי יישאר אצלו בבית וימשיך בלימודיו כמקודם. לרבנית הוא אמר לתת למוטל לאכול כל טוב שאפשר להשיג בכסף, במיוחד מאכלים מזינים, שישנו את צורתו החיצונית מן הקצה אל הקצה.  משעברו חמישה חדשים וביקורו של הגביר ובתו נעשה אקטואלי – הורה ראש הישיבה למוטל להזמין אצל החייט חליפת בגדים משובחת, מהסוג שלובשים אברכים חשובים, הסמוכים על שולחן חותניהם העשירים. ואכן, כאשר החליפה הושלמה ומוטל נכנס אל ראש הישיבה כשהוא לבוש בה ועל ראשו מגבעת חדשה ועל רגליו זוג מגפיים חדשות – הוא נראה כה יפה, שאפילו ראש הישיבה לא הכירו, לא היה זה אותו מוטל שחיזר על הפתחים, אותו בחור חיוור ורזה, העטוף קרעים – אלא ”אברך משי“ בעל הדרת פנים, שהשכינה שורה עליו.

     בתאריך הקבוע הופיע הגביר, בלווית בתו, בהיכנסם לבית ראש הישיבה, פגשו שם אברך מהודר-מראה, שעשה עליהם רושם גדול.  הם מהרו להיכנס אל ראש הישיבה, כדי להסדיר את עניין הגט מה שיותר מהר.  ראש הישיבה שאל את הגביר, אם אמנם נחושה החלטתו לבצע את הגט. הוא השיב בהחלטיות, באומרו כי אין הוא גביר, בעל בעמיו,  מכובד על כל שכניו – יכול להרשות לעצמו חתן כמו הבחור העני והפשוט, ששמו מוטל“. הלא כל השומע יצחק לי על ”שידוך“ לא יוצלח זה“ – אמר הגביר. ”וכיצד היה מוצא חן בעינכם אותו בחור היושב בביתי, שראיתם אותו בוודאי בהיכנסם כאן?“ – שאל ראש הישיבה. ”הוא תלמיד חכם גדול וגם בעל אמצעים: יש לו כמעט 3000 רובל מוזמנים!?“ ” זה היה מוצא חן בעיני בהחלט!“ – אמר הגביר ופנה אל בתו בשאלה,  מה היא הייתה אומרת להצעה שכזו.  הבת, רחל, הסמיקה והשפילה את עיניה, ניכר היה כי הסכמתה להצעה כזו נתונה מראש. ראש הישיבה קם ממקומו, ניגש אל הדלת וקרא: ”ר‘ מרדכי, בבקשה להיכנס פנימה !“ מוטל נכנס ונתן ”שלום עליכם“ לחותנו. הגביר ובתו נרעשו ונבוכו מפגישה בלתי צפויה זו. הם לא רצו להאמין למראה עיניהם, כי לפניהם עומד אותו מוטל בכבודו ובעצמו.  שוב לא היה מדובר בגט כלל, הגביר היה מרוצה ביותר מחתן שכזה ולא פחות ממנו הייתה מרוצה רחל‘ה, הכלה הנאה, בתו היחידה של הגביר. ” זאת תהיה חתונה שידברו עליה!“ – אמר הגביר בשמחה רבה ומיד הזמין את ראש הישיבה שיאות לבוא ולהיות ה“מסדר קידושין“ בחתונה. ”שתהיה בשעה טובה ומוצלחת? אמר ראש הישיבה וביקש את הרבנית להעמיד על השלחן כיבוד ומשקה, כדי שהמחותנים ירימו כוסית וישתו ”לחיים''.

     החתונה נעשתה ברוב פאר וראש הישיבה נשא דרשה, בה הפליג בשבחו של החתן ודיבר על דרכי ההשגחה שסיבבה את העניין, עד ששידוך מוצלח זה, שהתחיל ”בצחוק“, כביכול, יצא אל הפועל.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/