הכותל המערבי

הכותל המערבי

הכותל המערבי (בקיצור: הכותל) הוא אחד מארבעת קירות התמך המקיפים את הר הבית זה כאלפיים שנה, משלהי תקופת בית שני ועד ימינו. במסורת היהודית מיוחסת לכותל המערבי קדושה יתרה, וכנראה כבר במאה ה-14 נקבע מקום תפילה בסמוך אליו, המשמש עד היום.

לכותל המערבי חשיבות דתית, לאומית והיסטורית, ואלה מביאים אליו מיליוני מבקרים בכל שנה, יהודים ושאינם יהודים - בני מצווה חוגגים שם עם משפחתם, חיילים נשבעים אמונים ברחבתו העליונה, ואישים מרחבי העולם מבקרים בו.

מבנה הכותל

הכותל המערבי נבנה כחלק מסדרת שיפוץ מקיפה ביותר שיזם המלך הורדוס בהר הבית במאה הראשונה לפני הספירה. עד ימיו של הורדוס היה הר הבית קטן למדי, והשתרע על שטחו הטבעי של הר המוריה. הורדוס הרחיב את המתחם אל הגאיות וההרים המקיפים את ההר. כדי לתמוך ברחבה הגדולה, ששוליה תוכננו להיות מעל פני הקרקע, הורדוס הקים ארבעה קירות תמך עצומים, שיצרו יחד מבנה טרפזי, ובחלל בינם לבין ההר בנה קשתות וקמרונות. הכותל המערבי, שהוא הארוך מבין הכתלים, נמשך לאורך כ-488 מטרים, וגובהו המקורי הגיע ככל הנראה לכ-30 מטרים מעל מפלס הרחוב של ימי הבית השני. עקב איסור מוסלמי על מחקר ארכאולוגי בהר הבית, לא ניתן למדוד את עובי הכותל, אולם על פי מדידות שונות נראה כי עובי הכתלים כולם נע בין 4 מטרים בחלק התחתון, ל-2 מטרים בחלק העליון.

הקיר נבנה ברובו באבני גיר מסוג מֵלֶכֵּה, שנחצבו כנראה בין השאר במערת צדקיהו, השוכנת במרחק של כמה מאות מטרים מהר הבית. גודל האבנים ומשקלן משתנה, ונע בין כשני טון לכמה מאות טונות כל אחת. האבן הגדולה ביותר שוכנת במנהרות הכותל ואורכה כ-14 מטרים. כדי לייצב את הכותל, שהיה נתון בלחץ עצום של הקשתות והקמרונות בחללים הפנימיים שמאחוריו, הוא נבנה בתבנית פירמידאלית, כך שכל נדבך נסוג בכשני סנטימטרים פנימה ביחס לנדבך שתחתיו. דבר זה מאפיין את הכתלים כולם, וניתן להבחין בשיפועים אלה בפינות הר הבית. לטענת דן בהטמטרת התבנית הפירמידאלית היא לתקן את האשליה האופטית הגורמת לעומד בסמוך לקיר גבוה לחשוב שהקיר נוטה לכיוונו.

בשנת 2011 התגלו מתחת לנדבך הראשון של הכותל, באזור קשת רובינסון, מטבעות שככל הנראה הוטבעו כ-20 שנה לאחר מות הורדוס; תגלית זו מערערת את הקביעה כי הכותל המערבי נבנה כולו בתקופת הורדוס.

הכותל המערבי קיים עד היום לכל אורכו, ומשתרע מפינת הר הבית הדרום-מערבית ועד הפינה הצפון-מערבית, לאורך הגן הארכאולוגי ירושלים, רחבת התפילה, בצמוד לבתים פרטיים ברובע המוסלמי ולאורך מנהרות הכותל. הקטע הדרומי, השוכן בגן הארכאולוגי, משתרע לאורך כ-80 מטרים; רחבת התפילה כוללת כ-60 מטרים, וכל המשכו של הקיר עובר במנהרות הכותל. החלק הגלוי המוכר ביותר של הכותל הוא רחבת התפילה, בה מתנשא הכותל לגובה של 15 מטרים, כ-8 מהם (7 נדבכים) מקוריים. מתחת לרצפת רחבת הכותל קבורים עוד 17 נדבכים מקוריים. חלק גלוי קטן נוסף הוא הכותל הקטן, השוכן ליד שער הברזל ברובע המוסלמי.

נדבכיו העליונים של הכותל, כשאר הכתלים, נהרסו על ידי הרומאים בעקבות המרד הגדול וחורבן ירושלים בשנת 70 לספירה, אך שופצו בידי שושלת בית אומיה המוסלמית במאה השמינית או בידי הפטמים. במסגרת שיפוץ זה בנו המוסלמים מספר נדבכים מעל אבני הכותל המקוריות, ופילסו את שטח הר הבית מחדש. ברחבת התפילה, למשל, ניתן להבחין בין האבנים המקוריות ובין השיפוץ: האבנים ההרודיאניות גדולות מאוד אך מגוונות בגודלן, הן מוחלקות, ולכל אחת מהן מסגרת שוליים מוקפדת. האבנים המוסלמיות, לעומת זאת, קטנות בהרבה, בעלות גודל אחיד, ופניהן חלקות לגמרי ללא גימור או מסגרת.

מעל הבניה המוסלמית הקדומה נוספו בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי 16 נדבכים צרים לכותל באזור רחבת התפילה (שהייתה אז סמטה צרה). ההוספה בתקופת המנדט (השורה העליונה בכותל, הבולטת בבוהקה הלבן) עוררה מתח בין יהודים ומוסלמים, ואף עלתה כטענה יהודית על הפרת הסטטוס קוו בדיונים במשפט הכותל.

קטע הכותל ברחבת התפילה מאופיין בצמחיית-קירות טיפוסית, הכוללת כמה פרטים של צלף קוצני, שיכרון זהוב, שרביטן, מציץ סורי, צמרנית הסלעים, לוע הארי הסיצילי, וארכובית שבטבטית^[3].

כתובות על גבי אבני הכותל

על אחדות מאבני הכותל המערבי (וכך גם בשאר כותלי הר הבית) נחרטו במהלך

השנים כתובות עבריות על ידי עולי רגל יהודים שביקרו במקום.

כתובת עברית קדומה מצויה מתחת לקשת רובינזון ומצטטת (לא במדויק) מדברי ישעיהו הנביא (פרק ס"ו, פסוק י"ד) את המילים "וראיתם ושש לבכם ועצמותם כדשא". בין הנוסח הזה לנוסח המסורה יש שני שינויים חשובים: "עצמותם" במקום "עצמותיכם", וחסרונה של המילה "תפרחנה" אחרי "כדשא". כתובת זו נחשפה בחפירות בידי בנימין מזר, והוא תארכה למאה ה-4, וייחסה ליהודים שקיוו לבניין בית המקדש השלישי, בעקבות תמיכת הקיסר יוליאנוס הכופר בבנייתו. מאוחר יותר חפרו במפלס שמתחת לכתובת רוני רייך ויעקב ביליג וגילו בית קברות, ככל הנראה של נוצרים. אחת מהשערותיהם היא שהכתובת מתייחסת אל נקברים אלה, ושהשינוי בנוסח הפסוק נעשה בכוונה תחילה- לעג לעצמות הגויים.

ברחבות הכותל המערבי מצויות, בנדבכים שמעל לראשי המתפללים, כתובות רבות המאזכרות שמות עבריים, ככל הנראה של עולי הרגל עצמם שבכך ביקשו להנציח את שמם על גבי האבנים הקדושות. כתובות אלו נחרתו על אבנים שהיו בעבר בגובה המתפללים, אך בשל הנמכת מפלס הרחבה קשה כיום לראותן. בין הכתובות היו שמולאו בצבע כדי להבליט את הכתובת על פני האבן, ובשאר הכתובות- עם חלוף השנים הצבע נעלם או הוסר והכתובות התמזגו עם גון האבן.

תולדות הכותל במסורת היהודית

קדושת המקום

במקרא נחשב מקום בית המקדש למקום קדוש, ואף על הר הבית חלים דיני קדושה שונים. לפי דיני קדושה אלו נאסרו חלקים שונים ברחבי הר הבית לכניסה שלא בטהרה ושלא בקיום תנאים מיוחדים נוספים. גם לאחר חורבן הבית הקדושה עדיין קיימת באותם המקומות ומחמת שלא ניתן היום להיטהר מטומאת מת הרי שעל פי ההלכה היהודית הכניסה לחלקים מסוימים מהר הבית (אזור המקדש והעזרות) אסורה באיסור כרת. מאחר שתקופה ארוכה לא יכלו יהודים להיות בירושלים ובהר הבית, לא נשארה מסורת ברורה היכן בדיוק המקומות המותרים בו. תפילה מול כתליו השונים של הר הבית הייתה המקום הקרוב ביותר שלא היה ספק לגביו. מאוחר יותר, ובנסיבות היסטוריות שונות, זכה כותלו המערבי של הר הבית למעמד מיוחד מביניהם.

אמונה מסורתית רווחת קושרת את המאמר "מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי של בית המקדש" לכותל המערבי של ימינו. יש הטוענים שקישור זה הוא מאוחר, ובפועל מדבר המדרש על כותלו המערבי של בית המקדש עצמו, כפי שניתן ללמוד מהמדרש, המבאר כי קדושת הכותל המערבי של בית המקדש נובעת מכך שמקום השכינה הוא במערב (ומשום כך אף כיוון התפילה, לפי אחת הדעות בחז"ל, הוא לצד מערב). והאגדה המובאת במדרש, לפיה הכותל המערבי הוא הכותל היחידי שלא חרב, מתייחסת אף היא לכותלו של בית המקדש, ולא לכותל המערבי של הר הבית - הכותל המערבי של ימינו. עם השנים, כאשר נתקבע הכותל המערבי כמקום תפילה מרכזי ובעל חשיבות רבה, עשו יהודים רבים שימוש במדרש זה כדרך לתאר את מידת חשיבותו של הכותל. לעומת זאת, יש הטוענים

תקופת המשנה והתלמוד

תפילות של יהודים ועלייתם לאתרים סביב קירות הר הביתתלמוד כבר לגבי חכמים בדור שלאחר החורבן, אולם לאחר מרד בר כוכבא אסרו הרומאים על יהודים לבוא לירושלים. תפילות של יהודים מול קירות הר הבית מתועדות החל מהמאה הרביעית בסיפורי נוסעים ועולים לרגל. עדות ראשונה לכך נמצאת בדבריו של "הנוסע מבורדו" - עולה רגל נוצרי, שהגיע לירושלים בשנת 333:

	"יש שתי אנדרטאות של אדריאנוס,  ולא רחוק מהאנדרטאות נמצאת אבן נקובה שהיהודים באים אליה כל שנה ומושחים אותה בשמן.  הם מקוננים על עצמם באנחות וקורעים את בגדיהם ואז עוזבים".
– יומן מסע מבורדו לירושלים,  תיאור ירושלים, חלק 591

התיאור מתייחס ככל הנראה לטקסי האבלות של תשעה באב. מקומה של "האבן הנקובה" אינו ברור, אך לצד ההנחה שהכוונה לאבן בכותל המערבי, שכן הוא מופיע בפירוש בתיאורים דומים נוספים, יש שמעריכים שהיא עמדה דווקא באזור הפינה הדרומית-מזרחית של הר הבית. באותה תקופה הוטלו מגבלות חמורות על כניסת יהודים לירושלים, כך שיהודים פקדו בעיקר את הר הזיתים, שממנו היה אפשר להשקיף על הר הבית. כיוון שכך, ייחסו יהודים חשיבות מיוחדת דווקא לכותל המזרחי של חומת הר הבית, כיוון שהוא הנשקף מהר הזיתים, וכיוון שממנו יצאו הכהן הגדול ועוזריו להכין אפר פרה אדומה בתקופת המקדש.

בימי הביניים

עד למאה השביעית, עמדו בשיממונן חורבותיו של בית המקדש, שהשלטון הביזנטי לא שיפצם או שינם. בשנת 614 גורשו הבזנטים על ידי הפרסים, שנעזרו ביהודים במלחמותיהם בארץ ישראל ובירושלים, ואלו העניקו ליהודים חופש פעולה מסוים שעורר תקוות משיחיות בקרב היהודים, שאף היו מעורבים בהרס הכנסיות שחוללו הפרסים. כעבור זמן לא רב חל מפנה בעמדת הפרסים, שנטו אחר כך להעדיף לטפח את קשריהם עם המוני הנוצרים בשטחים שכבשו. השינוי בעמדתם של הפרסים הביא לקיצו את הניסיון היהודי להפוך את ירושלים לעיר יהודית.

עם שובם של הבזנטים לשלוט בירושלים בשנת 628 נפרעו מן היהודים על תמיכתם, וחוללו הרס נורא ומכוון בהר הבית. הכותל המערבי של הר הבית ניזוק פחות, שכן למרגלותיו שכנה שכונת מגורים, שהרס הכותל היה מחייב את פינויה. אך זמן לא רב אחרי שובם של הביזנטים, בשנת 638, נכבשה ירושלים בידי המוסלמים. אלו שיפצו והגביהו את כתליו החרבים למחצה של הר הבית, הקימו מבני ציבור של הח'ליפות סמוך לכותל המערבי. הם בנו, אולי על בסיס יסוד הכנסייה הביזנטית, את מבנה כיפת הסלע.

בראשית התקופה הערבית הראשונה הגיעו לירושלים כשבעים משפחות יהודיות מטבריה, בהזמנת השלטון החדש אשר נזקק למלאכות בהן עסקו והתמחו. יהודים אלה קבעו את מקום מגוריהם בסמוך לכותל הדרומי של הר הבית. נאסר עליהם להיכנס להר הבית, אותו הפכו המוסלמים לאתר הקדוש להם.

על תפילות היהודים בסמוך לכתלים הדרומי והמזרחי של הר הבית בתקופה הערבית הראשונה, כותב מאיר בן דב:

	"הבחירה של הדרום כאתר התפילה היהודי נבעה מכך שבכותל הדרומי נמצאו שני שערי חֻלדה: שערי הכניסה והיציאה הראשיים של הר הבית, בימי הבית השני. כמה עשרות שנים לאחר-מכן, בנו המוסלמים ארמון וכמה מבני-יוקרה הקשורים בו, מדרום להר הבית וסמוך לשערי חלדה. השערים ששוקמו היו לשערי כניסה להר הבית, אך נועדו רק לבאי הארמון, וכך נאלצו היהודים לחפש להם שוב אתר לתפילה. הפעם פנו לכותל המזרחי. היה זה בשל שער הכהן, הוא שער שושן ובשל המסורת, לפיה כאשר יהודים לא יכלו להיכנס לעיר הם התפללו אל מול כותל המזרח ושער הכוהן מעל הר הזיתים. עם נפילת השושלת האומנית והזנחת מפעל הבנייה האדיר בדרום, חזרו יהודים להתפלל סמוך לשערי חלדה בדרום".
– מאיר בן דב, 'הכותל המערבי: מאימתי?'

הרמב"ם אשר שהה בארץ ישראל בשנים 1165 - 1166, ביקר ככל הנראה בירושלים למשך שלושה ימים ואף נכנס להר הבית עצמו להתפלל אך אינו מזכיר ביקור באחד מכתליו של ההר^].

בנימין מטודלה, שביקר בירושלים בשנת 1170 בערך, מזכיר מקום מול כיפת הסלע: "כותל מערבי, אחד מהכתלים שהיו במקדש בקודש הקודשים, וקוראים אותו שער הרחמים, ולשם באים היהודים להתפלל בפני הכותל בעזרה"^[. תיאור דומה מופיע בספרו של רבי יצחק חילו, שבילי ירושלים, שיצא לאור ב-1333, וגם בתיאור זה נזכר "הכותל המערבי" עם הביטוי "שער הרחמים".

לדעת בן-דב בעקבות התפתחות הקהילה היהודית ברובע היהודי בראשות הרמב"ן שהחלה בשלהי המאה ה-13, ניתן לשער שהתפילה בכותל המערבי של הר הבית נקבעה במאה ה-14.

ראשית העת החדשה

התיאור הראשון שאפשר לקשרו בוודאות למקום המוכר בימינו בשם "הכותל המערבי" נכתב בשנת 1488 בידי רבי עובדיה מברטנורא, בעקבות ביקורו בירושלים.

	"וכותל מערבי, אשר הוא קיים עדיין, רצוני לומר חלק ממנו, אבניו הן אבנים גדולות מאד ועבות, לא ראיתי כגודל האבנים ההן בשום בניין קדמון, לא ברומי ולא בשאר מקומות".
– רבי עובדיה מברטנורא, אגרות ארץ ישראל, עמ' 134.

זמן קצר לאחר כיבוש ירושלים בידי העות'מאנים בשנת 1517, החל השלטון העות'מאני לשקם את העיר ואת המבנים שבה, ואף עודד יהודים ממגורשי ספרד להתיישב ברחבי האימפריה העות'מאנית בכלל, ובארץ ישראל בפרט. לפיכך, יהודים רבים יותר יכלו לפקוד את המקום והכותל המערבי הוכר כאתר תפילה יהודי באופן רשמי על ידי השלטונות בפקודת הסולטאן סֻלמאן. התפילה נערכה בסמטה צרה ליד קטע קטן שאורכו היה עשרים מטרים, ובמרחק של כ-110 מטרים מצפון לפינה הדרומית-מערבית.

במהלך המאה ה-16 התרבו התיאורים של הכותל המערבי ברשימותיהם של נוסעים יהודים וקראים, ונראה שבתקופה זו כבר הפך המקום לאתר תפילה יהודי מוכר וסמל קדוש ליהודי התפוצות^]. מתקופה זו ישנם מקורות בהם חכמי ישראל מייחסים למעמד התפילה הסמוך לכותלו המערבי של הר הבית, יחס נכבד בדומה לעמידה בפני כותלו המערבי של בית המקדש^.

תולדות הכותל במסורת המוסלמית

הערבים כינו את הכותל אַלְגִ'דָאר אֶלְעַ'רְבִּיאך גם בשם "כותל הדמעות" או "כותל הבכי" (حائط المبكى, חאאֶ'ט אלמַבְּכּא), על שם תפילותיהם ובכיים של היהודים שבאו להתפלל שם, וכינוי זה התקבל מאוחר יותר גם לתיאור הכותל בשפה האנגלית (The Wailing Wall) ו"כותל הקינות" בשפה הצרפתית.

על פי ד"ר שמואל ברקוביץ', עד המאה ה-19 המסורת המוסלמית זיהתה את הכותל הדרומי או המזרחי כמקום אליו קשר הנביא מוחמד את הבהמה הפלאית שלו, "אל-בוראק", לאחר מסע הטיסה הלילי שלו ממכה לירושלים. כאשר התפתח המאבק סביב הכותל המערבי במאה ה-19, העתיקו המוסלמים ממניעים פוליטיים את נקודת הקשירה של "אל בוראק" אל הכותל המערבי. באנציקלופדיה של האסלאם שיצאה בראשית המאה ה-20, בספרו של ההיסטוריון עראף אל-עראף, "ההיסטוריה המפורטת של ירושלים" וכן בספרי תיירות של הוואקף עד 1990 אין אזכור לכותל המערבי כקשור לאסלאם.

המופתי אמין אל חוסייני עשה שימוש במסורת זו, בנוסף לטיעונים משפטיים, כדי לדרוש בעלות על הכותל בתקופת המנדט הבריטי. מסורת זו נעשתה מקובלת יותר ויותר בקרב ההוגים המוסלמים במהלך המאה ה-20, ככל שהסכסוך בין היהודים לערבים בירושלים גבר. ובמיוחד מאז מאורעות תרפ"ט שהחלו בכותל המערבי, ומכונות לפיכך בערבית "מהפכת אל-בוראק". כיום אין מוסלמים רבים המערערים על המסורת הזו. בהקשר זה המוסלמים מכנים את הכותל חָאיִט אַלְבּוּרָאק.

בתחילת המאה ה-21, הכחישו אישי דת מוסלמיים בכירים, בהם השייח' עכרמה צברי והשייח' מוחמד חוסיין, את הקשר ההיסטורי של היהודים לכותל המערבי, וטענו כי הוא שייך לווקף המוסלמי.

בשנת 2011, טען ארכיאולוגי פלסטיני מאוניברסיטת ביר-זית, כי מציאת מטבעות מתחת לכותל המערבי אשר לטענתו "היה הקיר המערבי של בית המקדש" מהווה עוד הוכחה לטענה הכוזבת של היהודים לגבי הקיום האגדי של המקדש^].

הכותל בעת החדשה

בתקופת השלטון הבריטי

לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים בשנת 1917, ועם סיום מלחמת העולם הראשונה והתקופה העות'מאנית בארץ ישראל בשנת 1918, התגברה נוכחותם של יהודים תושבי הארץ ומבקרים מהתפוצות בכותל המערבי. מאורעות תר"פ 1920 התחוללו בעיר העתיקה בסמוך לכותל. במשך שנת 1921 החלו להירשם אירועים של פגיעה בבאי הכותל, אך זרם הפוקדים את הכותל המשיך לעלות בהתמדה ובמיוחד בימי חג ומועד.

בשל העומס הרב במקום בימים נוראים ובשל תודעתם הלאומית, הציבו היהודים לקראת יום הכיפורים מספר ספסלים עבור חלושי-כח, ובפעם הראשונה גם מחיצה להפרדה בין גברים לנשים. בעיצומו של יום הכיפורים של שנת ה'תרפ"ט, 24 בספטמבר 1928התפרצו שוטרים בריטים והסירו, תוך כדי התנגשות בקהל המתפללים, את המחיצה והספסלים. בנוסף המופתי הירושלמי אמין אל-חוסייני ציווה על המואזין לעמוד סמוך לכותל ולהשמיע מוזיקה בקול רם בשעת קריאת יזכור.

ועדות הכותל של בריטניה והיישוב היהודי

בעקבות מחאות היישוב היהודי בארץ ישראל ובעולם על ההתנגשות, שבה נפגעו מתפללים יהודים, מינתה ממשלת בריטניה בהסכמת חבר הלאומים "ועדה לקביעת הזכויות והתביעות השנויות במחלוקת של היהודים והמוסלמים בכותל המערבי" - ועדה זו כונתה גם בשם "ועדת הכותל הבינלאומית".

בקיץ 1929 פרצו מאורעות תרפ"ט שהחלו בתשעה באב ברחבי הארץ. בעקבות אירועי הכותל ומאורעות תרפ"ט, הוקמו בקרב היישוב היהודי שתי ועדות לצורך הטיפול בענייני הכותל. הוועדות היו מורכבות מנציגים של המוסדות הלאומיים, הרבנות הראשית, ואגודת ישראל. בעקבות ועדות אלה ייסדו ב-1930 את תפקיד רב הכותל, שנמסר לרב יצחק אביגדור אורנשטיין.

ועדת הכותל הבינלאומית הגישה את הדו"ח שלה ביוני 1931. בעקבות דו"ח הוועדה נקבעו תקנות לסדרי התפילה בכותל, שבהן נאסר להניח שם כל חפץ כולל מחיצה, שולחן, ארון או כסא. הבאת ארון קודש ושולחן לקריאה בתורה הותרה רק בחגים ובימי צום. בימים אחרים נאלצו המתפללים להפסיק את התפילה, וללכת אל בתים באזור, בהם ניתן היה לקיים את קריאת התורה, ולאחר מכן חזרו להמשך התפילה בכותל. נאסר לתקוע בשופר ליד הכותל, ולכן לא יכלו לקיים את תפילות ראש השנה. למרות זאת, בתפילת נעילה של יום הכיפורים תר"ץ 1930 תקע משה צבי סגל, צעיר מתנועת הנוער בית"ר. ובמשך השנים, הוגנבו שופרות שבהם תקעו עם סיום היום בכל שנה.

למעשה בתקופה זו, מלבד בראש השנה, התקיימו בכותל המערבי תפילות בכל ימי השבוע. בימי חג ושבת היה הכותל הומה מרוב אנשים. גם מבקרים ותיירים רבים פקדו את המקום ותועדו כמדי יום ביומנו של הרב אורנשטיין. בשנת ה'תש"ו 1946 ביקרו בכותל, לפי הערכתו של רב הכותל, כ-370,000 נפש.

בתקופת השלטון הירדני

התפילה הציבורית האחרונה בכותל נערכה בט"ז בכסלו תש"ח, ערב החלטת החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. באותו יום נכחו בכותל כ-1,500 מתפללים שבאו במיוחד להתפלל להצלחת מדינת ישראל שבדרך. בחצות הלילה כמדי יום הגיעו קבוצות של חסידי ברסלב לערוך תיקון חצות. לאחר מכן חסמו הבריטים את הדרך אל הכותל. הערבים הטילו מצור על הרובע היהודי במשך 6 חודשים, עד שנפל בידי הלגיון הירדני באביב תש"ח 1948.

בהסכם הכניעה של יהודי העיר העתיקה, סוכם שתתאפשר גישה של אזרחי מדינת ישראל לכותל. אך בפועל מאז כיבוש העיר בידי הירדנים ב-1948 ועד 1967 נמנעה גישה של ישראלים לכותל. בתחילת התקופה היה הכותל סגור לתיירים, אך בהמשך נפתח לביקורי תיירים (לא ישראלים). בתשעה באב מדי שנה נהגו יהודים לעלות להר ציון ל"מצפה הבית" כדי לצפות על הר הבית והכותל המערבי^].

בתקופת שלטון ישראל

הכותל, כמו כל העיר העתיקה נכבש על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים. תצלום הצנחנים בכותל המערבי הוא מהתמונות המפורסמות בתולדות המדינה. זמן קצר לאחר מכן הרסו דחפורי צה"ל את שכונת המוגרבים ששכנה בסמוך אל הסמטה הצרה של הכותל, ובמקומה נבנתה רחבה למתפללים ולמבקרים.

בשבועות תשכ"ז נפתחו שערי העיר העתיקה לתנועה חופשית של תושבי ישראל. יותר מ-200,000 איש הגיעו בהתרגשות רבה לבקר באזור, שביקורים בו נמנעו מהם במשך כשני עשורים.

עקב התנועה הרבה שלעתים הייתה כרוכה בחילול חג המוני נדרשו כללים וסדרים חדשים להתנהלות במקום, תוך תשומת לב לקדושתו וחשיבותו התרבותית. בח' בתמוז תשכ"ז, (16 ביולי 1967) - חוקקה הכנסת את חוק השמירה על המקומות הקדושים. האחריות למתחם הכותל המערבי, סדריו, תחזוקתו וניהולו עברו מן הרבנות הצבאית אל משרד הדתות, אז בראשותו של השר זרח ורהפטיג. תקנות שהותקנו מכוח חוק זה קובעות את המותר והאסור בכותל המערבי ובאזור הסמוך אליו.

לקראת תשעה באב תשכ"ז 1967 התחיל חיל הנדסה בהתקנת פנסים וזרקורים להארת המקום, כדי שאפשר יהיה לשהות בו גם בלילה, וכן נהרסו מבנים שנמצאו בסכנת התמוטטות. בתקופה זו התמנה האדריכל יוסף שנברגר לשמש יועץ שר הדתות לפיתוח רחבת הכותל. פרופ' בנימין מזר מונה לשמש ראש המשלחת הארכיאולוגית לחפירות בכותל הדרומי ובכותל המערבי. במשך מספר חודשים שימש החלק הדרומי של רחבת הכותל כעזרת גברים, ואילו החלק הצפוני אשר מוגבה יותר שימש כעזרת נשים. הוחלט ליישר את השטח הצפוני המוגבה, ונחשפה הכניסה מתחת לבנין המחכמה. עפר, פסולת ושברי אבנים, מתחת לבנין המחכמה עד לקשת וילסון פונו. כמו כן חודשה משרת רב הכותל ועוגנה בתקנות מדינת ישראל במסגרת הרבנות הראשית לישראל וחוק השמירה על המקומות הקדושים. משנת 1988 נמצא הכותל באחריות מלאה של הקרן למורשת הכותל המערבי, שהוקמה בשנה זו. הקרן למורשת הכותל, הכפופה למשרד ראש הממשלה, אחראית על כל ענייני האדמיניסטרציה הקשורים בכותל המערבי, על אחזקה וניקיון של רחבת הכותל המערבי ומנהרות הכותל, פיתוח ובינוי של רחבת הכותל וסביבתה, וכן על תחומי חינוך הקשורים בכותל המערבי.

כיום]

אזור תחום ברחבה המשתרע עד הכותל עצמו נחשב כבית כנסת אורתודוקסי, בו נערכים מאות של מניינים במהלך כל היום ולפיכך קיימת בו הפרדה בין נשים לגברים. בכניסה אליו מתבקשים המבקרים לכסות את ראשם, והנשים מתבקשות לשמור על כללי הצניעות. נהוג שנערים המגיעים לגיל מצוות באים לכותל כדי לעלות לתורה. התפילה במקום מתנהלת על פי מנהגי היהדות האורתודוקסית.

עקב זאת, מדי פעם מתעוררות מחלוקות; למשל בעקבות ניסיונות של קבוצת נשות הכותל (חלקן בנות התנועה ליהדות מתקדמת) להתפלל ברחבת הכותל כשהן עטופות בטליתות. פנייה לבג"ץ הביאה לפשרה שעל פיה תנוהל תפילתן בסמוך לכותל, מחוץ לאזור התחום ברחבה. לשם כך נקבע אזור בגן הארכיאולוגי, עזרת ישראל, סמוך לקשת רובינסון, המיועד לתפילות משותפות של נשים וגברים.

הכותל המערבי הוא אתר מרכזי בטקסי ההשבעה של צה"ל; ברחבת הכותל משביעים את חיילי חטיבת כפיר, חטיבת הצנחנים, חטיבת הנח"ל וחיל המשטרה הצבאית בנוכחות מכובדים, אורחים ומשפחות החיילים; וכן נערכים בו אירועים ממלכתיים נוספים, כמו פתיחת אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה.

מבקרים בכותל נוהגים לכתוב פתקים עם בקשות לא-לוהים ולשימם בין אבני הכותל. מספר ארגונים יהודיים מפעילים מצלמת-אינטרנט המשדרת תמונה עדכנית במהלך כל שעות היום מהכותל. כמו כן, ישנו שירות חינם של חברת בזק לקבלת בקשות מכל רחבי העולם בפקס ובדואר אלקטרוני, על מנת לשים אותן בכותל. אחת לכמה זמן אוספים שמשי הכותל את הפתקים הרבים ומעבירים אותם לגניזה.

כל אבן מאבני הכותל זכתה ל"תעודת זהות" משלה. כל האבנים מתועדות במערכת ממוחשבת המנהלת מעקב אחר מצב האבן, סדקיה וממשקיה עם האבנים שסביבה. כתוצאה ממגע ידיים ונשיקות, סופגות האבנים לחות, זיעה ושומן שיחד עם הצמחייה והאקלים השורר במקום מביאים לבלייה של האבנים ומעלים את הצורך לבצע בהן פעולות שימור מורכבות.

מספר הביקורים באתר הכותל מדי שנה נאמד ב-10 מיליון. מאז שנת 2000, רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים הוא הרב שמואל רבינוביץ.

מעמדו המשפטי והמדיני

בימי השלטון העות'מאני היו הכותל ושכונת המוגרבים חלק משטח בבעלות הנהלת הוקף על הר הבית. יהודים הציעו לקנות את הכותל מידי הווקף, כדי להעבירו לבעלות יהודית. השר משה מונטיפיורי היה מעורב בניסיון רכישת שכונת המוגרבים, בשנות השבעים של המאה ה-19 (אך לא תרם לבניית נדבכי הכותל העליונים, למרות הנטען בשיר הידוע. ב-1887ניסה הברון אדמונד דה רוטשילד לרכוש את הכותל בעת ביקורו בארץ ישראל. ליוזמה זו התנגדו רבני ירושלים, מחשש לתגובה קשה של הערבים המוסלמים בעיר. יוזמה נוספת הייתה בשנת 1914, כאשר דוד ילין פנה אל שגריר ארצות הברית באיסטנבול, הנרי מורגנטאו, וביקש ממנו לפעול להסכמת השלטונות העות'מאניים להעברת הכותל לידי "החברה להחזקת המקומות ההיסטוריים בארץ ישראל" שנוסדה בידי ילין ואחרים. ילין העריך את הסכום שיש לגייס תמורת ההעברה בכמיליון פרנק צרפתי^.

במלחמת העצמאות נכבש הכותל בידי הלגיון הירדני, אך הקהילה הבינלאומית לא הכירה בריבונות הירדנית עליו. במלחמת ששת הימים הכותל נכבש על ידי ישראל, והוא נכלל בחוק ירושלים. הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בריבונות הישראלית עליו, אף על פי כן, יש תמיכה רחבה בעולם להשארתו (ללא הר הבית) בידי ישראל בכל הסדר של קבע

קבוצות חרדיות אנטי-ציוניות (דוגמת חסידות סאטמר ונטורי קרתא) נמנעות מלבקר בכותל המערבי מכיוון שהוא נכבש על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים, והן רואות בו את אחד מסמליה הלא רשמיים של מדינת ישראל.

הכותל הקטן

הכותל הקטן הוא אתר תפילות יהודי, הנמצא בהמשכו של הכותל המערבי של הר הבית צפונה, סמוך למקום קודש הקודשים. במקום מתקיימות תפילות המאורגנות על ידי ארגון "כותלנו", מיסודה של ישיבת עטרת כהנים.

הכותל הקטן הוא המקום השני בקרבתו (מחוץ להר הבית) אל המקום המקובל כמקום קודש הקודשים. במנהרות הכותל נמצא "שער וורן", אשר נמצא מול קודש הקודשים במדויק.

הכותל הקטן נמצא סמוך לשער הברזל, ולמבקרים בו מתאפשרת לרוב הצצה אל תוך הר הבית. ביקור במקום ממחיש את הווי הכותל לפני מלחמת ששת הימים, קודם יצירת רחבת הכותל הגדולה המוכרת לנו. 'רחבת' הכותל הקטן היא סמטה צרה (כ-3 מטר) המצפינה מרחוב שער הברזל ומובילה לבתי מגורים פרטיים. בכך, תנועת האנשים העוברת בה פחותה משהייתה בכותל ה'גדול', שהייתה מעבר ראשי בגיא המרכזי לעבר שער האשפות.

הכותל המערבי

הכותל המערבי הוא הקיר היחיד שנותר מהחומה שהקיפה את הר הבית.

קדושת המקום

מאז חורבן בית המקדש היה הכותל המערבי מקום תפילה, בקשות, תחנונים והשתפכות הלב למתאבלים על חורבן בית המקדש וגלות השכינה. יהודים מכל התפוצות, באים לקונן על מר הגלות ולבקש מאת הבורא על הישועה והגאולה הקרובה. בכל הדורות היו מתכנסים אחינו בכל ימות השנה, בשבת ובחול, בחג ובצום, בימי שמחה ובימי אבל ברחבת הכותל המערבי ושופכים את שיחם לפני קונם.

תיאור המקום

הכותל המערבי כולו בנוי אבני גזית גדולות מונחות זו על גב זו ללא כל טיח. האבנים, מהן אורכן כמטר וחצי וגובהן כמטר, ומהן אורכן מארבעה עד חמשה מטרים. גובה הכותל 18 מטר. תשעת הנדבכים הראשונים, הבנויים אבנים גדולות, הם העתיקים ביותר. זהו חלק מן החומה שהקיפה את הר הבית סביב סביב. ארבעת הנדבכים הבנויים אבנים גדולות פחות, הונחו, כנראה, על ידי הרומאים אחרי החורבן. מעליהם עוד אחד עשר נדבכים בנויים אבנים קטנות יותר, שנוספו שנים רבות אחרי החורבן. אולם הכותל הנראה לעינינו אינו כל הכותל בשלמותו. במעמקי האדמה נמצאו עוד תשעה עשר נדבכים עשויים אבנים גדולות.

מקורות עליו

בחז"ל מובא, כי שבע אבנים ביסודו של הכותל המערבי: ראשונה הניח אדם הראשון, שנייה - אברהם, שלישית - יצחק, רביעית - יעקב. יוסף הניח אבן חמישית, דוד הניח אבן שישית, ושביעית - שלמה. כשחרב בית המקדש ונפלו שלושת כתליו, ניגש איש צבא רומי להרוס כותל רביעי, הוא כותל מערבי - מיד נפל מת. ניגש שר הצבא, ויבשו כל אברי גופו. אחריו בא טיטוס הרשע בעצמו. יצאה בת קול ואמרה: רשע, פנה לאחוריך, אל תתקרב הלום, כל הכתלים מסרתי לידך, חוץ מכותל זה.

במדרש איכה רבתי (א, לב) מסופר: שלוש שנים ומחצה הקיף אספסינוס את ירושלים והיו עמו ארבעה דוכסין. דוכס מערב, דוכס מאפריקה, דוכס מאלכסנדריה ודוכס מפלסטיני. הקיסר הרומאי חילק את העיר בין ארבעת הדוכסים על מנת להחריבה. שלושת הדוכסים החריבו כל אחד חלק שלו. והדוכס הערבי, שנפלה בחלקו החומה המערבית של הר הבית, לא החריב את שלו. כששאלו הקיסר פשר מעשהו, ענה: אילו החרבתי את חלקי לא היה יודע שום אדם מה החרבת. ושמא יאמרו עיר קטנה הרסת, ועתה, בהשאירי חלק אחד, יראו הבריות את חוזקו הגדול ויאמרו: ראו כחו של הקיסר, עיר חזקה החריב, וזה יהיה שכרך.

הבטחה שלעולם לא יחרב

נבואות שהתגשמו

במדרש שיר השירים רבה נאמר:

"הנה זה עומד אחר כתלנו^] - אחר כותל מערבי של בית המקדש, למה? שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם".

הסבר לשון המדרש

לדעת רוב האחרונים, הכותל המערבי הוא הכותל של הר הבית, מונח שלכאורה קשה מלשון המדרש הנזכר שכתוב שהוא הכותל של "בית המקדש". אך כבר ביאר הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי בספרו עיר הקודש והמקדש, שהכותל של הר הבית נקרא "כותל של בית המקדש", כי כל הר הבית נקרא מקדש על היותו חצר המקדש, וכפי שאכן דיני "מורא מקדש" היו נהוגים בכל שטח הר הבית (איסור כניסה לטמאים בטרם טבילה, איסור כניסה בנעלים, איסור כניסה שלא לצורך מצוה, וכו'). והדברים מוכרחים, שהרי דברי חז"ל שבמדרש נאמרו לאחר חורבן בית שני (תקופת התנאים האחרונים), ובהכרח שהם לא דיברו על הכותל שכבר נחרב בימיהם אלא על הכותל שנשאר דהיינו הכותל של הר הבית. ואכן בפירוש הרא"ש למסכת מדות מבואר שמה שנאמר בחז"ל שהשכינה במערב (סיבה אשר עבורה שלא חרב הכותל המערבי) נאמר לגבי הכותל המערבי של הר הבית, ולכן שהער שהיה בכותל זה נקרא "ראש לכל השערים" ("שער קיפונוס"). גם במקור קדום, בקינה המיוחסת לרבי אליעזר הקליר, מזהה במפורש את הכותל המערבי של הר הבית כהיותו הכותל אשר עליו מספרים חז"ל באיכה רבה שארבעת הדוכסין ניסו להחריבו ללא הצלחה (והטעם מפורש במדרש: "וגזרו מן שמיא דלא יחרב לעולם, למה? ששכינה במערב"), וגם רמז לדרשת חז"ל במדרש שיר השירים רבה מהפסוק "הנה זה עומד אחר כתלנו" שהכותל המערבי לא יחרב לעולם. וז"ל: "על פתח הר הבית החל לבוא, כיד ארבעה ראשי טפסריו להחריבו, על צד מערבי לזכר השריד בו, וצג אחר כתלנו ולא רב ריבו". עכ"ל.

והרב ז. מ. קורן (ר"מ ישיבת קרית ארבע) בספרו חצרות בית ה'^. לאחר מחקר מקיף וארוך, מסיק וז"ל: "ואף על פי שלשון המדרשים אשר דיברו על הכותל המערבי 'של בית המקדש' לכאורה אינה מתיישבת עם ההנחה כי הכותל אינו לא כותל המקדש ואף לא כותל העזרה, ברור כי אי אפשר לבאר מדרשים אלו כפשוטם, ועל כרחין כוונתם לשטח הגדול יותר. וכעין זה מצאנו בתחילת מסכת יומא, לגבי פרישת כהן גדול ללשכת בית האבן קודם שריפת פרה, שמקישים דין פרישה זו לפרישה האמורה בפרשת המילואים. אף על פי שבפרשת המילואים נצטוו לא לצאת 'מפתח אהל מועד', ולעומת זאת לשכת בית האבן לא הייתה כלל בעזרה אלא בהר הבית, וכמו שדקדקו התוספות שם. וגדולה מזו מצאנו לרמב"ם, אשר לדעתו שם 'מקדש' הנאמר במשנה מתייחס לעתים לירושלים כולה." עכ"ל.

האגדה על חשיפתו

האגדה מספרת, כי שנים רבות היה הכותל המערבי מכוסה אשפה, עד שבא סולטן תורכי וציווה לגלותו. וכך מספרת האגדה: "הוגד לי, שבימי המלך שולטאן סולימאן לא היה נודע מקום מקדש וציווה לחפש אותו. ויהי היום, והאיש הממונה על המלאכה הזאת אחרי שנתייאש מלבקש ולשאול, ראה אשה באה ובראשה סל מלא זבל וטינוף. ויאמר לה: מה זה בראשך? ותאמר: זבל. - ולהיכן את מוליכתו? אמרה: למקום פלוני. אמר לה: מאיזה מקום את? אמרה לו: מבית לחם. אמר לה: ומבית לחם עד המקום הזה אין שם אשפה? אמרה לו: קבלה היא בידינו, שכל מי שמוליך מעט זבל באותו מקום מצוה הוא עושה... וציווה אנשים רבים להסיר הזבל מהמקום ההוא ויגל את מקום המקדש... וציווה לרחוץ הכותל במי שושנים".

הכותל בתקופת המנדט הבריטי

הכותל המערבי היה במשך שנים רבות סמטא בעיר העתיקה. המתפללים בו סבלו מהצקות של הערבים באיזור שלא כיבדו את המקום. בתקופת שלטון המנדט הבריטי החליטה הממשלה הבריטית על "סטטוס קוו" בכותל, לפיו יהיה מותר להתפלל בכותל אך לא להביא כסאות, ספסלים, ארונות קודש וכדומה. בין השאר נאסר על היהודים לתקוע שם בשופר. המחתרות ניהלו מאבק בנושא כי ראו בכך השפלה לאומית. חברי האצ"ל, הלח"י ותנועת הנוער בית"ר תקעו במסירות נפש בשופר בכל מוצאי יום כיפור בכותל, ורבים נאסרו בשל כך.

שחרור הכותל

הכותל נכבש ע"י הליגיון הירדני עם כל העיר העתיקה במלחמת השחרור. הכותל שוחרר בכ"ח באייר - עם איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים . הכותל שוחרר ע"י הצנחנים בראשות מוטה גור, ובראש החיילים הלך הרב שלמה גורן זצ"ל, הרב הראשי לצה"ל דאז, כשהוא תוקע בשופר ונושא ספר תורה. בכותל ערך תפילת מנחה בה קראו הלל, אמרו שהחיינו והזכירו את נשמות הנופלים בקרב. הרב צבי יהודה קוק זצ"ל והרב הנזיר - הוא הרב דוד כהן זצ"ל הובא בג'יפ צבאי מיוחד לכותל אז. הרב הנזיר לא יצא מביתו בכל השנים בהם היה הכותל כבוש בידי הירדנים. הרצי"ה קוק הכריז באוזני העיתונאים שהגיעו למקום "ידע כל העולם כולו: חזרנו הביתה ולא נזוז מפה!". בשל השחרור נקבע יום כ"ח אייר ליום ירושלים ע"י הרבנות.

הכותל בימינו

הכותל הורחב ע"י הריסת שכונות המוגרבים וכיום משתרעת לפניו רחבה גדולה בה מתבצעים אירועים גדולים כמו: השבעות של כמה וכמה יחידות בצה"ל, מעמדי תפילה, "זכר להקהל" וכדומה. ביום ירושלים מסתיים ה"ריקודגלים" ברחבת הכותל. על הכותל מונה רב - שהיה במשך שנים ארוכות הרב גץ זצ"ל. כיום רב הכותל הוא הרב שמואל רבינוביץ' שליט"א, שדואג לסדרי המקום, ואף סידר מערכת של "דיילים" ששומרים על ספרי התורה במקום, סדרי התפילות ועל הסדר. בכל אירוע ציבורי או ביקור של אישיות חשובה בכותל מתלווה רב הכותל אליהם.

יש שנהגו לטמון פתקי בקשות מה' בין סדקי הכותל. אך יש בכך בעיה כמבואר בהמשך. הפתקים נלקחים ע"י רב הכותל ונטמנים בהר הזיתים.

איסור תחיבת היד בין אבני הכותל

לטמא אסור להכנס להר הבית, ולכן יש להיזהר שלא לתחוב את היד בין אבני הכותל, מכיוון שיש הטמאים, כגון זבין וזבות נדות ויולדות^] שאסורים להיכנס להר הבית באיסור לא תעשה, וזה שייך גם במי שאינו בעצמו מטומאת אלו, שהרי גם במי שנגע בזב - או בנכרי שדינו מדרבנן כזב, - או בנדה ויולדת, גם כן נטמא בטומאת זב, וכן על בעל קרי, והאיסור חל גם על הכנסת היד לכותל, שיש האומרים שהיא איסור דאורייתא, ^] מפני שהיא הנקראת בלשון חז"ל "ביאה במקצת", ונפסק להלכה שביאה במקצת שמה ביאה, ויש חולקים כי הוא איסור מדרבנן והעונש הוא מכת מרדות.

ועובי הכותל של הר הבית, יש לו קדושת הר הבית, ודינו כלפניםעל טמא מת, היודע בוודאי שאינו טמא באחת מכל הטומאות הנ"ל, אין איסור להיכנס להר הבית בכללותו, כי אם למקומות מסוימים בתוך הר הבית, אשר חלקם - מהחיל והלאה - אסור מדרבנן, ובחלקם כרוך בעונש כרת. אך מכיוון שהיום אין אנו יודעים את המקומות במדויק, אסרו כל גדולי דורנו את הכניסה להר הבית.

אך יש לציין כי בכללות העניין אם מחילות שבין האבנים קדושים, ישנה מחלוקת הפוסקים. דעת החזון איש, ועוד פוסקים שיש איסור בכך, וכתבו "אוי להם ולנפשותם", ויש מתירין.

[ולהלכה וודאי שיש לשאול רב מוסמך באיסורים חמורים כאלו.]

קדושת הבית בזמן הזה

דעת הרמב"ם היא כי גם היום חל איסור כרת^] מכיוון שקדושה ראשונה קדישה גם לעתיד לבוא. אך דעת הראב"ד היא כי אין היום איסור כרת.

וכותב החתם סופר כי מחלוקת זו אינה נוגעת לעניין הקדושה העליונה השורה במקום המקדש גם בזמן הזה לכולי עלמא, ושכינה לא זזה ולא תזוז מכותל המערבי לעולם, אפילו בחורבנה.

אנשי הכותל: היהודים שמתפללים בכותל מידי יום, בקור ובשרב, בשגרה ובזמני אינתיפאדה (מיכל אריאלי) 

הם מגיעים בכל יום ויום לכותל המערבי, מבלי להחמיץ אפילו פעם אחת. הם פוקדים אותו בזמנים של קור ושל חום, ואפילו כשהמצב הביטחוני רעוע. הרב שאלתיאל כהן, ר' דניאל יום טוב והרב דוד כהן-זנגי, מספרים על חוויה מרוממת ועילאית.

ראש חודש תמוז מתקרב, ויחד אתו, גם החשש מפני הפרובוקציות הידועות שמחוללות נשות הכותל. החשש גדל במיוחד לאור המהומות האחרונות עם מתווה הכותל הרפורמי, כאשר לא ברור מה ילד יום, ומה עתיד לקרות.

בימים אלו, בהם המקום הקדוש ביותר בעולם עלול להתחלל, בחרנו לשוחח עם אנשי הכותל   האמתיים – אותם אלו שפוקדים את הכותל מידי יום ביומו, מבלי להפסיד ולו פעם אחת; אותם אלו שרואים לעצמם זכות של ממש לבוא להתפלל בסמוך לשריד בית המקדש ואינם מוכנים לוותר על כך בעד כל הון; אותם אלו שעבורם הכותל הוא המקום הקרוב ביותר לליבם ושהם מלאים בסיפורים רבים אודותיו. עם אותם אנשים יצאנו לשוחח ולשמוע על הכותל שלהם, ושלנו.
 

הרב שאלתיאל כהן: נשות הכותל האמתיות 
כבר עשר שנים שבהן מגיע הרב שאלתיאל כהן מידי יום לכותל המערבי. כשהוא נשאל מה גרם לו להתחיל בכך, הוא משיב שזה קרה לגמרי באופן טבעי. "התגוררתי בזיכרון משה, ובמשך שנים הייתי מגיע לכותל בתדירות גבוהה. עם הזמן הרגשתי את ההתעוררות ואת האחדות שיש במקום הזה, חשתי גם שהתפילה מרוממת אותי וממש ספגתי את האווירה. זה הוביל לכך שהיה לי קשה להתנתק, ואז התחלתי להגיע בקביעות – בכל יום. אני מגיע תמיד בשעת הנץ, מתפלל תפילת שחרית, לומד מעט, וממשיך לעמל יומי. גם בימי שישי ובשבתות אני לא מוותר, וגם לא בערבי חגים".

וזה לא קשה לך?
"לגמרי לא, בדיוק להיפך - אני מרגיש שזוהי זכות להגיע לכותל. זה עוזר לי להתחיל את היום באופן מרומם יותר. כי זו לא רק התפילה שנראית אחרת, אלא גם החוויה של לראות יהודים שמגיעים מכל קצוות הארץ והעולם, וכל אחד מהם מרגיש שזהו המקום הקרוב ביותר אליו. זה נותן לי חיזוק וכוחות".

הרב כהן, אשר עומד בראש כולל בירושלים וגם הוציא שמונה ספרי קודש, מציין כי יש אנשים שעוצרים אותו בכותל, כיוון שהם מכירים אותו ורוצים להתייעץ עמו בנושאים שונים. "אני רואה לעצמי שליחות לשוחח עם כל יהודי באשר הוא, כי כאשר מגיעים למקום כה קדוש, אז הלב נפתח ומוכנים לקבל. גם כשמשוחחים איתי כאלו שאינם מעוניינים לשמוע על היהדות, אז אני שואל אותם תמיד: 'מה? לא מעניין אתכם לשמוע מה אבות אבותיכם למדו לפני אלפיים שנה? עזבו את נושא הדת. התייחסו לכך כמסמך היסטורי מרתק'".

ויש לו גם סיפור מפעים: "לפני כשבע שנים, פגשתי בכותל יהודי שסיפר לי כי הוא איש עסקים עשיר מלוס אנג'לס. כעת הוא יצא לגמלאות, עלה לארץ ומתגורר באזור הרובע היהודי. הוא היה ללא כיפה ובלי סממן דתי. למרות זאת ניסיתי להציע לו להגיע לכותל אחת לשבוע וללמוד איתי בכל פעם אחרי התפילה. להפתעתי הוא נענה בחיוב. כך התחלנו ללמוד משניות, וכעבור כמה שבועות הוא ניגש אליי ובפיו בקשה – הוא רוצה ללמוד פעמיים בשבוע. חלפו מאז כבר שבע שנים. כיום הוא כבר מגיע לכותל כמעט מידי יום ביומו, אנחנו לומדים בקביעות וכבר סיימנו מספר מסכתות. קשה לי לתאר את הסיפוק העצום שיש בכך".

בשנים האחרונות הרב כהן אינו מתגורר עוד בזיכרון משה, אלא הוא עבר לשכונת מקור ברוך המרוחקת יותר. כמובן שהדבר לא מונע ממנו להמשיך להתמיד בביקוריו היומיים בכותל, רק שכעת הוא לא צועד עוד רגלית, אלא מגיע באוטובוס. "בתחילה חששתי מהדרך שהתארכה", הוא מציין," אך דווקא הנסיעה באוטובוס חשפה אותי למחזה מדהים: מדובר בקו אוטובוס שעובר בתחנות בשעה 4:45 לפנות בוקר, וניתן לראות כי כבר מהשעה 4:30 יושבות נשים צדקניות בתחנות וממתינות לו. הנהג כבר מכיר את הנוסעות, וקרה לא פעם ולא פעמיים שהוא ראה שאחת מהן חסרה, אז הוא המתין בתחנה, כדי לבדוק – אולי היא עוד תגיע?
"זהו מחזה מדהים ומרגש", מסכם הרב כהן, "וכשאני רואה את הנשים הללו שעוזבות בית ומשפחה, כדי להגיע להתפלל, אני יודע שהן נשות הכותל האמתיות".

ר' דניאל יום טוב: תהילים בכל יום
אצל ר' דניאל יום טוב התחיל הכל בט"ו בשבט האחרון, כאשר הוא נרתם לתפקיד האחראי על מניין המנוהל מטעם לשכת רב הכותל. המניין שמתכנס מידי יום קורא את כל ספר התהילים, למען ישועת עם ישראל, וכן הם מזכירים שמות של אנשים פרטיים לברכה ולישועה. "התפילה שלנו היא ללא שום תשלום וניתן להעביר אלינו שמות לכל מטרה, מבלי לשלם על כך", הוא מדגיש.

את התהילים, כפי שמספר ר' דניאל, הם מתחילים לקרוא בשעה שתיים וחצי בצהריים, אז הם מתכנסים יחד – שנים עשר גברים שיושבים בתוך מנהרות הכותל, בזווית המכוונת ממש אל מול קודש הקודשים. "אנחנו אומרים 'יהי רצון' שלפני קריאת התהילים ואז מתחילים לקרוא את כל הספר ברצף, כשאנו שומרים על תענית דיבור מוחלטת. האווירה מרוממת, אנחנו מרגישים ממש קדושה באוויר".

את התהילים, מספר ר' דניאל שהם מסיימים לקרוא לקראת השעה חמש, ואז הם מזכירים את כל השמות שנשלחו אליהם דרך האתר של הכותל המערבי וכן שמות שמגיעים ממקורות נוספים. לסיום הם  קוראים י"ג מידות רחמים.

איך אתם מצליחים לבוא בכל עת ובכל מצב?
"זה באמת לא קל", הוא משיב בכנות. "כפי שציינתי, התחלנו בחורף האחרון, ובדיוק באותו שבוע הייתה תחזית של שלג. למרות הכל החלטנו שאנו מגיעים, מבלי שידענו איך נחזור הביתה. אבל לא רק הקור מקשה עלינו, כי יש גם תאריכים של ערבי חגים ושבתות ומועדים, וכל מיני ימים בהם קשה מאוד להגיע. זה באמת סוג של מסירות נפש למען כלל ישראל, אבל כל אלו שמגיעים לכאן יודעים שהם נושאים באחריות. לא מזמן אחד ממשתתפי המניין הגיע למניין אחרי שאשתו ילדה. הוא בא הישר מחדר לידה, והסביר שהוא פשוט לא היה יכול לוותר". ובכל מקרה, ר' דניאל מציין כי יש להם 12 משתתפים במניין ולא עשרה, כדי שאם בכל זאת תהיה היעדרות – תמיד יישאר מניין.

ומה נותן לכם את הכוח כדי להתמיד?
"אנחנו מקבלים הרבה כוח מהרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל, אשר מגיע לא פעם להתפלל אתנו ביחד ומשתתף באמירת התהילים", משיב ר' דניאל, "והאמת היא", הוא מוסיף, "שאני אישית מקבל את הכוח גם מהתפילה עצמה. כתוב בתורה 'ונתנו איש כופר נפשו' – ולומדים מהפסוק שכל נתינה היא בעצם גם קבלה. אני אומנם מתפלל על עם ישראל, אך מרגיש כיצד שאני עצמי זוכה לסייעתא דשמיא מיוחדת בכל ענייני האישיים".

הרב דוד כהן-זנגי: ארבעים שנה בכותל
כבר ארבעים שנה שהרב דוד כהן-זנגי מגיע אל הכותל בשעת הנץ: יום-יום, מבלי להפסיד. הוא מתפלל שחרית ולאחר מכן משתהה בכותל במשך כשעתיים כדי לסיים את כל ספר התהילים.

הודות לשהייתו הקבועה במקום, הרב כהן-זנגי מוצא את עצמו כשהוא עד להרבה מאוד ישועות. "רק השבוע הגיע לכותל יהודי מברזיל שביקש לפרסם את הנס שלו: הוא סיפר כי לפני מספר שנים הוא בא לארץ במיוחד כדי להתפלל בכותל על בנו, שהיה בן למעלה מארבעים ועוד לא מצא את זיווגו. כעת הוא הגיע כדי להודות – הבן כבר נשוי ויש לו בן ובת".

הרב כהן-זנגי כבר איננו צעיר, אך למרות זאת, כשאנו שואלים אותו מה הוא עושה בימים בהם קר בחוץ, הוא משיב בקצרה: "אני לובש מעיל ולוקח מטריה. מה הבעיה?"

וכשיורד שלג?
"כשירד שלג הלכתי ברגל", הוא משיב בפשטות, כשהוא אינו מבין ממה אנו מתפעלים.

הוא ראה הרבה בימי חייו, והוא מעיד על כך שחזה כמעט בכל הרבנים כשהם מגיעים לכותל, וכן הוא הבחין גם בחברי כנסת ובאישי ציבור רבים שמגיעים לשאת תפילה. "אני לא רוצה לנקוב בשמות, אבל יש אנשים מפורסמים מאוד שהגיעו לכותל בשעה מוקדמת, כדי שלא ידעו שהם היו כאן. אולי הם מתביישים בתפילות שלהם, אבל כנראה שגם הם בסופו של דבר מאמינים..."
ובמשך כל ארבעים השנים שבהן הוא פוקד את הכותל, מציין הרב כהן-זנגי: "מעולם, אבל מעולם, לא ראיתי את הכותל ריק".

גם לא בתקופות הפיגועים?
"בוודאי שלא. גם בימים אלו המשיכו אנשים להגיע, אם כי בהחלט היו פחות מתפללים".

וכשמדברים על פיגועים יש לו גם סיפור מרגש על כך: "לפני מספר חודשים צעדתי לכותל ועברתי דרך שער שכם. לא חששתי, כי הייתי יחד עם קבוצת יהודים. לפתע גיליתי שהקבוצה עמה צעדתי התקדמה מעט, ופתאום נשארתי לבדי ברחוב. לצידי חלפו ערבים שהתחילו לקרוא לעברי קריאות בשפה הערבית לפי הקצב ולנופף בידיים. זה היה פחד-פחדים. התחלתי לרוץ, והם רצו אחריי. ברגע האחרון הצלחתי להגיע לחיילים, לא לפני שאחד מהערבים שילח לעברי בעיטה הגונה".

הרב כהן-זנגי מספר את הדברים ודומע מהתרגשות: "החיילים הציעו לי להגיש תלונה, אך לא עשיתי זאת. הייתי כל כך נרגש, כי הרגשתי איך שכל התפילות שלי במשך השנים פעלו את פעולתן, ומשמיים יש מי ששומר עליי כדי שלא יאונה לי כל רע".