"אלה המצות אשר ציוה ה' את
משה" - לגמור ספר בכי טוב - איתא במסכת דרך ארץ זוטא (פ"כ) "למוד
להיות גומר בטוב". והמהרש"א כתב בסיום מסכתות סוכה ובבא בתרא, דרשות שלא
נצרכו לסוגיא, ורק לשם סיום המסכת בדבר טוב. ובהקדמת 'דרשות חתם סופר' כתב: ברוב
דרשות ה"חתם סופר" תמצא 'לסיים בטוב', או 'לסיים בדבר טוב', והוא
ע"פ הגמ' (ברכות דף לא.) שדברי הנביאים סיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים.
אם כך ירגיע האדם, שתמיד נצרך הוא לבקש על
פרנסתו, ושחייו ובריאותו ובריאות משפחתו מופקדים ביד ה', ויהיו עיניו תמיד תלויות
למעלה - כן יתרבו לו ברכות עוד ועוד. )תפארת שמשון(
"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן
עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן
דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם אתה מקלקל, אין מי שיתקן אחריך" (קהלת
רבה ז).
"וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם
אזכור" - שאל רבי שמעלקא מניקלשבורג: מדוע נכתבו האבות בסדר הפוך: יעקב,
ואחריו יצחק ואחריו אברהם? והשיב: אמרו חז"ל (אבות פ"א(: "על ג'
דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". כל אחד מהאבות
הצטיין במידה מיוחדת: יעקב אבינו, איש תם יושב אהלים, שלמד אצל שם ועבר - מסמל את
התורה. יצחק אבינו, שנעקד על גבי המזבח - מסמל את העבודה. אברהם אבינו בהכנסת
האורחים - מסמל את גמילות החסדים. סדר הפסוק בשמות האבות: יעקב, יצחק, ואברהם,
כסדר הדברים עליהם עומד העולם: תורה, עבודה וגמילות חסדים (וקראת לשבת עונג(.
"היא
העולה על מוקדה כל הלילה עד הבוקר" (ו', ב')) "תורתך שעשועי" עמ'
323.(
פוסק הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"א ה"ו) "וכן התקינו שיהיה
אדם מתפלל תפילה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל
הלילה שנאמר "היא העולה..." כעניין שנאמר "ערב בבוקר וצהריים אשיחה
ואהמה וישמע קולי" ואין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה, ואף על פי כן
נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפילת חובה".
והטעם שבתפילת ערבית אין חזרת הש"ץ כי היא לא תפילת חובה אלא רשות כמבואר
בשו"ע ומשנ"ב סי' רל"ז. והנה על אף שתפילת ערבית בעיקרה רשות,
בוודאי שיש להיזהר בה עד למאוד.
ונוכל ללמוד זאת היטב מהמעשה דלהלן: שמואל היה תושב שוויץ, שקיים את הוראת
רבותינו "הווי גולה למקום תורה", והרחיק עד מיר שבליטא כדי ללמוד בה
תורה... קרב ובא היום שבו עמד שמואל לשוב לביתו הרחוק לימי בין הזמנים, קודם לכן
ביקש לממש משאלה ישנה שלו, לראות את דמותו של רבי ישראל מאיר הכהן
מראדין-ה"חפץ חיים", לשאול בעצתו כמה עניינים שהטרידוהו, ואולי אף לזכות
בברכתו. שמואל עלה לרכבת שנסעה לכיוון ראדין. בשעת לילה מאוחרת, עצרה הרכבת בתחנה
הסמוכה לראדין. הימים היו ימי חורף, שלג כבד כיסה את הארץ, יהודי טוב לב, שעמד אף
הוא לרדת באותה תחנה הציעה לשמואל ללון הלילה בביתו. והנה, כשהגיעו לבית שהיה מרוחק מאוד מהתחנה, גופו של
שמואל היה על סף קיפאון, וכל כולו היה מותש מהנסיעה הארוכה. הוא מיהר לעלות על
מיטה שהוצעה לו ולהתכסות בשמיכה חמה. לפתע נזכר כי טרם התפלל תפילת ערבית. מלחמה פנימית קשה התחוללה בו... עד שהחליט לנוח
עשר דקות ואז יקום ויתפלל...
כשפקח שמואל את עיניו חדרו קרני השמש
מבעד החלון, המחשבה על הזכות העומדת ליפול בחלקו-לפגוש את ה"חפץ
חיים"-מילאה אותו מרץ והשכיחה ממנו כליל את עניין התפילה שהחסיר... ה"חפץ חיים" קיבלו במאור פנים ולאחר
החלפת אי אלו מילות שלום ונימוסין, פתח ואמר "זכורני, כי לפני עשרות שנים,
בימי השפע והשבע ששררו בימי שלטון הצאר, אנשים זלזלו בפרוטות נחושת... ואולם
בימינו אלה, ימי רעב ומחסור, אין איש מזלזל אפילו בפרוטת נחושת, פרוטה לפרוטה
מצטרפת לסכום שאפשר לקנות ככר לחם!"... שמואל הביט בפניו המאירות של
ה"חפץ חיים" וניסה להבין מה גרם לו לשתפו בזיכרונות העבר. "בעבר
היו צדיקים וגאונים לרוב... במצב כזה של עושר רוחני, יתכן שהיה אפשר לקבל בסלחנות
מקרא שיהודי נרדם באפיסת כוחות על תלמודו , ואגב החסיר תפילת ערבית. אבל עתה, בדור
יתום ועני כשלנו-אפילו על תפילת ערבית יחידה, שהוחמצה מסיבות כאלה ואחרות, קשה
מאוד לוותר!". פיו של שמואל נפער בתדהמה לנוכח מה שראה כגילוי מופלא של רוח
הקודש...די היה לו במה שראה ושמע.
בואו ונזכור את היסוד הזה לכל החיים:
אין שום מעשה שנחשב קטן, כל מצווה בימינו שווה הרבה אצל הקב"ה.
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה