אמרי שפר כ"ט אדר ה'תשע"ז

  “אדם כי יקריב מכם”, האיש אשר יחפוץ להתקרב לבורא יתברך, ינקוט בשלושה דברים אלו שבהם ייקח לעצמו מוסר ומזה יתעלה בעבודת ה’. האחד הוא שיהיה “מן הבהמה”, מה בהמה זו אילמת היא ואין בכוחה לדבר או להוציא מילים מפיה, כן ירגיל האדם עצמו בכל ענייני העולם לא לפטפט ולאבד זמנו, אלא יהיה כבהמה זו שאינה מבינה לא בפוליטיקה ולא בכלכלה ולא בחדשות החוץ. השני הוא “מן הבקר”, יבקר את עצמו ואת מעשיו האם טוב עשה או שמא לא. כך ידע ברבות הימים מה לקרב ומה לרחק. מה גורם לו להיכשל ומה דווקא מסייע לו בעבודת ה’. “מן הצאן” הוא הפרט השלישי, וזה מלשון “צאינה וראינה בנות ציון”, שילך האדם ללמוד מהנהגותיהם של גדולי ישראל ואפילו של בני אדם פחותים ממנו, ויקלוט ממעשיהם הטובים מה שיוכל לקחת ולקיים בעצמו גם כן.

     בגמרא נאמר: אמר רבי פינחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות... ענווה מביאה לידי יראת חטא. המסקנה שמביאה הגמרא: ענווה גדולה מכולן!

     ה"פלא יועץ": "ואין אתנו יודע מה הוא גאווה, אבל סימן יש מכוח הבן להכיר כוח האב, כי ההקפדה והכעס וכד' הם בני הגאווה, ואם אין אבות – מאין יצאו תולדות? והאיש הירא ורך הלבב תסמר שערו מראות חומר וגודל רעת הגאווה ויתלהב לבו בראותו גודל שבח הענווה, וישתדל בכל כוחו במחשבות טהורות להכיר מיעוט ערכו ולהיות מן הנעלבים לכל אדם."

     ישנם אנשים שכל הזמן נסוכה על פניהם הבעת כעס. מידה זו איננה נכונה כלל וכלל, שהרי על האדם להאיר ולהסביר פנים לסובבים אותו. לעומת זאת ישנם אנשים שכל הזמן שמחים ומקלים ראש בכל דבר. גם מידה זו אינה נכונה שהרי פעמים על האדם לכעוס כגון: כדי להחזיר את בניו לדרך המוטב או שכשרואה עוברי עבירה וכדומה... וזה מה שמרמז בפסוק: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשר לה' " שני המידות הללו בהקצנה אינם ההנהגה הרצויה לפני ה'!...

כופר נפש (פניני עין חמד, עלון 629)

     עד כמה גדולה מצוות הצדקה - זאת אין אנו יכולים לתאר ולשער. לא בכדי התורה הקדושה מתארת זאת 'ונתנו איש כפר נפשו' (שמות ל, יב) -  ודרשו זאת רבותינו לגבי הצדקה.  אכן, לא בכדי רבותינו אמרו 'צדקה תציל ממות' (משלי יא, ד) כפי שנראה מהסיפור המופלא הבא, המעובד מתוך 'איש לרעהו'. ומעשה שהיה - כך היה:

     גיבור סיפורינו הוא מר אליהו זרבי, מהנדס מיזוג אוויר במקצועו. כיום מתגורר הוא בהרצליה, אולם הסיפור התרחש בהיותו בחולון לפני כ-15 שנים. וכך הוא מגולל את סיפורו: " הייתי מתפלל בבית כנסת 'סודאי' בעיר. בית כנסת? זה ממש לא רק בית כנסת, אלא מרכז תורני של תורה,  תפילה וחסד אשר פעיל עשרים ושתיים שעות ביממה!  יש שם הכל, פשוט הכל. החל מתפילות דרך שיעורי תורה ועד בית תמחוי ועוד.  באחד הבקרים, היה זה בעיצומו של קיץ, התעוררתי בבעתה לאחר חלום בלהות. בהחלט חששתי ממנו, ולכן אמרתי את הנוסח המופיע עבור 'הטבת חלום' בברכת כוהנים . לא הסתפקתי בכך. לאחר התפילה חישבתי את סכום המעשרות שעלי י להפריש לצדקה, ויצא כי עליי להפריש 1036.00  ש''ח חיפשתי את הגבאי ומיד מסרתי לידיו את הכסף כשבליבי תפילה, שבורא עולם יוציאני מן המצר ומה שחלמתי יתבטל ולא יתגשם !.

     באותם ימים עבדתי בבית לחם. שם הקימו בית מלון, ואני עשיתי את הנדסת מיזוג. מבית לחם הייתי אמור להגיע בהמשך לאריאל.  הדרך הקצרה היא דרך רמאללה, אך כדי לא להיתקל בערבים משליכי אבנים העדפתי להאריך את דרכי בנסיעה בכביש אלון.  מדובר בדרך צרה , שבצידה האחד הר ובצידה השני תהום... ולפתע מכונית "ריאו" ענקית מגיחה הישר מולי.  הנהג לא מאט אלא שועט לעברי במהירות עצומה, כנראה נרדם ! מה עושים? יש לי שבריר שנייה כדי להחליט: לחתוך ימינה ל... כיוון התהום, או לשבור שמאלה לכיוון ההר - אז יש יותר סיכוי שהוא יפגע בי.  לתאר לכם את הפחד שעטף אותי באות ו רגע? זה בלתי אפשרי בעליל. רק תנסו לתאר לעצמכם , כי ישנן שלוש אפשרויות , שכל אחת רעה מהשנייה:  או להתנגש בהר או להידרדר לתהום - או להמתין , שרכב כבד יתנגש בך במהירות עצומה. מהי האפשרות הפחות גרועה מבין השלוש? מה עליי לעשות? ועוד שרק שניות אחדות זהו הזמן העומד לרשותי כדי לקבל החלטה מושכלת.  נו, מה עושה יהודי בעת צרה? אני צועק 'שמע ישראל' בכל הכוונה, חותך ימינה, ו"מרגיש" את הרכב הכבד שועט צמוד אלי . רק מההדף יכולתי לעוף לתהום.  בחסדי השם המרובים, בדרך נס ופלא, לא התממשה אף אחת משלושת האפשרויות הנ"ל! הקב"ה יצר אפשרות רביעית מופלאה: להינצל מהתקרית לחיים טובים ולשלום!  

     עדיין לא סיפרתי , שאני יליד אירן. כאשר עזבה אמי ע"ה את אירן, היגרה משם הישר לארה"ב. אבי , זכרונו לברכה , נפטר כבר באירן ונטמן בטהרן.  אימא העדיפה להתגורר בלוס אנג'לס לצד שמונת אחיה ואחיותיה , להיות קרובה למשפחה. אני עדיין לא מעכל את הנס הגלוי שהיה לי, וממשיך בדרכי. בשעה חמש אחר-הצהריים כבר הייתי בבית, ואימא מתקשרת מלוס אנג'לס. בשל הפרשי השעות אצלה היה שבע בבוקר! " אליהו, מה קרה לך היום ,?" כך היא פותחת ושואלת. "אימא, למה את שואלת?" אני משיב בשאלה. היא לא מוותרת ואומרת: "אליהו, מה קרה איתך היום?". אני שותק ושוב היא שואלת: "אליהו, אמור נא לי בבקשה, מה קרה איתך היום? . " התעקשתי להבין מהיכן אמי יודעת שקרה משהו לפני שאספר לה מה קרה. ואז היא מספרת לתדהמתי את הסיפור הבא : "לפני שעתיים (בשעה חמש לפנות בוקר בלוס אנג'לס,  שלוש בצהריים כאן) חלמתי , שאבא שלך מגיע אליי בחלום ואומר לי: 'אליהו שילם אלף ומשהו שקל והצילו אותו ממוות בטוח!'. החלום נראה מוחשי ונראה כחלום אמת. אז תספר לי בבקשה, מה בדיוק קרה!" כמובן שסיפרתי לה על התרומה בסך .1036.00 ש"ח שזכיתי לתרום באותו בוקר! ועל נס הצלתי מאוחר יותר באותו יום ."

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ו' שבט ה'תשע"ז

בא אחד אצל ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל באמצע הלימוד שיפסיק הלימוד ללכת לפדיון הבן, ענה לו שהוא באמצע הלימוד, אמר לו המזמין הרי זה חשוב כפ"ד תעניות, ענה לו ר' שלמה זלמן, "דף" גמרא בגימטריא פ"ד, אם כן גם דף הגמרא חשוב כפ"ד תעניות.

     בפסוק בו מאיצים המלאכים בלוט (בראשית יט-יז): "המלט על נפשך" [כלומר: תתקדם בכל הזריזות למען עתיד נפשך], "אל תביט אחריך" [אל תתעכב בגלל חשבון העבר], "ואל תעמוד בכל הכיכר" [מפני בקשת המנוחה הגופנית והעידונים] "ההרה המלט" [תתקדם בזריזות לתכלית שלפניך אף אם נדמה לך כ"הר"] "פן תספה" [פן תפסיד הכול בגלל העיכוב]. בפסוק זה מרומז יסוד גדול לכל יהודי באשר הוא,  עד כמה חשובה וחיונית היא מדת הזריזות.

     הגה"צ רבי משה שמעון ויינטרויב זצ"ל היה אומר בשיחותיו, כי יסוד כבוד הבריות נעוץ במידת ה"דרך ארץ שקדמה לתורה". אדם שיש בו קצת כבוד כלפי עצמו, מתנהג בדרך ארץ. הוא, למשל, לא אוכל כבהמה ולא נעשה דוגמתה... רק אז הוא בגדר אדם, ולאדם אפשר לתת תורה. "דרך ארץ קדמה לתורה", כי רק ע"י "דרך ארץ" נעשה אדם.

     הרבי מקוצק היה אומר: "אם אני אני בגלל שאתה אתה, אז אני לא אני ואתה לא אתה, אבל אם אני אני בגלל שאני אני, ואתה אתה בגלל שאתה אתה, אז אני אני ואתה אתה.

החיוך היומי

     חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב, להלבין שיניים לעשות את הזולת לחייך זה דבר מאוד טוב.

     זו הפעם הראשונה בה הוא נוסע לבד ברחבי ניו יורק, עד עכשיו המארחים שלו ליוו אותו לכל מקום, אבל היום החליט משה שהוא צריך להכיר את האזור גם דרך האוטובוס. ' נסיעה מניו ג'רסי לתוככי מנהטן לוקחת בערך כחצי שעה' אמרו לו מארחיו, והוא החליט ליהנות מן הנוף שנגלה לעיניו. אם בתחילה הוא תכנן לשבת בשקט,  התברר לו עד מהרה שהדבר בלתי אפשרי כלל, לפחות לא באוטובוס הזה. ולא.. לא היו אלו טלטולי הדרך וגם לא טרדנים למיניהם. היה זה הנהג בכבודו ובעצמו.

     מסתבר שנהג האוטובוס, פינחס, היה אחד האנשים בעלי חוש ההומור הכי מפותח בכל ארצות הברית, הוא לא חדל מלהתלוצץ עם הנוסעים, הוא סיפר להם בדיחות,  והתעניין במצבו של כל אחד מהם. 'הו, בוקר טוב גברת ג'ורדון!' הכריז פינחס בעת שאישה קשישה עלתה בכבדות על האוטובוס. חיוכה הגדול היה כמו של אחת שחיכתה כל הלילה לברכה הזו של הנהג. 'מה שלום בעלך החביב, הוא התרגל לרובה שלו?' 'על איזה רובה אתה מדבר, פנחס?!' שאלה האישה בחיוך תוך שהיא מדמיינת את בעלה הישיש רץ עם קלצ'ניקוב. 'נו, התכוונתי למקל סבא הזה שהוא התחיל ללכת איתו לאחר הנפילה האחרונה'. כל נוסעי האוטובוס צחקקו למראה הזקנה שפרצה בצחוק מתגלגל. 'אוי פנחס החביב!' אמרה האישה 'אתה לא יודע כמה אתה עושה את החיים יפים למרות כל הקשיים שהם מציבים לפנינו!'. 'הנה תראו מי הגיע!' הכריז פינחס בקול בשעה שאל האוטובוס נכנס ווילי -בחור צעיר בעל פיגור קל שנתמך באימו, 'חצוצרות בבקשה!' המשיך הנהג העליז ופיזם בקול תרועת חצוצרה: 'פם-פה-פה-פם'. חיוכו של ווילי לא השאיר מקום לספק, הוא היה כעת האדם המאושר העולם.

     פינחס פתח את המיקרופון והכריז: 'טוב, אני רואה שכל הנוסעים הקבועים כבר הגיעו, כעת יש לנו נסיעה רצופה של עשר דקות עד למנהטן כך שזה הזמן האידיאלי לספר את הבדיחה היומית!'. עד מהרה התברר למשה שהנהג השובב הזה דואג לספר בדיחה חדשה כל יום במשך חמשת השנים האחרונות, הנוסעים לא יודעים מניין פינחס שואב את כל הבדיחות שלו אבל הם בהחלט מחכים לבדיחה הקבועה כל יום מחדש, ולא רק הם מחכים, גם החברים בעבודה או בלימודים מחכים לה, וגם הבן זוג בבית, והמוכר במכולת השכונתית. הם יודעים שכל מי שנסע הבוקר באוטובוס של פינחס, מתחיל את היום עם חיוך.

     משה ההמום החליט שהוא צריך לתפוס שיחה עם פינחס הזה, הוא החליט לחכות עד שהאוטובוס יגיע לתחנה הסופית ואז יתאפשר לו לדבר עם הנהג לבד, בינתיים הוא לא הסיר את עיניו מגורדי השחקים העצומים שנראו מחלונות האוטובוס. ' בחורצ'יק, אתה צריך שק שינה?' העיר אותו פינחס מהרהוריו, 'אם לא שמת לב הגענו לתחנה האחרונה למסלול זה'. משה התעשת וענה: 'זה בדיוק מה שרציתי אדוני, אולי אפשר לשוחח איתך מספר רגעים?'. ' בשמחה' ענה לו פינחס וליווה אותו אל ביתן הנהגים, ' במה נהג פשוט שכמוני יוכל לעזור לך?' הם התיישבו ליד אחד השולחנות ומשה שאל: 'יש לי שאלה מאוד פשוטה: מה הסיפור שלך? אני נוסע שנים רבות בתחבורה הציבורית ומעולם לא נתקלתי בתופעה כזו.  בדרך כלל הנהגים מתמקדים בנהיגה ובהסדרי התשלום בלבד, מקסימום הם זורקים איזה חיוך קטן למישהו שברך אותם בברכת בוקר טוב. אבל אתה פשוט חי את הנוסעים כולם, ונראה שאתה יודע את כל קורות חייהם '. 'תראה ידידי הצעיר' פתח פינחס ופרס את משנתו: 'לפני מספר שנים חשבתי לעצמי: מה אני ומי אני? בורג קטנטן המתגלגל בתוך עיר ענקית אליה באים מדי יום כחמשה מיליון בני אדם לעבודה, 350 מיליון אנשים חיים ברחבי ארצות הברית, ומעל שבעה מיליארד בני אדם חיים בעולם. ואני? מסיע ביום רמשה מקסימום 500 איש, סתם גרגר אבק קטן המרחף ברחבי היקום. ואז, החלטתי שאני יכול להשפיע על המון אנשים, אם רק אגרום לאותם 500 איש להגיע בשמחה אל עבודתם או אל ביתם, הלא הם גם יקרינו את מצב רוחם אל הסביבה, כל אחד שמגיע לעבודה פוגש לפחות עוד עשרה בני אדם שנהיים שמחים בגללו, וגם הם ממשיכים ופוגשים אנשים נוספים, מעגל האנשים הולך וגדל, ולפי המחקרים כאשר בן אדם מגיע עם מצב רוח טוב לעבודה גם תפוקת העבודה שלו משתפרת פלאים. בסיכומו של דבר אני יודע שהשפעתי על אלפי או עשרות אלפי בני אדם, גרמתי להם לעבור את היום יותר בשמחה, וזה נותן לי סיפוק עצום' הנהג החביב סיים את דבריו וכבר עלה על האוטובוס לסיבוב הופעות נוסף.

     חז"ל אומרים לנו שאדם שמחייך לשני גדול יותר ממי שנותן לו שתייה צוננת ביום שרב. חיוך לא עולה כסף, אבל הוא שווה זהב. נסה להיזכר באחת הפעמים בהם היית במצב רוח לא כל כך טוב ולפתע חייך אליך מישהו ושינה לך את היום. אין לנו מושג עד כמה יכול להשפיע חיוך קטן שלנו על הסביבה כולה. גדולי המוסר אומרים שפניו של אדם הם אינם רשותו הפרטית אלא הם נחשבים לרשות הרבים, פנים חמוצות הם כמו בור ברשות הרבים, ולעומת זאת חיוך הוא כמו ברז של מים קרים. כולנו יכולים להיות נחמדים אם רק נרצה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ט אלול ה'תשע"ה

 ''אין מעלת התפילה תלויה במידת הזעקה שזועק האדם בפיו אלא במידת הזעקה שזועק הלב!" (ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל)

     אל תיתן לאנשים לשבור אותך , אתה לא צלחת ...

     

     "אל תשליכנו לעת זקנה" אנו מתפללים שגם התשובה בדרגתה הנמוכה ביותר , התשובה שהאדם שב לעת זקנה,  כאשר כבר לו אין עוד כוח לחטוא, גם היא לא תהיה מושלכת אלא מקובלת .

     החיים הם כמו רכבת,  ההבדל בניהם הוא קטן : הרכבת נוסעת וחוזרת החיים נוסעים ולא חוזרים.

     מספרים בבדיחותא שכאשר הקב"ה ברא את היצר הרע קרא לו בתחילה "שטן" ושלח אותו לתפקידו להחטיא בני אדם, חזר השטן אחרי שבוע והתלונן שכולם בורחים ממנו, בגלל הפחד משמו, מה עשה הקב"ה? שינה את שמו וקראו "יצר הרע" ושוב לאחר שבועיים חוזר ה"יצר" ומתלונן שבורחים ממנו, ושוב שינה את שמו ל"בעל דבר", הפעם זה החזיק טוב חודש, ושוב חזר ואמר: "כולם הבינו שזהו שמי ושוב בורחים", מה עשה הקב"ה? שינה את שמו ל"מנהג העולם"... ומאז הפסיקו האנשים לחשוש ממנו, כי אף אחד לא חושש לשנות מ"מנהג העולם" ובזה רבים נופלים ברשתו של השטן...

     מספרים כי פרנס עיירה אחת נשאל מה מצבו של הרב דמתא, האם הקהילה מספקת לו די צרכו. ענה ואמר:  ברוך ה' שהרב שלנו שיחיה נתן אל ליבו לצום כל שני וחמישי, אילולי זאת היה וודאי גווע ברעב.

     מספרים על הגר"א שכשהיה ילד קטן אמרו לו שישחק ב"נדנדה", ענה שבמשחק "נדנדה" הסדר שאחד עולה ואחד יורד, ואינו רוצה להיות למעלה כשחברו למטה. וגם שמה שהוא למעלה זה רק בגלל שחברו למטה ואינו רוצה להיות למעלה על חשבון חברו.

     מספרים על הרוגוצו'בר, הגאון רבי יוסף רוזין זצ"ל. כידוע הילוכו היה בזריזות גדולה, והיה נחפז תמיד לדרכו שקוע בלימודו, אך כשהיה מגיע לשפת הכביש, היה עומד וממתין זמן רב עד היותו ריק מעגלות. לתמיהת מלוויו על מה זאת ומדוע לא יחצה מיד כשיש אפשרות? השיב ואמר: "'ונשמרתם' זו המצווה היחידה שאי אפשר לחזור עליה בתשובה, פשוט אין מי...!!" (ספר "הרוגוצ'ובי"). 

המחזור הפתוח (פניני בית לוי, גליון 348)

     היה זה ליל כל-נדרי. הבעל-שם-טוב עמד בבית מדרשו בקיטל וטלית והתכונן לתפילת יום הכיפורים. פתאום נראה כאילו צל עבר על פניו הקדושות, ניכר היה כי משהו מעיק על ליבו, אך איש לא העיז לשאול אותו לפשר הדברים.  את תפילת כל-נדרי אמרו בכוונה גדולה, ולאחריה, לפני שפתחו בתפילת ערבית, הכריזו על הפסקה קצרה. הבעל שם טוב עמד על מקומו שקוע בהרהורים, ולפתע השתפך על שפתיו חיוך רחב ומאושר והוא ציווה על החסידים להתפלל ערבית. 

     במוצאי יום כיפור היה הבעל-שם-טוב במצב-רוח מרומם והוא סיפר לתלמידיו את הסיפור הבא: בכפר אחד התגורר חוכר יהודי. הוא היה יהודי נעים הליכות,  ובעל-האחוזה, אשר החכיר לו את אדמותיו, העריכו מאד והתייחס אליו כאל ידיד אישי. חוכר זה נפטר ביום בהיר אחד והותיר אחיו אלמנה צעירה וילד קטן. לא היו ימים מרובים עד שגם האלמנה נפטרה מרוב צער והילד הקטן נותר יתום בלי אבא ואימא.  בעל האחוזה, שהיה, כאמור, ידידו של החוכר היהודי, לקח עתה את היתום הקטן אליו. ילדים משלו לא היו לו והוא נקשר בעבותות האהבה אל הילד היהודי הקטן, בו טיפל כאילו היה בנו יחידו. כך עברו שנים אחדות, הילד גדל בביתו של בעל האחוזה הנוצרי בעושר ומותרות ולא ידע כלל על מוצאו היהודי.  פעם אחת, כאשר שיחק עם ילדים אחרים שבאו עם הוריהם לביקור אל בעל-האחוזה, נפלה קטטה ביניהם ואחד הילדים האורחים קרא לו ”ז‘יד“ (יהודי), באומרו כי הוא אינו בנו של בעל-האחוזה כי הוריו היו יהודים.  הילד המבוהל רץ מיד אל בעל-האחוזה ושאלו לפשר הדבר. ” מה איכפת לך האם זה נכון?“ ניסה בעל-האחוזה להרגיעו ולהסיח את דעתו. ”אתה הלא יודע כי אני אוהב אותך כאילו היית בני יחידי ואני גם קבעתי אותך כיורשי היחידי. כשתגדל,  כל אשר לי – כסף, זהב, שדות וכרמים יעבור לרשותך“ .

     הילד – נקרא לו יוסלה – ביקש את בעל האחוזה שיספר לו קצת על הוריו, מי הם היו ומה היו מעשיהם. בעל האחווה סיפר לו כי הוריו היו אנשים ישרים, יהודים חרדים שנמנו על ידידיו הטובים. אולם – הוא הוסיף – הם היו עניים מרודים ולא השאירו לך דבר מלבד איזה ספר ישן ושקיק בלוי ומיושן. יוסלה ביקש לראות את הדברים שהוריו השאירו עבורו ובעל האחוזה, ששמר על הדברים כעל מזכרת, הראה לו שקיק של טלית ישן-נושן וספר עבה שהיה מחזור של הימים הנוראים.  יוסלה פתח את המחזור אולם הוא לא ידע לקרוא בו מילה אחת. הוא גם לא ידע למה משמש השקיק. למרות זאת הוא ביקש מבעל האחוזה שייתן לו את הדברים הללו ולאחר שמבוקשו ניתן לו הוא שמר על המחזור והשקיק מכל משמר והם היו בעיניו – מבלי לדעת למה ומדוע – כמשהו קדוש שיש לנהוג בו כבוד.  

     עברו ימים אחדים ויוסלה יצא לטייל בכפר. תוך כדי טיול הוא ראה יהודים האורזים את חפציהם ומתכוננים לנסיעה. ” האם אתם נוסעים ליריד?“ שאל יוסלה, אותו חשבו היהודים כבנו של בעל האחוזה. ”לא,“ השיבו היהודים, ”אין אנו נוסעים הפעם ליריד. אנו נוסעים לראש השנה לעיר הסמוכה, כדי שנוכל להתפלל יחד עם כל היהודים“. “מה זה ראש השנה“? – שאל הילד, והיהודים סיפרו לו כי ראש השנה הינו יום הדין, בו מבקשים היהודים מריבונו-של-עולם שייתן להם שנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות. היהודים הסתכלו על יוסלה בעיניים מהן ניבט העצב והשתתפות בצער ויוסלה הרגיש בעליל כי היהודים מרחמים עליו, אולם הם פחדו מבעל-האחוזה ועל כן לא יכלו לומר לו יותר.

     בלב בלתי שקט חזר הילד לבית בעל-האחוזה, הוא לא מצא לעצמו מנוח: משהו טמיר ונסתר משך אותו אל היהודים.  הלא יהודי הנהו! בלילה ההוא חלם חלום בו ראה את אביו המנוח שאמר לו: ”יוסלה בני, הלא אתה יהודי! לך לבית הכנסת להתפלל יחד עם כל היהודים, ובורא העולם יאזין לתפילתך“ . למחרת בלילה הוא שוב חלם, והפעם הייתה זו אמו. היא אמרה לו: ”בני יקירי, אתה הלא יהודי! מקומך בין אחיך היהודים ולא בביתו של בעל האחוזה. היום ראש השנה. לך אל אחיך היהודים, עדיין לא מאוחר מדי“ ! למחרת היום היה יוסלה עצוב ומדוכא ולא מצא לעצמו מנוח. למזלו נסע בעל האחוזה לציד, כך שיכול היה להרהר על החלומות המוזרים שפקדוהו. משהו טמיר משך אותו אל אחיו היהודים...

     בהחלטה נחושה הוא לקח את שקיק הטלית ובו המחזור שקיבל בירושה מאביו ויצא לדרך. ימים אחדים הוא נדד בדרכים עד שהגיע לעיר גדולה, שאל איפה בית הכנסת היהודי ונכנס לשם.  עייף, שבור ורצוץ הוא הגיע לשם לפנות ערב. היהודים בבית הכנסת עמדו עטופי לבנים והתפללו בכוונה ובדבקות. היה זה ליל יום כיפור והמתפללים אמרו כל נדרי. הנער היהודי האזין לתפילותיו של אחיו והן נגעו ללבו; גם לבו הצעיר רצה להשתפך בתפילה מתוקה לפני ריבונו-של-עולם אולם הוא לא ידע כיצד מתפללים. כאב הלב של הנער היהודי התועה קרע שחקים.

     גם אותי – המשיך הבעש“ט את סיפורו – אפף צער על גורלו של הנער היהודי וחששתי שמא יברח הנער מבית המדרש וייאבד, חס וחלילה, לכלל ישראל.  אולם פתאום פתח הנער את המחזור אשר בשקו, פתחהו באמצע ואמר: ”ריבונו-של-עולם! אינני יודע מה להתפלל וכיצד להתפלל, מה לומר ומה לבקש. הא לך, ריבונו-של- עולם, כל המחזור כולו ויהי רצון מלפניך כאילו התפללתי את כל התפילות“! באומרו זאת שיקע יוסלה את פניו במחזור הפתוח ודמעות מרות פרצו מעיניו . דמעות עמדו בעיני התלמידים כשסיים הבעל-שם-טוב את סיפורו.  ולפעמים בשעת התפילה, שעה שנזכרו בקורותיו של הנער היהודי התועה, שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הרהרו: ”ריבונו-של-עולם! הרי אנו לפניך כאותו נער תועה! וכי יודעים אנו כיצד להתפלל וכיצד לכוון את הכוונות הטהורות של התפילות? הא לך כל הסידור, בו מצויות כבר כל התפילות וכל הכוונות. קבל תפילותינו הבאות מעומק הלב ותן לנו שנה טובה ומתוקה!”

התמימות שהחזירה בתשובה )סיפורים מהחיים 2(

     חיפשתי תוספת הכנסה ולכן ניגשתי למנהל הכולל שלי בבקשת עזרה, וכך התמניתי לגובה כספים של הכולל או במילים אחרות לגובה צדקה.  קיבלתי רשימת כתובות שאליהם היה עלי לגשת ולהציג את פעילות הכולל כדי שירימו תרומה עבורו.  

     הכתובת הראשונה הייתה של תורם שנפטר לאחרונה ואני נדרשתי להציע למשפחתו הנצחה מכובדת בכולל תמורת 1000 דולר.  הגעתי לבית, אלמנתו של הנפטר פתחה את הדלת ואמרה כי את ענייני הכספים מנהל בנה הבכור שאמור להגיע בעוד מספר דקות והוא ישמח לתרום לעילוי נשמת אביו.  היא סיפרה לי כי בנה מנהל שנים את עסקי המשפחה ומצליח מאוד בעבודתו, אך כאן היא החלה לבכות, שאלתי אותה: "מדוע את בוכה?", היא השיבה: "אני בוכה על זה שהוא נטש את הדת ומחלל שבת, אני רוצה שתתפלל עליו שיתחיל לשמור שבת".

     היא עודנה מדברת והגיע איש בן 45 שנראה מכובד מאוד, הוא התייחס אלי באדיבות ושאל לבקשתי.  אמרתי לו שאני צריך לחשוב מעט והוא הביט בי במבט מוזר, כלא מבין על מה אני צריך לחשוב. החלטתי לרמוז לו בעדינות: "יסלח לי אדוני, אבל איני בטוח שאני יכול לקבל ממך כסף" הוא נעץ בי עיניים גדולות ושאל: "מדוע?" "אני מעדיף שלא לומר, כי הדבר עשוי להעליב את כבודו". "כבר העלבת" השיב, "אומר לך למה, בשיחה מוקדמת עם אמך נודע לי שהנך מחלל שבת ויש לי בעיה לקבל תרומה ממישהו שהוא מחלל שבת" . מיד כשסיימתי לומר את דברי נבהלתי כי האיש מולי היה גברתן וחששתי מתגובתו . הוא התבונן בי ואמר: "אני לא מבין, כולם לוקחים ממני כסף", "הם ודאי לא יודעים שאתה מחלל שבת" אמרתי. "ודאי שהם יודעים, אתה רוצה לומר לי שתוותר על אלפיים דולר בגלל שאני מחלל שבת?" אזרתי אומץ ואמרתי: "זה בדיוק מה שאני רוצה להגיד" הוא הביט בי במבט כעוס ואמר: "תראה, אתה בא לבית שלי ומעליב אותי, אבל אני לא כועס עליך כי אתה אדם אמיתי, אבל תדע שאני מאוד פגוע" "אני מצטער אדוני, באמת שלא התכוונתי לפגוע רק אמרתי את מה שלמדתי", נפרדנו ויצאתי.

     לא הלכתי לכתובת הבאה אלא חזרתי לכולל וסיפרתי למנהל מה קרה, כששמע מה אירע הוא כעס ואמר: "אתה מזיק בידיים, המשפחה הזו תרמה לי מידי חודש, כעת ציפיתי לתרומה הגונה ואתה העלבת אותו וזאת מלבד הנזק הישיר שגרמת לשנים ארוכות, אני מזמין אותך לדין תורה". יצאתי ממשרדו מושפל, כשהגעתי הביתה סיפרתי לאשתי הכול, היא קמה ממקומה ואמרה: "אני הולכת כעת למנהל...", ידעתי שעשיתי טעות, הייתי צריך לשמור זאת בליבי ולנסות ליישר את ההדורים וכאשר יגורתי בא לי, היא לא יישרה את ההדורים אלא "קימטה" אותם לגמרי... בסופו של דבר הוזמנתי לדין תורה על הנזק שעוללתי לכולל.  

     הגעתי ביום המיועד, הוא גולל בפני חברי בית הדין את הנזק הנורא שגרמתי לכולל וכשהגיע תורי סיפרתי על המפגש עם אימו של התורם שסיפרה כי בנה מחלל שבת ואני שממש לאחרונה למדתי שאין ליהנות מכספו של מחלל שבת...  חברי ביה"ד התפלפלו רבות בעניין ובשלב מסוים אמרו לנו לצאת, ולאחר מכן נקראנו חזרה.  הם פסקו כי אע"פ שרוב הדעות נוטות לאסור לקיחת כסף ממחללי שבת בפרהסיה יש דעות רבות שמתירים זאת לפיכך יש צדק בתביעה והיה עלי לנקוט ב"שב ואל תעשה" ולא להזיק,  הם פסקו כי עלי ללכת לתורם ולנסות לפייסו ולתקן את הנזק שעשיתי ואם לא אצליח אצטרך לשלם סכום מינימום של 1000 דולר מחצית מהנזק שגרמתי ע"פ עדותי. חזרתי הביתה שפוף כולי וסיפרתי לרעייתי את שפסקו חברי ביה"ד, היא שאלה: "איפה גר התורם הזה? אנחנו נוסעים אליו". נסענו לבית התורם, הוא זיהה אותי מיד: "אתה הבחור שלא רצה לקבל ממני כסף" אמר, "באתי לומר לך שטעיתי בפעם הקודמת, מסתבר שמותר לקבל כסף גם ממי שמחלל שבת ובגלל שפסקתי הלכה בלי רשות נגרם נזק רב לכולל, אז באתי לקחת את דברי בחזרה...", "אני מאוד שמח שחזרת בך, מאוד נעלבתי מדבריך, כעת רווח לי לשמוע שהוכשרתי... "

     לא האמנתי למשמע אוזני, האיש הזה שמח עכשיו, הוא חושב שיוכל לחלל שבת ומצפונו יהיה נקי, לא יקום ולא יהיה! התחלתי לבכות... "הכול בסדר?" שאל האיש. "לא, הכול לא בסדר" אמרה רעייתי "באנו לכאן כי חייבו אותנו לשלם אלף דולר על הנזק שגרמנו ובאנו לתקן את הנזק, אני יודעת שבעלי לא שלם עם עצמו, איך אתה יכול לשמוח כשאתה מחלל שבת? אבא שלך מסתכל עליך בשמיים, אתה חושב שיש לו נחת? אנחנו לא רוצים את הכסף שלך, בוא נלך מכאן הקב"ה כבר ישלם לנו כסף להחזיר לכולל, גם אם אצטרך לנקות רחובות ובלבד שלא נשתתף בכסף הכרוך בחילול שבת", התחלנו ללכת. " חכו רגע, ואם אתחיל לשמור שבת, תסכימו לקבל תרומה?", "ודאי מה השאלה", "תנו לי לחשוב על כך" לאחר מספר ימים דפק על דלת ביתי מנהל הכולל כולו נרגש הוא הוציא מעטפה וקרא את המכתב "בזכות המתרים שלכם החלטתי לשמור שבת ואני מקווה שאעמוד בכך, אני תורם לכם סך חמשת אלפים דולר להנצחה מכובדת לאבי ומוסיף המחאה באותו סכום לתורם שהגיע אלי... אשמח להמשיך את תרומותיו הקבועות של אבי..." סיים המנהל לקרוא והושיט לי את ההמחאה ואמר: "אני מצטער... מסתבר שדווקא תמימותך שלה בזתי יש כוח הרבה יותר מכל התחכום שלנו, אני רוצה שתמשיך לעבוד אצלנו, אתה תביא ברכה". 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  \

אמרי שפר י"ד שבט ה'תשע"ה

1. אמת: אל תוציא מהפה דבר שאין הלב מעיד על אמיתותו. 2. זריזות: אל תבטל רגע לבטלה, עשה את מה שדרוש לעשות. 3. חריצות: את מה שהוחלט לעשות, עשה בשקידה ורגש. 4. כבוד: הזהר בכבוד כל אדם גם אם אינו תמים דעה עמך. 5. מנוחה: אין להיות מבוהל, יש לעשות כל דבר במנוחת הנפש. 6. נחת: דברי חכמים בנחת נשמעים, להשתדל לדבר בנחת. 7. ניקיון: ניקיון וטהרת הגוף והבגדים. 8. סבלנות: לסבול במנוחה כל מקרה שפוקד בחיים. 9. סדר: עשה את מעשיך בסדר ומשטר. 10. ענווה: הכר בחסרונות עצמך והסח דעת מחסרונות חברך. 11. צדק: וותר משלך. 12. קמוץ: אל תוציא פרוטה שלא לצורך. 13. שתיקה: חשוב על התועלת שבדבריך טרם תדבר. (הנהגותיו של הרב ישראל ליפקין מסלאנט זצ"ל) "איעצך ויהי אלוקים עמך" (יח, יט) - מובא בספרים הקדושים "איעצך" העצה טובה הכי היא להבין בכל פסיעה ובכל דבר שא-לוקים עמך. שיש השגחה פרטית בכל צעד. "אנשי אמת שונאי בצע" (יח, כא) - הגה"ק רבי יוסף חיים זוננפלד זי"ע הסביר בדרך צחות את החיבור של "אנשי אמת - ושונאי בצע" שיהיו שונאי בצע אמיתיים!... כי יש אנשים שבשביל ממון הם מוכנים גם להיות "שונאי בצע"!... "וקדשתם היום ומחר" (יט,י) - היצר הרע בא אל האדם ואומר לו: "השמע לי רק היום וממחר תתחיל להתקדש", אבל האדם צריך להתגבר עליו ולומר להיפך "וקדשתם היום", היום אנו רוצים להתקדש, ומחר נראה... (בית אברהם) חובה להכיר את השפה (הוד השבת עלון 674) זוג חברים מנפנפים על חוף הים במנגל, לפתע הם רואים סיני במעמקי הים מתרפק על המים וצועק צִ'ינְגַאם', באותו רגע מזנק אחד מהם למים ושוחה לכיוון הסיני, כעבור כמה דקות הוא חוזר כשבידיו הסיני מעולף ומפרפר. לאחר שהוא מנשים אותו ומשיב את רוחו, הוא פונה אל חברו וצועק עליו: אתה לא מתבייש ? אין לך רגשות ? איך יכולת להמשיך לנפנף במנגל, בו בזמן שבן אדם במעמקי הים עומד לטבוע וצועק "הצילו ?" הבין אותו אדם בשבריר שנייה את המתרחש מולן , מיד התנצל: ראיתי מישהו באמצע הים "מתרפק " על הגלים וצועק צִ'ינְגַאם', מהצד זה היה נראה שהוא צוהל ונהנה, מנין אני אמור לדעת שהוא צועק "הצילו " בסינית? הרי אני דובר עברית! אתה בתור שיפוצניק שעובד עם סינים ומכיר את שפתם, ידעת לקרוא את התמונה במשקפים נכונות ולהגיש עזרה. אך אני אינני מבין את השפה. אני מתנצל על התנהגותי, אך אני מקווה שהבהרתי את עצמי כהוגן - ואתה דן אותי לכף זכות . עד כא המשל. הנמשל זה "אנחנו". לפעמים אחד מבני הזוג מפרפר במים העמוקים ועומד לטבוע, הוא צועק "הצילו", ומצד שני, בן זוגו מסתובב אדיש ושאנן ומנפנף במנגל. לא מחמת רוע לב חס ושלום, אלא משום שהוא לא מבין את השפה. הוא כלל לא שומע את המילה "הצילו". אדרבה! נראה לו שבן זוגו שולט היטב במצב, הוא שוחה ומשתולל לו להנאתו. לדוגמא: לפעמים אישה מעוררת וויכוח עם הבעל "מחמת אהבה והערכה"! היא רואה שבעלה עסוק וטרוד בענייניו ובקושי מתייחס אליה והוא לא שם לב שהוא עושה זאת על חשבונה. הם אומנם "מדברים", אך לא "מתקשרים". נושאי שיחתם הם מסחריים ויבשים. כיבסת לי את החולצות? אל תשכחי לקפוץ לדואר, רשימת הקניות מונחת על השולח וכו', היא מרגישה שבעלה לא מתעניין בה וחי את חייו לבדו וזה מקומם אותה ובצדק! אך לא נעים לה לקבוע ראיון עם בעלה ולומר לו "תתייחס אלי, אני משוועת לחום ותשומת לב". לכן מה היא עושה"? נגררת לוויכוח!" בצורה הזו היא משדרת לו: - אני לא משרתת אלא אשתך ואם ילדיך! אנא תתייחס אלי בהתאם ותשתף אותי בחייך ובעובר עליך - ואל תיזכר בי רק כשאתה זקוק לי ולעזרתי! ובמקום שבעלה יקרא את השדר נכון וישאל את עצמו: מה יום מיומיים? מדוע היא מנסה להיגרר לוויכוח בלי סיבה? הרי בדרך כלל היא שקולה ומחושבת, אם כן מה היא מנסה לשדר לי? אולי זה איתות מצוקה? במקום שיחשוב בכוון הזה הוא כועס עליה יותר ומחליט שהיא רעה "סתם"! וכך במו ידיו הוא גורם לוויכוח המדומה לקרום עור וגידים ולקבל ממדים אחרים. אך אם הוא היה מכיר את אשתו היטב ויודע את שפתה, הוא היה קורא אותה נכון, הוא היה שומע בתוך דבריה את הצעקה "הצילו,""והוא" היה משתנה! אך את השפה הזו לא בונים בעשר דקות! בין זוג שלא מעורה היטב בחיי הבית, בפינוקים ובצרכים של בת זוגו, בני זוג שלא מתקשרים באופן שוטף יום יום אחד עם השני, כיצד ידעו מתי זו "אזעקת אמת" ומתי זו "אזעקת שווא"? מתי זה סתם וויכוח, ומתי זה שדר מצוקה? חובה על בני הזוג להרבות בשיחה, כדי שיכירו אחד את השני "באמת" וידעו לפענח את שדריו ומסריו כראוי. ועל ידי כך תמנע מהם הרבה מרירות ועוגמת נפש בסייעתא דשמיא. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/