אמרי שפר ט"ו סיון ה'תשע"ח

אמר ה"שפת אמת" לאברך: יצר הרע יודע להסתדר אפילו עם ספר "חובת הלבבות" ועם כל חיבור אחר, פרט לגמרא, ליצר אין שום שייכות לגמרא.

    ב"דעת זקנים מבעלי התוספות" אמרו, שאותיותיה של המילה "ענו" במלואן, דהיינו 'עי"ן נו"ן וי"ו, עולות כמניין רמ"ח, דהיינו שמשה רבנו היה עניו בכל רמ"ח אבריו.

     בספר "יגדיל תורה" הביא שהרה"ק רמ"מ מלעלוב זצוק"ל חיבב מאוד את דברי ה"אור לשמים" (תחילת ניצבים): "ותהי ראשית ממלכתו -" היינו, תחילת קבלת עול מלכות שמיים, היא "בבל -" היינו, תלמוד בבלי. - על ידי שלומד גמרא יוכל להגיע לכל הדברים הטובים, זוכה ל"וארך -" היינו, לחיים ארוכים, וגם "ארך" מלשון ארוכה ורפואה שהלימוד מביא גם רפואה לאדם .

     הפרנסה שהקב"ה נותן לנו צריכה להספיק עבורנו, אבל יש מי שאינו מסתפק בכך ומחליט לצאת לחפש עוד מקורות פרנסה. הקב"ה נותן לכל אחד את האפשרות לעשות בעניין זה כאות נפשו, רק שהתוצאה הבלתי נמנעת, אשר די קשה להבחין בה בתחילה היא, שהפרנסה מפסיקה להמתין בפתח הבית... ומאחר שלא מדובר במנה של מן מוחשי, והמשתדל משכנע לגמרי שהוא עושה את ההשתדלות הנכונה ביותר, כמעט בלתי אפשרי לתקן זאת מיד, וכך יוצא שאותו אדם מעניש את עצמו ללא הרף.

התינוק מהשבי הוא אני (שיחת השבוע, עלון 1632)

מילדותו ידע הרב יוסף-קדיש שפירא , תושב ירושלים, כי בהיותו תינוק בן שנה נלקח עם אביו לשבי הירדני, ושהה שם שבועיים. זיכרונות אישיים אין לו מאותה תקופה, וגם אביו, ה 'שרף' רבי שמואל ע"ה, לא הִרבה לדבר על אותם אירועים.

אך תמונה שקיבל לפני כמה שנים, מעיתון אנגלי באותם ימים, ובה הוא נראה בחיק אביו במהלך השבי, הצליחה להפתיעו ולרגשו. כך, ברגע אחד, קיבל תיעוד היסטורי לאותו שבי, בעת נפילת הרובע היהודי במלחמת השחרור. אחרי שבעים שנה אנו חוזרים עם הרב שפירא לאותם ימים, על-פי עדויות וזיכרונות שליקט במרוצת השנים.

ביזה והצתת בתים

הוא נולד בשנת תש"ז, ברובע היהודי בירושלים העתיקה. במלחמת השחרור נלכדה משפחתו בתוך הרובע. בהסכם הכניעה נקבע שהרובע יטוהר מיהודים, והגברים בגיל לחימה יילקחו לשבי. כשחיילי הלגיון נכנסו פנימה, גילו שכמעט אין במקום לוחמים, שכן רובם נהרגו או נפצעו. הלגיון החליט להפר את ההסכם ולקחת לשבי גם נערים וקשישים.

"אבא בא הביתה, להוציא מעט חפצים", מספר הרב שפירא (71), תושב ירושלים, המוסר שיעורים בהלכה בבית הכנסת הגדול של חסידי ברסלב במאה שערים. "כשעלה הביתה מצא שם את הלגיונרים. כשהבינו שהוא בעל הבית גירשו אותו משם ובזזו את כל תכולת הבית. אחרי הביזה שרפו בתים רבים. ספרי תורה עתיקים מאוד עלו באש".

לשבי בחיק אבא

מפקד הלגיון הורה להפריד את הלוחמים מכל השאר. "ידידים סיפרו לי כי בקבוצת השבויים בלטה דמותו של אבי, ראשו מורכן ועיניו עצומות, פיו ממלמל מזמורי תהילים ועל זרועו תינוק. התינוק הייתי אני, כמובן".

בתוך האנדרלמוסיה צצו מלאכי הצלה, שסייעו לאב לשמור על התינוק הרך. "אחד מהם היה רבי דוד שכטר", מספר הרב שפירא. "תחילה ניסה לשכנע את האחראי להוריד אותי מהאוטובוס ולהשיבני אל אימי, ואולם הלגיונר סירב. 'הוא עלול למות', ניסה רבי דוד להתריע, אך הלגיונר לא התרשם. בהמשך לקיתי בליסטריה וסבלתי מאוד. אחד החיילים רצה להשליך אותי מהאוטובוס, אבל רבי דוד איים עליו שידאג לפרסם זאת בכל העולם, והוא חזר בו. כך ניצלו חיי".

המאבק לא תם

שבועיים תמימים שהה התינוק במחנה השבויים הירדני. לימים שמע עדויות על החוויות הקשות שעברו על החטופים, הגידופים והאלימות של החיילים הירדנים, והמתח הנורא שבו כולם היו שרויים. לאחר מכן, בפעילות של הצלב האדום, הוחזר לחיק אימו, שעברה עם ילדיה לשכונת קטמון, עד שגם האב שוחרר.

שבעים שנה חלפו מאז ועדיין המאבק מול אויבינו לא תם. "על דבר אחד הכול יסכימו", חותם הרב שפירא את שיחתנו – "רק משיח יגאל אותנו מכל הצרות".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ב סיון ה'תשע"ז

 ''בגיוון שוכנים יופי וכוח''

    בשבת הקרובה נקרא את פרק ב' בפרקי אבות. נאמר בו (משנה ה) "הלל אומר: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". באר ה"שפת אמת" שהרי לעולם לא תגיע למקומו של חברך, לפיכך, אל תדון אותו בכלל...

     והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה. יש מפרשים הרוצה להיות טהור, אז ובדרך לא היה, שלא יסתובב בחוצות וישמור את עיניו.

     וכי תבואו מלחמה בארצכם וכו' והרעתם בחצוצרות וכו' ונושעתם מאויביכם. וקשה הרי היה צריך לכתוב כי תבוא או כי יבוא מה הלשון כי תבואו, שמשמעו כאילו אתם מביאים את הגויים. ומסביר הבן איש חי עפ"י משל, בתוך יער הביאו אנשים גרזנים לחטוב עצים, והתחילו העצים לפחד,  עד שאמרו אנחנו לא ניתן עצים עבור ידות הגרזנים, ולא יוכלו לעשות לנו שום רע, וזה הכוונה שבזמן שהקול קול יעקב אין הידיים ידי עשו, כי תבואו מלחמה אם אנחנו אשמים שיש מלחמה, העצה לתקוע בחצוצרות רמז על הקול קול יעקב, אם כן הגויים לא יוכלו להזיק.

הכרת הטוב של הגרא"מ שך זצ"ל  (להתעדן באהבתך. עלון 161)

     סיפר הגאון רבי צבי איזנשטיין שליט"א : פעם קרא רבנו הגרא"מ שך זצ"ל לאחד ממקורביו שכיהן כמשגיח בישיבה ואמר לו: אני מעונין שתלמיד פלוני הלומד בישיבתך, ילמד עם אברך תלמיד חכם שיחזקו בלימוד. אנא מצא לי אברך מתאים ואני אשלם לו שכר לימוד. ואכן כך היה: סודר אברך ללמוד עם אותו תלמיד והגרא"מ שך היה שולח כל ראש חודש באמצעות המשגיח את השכר לאותו אברך.

     פעם אחת בראש חודש, נכנס המשגיח לקבל כדרכו את שכרו של האברך. והנה רואה הוא כי מתקיימת כעת אסיפה חשובה של עסקנים בבית הרב שך המונעת ממנו להיכנס. אחרי יומיים שלח הגרא"מ שך לקרוא לו ושאלו למה לא נכנס אליו בראש חודש. השיב לו המשגיח כי לא נתנו לו להיכנס.  הצטער הרב שך מאוד שהטריח את המשגיח לשווא ושאלו "במה אוכל לפצות אותך על כך?" ניצל הלה את ההזדמנות וביקש לדעת מה פשר התעלומה.  מדוע דואג הרב שך דווקא לבחור פלוני שילמד עם אברך תמורת תשלום? פתח הרב שך וסיפר לו דברים כהווייתם: " דע לך שבצעירותי יצאתי מהבית וגליתי מישיבה לישיבה, ובינתיים ארעו מלחמות בעולם. לא זכיתי לשוב הביתה ולא זכיתי לראות יותר את הורי , ובמשך הרבה זמן הייתי בלי בית, בלי הורים, בלי דמי כיס. בגדי בלו להם לאטם עד שנשארה לי חולצה אחת שלבשתי אותה שנים על שנים. במשך הזמן נוצרו בה חורים, אך לא היה לי בגד אחר, ולא היה ממי לבקש. נהגתי לכבס את החולצה פעם בשבוע בכיור בית הכנסת וחיכיתי עד שתתייבש" . "פעם אחת הלכתי לכבס את החולצה. עמדה שם מרחוק אשה אחת, היא נגשה אלי ואמרה לי: "אני עוקבת אחריך הרבה זמן ואני רואה שמפעם לפעם אתה בא לכבס אבל החולצה מלאה חורים איך אתה יכול ללבוש את זה?" השבתי לה: "ומה אעשה, אין לי חולצה אחרת". מה עשתה אותה אישה? היא הביאה לי לא רק חולצה אחת אלא שתי חולצות! איזה חסד עצום עשתה עמי כאשר הביאה לי שתי חולצות, אחת לשבת ואחת ליום חול.  היש לך מושג גודל חובת הכרת הטוב שאני חב לאישה זו?!" " חקרתי ובדקתי כל העת האם יש לאישה זו צאצאים והיכן הם, ונודע לי שכולם נספו בשואה ונותר רק שריד אחד, והוא אותו תלמיד פלוני שלומד בישיבתך. חשבתי, כיצד אוכל להטיב לאותו תלמיד בתור הכרת הטוב לסבתא שלו, והחלטתי לשלם כל חודש בשביל שילמדו עמו" - סיים הגרא"מ שך את סיפורו. יש לציין כי התלמיד עצמו לא ידע מאומה מכל הסיפור הזה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית פרשת "שמיני" ה'תשע"ז

השבת נקרא בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", על אירוע קשה שעובר על עם ישראל בכלל ומשפחת אהרן הכהן בפרט.

"ויקחו בני אהרן נדב ואביהו איש מחתתו, ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'  "

פרשנים רבים עוסקים בשאלה מה היה חטאם של בני אהרון שנענשו בעונש כה חמור?!

פירוש מיוחד במינו שייך לבעל עקידת יצחק שאומר שהם הכניסו בעצמם קטורת בגלל פקפוק באמונה. בני אהרן לא האמינו שהאש באה מהשמים אלא חשבו שזה תוצאה של צירוף מיני קטורת שמביא להתפוצצות שמביאה אש. מסיבה זו הם הביאו קטורת כדי לנסות אם גם הם יכולים לגרום לאש שכזאת. 

ה"שפת אמת" מביא בפירושו בשם בעל חידושי הרי"ם הסבר אחר, שעיקר חטאם היה על שהם עשו משהו שלא נצטוו: "עיקר עשיית המצווה הוא בכוח הציווי. וזו למעלה מכל הכוונות. הרי נדב ואביהו היו גדולי עולם והיו להם כוונות, יחודיים וסודות במעשיהם, אעפי"כ מצד שלא ציווה אותם נענשו. קל וחומר מידה טובה. המקיים לעשות את ציווי הבורא, אע"פ שאינו יודע כלום, חשוב מכל הכוונות".

התורה כותבת "זה הדבר אשר ציווה ה' ויירא אליכם כבוד השם", והמפרשים תמהים מה הוא "הדבר הזה"? הרי לא נזכר כאן שום דיבור, אלא שהתורה משמיעה כאן כלל גדול ויסודי "זה הדבר" - זה דברו של ה' "אשר ציווה ה' תעשו" - רק את אשר ציווה, לא פחות ולא יותר. אהרן אביהם ציית לכלל זה ולכן יצאה אש מלפני ה' ואכלה את הקורבן אך לעומתו נדב ואביהו לא שמעו והאש יצאה ואכלה אותם.

לעיתים "הגדלת ראש" היא לא במקום ובזמן הנכון. יש פעמים שעלינו לבחון היטב האם יש צורך אמיתי בהגדלת ראש שעל פניו ועל פי רוב זה דבר חשוב וראוי. אולם בעבודת המשכן אם לא היה ציווי הדבר פסול מן היסוד ועל כך נענשו.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ו' חשון ה'תשע"ז

 

דרכו של ה'שפת אמת' מגור היה לשמוע כל שבוע מבניו הקטנים מה שלמדו בפרשת השבוע מן המלמדים, ובשעת הבחינה היו לפעמים שואלין דברים שהוקשה להם. בפרשת לך לך שאל אחד מבניו כתיב וֲאָבְרָכהְ מָבְרֶכיָך ּוְמַקֶלְלָך ָאאֹרְ ונברכה בך כל משפות האדמה, אם  כל המשפחות נברכו באברהם מי היה מן המקללים,  השיב ה'שפת אמת' הא למה הדבר דומה לאיש ההמוני שמקלל ומזלזל ביראים עובדי ה', אף על פי כי הוא רוצה שיהיו בניו כאותם יראים, כמו כן היה אצל אברהם...

     המגיד מדובנא ז"ל אומר על הפסוק (ירמיהו יז, יא( " ''קורא דָגָר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל" דהנה בעשירות יש מעלה ויש חסרון, המעלה היא שעי"ז יש אפשרות לתת הרבה צדקה, והחיסרון - שזה מביא לגאווה ותאווה וכו'. והנה גם כשבאים וזורמים מים הרבה לשדה, יש מעלה וחסרון,  המעלה שמשקים המים את השדה, והחסרון הוא שגורם ללכלוך וזבל. בד"א בזמן שהמים נשארים שם, אבל אם המים רק עוברים בשדה ואינם נשארים שם - יש רק את החיסרון ולא את המעלה. וכן גם בעשירות - אם נשאר אצלו הכסף יש לכה"פ גם את המעלה, אבל אם "לא במשפט", הכסף לא יישאר אצלו, ויהיה לו רק את החיסרון של עשירות . . )דרך שיחה(

     וכך כותב המלבי"ם "כן לב מלך, אחר שממעשהו יפלגו ענייני הכלל. אם לשבט אם לחסד, אם למלחמה אם לשלום,  הם ביד ה', ויטה אותם כפי רצונו".

     זה מה שנאמר בתהלים (יג, ב-ג) האדם שואל: "עד אנה ה' תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני" והתשובה: "עד אנה אשית עצות בנפשי", כל זמן שיש לך עצות אומר הקב"ה - תסתדר לבד. וכשכבר אין לך עצות, ואתה סומך רק על הקב"ה - אז הקב"ה ישלח לך את ישועתו . ) (הגש"פ "אדיר במלוכה(

בית הכנסת של הפרטיזנים (שיחת השבוע, גליון 1555)

ראובן בריל שכב על ערש דוויי. בנו שמואל-אבא ישב לצדו. הם עברו יחד דרך ארוכה, מימי מלחמת העולם השנייה, שאז לחמו כפרטיזנים ביערות, ועד שזכו לעלות לארץ הקודש. בכוחותיו הדלים פנה ראובן אל בנו וביקש ממנו לשמור על בית הכנסת 'בית יצחק' בקריית שאול בתל-אביב. זה בית כנסת שראובן הקים לפני כשישים שנה, בתחילה כצריף ובהמשך נבנה מבנה מכובד. הבן נתן את מילתו לאביו.

ראש השנה תשע"ז. בית הכנסת 'בית יצחק' הומה ממתפללים. המקום שוקק. שמואל-אבא בריל (83) הוא המתפלל המבוגר ביותר כאן. פניו קורנות מאושר. בתום התפילה מתפללים רבים ניגשים אליו לאחל לו חג שמח ושנה טובה. ניגשתי לשוחח עמו, והוא הבטיח לספר לי את סיפורו בצאת החג.

מלחמה ביערות

"נולדתי בפולין, בכפר קטן", מספר שמואל-אבא. "למדתי בחדר ובישיבה. המורה היה חסיד סטולין. אהבתי אותו". הוא זוכר כל פרט, זיכרונו צלול, דיבורו רהוט.

"את שנות המלחמה עשינו ביערות", הוא משחזר. "אבי היה סוחר סוסים והכיר היטב את שבילי היערות. הגויים פחדו ממנו, הוא היה חזק. היו לנו כלי נשק ונלחמנו בנאצים". סיפוריו מסמרי השיער מימיו כפרטיזן, לצד אביו, יכולים למלא סדרת ספרים. מראות קשים ראו עיניו, אך כל אלה רק גרמו לו ולאביו לחשוק שיניים ולהילחם בנאצים בעוצמה גוברת.

האב כמעט נשבר

"עברתי כל-כך הרבה", הוא פולט אנחה, "נס שאני חי היום. היינו נדרכים כל אימת שמישהו חלף באזורנו ביער. לא היה לנו מה לאכול. היו לי שלוש אחיות קטנות, ולאבא היה קשה לראות את סבלן. הוא נשבר. אמרתי לו: אבא, אם אתה נשבר, כולנו בסכנה. זמן רב בקושי בא אל פיו דבר מאכל. הייתי לצידו ולא עזבתי אותו לרגע".

משפחת בריל שרדה מן המלחמה. "היה נדיר שמשפחה שלמה ניצלה מהתופת, בתנאים שבהם חיינו", הוא אומר. אחרי מסע ארוך הוא עלה לארץ, הקים משפחה וזוכה כיום לרוות נחת מילדיו, נכדיו, ניניו וצאצאיו, כן ירבו. "זמן לא רב אחרי עלייתו לארץ הקים אבי את בית הכנסת, ובו התפללו בתחילה בעיקר עולים מצ'כיה שהתגוררו באזור. היה אכפת לו מהמקום. הוא דאג לו וטיפח אותו".

החג המאושר

אחרי שהאב הלך לעולמו הקפיד ראובן לקיים את הבטחתו. יום-יום בא לבית הכנסת, אף שלא היה בו מניין. לפני כשבע שנים קיבל המקום תחייה מחודשת על-ידי שליח חב"ד לנאות אפקה והסביבה, הרב עידו רהב .

הוא מחכה בקוצר רוח לשמחת תורה, החג האהוב עליו. ארון הקודש המפואר עמוס ספרי תורה שנתרמו במרוצת השנים על-ידי המתפללים. בכל שנה זוכה שמואל-אבא לרקוד עם ספר תורה במרכז בית הכנסת, והמתפללים רוקדים סביבו. באותם רגעי-הוד אין מאושר ממנו, והוא חש בוודאות שאביו רָווה נחת מלמעלה. "כשהייתם ביער ידעתם מתי חלים החגים?", שאלתי לסיום. שמואל-אבא צוחק: "ביער אין לוח שנה"...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ג סיון ה'תשע"ו

"     איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי , ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" מסביר ה"שפת אמת": במחלוקת לשם שמים ישנה נקודה אחידה ומשותפת בין היריבים והיא הכוונה לבירור האמת, " לשם שמים". אבל במחלוקת שאינה לשם שמים אין כל נקודה של קירבה בין הצדדים אלא המחלוקת נוצרה כדי להתנצח אחד עם השני.

      ''יש אנשים שהם כל כך עניים שהדבר היחיד שיש להם זה כסף''

     שני שרצים יצרניים אנו מכירים - העכביש יוצר את קוריו, והדבורה יוצרת את דבשה. מדוע את הדבש מייקרים ומלקקים, לעומת קורי העכביש שמסלקים במיאוס? כי את הקורים יוצר העכביש רק מעצמו, הכול מִּשֶּלוֹ , שעה שהדבורה מלקטת צוף מפרחים רבים וממנה מפיקה דבש! שיעור טוב הוא 'דבש וחלב מעורבים' דבש שמלוקט מפרחים עסיסיים רבים, עם חלב שמהותו ויצירתו הוא להניק ולהעניק, להחיות את החלש והקטון. כך בונים שיעור! למען הזולת ובעין טובה, עם איסוף חומרים מתוקים. שיעור כזה ירצו לשמוע - בתנאי שגם אתה רוצה לשמוע אותם במהלכו!

     שערי דמעה לא ננעלו, אם כן שערים למה? לדמעותיהם של אותם שוטים שבוכים ואינם יודעים על מה הם בוכים. (רבי מנחם מנדל מקוצק)

ה' יספור בכתוב עמים (אור בנימין, גליון מס' 7)

     בתחילה סבור היה האברך האפאטי כי הוא טועה, אך במשך הימים התברר לו כי אכן זו המציאות: חותנו,  שאותו הוא מכיר מקדמת דנא כחסיד ועובד ה', אינו מתפלל. לא במשל ולא במליצה, אלא פשוטו כמשמעו. הוא לומד תורה בשקידה, מדקדק במצווה קלה כבחמורה, אך אינו מתפלל!  החתן נחרד מאוד בראותו זאת וביום מן הימים לא יכול לעצור בעצמו, ניגש לחותנו ואמר לו: "במחילה על שאני מרהיב עוז, אך שמתי לב כי אינכם מתפללים, מה זה ועל מה זה?" החותן, לא הכחיש כלל את הדברים ואך זאת השיב לו: "במטותא ממך, אל תתערב בענייני".

     החתן היה מחסידי הרב הקדוש רבי יעקב יצחק ה'חוזה' מלובלין. לפיכך, עלה ברעיון חתנו לספר את הדברים ל'חוזה '. ואמנם, הוא נסע ללובלין ושח בפני הצדיק כי חותנו אינו מתפלל בעת האחרון. ענה ה'חוזה': "כאשר יבוא חמיך אלי, אשאלנו לפשר הדבר" . לא ארכו הימים, והחותן הגיע לחצר הקודש בלובלין . כשנכנס לפני ולפנים ועמד לפני רבו, שאלו ה'חוזה': "מה זה שאינך מתפלל לאחרונה?". החסיד השתהה מספר רגעים במבוכה, אחר, השיב כשצער נמסך בקולו: "רבי,  את האמת אומר ולא אכחד; בימים הקודמים זכיתי להתפלל בכוונה, בדביקות ובגדלות המוחין, זכיתי לטעום טעם תפילה. אבל לאחרונה נפלתי ממדרגתי ואיני מצליח לכוון כמאז, וזה נחשב בעיני כמוציא שם שמיים לבטלה!" השיב לו הרבי מלובלין: "בתהילים (פרק פ"ז) כתוב: 'ה' יספור בכתוב עמים', והנה, לכאורה תמוה מדוע לא כתוב בספור 'עם' ?!" המשיך ה'חוזה': "ידוע כי אצלנו בני ישראל אין 'מספרים', אלא רק אותיות. כל החשבונות נכתבים אצלנו בלשון הקודש. אולם אצל האומות יש סימנים מיוחדים לחשבונות, ויש אצלם מספר מיוחד שנקרא 'נאהל' – אפס, וכשהוא נכתב בפני עצמו, אין לו שום ערך מספרי , אך, כשכותבים כמה אפסים ולאחר מכן ספרה אחת, אז לפי סך האפסים, כך המספר נכפל, עד לאלפי אלפים וריבי רבבות" . החסיד עמד והקשיב, כולו מתפלא: לאן חותר הרבי בדבריו? וה'חוזה' עבר מהמשל לנמשל: "אותו הדבר בתורה ותפילה ומעשים- טובים; כשהם נעשים בכוונה וברעותא דליבא – הם חשובים לפני ה' ומנויים לפניו . אך כאשר אינם בכוונה – הרי הם כמו 'אפס' ולא כלום.  ברם, אם יזכה האדם להתפלל או ללמוד פעם אחת בשנה בכוונה שלמה, אז התפילה הזו מצטרפת לכל ה'אפסים ' ונכפלת לאין שיעור, כאילו נעשה הכל בכוונה שלמה באמת!" וסיים ה'חוזה' הקדוש: "אולם כשאין כלל 'אפסים' – איזו תקנה יש לאיש הזה? וזה נרמז בכתוב: 'ה' יספור בכתוב עמים' – שהבורא יתברך מונה וסופר את המצוות כמו חשבונות ה'עמים' שיש אצלם את הספרה 'אפס ', וכאשר הוא רואה מצוה אחת הנעשית מתוך כוונת הלב,  הוא מצרף אותה לכל האפסים ההופכים מיד לריבי רבבות- – - ".

     החסיד שב לביתו ורוח חדשה עמו. סוד גדול למד עתה מרבו.  מאותו יום ידע, כי גם לתפילה היבשה ביותר – יש עליה ותיקון . וכשיזכה פעם אחת להתפלל בכוונה, יעלו מיד כל תפילותיו לפני כיסא הכבוד.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/