אמרי שפר י"ג סיון ה'תשע"ח

אמר אדם גדול: לימודים חשובים אנו לומדים ממסכת נדרים: ראשית - אודות כוח הדיבור של האדם.  בדיבור האדם יש כוח להחיל קדושה, התחייבות ואיסור. דבר נוסף שמסכת נדרים מלמדת אותנו: אי קיום נדרים גורר עונשים חמורים של מיתת אישה ובנים. אנחנו למדים דבר נורא: כשדיבורו של האדם פרוץ, אין לו זכות להקים בית ואינו ראוי לחנך את ילדיו, כי יסוד החינוך הוא קדושת הדיבור, ואם חלילה הוא נכשל - הקב"ה לוקח ממנו את מחמד עיניו. 

     אמר הגה"ק בעל "דברי יואל" מסאטמאר זי"ע בשם אביו הרה"ק בעל קדושת יו"ט זי"ע, עה"פ נשא את ראש,  היינו כשקורין בפרשת נשא, צריכים כבר להכין עצמו לאת ראש, היינו ראש השנה שכבר בפרשה זו צריכים לעשות הכנה לראש השנה הבעל"ט. הגה"צ מנאנאש שליט"א

     העומד בבהכ"נ מאחורי קיר או מחיצה, אינו צריך לזוז בברכת כוהנים, שאף מחיצת ברזל לא מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.

         השותה לשוכרה מביא את עצמו לידי חטא. כפי שמובא במדרש רבה,  במדבר, פרק ו: "כל מקום שיש יין אין דעת, נכנס יין יצא סוד". היצר הרע מחכה לרגע שתאבד את דעתך על מנת 'לתקוף' 

כחּה שלַ לשֹוןַ רכה (פניני עין חמד, עלון 685)

     עד כמה גדול כוח הפה - זאת לא ניתן לתאר ולשער. אולם עלינו לדעת, שכשם שניתן להרוס ולהחריב בעזרת הדיבור, הרי שאם אנו משתמשים בלשון רכה - אזי ניתן להשיג בדיוק את ההיפך. להלן סיפר מופלא המעובד מתוך 'האמנתיַ ואדברה'  .

     שמונה ילדים בדירת שלושה וחצי חדרים. כמה זמן אפשר לשרוד כך? התקשינו למצוא מקום לילדים, בעיקר בגלל העובדה שהרוב המוחלט הוא בנות. שני הבנים הם דווקא הקטנים, כך שכולם נמצאים בבית ולא בישיבות, והילדים נולדו ברוך השם בהפרשים של שנה-שנתיים. כאשר נולדה בתי התשיעית, הבנו שזה הזמן לשפץ.  התרוצצתי רבות כדי לקבל אישורי בניה. אנחנו גרים בקומה ראשונה ולא אמורים להיות מתנגדים. קיבלנו אישור, הזמנו קבלן, תיאמנו מחירים. היום הראשון הגיע. הערנו את הילדים מוקדם ושלחנו אותם ללימודים, סגרנו את החלון מרעש ואבק , ואז נקישות בדלת. בפתח שני פקחים, ובידיהם צו עיכוב. ' הגיעה תלונה נגדך, אתה חייב להפסיק את הבניה', הודיעו לי חד משמעית.

     רוב השכנים חתמו. לגבי השאר- לא הייתי זקוק להם כי היו לי שבעים אחוז חתימות. הבנייה שעוד לא התחילה נפסקה. הקבלן התרגז, העובדים התפזרו, ואני מיהרתי לעירייה לסדר את העניינים. הם טענו שהאישור לא תקף, כי השכנים מתנגדים. ושוב עולה השאלה: מי עלול להתנגד? הנחתי שוב את האישורים של השכנים, הבטיחו לתת לי תשובה למחרת.  אחרי יומיים הגיעה התשובה המיוחלת: האישור תקף. אפשר להמשיך. התקשרתי לקבלן, עדכנתי אותו, שהפעם הכול בסדר.  היום הראשון עבר בשלום. ביום השני בשעות הצהריים מזעיקה אותי רעייתי. שוב הפקחים נמצאים ומורים על הפסקה.  שוב אני הולך לעירייה. בודק. מתברר, שהגיעו תלונות חמורות, האמורות לגרום לי נזק אמיתי של קנסות. 'כדאי שתברר, מיהו האיש שמתלונן', מסביר לי הקבלן בייאוש. 'רק כך תוכל לפתור את הבעיות'. בינתיים, נפסקת הבניה. רעייתי על סף דמעות.

     תקופת שיפוצים אינה קלה ובפרט בבית עם שמונה ילדים ותינוקת, שזה עתה נולדה.  הלכתי שוב לעירייה. דיברתי עם אחד הפקידים. נראה שהדבר נגע לליבו, אבל הוא סירב לגלות מי ה 'מלשין'. הוא רק אישר,  שמדובר באותו אדם שהלשין פעם קודמת. הייתי חסר אונים. שילמתיַ קנסַ בסכוםַ רציני, והתפללתיַ לטוב. בינתיים התחלתי להפיץ בין השכנים את מה שאירע, תוך שאני חוזר ואומר, שאם למישהו יש בעיה, אני קשוב ומוכן לשמוע. אבל איש לא בא.

     אחרי יומיים המשכנו את הבנייה. כצפוי, באותו בוקר, שוב מגיעים הפקחים. הפעם יש בידם הוראת הפסקה ודיון מחודש באישור שניתן לי. רצתי כאחוז אמוק לעירייה. הקבלן רמז על פיצוי כספי. העובדים היו מרוגזים ונעצו בי עיניים כעוסות.  הצלחתי להגיע לאותו פקיד, שחמל עליי בפעם קודמת. הוא השפיל את מבטו ולבסוף אמר: 'אסור לחשוף את השמות של המלשינים. אבל אני רואה שאתה חסר אונים. אגלה לך, רק תבטיח לי, שתתנהג עם המידע הזה בהתאם'. הבטחתי. ואז הוא נקב בשם. הייתי המום. מדובר בשכן המתגורר מולי. יהודי ישיש,  אלמן, קצת נרגן, אך בסך הכול נסבל.

     חזרתי לביתי. ראשית,  הודעתי לקבלן על הפסקת בניה. שנית, ישבתי עם רעייתי וניסיתי לחשוב כיצד לפעול.  נזכרנו, שמהשכן הזה לא ביקשנו כלל חתימה. תחילה עלה הרעיון לגשת אליו ולשאול, האם הבנייה מפריעה לו. אחר כך הבנו,  שמהלך כזה עלול לגלות לו, שאנחנו יודעים, כי הוא המלשין. בסופוַ של דבר החלטנו ללכת על הכיוון החיובי. ניגשתי לשכן בערב וסיפרתי על התקריות שאירעו, ושאני רוצה לערוך אסיפת שכנים כדי לדעת למי הבנייה מפריעה. מאחר שאת האסיפה אי אפשר לעשות אצלי בגלל התחלת הבניה, ביקשתי לערוך אותה בביתו . הוא התלבט מאוד, אבל הסכים. הזמנו את כל השכנים. עמדתי מולם ודיברתי, כאשר אני בעצם מדבר לשכן אחד ויחיד. הודיתי על הכנסת האורחים של השכן. דיברתי על החובות שלקחתי, סיפרתי על עוגמת הנפש, שנגרמה לי ולמשפחתי ואמרתי, שאני מצפה לשמוע על כל התנגדות שישנה. שתיקה כבדה שררה במקום. שכנים הביטו בי ברחמים. גם שכני הקשיש לא פצה פה. אחרי שיצאו השכנים נשארתי לשבת בביתו. ביקשתי ממנו, עקב ניסיונו בחיים, שייתן לי עצה מה לעשות. הוא לקח נשימה עמוקה ואמר: " אתה צריך להבין, שיש כאלו שישנים בצהריים מפני שאינם נרדמים בלילה. אדם שסובל מנדודי שינה בלילה - בשבילו שנת הצהריים היא הדבר היחיד שמחזיק אותו. אולי תתחייב להפסיק את העבודה משתיים עד חמש אחר הצהריים ". פנינו לקבלן. הוא התמרמר מאוד, כאשר שמע על זמני העבודה ושאל: "איך ייתכן להפסיק לבנות בצהריים?" הסברנו לו, שאלו התנאים שלנו והוא גבה בהתאם לכך סכום נוסף אותו שילמנו בלי לפצות פה. באופן מפתיע התקשרו מהעירייה וסיפרו על ביטול התלונה ועל האישור להמשיך את הבניה כרגיל.  למחרת חידשנו את הבנייה.

     השבוע כולו עבר ללא פקחים. לקראת שבת שלחתי לשכן זר פרחים ענק בתוספת מילות תודה, שבח ומחמאות. הוא הגיע להודות ולומר ש 'לא הייתם חייבים'. הסברתי לו, שהעצה שלו 'שווה זהב'. הוא נכנס חזרה עם הפרחים לביתו וחזר שוב אלינו. הוא הושיט לי מעטפה. כשפתחתי אותה לא האמנתי. היה שם את הסכום, שהיה עליי לשלם לקבלן וגם את הכסף של הפיצויים. 'אני יודע, שאתה יודע'... הטיח בפניי את האמת. 'היום בבוקר התקשר הפקיד מהעירייה וסיפר לי, שהוא הודיע לך'. 'אז למה אתה משלם לי? שאלתי בחוסר הבנה.  עיניו הקשישות והקמוטות זהרו לפתע. "מצאה חן בעיניי הגישה שלך לעניין. לא כל אחד היה מתנהג כך. עשיתי 'חושבים' והבנתי,  שאת התלונות שלי אני צריך לממן בעצמי ולא להפריע לכם. וחוץ מזה אני לא זקוק לכל החסכונות שלי. את הקבר שלי לא יצפו בזהב, אבל מעשים טובים ילכו איתי'.  אני הדוגמא החיה ללימוד הגדול, שלשון רעה גודעים בעזרת לשון טובה ומתנות. כדאי מאד להיות חכם ולהישאר צודק".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י' אלול ה'תשע"ה

הרה"ק רבי זאב מסטריקוב אומר: כדי להבין לשונות זרים, די לו לאדם שנה או שנתיים מימיו. אולם כדי להכיר את לשון עצמו, ספק אם שבעים שנה יספיקו לו.

     הרה"ק רבי שמואל מסוכצ'וב אומר: אין הלב סובל שתי תשוקות כאחת, אך המוח סובל שני סכליים כאחת.

     ובערת הרע מקרבך, וכל ישראל ישמעו ויראו. הרוצה שישפיעו דבריו , מקודם צריך לתקן עצמו ואח"כ יקבלו את דבריו.

     ועשית מעקה לגגך. מצות עשה זו גם בבית אפשר לקיימה, אם רואים מיטת תינוק והמחיצה למטה, מצווה להרימה. וכן אם תינוק נמצא על הספה צריך שמירה שלא לעבור על ולא תשים דמים בביתך.

השבת, נועם הנשמות (חיים ולדר, סיפורים מהחיים 1)

     אני אומנם יליד הארץ, אך מיד לאחר נישואיי, נשלחנו רעייתי ואני לשליחות של קירוב, בתחילה לאודסה שם שהינו כמה שנים, ולאחר מכן גיחה קצרה לקנדה, שם לא ממש הסתדרנו, ובסוף נחתנו ברומא. בשלב הזה היו לנו ארבעה ילדים, שהגדול ביניהם הוא בן 12. קבענו לנו תאריך יעד לסיום מוחלט של השליחויות שלנו כשהבן יגיע לבר מצווה, אבל למען האמת זה לא קרה. הסיבה הייתה בתנו השנייה, בת עשר.

     מאז שנולדה סבלה מבעיה בכליות ואנו היינו בריצות ובטיפולים בכל העולם. מובן שהתמודדות זו רוששה אותנו והצריכה אותנו כל העת, לקחת משימות למימון הטיפול בה. באותו זמן שבו התרחש הסיפור, הגיעה בתי למצב די קריטי והודיעו לנו, כי היא חייבת השתלת כליה וכי אם לא נעשה זאת - היא לא תשרוד.

     התחלנו בהתרוצצות בין לאומית להשיג כליה. התברר לנו כי המחיר הוא 180,000 דולר, לא סכום שיכולנו לגייס. בישראל החלה משפחתנו לגייס סכומים, אך בינתיים לא הגיעו אפילו לשליש מהמחיר, ובתנו הולכת ודועכת מול עינינו, מנופחת כולה מקורטיזון. הדבר שבר את ליבנו עד מאד.

     באחד מלילות שבת, כשהלכנו ברחובות רומא צועדים רגלית את המרחק העצום מבית הכנסת אל הבית, ראינו זוג מוזר. הם נראו מיוזעים ובגדיהם מלוכלכים. הבעל היה בלי נעליים והאישה עם נעליה בידיה. הם נראו נסערים ביותר. למרות הסקרנות לא הראיתי התעניינות והמשכתי לצעוד כביכול לא ראיתי דבר. הגבר הבחין בי ומיד ניגש ושאל אותי באנגלית: "אתה יהודי, נכון?" "נכון". הגבתי. "גם אני יהודי", אמר, "אנחנו מגרמניה, נחתנו כאן לפני כמה שעות ופשוט שדדו אותנו, אנחנו מסתובבים כאן בלי כסף, בלי תעודות, בלי אוכל ואפילו את השעונים לקחו מאתנו. במשטרה יצרו קשר עם השגרירות, אבל כמעט כל הסגל בחופש, ורק ביום שני יתפנו אלינו".

     "תראו", אמרתי, "לו היה עלי ארנק הייתי נותן לכם שתוכלו לשכור חדר במלון עד שהשגרירות תטפל בענייניכם, אבל אין עלי ארנק". הם הביטו בי באי אמון ואני הוספתי, "ליהודים אסור לקחת ארנק בשאבעס". "שאבעס קויידש", אמר. "כן, שאבעס קויידש", עניתי לו. הוא דיבר כמה מילים בגרמנית עם בת זוגו ולאחר מכן אמר: "או.קי. אנחנו ננסה להסתדר". הם החלו ללכת, וכך גם אני וילדיי.

     ילדי בן ה-12 שאל: "אבא, אם הם יהודים, למה שלא נזמין אותם אלינו"? "ומניין לך שהם יהודים"? "שאבעס קויידש, גוי לא יכול לומר ככה". זה היה משפט חכם. הסתובבתי לאחור. "אולי תרצו לבוא לאכול בביתנו את ארוחת השבת"? "שלשיד'ס", אמר הגבר. רציתי להסביר לו שמדובר בשולחן ערב שבת ולא בסעודה שלישית, אך לפתע הבנתי שהוא עצמו לא יודע מה הוא אומר. הוא מדקלם משהו ששמע ושקשור לארוחת שבת. "שלשיד'ס", אישרתי. הוא נראה מרוצה מאוד מעצמו ושלח מבט ניצחון לרעייתו.

     רעייתי קיבלה אותנו בשמחה ומיד התחברה עם מצוקתה של האישה וסייעה לה להסתדר. שרנו "שלום עליכם" "ואשת חיל" בקול רם והם הביטו בנו נרגשים. לאחר מכן ברכתי את הילדים על פי סדר יורד וכל ילד הלך לתת נשיקה לאמו. הם עקבו אחר הנעשה ונראו נפעמים. עשיתי קידוש והסעודה החלה. הם היו מורעבים מאד וטרפו את המנות הראשונות. לאחר שרעבונם הגדול נרגע התחלנו לשיר את זמירות השבת. בתחילה שרנו את הזמירות הרגילות, ולפתע עצר בני בכורי: "אולי נשיר להם את שאבעס קויידש"? לא שאלתי אפילו מדוע, בני ששמע את הגבר משמיע את המושג הזה, הבין שיהיה נכון לשיר שיר שיחבר את האורח לשולחן השבת. התחלנו לשיר את השיר "קה אכסוף". ראיתי שהגבר מתרגש, בעצם היה שם מאבק אמיתי שלא לפרוץ בבכי. הוא פקח ועצם את עיניו עד שהגיע הפזמון. ובפזמון שרנו: "שאבעס קויידש שאבעס קויידש... נפשי חולת אהבתך". הפסקנו את השיר באמצע, כי הגבר התמוטט בבכי קורע לב. אשתו ניסתה להרגיע אותו, אך הוא בכה ובכה וכל גופו רעד בבכי. אשתי רמזה לי פשוט להמשיך לשיר, וחשבתי שזה רעיון טוב. האורח שלנו לא הפסיק לבכות אף לא רגע אחד ובשלב מסוים רעייתו הניחה לו כי הבינה, שהבכי הזה מגיע מאיזשהו מקום.

     סיימנו את שולחן השבת ואשתי הציעה להם להישאר לישון אצלנו. היה לנו חדר לאורחים והם לא התנגדנו כלל, כי לא נראה שהיה להם מקום אחר לישון. האישה התנצלה על התפרצות הבכי של בעלה ואמרה, כי אין לה מושג מה עובר עליו. בבוקר לאחר התפילה עשינו קידוש ואכלנו את סעודת שבת בבוקר, שוב שרנו שירי שבת ושוב בכה הגבר הפעם בכי חרישי ומתמשך. הם הביטו כל העת בבתנו החולה, אשתי ספרה לה ממה היא סובלת, הם התעניינו מאד ממחלתה ובמאמצנו להשיג לה כליה חדשה, מאמצים שכללו מעבר לארץ אחרת, זה ריגש אותם מאוד.

     אחר הצהריים התפללנו מנחה ובאנו לסעודה שלישית. "עכשיו זה שלשיד'ס", אמרתי לו והסברתי באנגלית את עניין שלוש סעודות השבת, הקידוש, השירים ודברי התורה. הם התרשמו עד עמקי נשמתם. בשעת רעווא דרעווין העזתי לשאול אותו, מהיכן הוא יודע את המילים: 'שאבעס קויידש' ו'שאלשידיעס'. הוא היסס קצת ולאחר מכן סיפר: כשהייתי בגיל עשר התגורר בביתנו סבי, למשך חצי שנה. הוא היה זקן וחולה ובעצם בא לחיות את שארית ימיו בביתנו. באחד הימים הוריי הלכו ואני נשארתי לבד בבית. לפתע שמעתי את סבי שר שיר מוזר. הוא ישב ליד שולחן קטן עם שתי לחמניות וצנצנת חזרת ודגים ואכל, ומדי פעם שר". שאלתי אותו: " סבאל'ה, מה השירים האלה". הוא אמר: "סתם שירים ששרו לי בילדותי". "ומה אתה אוכל"? שאלתי. "זה שלשיד'ס", אמר. אני זוכר שניסיתי כמה פעמים להגיד את המילה הזו ולא הצלחתי, עד שבסוף הצלחתי וסבא שלי מחא לי כפיים. אח"כ קלטתי את המילה "שאבעס קויידש". התחלתי לצעוק: "שאבעס קויידש", וסבי הזהיר אותי שלא להשמיע זאת להוריי כי הם יתרגזו. שאלתי אותו מדוע ובהיסוס רב הוא סיפר לי, שאלה הן מילים של יהודים ושאנחנו יהודים.

     פעם אחת ישבתי בחדרי ודקלמתי "שאבעס קויידש" ו"שלשיד'ס" ולא שמתי לב, שאמי נמצאת ליד הדלת ושומעת הכל. היא שאלה מאיפה המילים האלה ואני בהתחלה לא רציתי לומר, אבל בסוף אמרתי שזה מסבא. אמי הזדעזעה ושמעתיה מספרת לאבי. למחרת לא ראיתי את סבי. הם אמרו שהוא לא מרגיש טוב ומדבר שטויות וכעת הוא בבית אבות. בתוך ליבי ידעתי שהם הרחיקו אותו באשמתי, אך הדחקתי זאת.

     כשהתחלתם לשיר את "שאבעס קויידש" הזכרתם לי את סבא שלי. הסבא שסיפר לי שאני יהודי ושבגלל זה גירשו אותו מהבית והניחו אותו בבית אבות, בגללי. ה"שאבעס קויידש" הזה פצע אותי לגמרי. הלילה ירד. השבת כבר יצאה. כולנו ישבנו ובכינו לשמע סיפורו. אמרתי לו כי השבת הסתיימה, וכי הוא יכול להישאר עד למחרת בביתנו ואסדר לו את כל הבעיות. וכך היה.

     נפרדנו בדמעות והם חזרו לגרמניה. שבוע לאחר מכן קיבלנו מכתב ממנו. "מעולם לא חווינו חוויה גדולה מזו שחווינו בביתכם. שיתפתי אתכם בסיפור אישי ולפיכך לעולם לא נהיה זרים זה לזה. אני רוצה לכסות את דמי השהייה בביתכם, ולכן רשמתי המחאה על סך 5000 מארק שלא יוכלו להביע את תודתנו והערכתנו''.

     למכתב היה מצורף עוד פתק. "ופרט לכך, רעייתי התחברה עד מאוד לילדה הקטנה והסובלת. מכיוון שיש לנו אמצעים חשבנו שיהיה זה נכון לסייע להציל אותה, ואולי סבי שבשמים יסתכל מלמעלה וישמח שבזכות ה"שאבעס קויידש" שלו, יהודייה אחת ניצלה ממוות". על החתום ג'ק מילר.

     לוגו החברה המוזהב בדף הבהיר את הכול. האיש היה הבעלים של תאגיד המחשבים הגדול ביותר בגרמניה. אה, בפנים הייתה המחאה על סך 180,000 דולר.

     בתנו עברה את ההשתלה בהצלחה. חזרנו לישראל. אין לנו קשר מיוחד עם בני הזוג מילר למעט ברכת שנה טובה הדדית. אך דבר אחד נשאר: בכל ליל שבת כשאנו שרים את "שאבעס קויידש נפשי חולת אהבתך", שום עין לא נשארת יבשה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/