אמרי שפר כ"ב אלול ה'תשע"ו

 

    אמר רבי יוחנן בשעה שהקדוש ברוך הוא בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה- מיד היה כועס, שנאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה" . לכן כמה טוב לבוא לתפילה בזמן הראוי, לכבד את הקב"ה, כפי שנכנסים בראש השנה וביום הכיפורים, נכנסים לתפילה בזמן וביראת הרוממות.

     ב'אורחות צדיקים' כתב, כי מצווה בשמחה שווה כאלף פעמים ממצווה שלא בשמחה. השמחה במצווה  ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך" (כ"ו י"א) . "ושמחת" אימתי ראוי לו לאדם לשמוח, "בכל הטוב - אשר נתן לך ד' א-לקיך" כאשר מאמין שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. )משמרת איתמר(

"     ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר" )כ"ז י"א(. ע"י "ויצו משה" חקק בלבם של ישראל אמונה ובטחון, שלא ידאגו דאגת מחר, אלא "ביום ההוא לאמר" שיסתפקו במה שיש להם באותו היום . )אור לשמים(

בעל הבית העקשן (דברים טובים – פרשת ראה)

     זה היה היום המאושר ביותר בחייו של משה. סוף סוף הוא עוזב את הדירה השכורה וזוכה לעבור לדירה משלו שאותה קנה במיטב כספו. שנים ארוכות נדד משה מדירה שכורה לדירה שכורה, ועתה סוף סוף הוא ירגיש יציב וקבוע בעולם - אדם בעל דירה משלו. משה עבר מחדר לחדר כדי לוודא שלא שכח שום דבר. הוא אחז בידו את מפתח הדירה השכורה, והתכונן לנסוע לבעל הבית כדי להחזיר לו את המפתח ולהיפרד ממנו לשלום. הוא קיווה שהפגישה הזו תעבור בשלום. הרבה בעלי בתים הוא עבר במשך השנים ולכל אחד היו שיגעונות משלו, אבל בעל הבית האחרון היה הקשה מכולם. בעל הבית הזה היה איש קפדן ונוקשה, שלא ויתר ולא התפשר על שום דבר. נראה היה כאילו הוא נהנה להתעלל בדיירים ששכרו ממנו את הדירה ולמרר את חייהם. משה חשב שהוא מתפוצץ כל פעם מחדש מול תעלוליו הציניים של בעל הבית. פעם אחת, למשל, התקלקל הברז בדירה והמים יצאו ממנו בקילוח חלש.  משה דרש מבעל הבית לתקן את הברז, אבל הלה טען בעקשנות שכל עוד יוצאים מים, אין שום סיבה להחליף את הברז. הוא הוציא את חוזה השכירות והראה למשה כי כתוב בו שעליו לתקן כל ברז סתום. אבל ברז שיוצאים ממנו מים, גם אם בזרם חלש, אינו נקרא ברז סתום, טען בעל הבית בעזות מצח. משה הבין כי לא יצליח להכניע את בעל הבית חסר הלב. אם כך, אחליף את הברז על חשבוני, אמר משה - ונדהם לשמוע את תשובתו של בעל הבית: בשום פנים ואופן. על פי החוזה אסור לך לעשות שום תיקון בבית בלי רשותי, ואני לא מרשה לך לתקן את הברז...

     בעל הבית פתח למשה את דלת ביתו בפנים חמוצות,  כרגיל. משה הושיט לו את המפתח. כפי שהודעתי לך, אני עוזב היום את הדירה, אמר לבעל הבית. ועשית כל מה שהתחייבת? שאל בעל הבית. צבעת מחדש את הדירה?''בוודאי. הזמנתי צבע מקצועי והוא צבע את הדירה'', ענה משה. על פי החוזה היה עליו לצבוע את הדירה כאשר הוא יוצא ממנה.  הצבע שהוא הזמין דרש מחיר גבוה, אבל משה לא רצה להסתבך עם בעל הבית הקפריזי שלו,  ולא חסך בהוצאות כדי להשביע את רצונו. ''מתי הבנאדם צבע את הדירה?'' שאל בעל הדירה. ''הוא סיים את העבודה שלשום'', השיב משה, כשהוא מנסה להבין מה בעל הבית זומם הפעם. בעל הבית נכנס לחדר הפנימי של ביתו,  וחזר כשהוא אוחז בידו את חוזה השכירות. ''אני רוצה שתקרא בקול את סעיף כ''א בחוזה שחתמנו'', אמר בעל הבית והגיש את הנייר למשה. משה לא הבין מה בעל הבית רוצה,  אבל קרא: ''על השוכר לצבוע את דירתו ביום עזיבתו את הדירה''. ''הבנת, משה?'' שאל בעל הבית כשהוא מרוצה מעצמו בעליל. ''אני לא מבין, מה הבעיה?'' אמר משה. בעל הבית המשיך לחייך בציניות ואמר: ''כנראה שלא הבנת, אז אני אקרא שוב: על השוכר לצבוע את דירתו'', וכאן קולו של בעל הבית התרומם: ''ביום עזיבתו''. לא קיימת את החוזה, משה.  צבעת את הדירה לפני הזמן''. משה התקומם בכל מאודו. ''הדירה נצבעה שלשום, ומאז לא התגוררו בה'', הרים את קולו. אבל בעל הבית לא התרשם מכך. ''אני מתפלא עליך, משה'',  אמר. ''אדם צריך לקיים את ההתחייבויות שלו ולעמוד בדבריו. כתוב בחוזה שאתה צריך לצבוע את הדירה ביום עזיבתך, ולא בשום יום אחר''. ''אז מה אתה רוצה שאעשה?'' שאל משה בייאוש. ''הדרך היחידה היא לצבוע שוב את הדירה'', אמר בעל הבית באטימות לב.

     דמו של משה החל לרתוח. ''למה אתה עושה לי את זה?'' שאל בצער,. ''האם עשיתי לך אי פעם משהו רע שאתה מתנהג אלי כך?'' בעל הבית לא השיב, ורק חזר והצביע על סעיף כ''א בחוזה. משה עזב את ביתו של בעל הבית בטריקת דלת. הוא הלך להתייעץ עם מומחים ומביני דבר, והוברר לו שלמרות שכולם מסכימים שבעל הבית מפגין רשעות של ממש, על פי החוזה היבש טענתו צודקת ומשה חייב לצבוע את הדירה ביום שהוא עוזב אותה.  מצד שני, חשב משה, אסור לתת לבעל הבית המרושע את מבוקשו. כמו שהוא מתאכזר אליו, הוא מתאכזר מן הסתם גם לשוכרים אחרים. צריך למצוא דרך ללמד אותו לקח.  לאחר זמן מה עלה במוחו של משה רעיון מבריק. הוא התייעץ שוב עם אנשים חכמים ומביני עניין, וקיבל את הסכמתם לבצע את הרעיון. כמה שעות לאחר מכן הגיע משה שוב לביתו של בעל הבית. הוא מסר לו את המפתחות בחיוך רחב, והודיע לו שעשה כדבריו וצבע שוב את הדירה. בעל הבית החשדן ביקש ללכת עם משה אל הדירה, כדי לוודא שהיא נצבעה. ''בבקשה'', אמר משה,  ''הבה ונלך לראות את הדירה''. כאשר משה ובעל הבית פתחו את דלת הדירה השכורה, נרתע בעל הבית לאחור בבהלה. הבית כולו,  כולל הקירות והתקרה, היו צבועים בצבע...  שחור. זה נראה כמו בית של מתים. הוא ניסה לפתוח את פיו ולומר משהו, אבל משה הגיש לו את החוזה. ''אני מפנה אותך לסעיף כ''א, '' אמר משה בנימת ניצחון. ''כתוב בפירוש שהשוכר חייב לצבוע את הדירה ביום עזיבתו,  אבל לא כתוב באיזה צבע. חשבתי שצבע שחור יכול להיות מתאים מאוד... ''

     לא פעם בחיינו אנו מתעקשים על דברים שאינם הכרחיים ולא עקרוניים. לפעמים אנחנו אפילו עושים משהו ''בשביל הפרינציפ'' ולא מוכנים להגמיש את עצמנו לקראת האחרים. חשוב שנדע כי מהתעקשות כזו לא יוצא שום דבר טוב. במוקדם או במאוחר, נמצא את עצמנו מפסידים ומצטערים על ההתעקשות המיותרת. בזה יש להבין נמי ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה הקב"ה נותן לנו את היום אם תשמעו יש לזה צבע של ברכה ואם לא זה צבע של קללה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ח אב ה'תשע"ו

 

  המשכילים ברוסיה נהגו לשנות את שפת האידיש לפי טעמם,  ואת המילה "שבת" שינו ל"שאבעס'' . כמו כן הדפיסו עיתון בשם "עמעס" כשכוונתם ל"אמת" , אי לכך, לא ראוי ויתכן שאסור לכתוב "שאבעס" ככינוי לשבת קודש ) .הרה"ג ר' יהושע דומב שליט"א - ב"ב(

     וכתוב מפורש הוא, בפרשתנו (דברים ט"ו, י): "נתון תיתן לו [לעני] כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך". קודם כל, "נתון תיתן לו", ואל תסתפק בהטפות אמונה ובטחון. ואם עשית כן, אזי "כי בגלל הדבר הזה", "דבר" לשון דיבור, אם בנוסף גם חיזקת אותו בדברים, "אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה" (רש"י) ובנוסף: "יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך", ככל שתרבה השתדלות לא תתבע על השתדלות יתרה, אם משתדל אתה גם עבור העניים. אבל אם עבורך תנקוט בהשתדלות ועבורם תסתפק בביטחון, לא תוכל לצפות לברכת שמים!

     טעם שקוראים בשם "לוח" לחשבון השנים וראש חודש ומולדות וקביעות,  לפי שבימים הראשונים טרם שנתפשט הדפוס בעולם היו קובעים חשבון הקביעות והמולדות וכו׳ על לוח גדול של קלף , והיה תלוי על כותל בית הכנסת ולכן ידעו רבים מתי חל ראש חודש ויום טוב ותקופות והשאלה , ומאז ועד עתה נשאר השם הזה : (ספר מטעמים החדש(

     יד בגימטריה זה 14 ועוד יד זה עוד 14 . ביחד זה יוצא 28 , ובגימטריה 28 זה כוח.

המתנות (דברים טובים – פרשת דברים)

     אלה הדברים אשר דבר משה. אל"ה ראשי תיבות ה'ודאה ל'ד' א'לוקיך, זהו היו הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל והסביר להם במדבר בערבה וכל המקומות שהיה שם אך ורק השגחה פרטית וניסית מעבר לטבע, וצריכים להודות לד' אלוקיך. ונסביר זאת במשל:

     לדוד שהחיים לא האירו פנים. בגיל 8 כבר היה יתום מאב ומאם,  לאחר ששניהם נהרגו בתאונת דרכים. לא היו לו אחים ולא כל קרובי משפחה ידועים, שלחו אותו למוסד פנימייתי שהיה מיועד ליתומים אמיתיים וגם ליתומים שהוריהם עדיין בחיים, אך העדיפו שהילד ישהה כמה שיותר מחוץ לבית... דוד שהיה עד אז בן יחיד ומפונק להורים אוהבים,  נקלע לחברה שלילית של ילדי מצוקה, ועד מהרה למד מהם כמה וכמה תעלולים מרושעים.  הוא היה כפי הנראה ממשיך להידרדר אילולא נודע ביום בהיר אחד להנהלת המוסד שיש לו דוד רחוק, שהוא גם אדם אמיד ובעל אמצעים.  מנהל המוסד הזמין את הדוד לפגישה. 'הילד פשוט לא מתאים לסוג מוסד כזה', אמר המנהל שהיה אדם בעל לב חם. 'אני מבין שאתה רק קרוב משפחה רחוק, אבל חבל עליו, אם הילד יישאר עם בני הנוער החוסים כאן הוא ייצא מפה פושע לבסוף. אם יש לך אפשרויות, אני מפציר בך להוציא אותו מפה ולהכניס אותו למוסד פרטי שבו יוכל להתחנך כיאות'.

     הדוד קיבל את העצה. הוא העביר את דוד למוסד אחר ואכן שם הוא החל לפרוח ולהיטיב את דרכיו. הדוד המבוגר החל להיקשר אל הילד שהגיע לביתו לחופשות ולחגים, והתייחס אליו כמו לשאר בניו.  הוא ערך לו חגיגת בר מצווה מפוארת, ולאחר מכן המשיך לממן את לימודיו. הוא תמך בו כספית כדי שיוכל לצאת עם חברים ולחיות זה היה כבר ממש טבעי שהדוד מממן לו קצבת קיום, כשם שנהג עם ילדיו האחרים. דוד אכן עשה חיל בלימודיו, וסיים בהצלחה. הוא התכונן להירשם ללימודים הלאה, וגם כאן פתח הדוד הנדיב והאמיד את ארנקו ושילם את עלות הלימודים כדי שדוד יוכל להגיע להישגים בחיים,  ולרכוש מקצוע שיעזור לו לבסס את עתידו. ביום בו החל דוד את התואר השני שלו, הודיע לו הדוד כי ממתינה לו מתנה צנועה בכתובת מסוימת. ' מה המתנה?' הסתקרן דוד, אבל הדוד לא הסכים לתת יותר פרטים ואמר שעליו לגשת לאותה כתובת כדי לקבל את המתנה. דוד לא היה מסוגל לכבוש את סקרנותו. הוא לקח אוטובוס לכתובת שהייתה, אך כשהגיע למקום הוא התבלבל. את כל הבניין תפסה סוכנות מכוניות ולא היו בו שום חנויות נוספות שבהן תוכל להמתין לו מתנתו של הדוד. במשך דקות ארוכות הסתובב דוד מכל צדי הבניין, מחפש בית עסק נוסף, ולבסוף החליט להיכנס לסוכנות המכוניות ולשאול. אחד מאנשי המכירות נגש אליו ושאל: 'אתה דוד?' 'כן', השיב דוד, מופתע מכך שמישהו זיהה אותו. 'מחכה לך פה מכונית ', בישר לו איש המכירות, ורק אז התברר לדוד הנדהם כי המתנה של הדוד היא לא פחות ולא יותר מאשר מכונית חדשה ישר מהניילונים! דוד היה נרגש וליבו הוצף רגשי תודה. הוא החליט ששום דבר לא יוכל להביע את רגשותיו כמו מכתב תודה שהוא ישלח לדוד בצירוף זר פרחים גדול. 'אין לי מילים להביע את תודתי על המתנה הנפלאה שנתת לי. המכונית היא פשוט דבר שלא חשבתי שאי פעם יהיה לי, ואני פשוט  מאושר ומלא שמחה. תודה רבה על המתנה הגדולה, ואני מקווה שאוכל אי פעם להשיב לך כגמולך על נדיבות הלב שלך'.

     דוד לא קיבל תשובה על מכתבו, אך לא ייחס לכך משמעות רבה וממילא היה עסוק כל כך בהכנות לתחילת הלימודים עד שלא חשב על שום דבר אחר. את ההפתעה הבלתי נעימה הוא קיבל בראשית החודש הבא. פקיד הבנק התקשר אליו והודיע לו שעליו לכסות את החריגה בחשבונו, משום שכמה צ'קים נפדו ואילו הקצבה החודשית שלו לא נכנסה. 'איך זה יכול להיות?' תמה דוד.  ההקצבה של הדוד הייתה נכנסת לחשבון הבנק כמו שעון, ומעולם לא איחרה. לא היה לו נעים להתקשר ולשאול, אך הוא אמר לפקיד שללא ספק הכסף ייכנס מחר והחריגה תכוסה. גם למחרת הכסף לא נכנס, וכך גם ביום השלישי.  לדוד כבר לא נותרה ברירה, והוא החליט להתקשר לדודו כדי לברר את העניין. 'אתה כפוי טובה', אמר לו דודו בנוקשות, 'וזה לא נותן לי חשק להמשיך לממן אותך'. 'אני כפוי טובה?' נדהם דוד. 'האם קיבלת את זר הפרחים ואת מכתב התודה שלי על המכונית?' 'קיבלתי גם קיבלתי', השיב הדוד, 'ודווקא משום כך אני חושב שאתה כפוי טובה'. 'למה?' 'תשמע, דוד. אני נותן ומעניק לך כבר שנים רבות. כל חודש נכנסת לחשבונך ההקצבה הקבועה שמאפשרת לך לחיות, ללמוד ולהתפתח בלי דאגות. לזה כבר התרגלת. אתה מרגיש שאני חייב לך את זה. כבר אינך רואה צורך להודות על כך. רק כאשר יצאתי מגדרי ונתתי לך מכונית, חשת צורך לשלוח לי זר פרחים ומכתב תודה. אני אכניס לך את הכסף לחשבון הבנק כבר היום, אבל רציתי רק להזכיר לך שצריך להיות אסיר תודה לא רק על הדברים יוצאי הדופן, אלא גם על הדברים שאתה מקבל יום יום....'

     בפרשת דברים משה רבנו נושא דברים בפני עם ישראל ומזכיר להם את כל הטובות והניסים שהקב"ה עשה עמם מאז יציאת מצרים ועד אותו יום. כי ברגע שאדם אינו זוכר להכיר טובה, זה מראה שחסר לו את היסוד והבסיס בהנהגתו של יהודי, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה. חשוב ביותר לזכור להודות ולחוש את רגשי התודה על כל מה שאנו מקבלים, גם מהורים ומהמורים, וכמובן מהקב"ה שידו פתוחה ורחבה ואנו נהנים ממתנות החינם שלו בכל יום ויום.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ד מנחם אב ה'תשע"ה

אל תחפש את הדרך אל האושר, כבר אמר החכם,  תחפש את האושר שבדרך!

     מי שאין לו פרנסה ברור לי מנין הוא חי, מאמונה ובטחון. אולם מי שיש לו פרנסה מניין הוא חי? (רבי פנחס בונים מפשיסחא)

     מישהו יושב בצל היום כי מישהו טרח לנטע עץ בעבר.

     מי שהוכש מנחש פוחד מחבל.

אל תאמר איני יכול, אמור איני רוצה!!!  (מסיפורי המגיד)

     ר' יוסף לוי (שם בדוי) היה אברך בעל משפחה ברוכה, שנים מספר ניסה לחיות כאברך כולל על קצבה זעומה ובה כלכל את משפחתו, אך כאשר הוצאות אחזקת הבית השתרגו על צווארו, החל להתעסק בכל מיני מלאכות צדדיות. לא עבר זמן רב עד שקיבל זימון לצבא, על פי הקריטריונים שנקבעו ואושרו עם "ועד הישיבות" נקבע כי רק מי ש"תורתו היא אומנותו" נדחה שירותו, אבל מי שיש לו עיסוקים נוספים מן הצד אינו בגדר זה. כל השתדלויות שהפעיל דרך עסקנים ושתדלנים נמרצים לא הועילו, הוא נמצא כשיר להתחייל .

     ר' יוסף חזר הביתה שחוח כולו, הוא הודיע לבני ביתו כי מעתה עליו להתייצב ולשרת בבסיס צבאי, למזלו הטוב הוא מצוי לא הרחק מהבית דבר שלא יגרום לטלטולים רבים, אבל אינו "כותלי בית המדרש" שמכיר סיים עם אנחה קורעת לב.  לבו לא הטעה אותו המקום בו שהה היה רחוק מלהתאים לאברך עדין נפש כמותו,  אך את הנעשה אין להשיב. הוא השלים את המכסה שנקבעה לו, כשכולו תפילה כי יצא מהמקום בלא פגע . לאחר שסיים את שירותו הצבאי נקבע לו שירות מילואים. שנים אחדות לא נקרא אל השירות לשמחתו הרבה, סבור היה כי שכחו ממנו, אך לפתע קיבל זימון לשירות מילואים באמצע עשרת ימי תשובה, כאשר ניסה להגיש ערער על כך עד לאחר החגים דחו את בקשתו בגסות רוח, וכך ימים ספורים לפני יום הדין נאלץ להיות שוב במקום בו לא היה זכר מהימים הקדושים שמתקרבים כל הוויית המקום שידרה חולי חולין עד שנפשו התהפכה בקרבו  .

      יומיים לפני שהיום הקדוש נכנס ניסה את מזלו לקבל שחרור לקראת יום כיפור,  הוא ניגש אל מפקד הבסיס והתחנן לפניו כי יתן לו להיות בין בני משפחתו, הוא ניסה לפרוט על רגשותיו ולתאר בפניו עד כמה חשובה לו התפילה בבית הכנסת שבקרבת ביתו. אך פנייתו נדחתה בשרירות לב . "אתה יכול להתפלל בבסיס, יש לנו מחזורים וכל מוצרי הדת, תוכל להתפלל כאוות נפשך במקום ". "אני צריך גם מניין יהודים, אי אפשר להתפלל ביחידות" ביקש בלב נרעד. "אני לא רואה כאן אפילו יהודי דתי אחד שאוכל לארגן איתו תפילה בציבור, איך אוכל להעביר את היום הקדוש והנורא בבסיס, כאשר כל הסביבה משרה אווירת חולין?"  ניסה לפרוט על המיתרים היהודיים . אלא שהמפקד היה רחוק מלהבין את רגשותיו, בקשתו נראתה לו בלתי סבירה בעליל . "אין לי מניעה שתארגן מניין, אם תמצא חיילים דתיים כמוך תוכל להתפלל יחד איתם. אין שום סיבה שנשחרר אותך באמצע ימי המילואים" סיים את דבריו בצורה חד משמעית .

     המשפחה מצידה לא טמנה ידיים היא ניסתה את כל הדרכים והאפשרויות שרק יכלה כדי לבטל את הגזירה הרעה מעל אבי המשפחה, אך התברר כי אין הבנה מינימאלית לבקשה כל כך פשוטה, כל הפניות הושבו ריקם . שחר ערב יום הדין הפציע, קרני השמש החלו להאיר את הרקיע, יהודים ירושלמיים אצים רצים לבתי הכנסת הפזורים ברחבי ירושלים לומר את הסליחות האחרונות רבים מהם לבושים בגדי חג רבים נראים אצים עם הכפרות אל השוחט. אך בבית משפחת לוי יום זה תשעה באב מי יקח את הילדים לבית הכנסת, איך תראה  הסעודה המפסקת כאשר אין את ראש המשפחה? געתה האמא בבכי רב, עולמה חשך בעדה, היא לא מסוגלת למלא את מקומו .

     אחד השכנים שראה את שברון הלב החליט לעשות מעשה. תיכף לאחר התפילה מיהר אל מעונו של מרן הגרי"ז זי"ע אביהם של ישראל, לספר לו על הצרה הגדולה שפקדה את המשפחה, אין ספק שלבו הרחום לא יתן לו לעמוד בצרה, הוא יראה לעשות את כל מה שרק ניתן כדי לשחרר את אבי המשפחה . כששמע מרן הגרי"ז הזדעזע כולו, לבו הטהור לא יכול היה להכיל את צער המשפחה שליח מטעמו הגיע תיכף אל בית הרב ר' דוד משה טננבוים זצ"ל יו"ר ועד הישיבות בדרישה נחרצת להפעיל את כל האמצעים שבידו להוציא את ר' יוסף מהבסיס.  ר' דוד משה יהודי יקר רוח פעיל נמרץ למען בחורי הישיבות אין זה המבצע הראשון שהוא עושה כדי לשחרר את אלו שנקלעו לצרה. לכאורה הוא הכתובת הנכונה גם במקרה הזה. ברם הפעם הדבר נראה על מנת שתעלה לרקיע. אל מי יש לו היום לפנות. כל המשרדים כעת נעולים על בריח אין אפילו קצין אחד לרפואה איתו יוכל לדבר. אם היו פונים אליו אתמול היה הסיפור שונה לגמרי, אבל כעת זו לא הדקה התשעים אלא לאחר מיכן. השערים כבר ננעלו ואין אל מי לפנות . את הדברים הללו העביר אל הרב מבריסק. דומה כי הצדק איתו, הרב בודאי יסכים כי הפעם הדבר אינו בר יכולת הגשמה. ברם הרב מבריסק מודיע לו נחרצות: " ר' דוד משה יש לך טעות חמורה, יש עוד בהחלט מה לעשות ואת זה אני מבקש ממך לעשות. עליך לפנות אל הגורם המתאים ולהפעיל את כל היכולות כדי לשחרר את האומלל ממקום צייה וצלמוות". "איך הדבר ניתן להיעשות כל המשרדים סגורים כעת על מנעול ובריח כל אחד נמצא כעת בביתו גם אם אנסה לדבר עם אחד הגורמים בביתו לא יוכל לעשות מאומה. את הפקודה הזאת אי אפשר להוציא מבית פרטי רק מתוך המשרדים המתאימים וזה צריך לעבור אין ספור ערוצים עד לאשרור. את כל זה להפעיל שעות ספורות לפני התקדש היום כל זה מעבר לכל ההשגות של בר אנוש. אני לא מלאך ואין לי את הכלים כדי להוציא את הבקשה אלי פועל" חתם את דבריו בנחישות .

     אבל את הרב מבריסק לא הרשימו הדברים כלל. הוא שלח להודיעו בזה הלשון "זאג נישט אז דו קענסט נישט, זאג אז דו וילסט נישט" [אל תאמר נא כי אינך יכול, אמור נא כי אינך רוצה]. מי שרוצה באמת יכול לבצע זאת. ולכן עלי לומר לך שזו התחמקות גרידא וחוסר רצון לקיים את הבקשה האנושית. מי שנלחם על חייו לא חושב במונחים כאלו, הוא יעשה את הכל כולל הפעלת מאמצים לא הגיוניים, כי זה נוגע אל עצמו. חיסרון ההיענות מקורו בחוסר התחושה הזאת, ונובע מעצלות גרידא. כשראה הרב טננבוים כי מרן הגרי"ז נחרץ בדעתו החליט לעשות מעשה. הוא יצר קשר עם אחד המפקדים הגבוהים שבצבא וביקשו בכל תוקף כי ישחרר את החייל החרדי מהשירות. המפקד הנ"ל הביט ברב טננבוים משתאה, איני מבין אותך, איך עולה על דעתך בקשה שכזו? הרי יודע אתה כי מסמך זה חייב לעבור את חתימות הדרג הצבאי הגבוה, וכיום כל המשרדים סגורים, כך שאין את היכולת להנפיק אישור זה . הרב טננבוים החליט לנקוט בדרכו של מרן. הוא תיקן את דבריו ואמר. אל תאמר כי אינך יכול, אמור נא כי אינך רוצה . הקצין נפגע מאד מדבריו, איך אתה מדבר אלי כך? האם היה מקרה אחד בו סירבתי לך ? אכן אתה צודק, מעולם לא סירבת לי, אבל כשהוטל עלי תפקיד זה על ידי הרב מבריסק, אמרתי לו את אותם טיעונים, אלא שמשום מה הרב מבריסק אינו מקבל את דברי. הוא סובר שחסר בכוח הרצון. כי אם הייתי רוצה הייתי משיג עבורו זאת.  אז אומר לך באותו מענה לשון, אני ואתה כנראה לא מגייסים את כל כוח הרצון שלנו, כי אם היינו עושים כל שבידנו, היינו מגיעים להישגים חיוביים. ענה הרב טננבוים בהחלטיות .

     כשראה הקצין את העניין החליט להטיל את כל כובד משקלו הוא החל להתרוצץ בין כל הגופים המטפלים כשהוא משתמש בכל כוח השפעתו ואכן לקראת החג שוחרר אותו חייל מהבסיס כשסיפר הרב טננבוים למרן הרב והראה לו את המסמך נהרו פניו הקדושות, וכי לא אמרתי לך אל תאמר כי אינך יכול אלא אמור כי אינך רוצה שהרי הוכחת עתה כשרציתי כי יכולת על אף שנראה היה לך בעליל כי הדבר אינו בגדר היכולת.  לרב מבריסק היה פשוט כי לכל אדם יש כוחות עצומים שיכולים לשמש אותו לדברים רבים מעבר להשגותיו. כל מה שמתבקש זה כוח רצון אמיתי וכשיש אותו ניתן להגיע אל היעדים הרחוקים ביותר

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/