אחד שלח שליח אל הגה״ק בעל
ה"חפץ חיים " זי״ע לבקש ממנו ברכה לעצמו. חייך ה"חפץ חיים "
חיוך עצוב ואמר : יאו ואבוי! קבצן אחד שולח קבצן שני לבקש
ברכה מקבצן שלישי. וכי לא צחוק הוא? וכי לא מוטב לפנות אל בעל הישועה עצמו, שהרי
הוא קרוב כל כך כול כך קל להגיע אליו - ״כי מי גוי גדול אשר לו א-לוקים קרובים
אליו''...
בשעה שרקד הרה״ק
מרוז׳ין ריקוד של מצוה, נשמט האבנט מעליו ונפל ארצה. גחן הצדיק מאפטא, הרים את
האבנט וחגרו על מתניו של הרה״ק מרוז׳ין, שהיה צעיר ממנו לימים. הרגיש האי סבא
קדישא בקהל שתמהו על כך בלבם, ואמר להם: מה אתם תמהים? ״עשיתי גלילה לספר תורה״!...
המוסיף גורע - סמיכות הציוויים "לא תוסיפו... ולא תגרעו" מלמדת שמי שעובר על "לא תוסיפו" סופו לעבור על
"לא תגרעו", וכמאמר חז"ל (סנהדרין כט) "כל המוסיף גורע ".
(הרבי
מליובאוויטש)
והיו הדברים האלה
אשר אנכי מצוך היום על לבבך (ו,ו( - יהיו
מונחים תדיר על הלב, כך שבבוא רגע של כושר וייפתח הלב - יוכלו לחדור מיד לתוכו. (ר'
מ"מ מקוצק(
"ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" קהלת [א, יח] – ככל שדעת האדם מתרבה
בהכרת גדלות בוראו, כן יוסיף מכאוב על הנהגתו! ( ושלל לא יחסר(
" ושננתם לבניך"
(ו, ז( -
לבעל חידושי הרי"ם מגור היו 13 ילדים וכולם רח"ל מתו בחייו. בכל
האסונות עמד בעוז ולא הוריד אף דמעה אחת מעיניו. אמר: ה' נתן ו-ה' לקח. אבל כשמת הילד
האחרון, לא יכול היה עוד להתאפק ובכה מרה. שאל אותו אחד ממקורביו : מדוע עד עכשיו
הבלגת על רגשותיך ואילו הפעם לא? ענה: על זה אני בוכה, שלא אוכל לקיים עוד את
מצוות "ושננתם".
"ותמיד תהיה תפילת האב והאם שגורה בפיהם להתפלל על בניהם שיהיו לומדי
תורה וצדיקים ובעלי מידות טובות ויכוון מאוד בברכת אהבה רבה, ובברכת התורה, בשעה
שאומרים ונהיה אנחנו וצאצאינו וכן כשאומר ב 'ובא לציון' למען לא ניגע לריק ולא נלד
לבהלה".המשנה ברורה [סי' מז' ס"ק י']
יש אימרה שאמר האדמו"ר הגה"ק רבי שלמה מקארלין זי"ע על דברי
הרש"י: "שלא יהא לבך חלוק על המקום" – הכוונה שלא יהא לבך חלוק על
המקום שאתה שרוי בו, אל תאמר שמקומך גורם לירידה ברוחניות, ומקשה עליך להתעלות,
אלא בכל המקומות בכל המצבים ובכל האפשרויות אפשר לעבוד אותו יתברך
ולהתעלות...
התלבטות
והחלטה (על-פי ספרה
של קלייר פרוביזור-שיפר)
"אני לא מסוגלת לעזוב את אבי", אמרה קלייר לבעלה. "אין
לך ברירה!", השיב לה בלחישה. "אם נישאר עמו, גורלנו יהיה מוות ודאי.
מוטב שנציל לפחות את עצמנו".
זה היה בניסן תש"ג, אפריל 1943. הם – האב יחזקאל, בתו קלייר
ובעלה פיליפ – ישבו צפופים ברכבת בקר שעשתה את דרכה לאושוויץ. קודם לכן שהו במחנה
הריכוז דוסין, ליד העיר מכלן שבבלגיה. כעת החליט השטן הנאצי שהגיעה העת להעבירם
להשמדה.
ביום הנסיעה תקפה את האב מעין קדחת. הוא להט מחום והיה שבר כלי. בן
ארבעים וארבע היה, אך כוחו לא עמד לו. קלייר רצתה קודם כול להבטיח שיהיה אתם
ברכבת. זה לא היה פשוט, כי על-פי מספרו הסידורי היה עליו לעלות לקרון הראשון, בעוד
הם נועדו לעלות לקרון השלישי. היא נתנה את טבעת הנישואין שלה לאסיר שהסכים להחליף
את מקומו עם אביה, וכך היו יחד בקרון. הקרון היה סגור ואפל. הפתח היחיד היה
חריץ מלבני, בגודל ראש של בהמה, ועליו סורגים. רוח חלשה חדרה מהחלון וסיפקה מעט
חמצן ליהודים המצטופפים בקרון. הם ידעו כי יעד הנסיעה הוא מחנה ההשמדה, ולכן
החליטו כי מוטב להסתכן בקפיצה מהרכבת הדוהרת מלהגיע אל המשרפות. כמה מהאסירים
ניסרו את הסורגים, ומפעם לפעם ניסו כמה מהם את מזלם וקפצו מהרכבת. ואולם מצבו
של האב הידרדר מאוד. הוא שכב על רצפת הקרון חלוש וחסר כוחות. בתו ניסתה לדבר אליו
ולא זכתה לתגובה. "אנחנו חייבים לקפוץ בטרם נחצה את הגבול לגרמניה", אמר
פיליפ לאשתו. "שם מסוכן מדיי לקפוץ".
מאבק איתנים התחולל בליבה. מוחה אמר לה שהצדק עם בעלה, אולם ליבה לא
הניח לה לנטוש את אביה. "קפצי, אני מפציר בך!", הוסיף בעלה לדבר אליה.
הרכבת התקרבה אל הגבול הגרמני. קלייר חשה מותשת. היא ניסתה לעצום את עיניה
ולנמנם. פתאום התעוררה ואמרה לבעלה בהחלטיות: "החלטתי, נקפוץ! אם אתמהמה
אפילו דקה, אני שוב עלולה לשנות את דעתי. אני רוצה לקפוץ ראשונה, לפניך. אם לא -
אני חוששת שלא יימצא בי הכוח לעשות זאת". השניים ניגשו אל החלון. קלייר שלחה
באביה מבט פרידה אחרון.
"אחזי בפתח החלון והחליקי באטיות לאורך הדופן, עד שתגיעי לנקודת
החיבור שבין הקרונות", הסביר לה בעלה. "אחר-כך תקפצי כשידייך מגוננות על
ראשך". אילו היה מישהו אומר לה שתוכל להשתחל מחלון רכבת הדוהרת במהירות
של 80 קמ"ש, לעסוק בלוליינות מחוץ לדופן הקרון ולקפוץ אל תוך החושך – הוא היה
נשמע לה הזוי לגמרי. אבל באותו לילה עשתה זאת וקפצה. היא הוטחה בקרקע בחבטה
עזה, והתגלגלה כשהיא נחבלת וסופגת מהלומות עזות, עד שסוף-סוף נבלמה. עוד כמה רגעים
נותרה על הקרקע, מכוּוצת ורועדת מאימה, ואז העזה לפקוח את עיניה וראתה את הרכבת
מתרחקת. אבל איפה בעלה? היא קוראת בשמו ואין מענה. היא הולכת קדימה ואחורה,
בוכה וצועקת, ופתאום היא רואה אותו רץ לעברה. איזה אושר! הם ניצלו!
על-פי הנתונים שנאספו לאחר מכן התברר כי שלוש-מאות יהודים קפצו
מהרכבת. שבעים וחמישה מתוכם נהרגו, חמישים נפצעו והוחזרו למחנה הריכוז, והשאר
ניצלו.
המלחמה נסתיימה. השניים היגרו לדרום אמריקה וכעבור כמה שנים עלו
ארצה. יום אחד, בשנת תשכ"ג (1963), טיילו קלייר ובעלה בתל-אביב, ופתאום היא
חשה מגע בכתפה. היא הסתובבה, וראתה לנגד עיניה אישה בגיל העמידה. "האם את לא
מכירה אותי?", שאלה האישה הזרה בהתרגשות. "עשרים שנה אני מחפשת אותך כדי
לספר לך משהו".
בני הזוג והאישה התיישבו בפינה שקטה והאישה החלה לספר: "עשרים
שנה אני מחפשת אחרייך, כדי להעביר לך מסר מאביך!". צמרמורת אחזה בקלייר. בבת
אחת צפו הזיכרונות ורגשות האשמה שליוו אותה במשך שנים, על שהותירה את אביה מאחור
בקרון הרכבת הנוסעת לאושוויץ.
"הייתי במחנה מכלן בבלגיה, ונסעתי אתכם בקרון הרכבת שהובילה
אותנו לאושוויץ", סיפרה האישה. "הייתי סמוכה לאביך, בשעה ששכב על ערש
דווי על רצפת הקרון. זמן מה קודם שהגענו למחנה ההשמדה אביך התעורר וחיפש אותך.
אמרתי לו שקפצת עם בעלך מהרכבת עוד בהיותנו בשטח בלגיה. אביך שתק כמה רגעים,
ואחר-כך אמר לי: 'אני רוצה לבקש ממך בקשה אחת. אנא ממך, בתום המלחמה הנוראה הזאת
חפשי את בתי בכל העולם. מסרי לה שאני מאושר מאוד מהחלטתה לקפוץ מן הרכבת. זו הייתה
הבחירה הנכונה בעבורה. היא לא יכלה לנהוג בדרך טובה מזו'. אביך, הוסיפה האישה
ואמרה לקלייר, נפטר בקרון הרכבת עוד בטרם הגיעה לאושוויץ. אני ניצלתי ומאז אני
מחפשת אותך, ועכשיו מצאתי".
הנחת
תפילין אחרונה (אור דניאל ויקרא(
פעם
אחת הוזמן רבי אריה זצ"ל לדבר בפני תלמידים העומדים לפני בר מצווה בבי"ס
הממלכתי 'גימנסיה הרצליה' בתל אביב, וסיפר להם אודות המפגש האחרון שהיה לו בבית
הכלא של הבריטים בצל הגרדום עם שני נידונים למוות מאסירי המחתרות הי"ד, הוא
סיפר שהוא הגיע לבקרם, והביא להם תפילין כדי שיזכו להניחם לפני מותם, הם מאוד
התרגשו ובכו בכי גדול על שזו הפעם האחרונה בחייהם שיניחו תפילין, הנידונים למוות
לא יכלו להיפרד מהתפילין והצמידו אותן ללבם ונישקו אותן ללא הרף.
אמר רבי אריה לוין לקהל שומעיו, עמדתי שם
מהצד ובראותי מחזה מרטיט זה חשבתי לעצמי, וכי רק בפעם האחרונה שמניחים תפילין
צריכים להתרגש ולבכות? וכי דווקא אדם שיש לו לחיות רק שעות מספר צריך לשפוך לבו על
התפילין? הרי מי שכל החיים עומדים לפניו והקב"ה משפיע עליו ללא הרף חן וחסד
ורחמים ויש לו את האפשרות לקיים בכל יום ויום מצות תפילין, הרי ברור שלאדם כזה
ראוי להתרגש ולהודות להשי"ת בכל כוחו ובכל רמ"ח איבריו ושס"ה
גידיו!! וכמה עלינו להודות להקב"ה שנתן לנו חיים של תורה, כמה אנו צריכים
לשמוח כל יום שאנחנו זוכים ללמוד תורת חיים, וכשחושבים כך, הרי הלימוד הוא חי וחדש
כל יום כאילו הוא מתנה מופלאה שנתנה באותו יום! רק ככה התורה חיה ומשתמרת בקרבנו
ונותנת לנו חיים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה