על פי פירוש רש"י, משה ביקש מה' שימצא
מנהיג שיחליף אותו בבוא העת, אדם עם הרבה סבלנות: "ריבונו של עולם גלוי וידוע
לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומים זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד
ואחד לפי דעתו".
בפסוקים מתאר משה את התכונות והכישרונות
שדרושים להנהגה צבאית ומדינית יחד. היסוד הקובע הוא מידת הסבלנות.
במידה זו תהיה למנהיג התייחסות לכלל הציבור
באהבת ישראל וברצון לשרת את הציבור ולשאת סבלו.
זו מטרה קשה ביותר ומשה כמנהיג יודע זאת מניסיונותיו
שלו.
אך עדיין משה היה צריך לדבר אל ליבו של יהושע
כדי שיסכים "קחהו בדברים אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום". וממשיך
רש"י באותו עניין ומפרט: "דע שטרחנים הם על מנת שתקבל עליך... לקחו
בדברים והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעולם הבא".
לפי רש"י מנהיג הוא עבד הציבור ומשרתו. רק
אדם שיודע את השכר של הנהגה טהורה בעולם הבא נוטה שכם לשאת בעול ההנהגה.
הרמב"ן סובר כמו רש"י שיש חשיבות
למידת הסבלנות כסגולת יסוד למנהיג אולם לדעתו הוא צריך להיות תקיף ולא להירתע
מלהטיל מרות אבל בארבע עיניים שיזהיר אותו על הצורך לסבול את העם. לדעת
הרמב"ן הציבור אינו צריך לדעת שיש צו על סבלנות.
הספורנו והאבן עזרא מדגישים את צו התורה לתת
כבוד ליהושע לעיני הציבור על מנת שיכבדו אותו: "ונתת מהודך עליו"
הוד מלכות ושררה כדי שינהגו בו בכבוד.
לעומתם אור החיים מפרש שאין מדובר כאן בסגולה
אישית אלא סגולה עילאית שנפשו של מנהיג אמיתי חייבת להיות מחוננת בה. רוח משה הייתה כוללת נפשות כל ישראל ולכן היה
מסוגל להנהיג את ישראל על כל שבטיו ומחנותיו והוא התפלל כעת למצוא אדם מסוג זה
שרוחו תכלול את כולם.
יהושע היה האיש שבגלל כלליותו יכול היה לשמש
שורש לכולם ומשה התבקש להוסיף מהודו עליו.
הסבלנות הזאת שדיבר עליה רש"י היא מידה
חשובה בכלל בטבע האדם שהיא הניגוד הגמור להגעה לכעס. אדם סבלן יידע למנוע עצמו
מלכעוס ולהוציא עצמו מן העולם..
מי
ייתן שנזכה למנהיגי אמת מלאי סבלנות לכולנו.
