אמרי שפר כ"ג שבט ה'תשע"ח

אמר הרב הצדיק ר' אריה לווין זצ"ל, ששמע מפי החפץ חיים, על מאמר חכמינו ז"ל )חגיגה ד.( בעניין - "איזהו שוטה, זה המאבד כל מה שנותנים לו", שאמר בזו הלשון: "אין דבר יקר בעולם יותר מהזמן, אשר אי אפשר לקנותו בכל מחיר שבעולם, ובכל דקה אפשר לומר 200 מילים, אשר כל מילה היא מצווה בפני עצמה, ומאבדים הזמן בהיסח הדעת"!!!

    אף אחד לא יעדיף להיות לצדו של אדם זועף, עצבני ועוקצני, אם מנגד הוא יוכל לבחור להיות לצידו של אדם שלא מתעצבן על כל שטות, יודע לסלוח על טעויות ולהשכין פשרה. החביבות היא תכונה בפני עצמה שעליכם להכיר וליישם. אם אפילו רק חיוך קטן מכם ייתן לאחרים תחושה של חמימות ואושר - תבואו על שכרכם ואף אחד לא יוכל לעמוד בפני קסמכם.

ה'אמרי אמת' פעם שאל "כמה זמן ארך מעמד הר סיני?" והיה מאלפם בינה עפ"י הנאמר בפרקי דר' אליעזר פרק נ"ט שמתן תורה נמשך שלש שעות.

   ''כתוב 'ואתה תחזה מכל העם' – כוחו של הרבי 'לחזות' ברוח הקודש הוא 'מכל העם', על-ידי החסידים שמתקבצים אצלו ועובדים את ה' על-פי הדרכתו" (רבי יצחק מוורקה)

הקרינה שנעלמה (פניני עין חמד, עלון 671)

    אחד מבניו של חכם סאסי עבד בחברה שפיתחה כרטיס תקשורת משוכלל, וחברת אריקסון משוודיה רכשה את המוצר. מנהלי החברה השוודית האיצו במנהלי החברה הישראלית לשגר אליהם מהנדס בכיר, כדי שיפתור בעיה מסוימת בכרטיס התקשורת. התפקיד הוטל על בנו של רבנו והוא הגיע לאביו ביום שישי כדי לקבל ברכת פרדה לקראת הטיסה. חכם סאסי ביקש ממנו לגשת לחדר ההדלקה ולקחת משם נייר כסף של הנרות שהודלקו לכבוד נשמות הצדיקים. למרות שהבן לא הבין לשם מה, בכל זאת עשה את רצון אביו והניח את נייר הכסף במזוודה.

    בהגיעו לשוודיה הצטרף לצוות של שישה מהנדסים שוודיים בכירים שניסו בדרכים שונות לפתור את בעיית הקרינה מהכרטיס. הם עבדו במעבדה במשך שלושה ימים - אך ללא תוצאות. קרינה גבוהה פרצה מהכרטיס, והשוודים התריעו שאם הבעיה לא תיפתר לשביעות רצונם - הם יבטלו את העסקה שנאמדה במיליוני דולרים. מנהלי החברה בישראל נלחצו מהאיום השוודי, והודיעו לבנו של רבנו שהם קוצבים לו ארכה של חצי יום בלבד למצוא בעצמו פתרון לבעיה. לאחר שהם מיצו את כל האפשרויות ההנדסיות, שהיו ברשותם. חייג הבן לאביו וסיפר לו את כל השתלשלות המאורעות. "מה אעשה, הם יתנו לי רק שעות בודדות למצוא פתרון?". חכם סאסי השיב: "בני, אתה לא בכיוון הנכון. קח את נייר הכסף של הנרות, הנח אותו בצדו השני של הכרטיס, תכסה את כל האזור והקרינה תעלם!". הבן, מהנדס בכיר בזכות עצמו, לא הבין כיצד נייר כסף של נרות יכול לפתור את בעיית הקרינה. ולכן שאל שוב את אביו מה לעשות. האב חזר בסבלנות על דבריו. הבן נטל את נייר הכסף והניחו על אחד מרכיבי הכרטיס והקרינה ירדה למינימום. צוות המהנדסים שעבדו עימו מחאו לו כפיים סוערות. הם התעניינו לדעת, מה עשה ועם מי שוחח בטלפון. השיב הבן: "דיברתי עם אבי מישראל". "מי הוא אביך, האם גם הוא מהנדס בכיר?". הבן חייך. "אבי הינו יהודי, שקורא תהלים ומתפלל לבורא העולם". המהנדסים הגויים לא יכלו להבין כיצד יהודי פשוט היושב בישראל פותר בעיה סבוכה בשוודיה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ב שבט ה'תשע"ח

אם ברצונך לדעת מה צופן העתיד, המצא אותו.

ברור לחלוטין שלא משנה מה שתעשה, אתה לא יכול לשנות אפילו "פיפס" אחד קטן ממה שקרה אתמול. אבל "המחר -" זה כבר סיפור אחר לגמרי... את העבר אתה לא יכול לשנות, אבל מה שחשוב הוא שאתה יכול להמציא את העתיד שלך ואחת הדרכים הטובות ביותר לעשות זאת, היא על ידי הצבת מטרות .

הצלחה היא מימוש מתמשך של רעיון נשגב. אם אדם פועל בעקביות לעבר מטרה מוגדרת מראש ויודע לאן הוא הולך, האדם הזה הוא הצלחה.

    "ויאמר אל משה, אני חותנך יתרו בא אליך" (שמות יח,ו). מפרש רש"י: "כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה. כיוון שיצא משה, יצאו אהרון, נדב ואביהוא, ומי הוא שראה את אלו יוצאים ולא יצא". מכאן למדים שמי שיודע שהכבוד יועיל לו להגיע אל דרך האמת, רשאי לחזר אחריו.(חידושי הרי"ם)

הנעימה הנכונה (על-פי 'זכרון מאיר')

החלום שהצית את דמיונו של רבי מאיר שפירא היה שאפתני, ובעיני רבים אף בלתי-ניתן להגשמה. זמן רב טווה את מפעל חייו, שיחזיר את עטרת העיר לובלין ליושנה, כמגדלור של תורה ויראת שמים.

אלה היו ימי ההקמה של ישיבת חכמי לובלין המפורסמת, שקנתה לה שם מפואר והעמידה תלמידים רבים. גם בהיבטים הגשמיים ניצבה הישיבה ברף העליון. היא שכנה במבנה מרהיב, שנבנה על-פי אמות המידה היוקרתיות ביותר באותם ימים, ואובזר במיטב הרהיטים והציוד. היה בה דגם של בית המקדש, וספריית קודש ובה עשרים ושניים אלף ספרים (שלמרבה הדאבון הועלתה בלהבות בידי הנאצים).

בשנות קיומה יצא שמה של הישיבה לתהילה. טובי התלמידים התקבלו לשורותיה, ורבים נהרו אליה. הקמת האימפריה התורנית הזו לא הייתה קלה. רבי מאיר שפירא נאלץ לגייס סכומי כסף אדירים כדי להקימה, ולצורך זה כיתת רגליים והתדפק על דלתות נדיבים, בניסיון לרתום אותם לחזונו הגדול.

יום אחד נקש על דלת ביתו של גביר גדול, והתקבל בכבוד. רבי מאיר הציג את תכניתו, ופצח בדברים נלהבים על הישיבה שהוא מתעתד להקים. הוא הציג לפני הגביר את התכניות, ותיאר את השכלולים ורמת הבנייה הגבוהה שנועדו להעניק לתלמידים תנאים מושלמים כדי שיוכלו לשקוד על התורה יומם ולילה באין מפריע.

העשיר האזין לדברים רוב קשב, ואחר-כך המהם בהבעת פנים מסויגת: "האוּמנם ישיבה צריכה להיות מפוארת כל-כך? והלוא המשנה במסכת אבות אומרת במפורש: 'כך היא דרכה של תורה – פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה'. נראה שתכניתכם סותרת את פסק המשנה", סיים.

רבי מאיר לא איבד את שלוות רוחו לנוכח התגובה הקנטרנית. "אסביר לכם את העניין", אמר בנחת, "אך עליי להקדים סיפור, במחילה מכבודך".

"אשמח לשמוע", השיב הגביר.

ורבי מאיר סיפר:

זה היה בדור השני של תנועת החסידות. ליטא סערה מהמחלוקת וההתנגדות לחסידות. מרכז ההתנגדות היה בעיר וילנה, והחיכוכים בין החסידים ל 'מתנגדים' היו דבר שבשגרה.

בערב פסח אחד נקלע רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא, לעיירה קטנה הסמוכה לווילנה. הוא עדיין היה צעיר לימים, בטרם התפרסם שמו כמחבר השולחן ערוך וספר התניא, וכמייסד חסידות חב"ד.

באותה עיירה התגבש גרעין של אברכים שנהו אחרי דרך החסידות, ואימצו את אורחותיה ומנהגיה. בהגיע ליל החג נערכה בבית הכנסת תפילת ערבית. לאחר תפילת העמידה נסתיימה התפילה, והמתפללים החלו להתפזר איש-איש לביתו, לערוך את הסדר.

ואולם החסידים לא מיהרו לעזוב את המקום. בתיאום שקט נותרו איש-איש במקומו, מתוך תקווה שלאחר שהמניין המרכזי יתפזר – יוכלו לשאת את תפילת הלל, כמנהג החסידים, על-פי דברי ה 'בית יוסף' בשולחן ערוך, ושלא כדעת הרמ"א (רבי משה איסרליש), שכתב: "אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת הלל כלל".

הדקות חלפו, וכאשר יצא אחרון המתפללים – התייצבו החסידים, ובראשם רבי שניאור-זלמן, והחלו לומר את ההלל בהשתפכות הנפש ובהתלהבות גדולה.

ופתאום נכנס אל האולם שמש בית הכנסת, שרצה לנעול את הדלתות ולצאת לביתו. עד מהרה קלט את המתרחש והתמלא חלחלה: פעולת החסידים במשמרת שלו עלול לעלות לו בפיטוריו. השמש החל לזעוק כנגד המתפללים ולמחות בהם על שהם מכניסים לבית הכנסת מנהגים בלתי-מקובלים.

לאחר שסיימו את ההלל ניסו החסידים להרגיע את השמש. נמנו וגמרו שיתלוו אליו לביתו של רב המקום, ושם 'יתוודו' על מה שעשו. ואכן, הם התייצבו לA4ני הרב ופירט95 את כל אשר אירע, והוסיפו שנשענו על פסקו של מרן הבית יוסף.

הרב הגיב בכעס. הוא הלם בשולחנו, ובסבר פנים חמורות תקף את החסידים על אמירת ההלל: "והלוא הרמ"א כתב שאיננו אומרים הלל בלילה בבית הכנסת!", קרא בחרון אף.

רבי שניאור-זלמן נענה ואמר: "בטוחני שכבודו לא ראה ולא שמע את הרמ"א עומד ומכה על השולחן בכעס, ופוסק: 'אין אנו נוהגים לומר בלילה את ההלל בבית הכנסת'...

"מניין לכבודו שזו כוונתו? ייתכן שטון הדברים היה של צער וכאב, כאומר: 'לצערי, אין אנו נוהגים לומר בלילה את ההלל בבית הכנסת'. ייתכן ש הרמ"א ביקש להביע צער על העדר המנהג הנאה הזה בליל פסח".

סיים רבי מאיר שפירא את סיפורו, ואמר לעשיר: "מקשה אתה עליי מהמשנה במסכת אבות. מניין לך שדברי התנא 'כך היא דרכה של תורה' נאמרו כהוראה? ואולי אין זו אלא הבעת תמיהה: 'כך היא דרכה של תורה?! פת במלח תאכל, וחיי צער תחיה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה?!'.

"וכי זה כבוד התורה, שתלמידי חכמים יסבלו עוני כזה? להפך, עלינו להרים את קרנם ולהעניק להם רווחה, שתאפשר להם ללמוד במנוחת הדעת"..

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"א שבט ה'תשע"ח

אתה לא יודע לאן אתה הולך, לעולם לא תגיע לאן שאתה רוצה!

   גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך (כב יב). בספר ''על התורה'' כותב: שאלו את רבי יחזקאל מקוזמיר, האם אדם מתעטף בציצית, והלא בטלית הוא מתעטף, ולמה טבעו חכמים מטבע של ברכה להתעטף בציצית ולא להתעטף בטלית? ענה: מפני שהציצית משפילה את עצמה ונמצאת קרוב לארץ, בדין הוא שיברכו עליה. כי מי שהוא שפל הוא גבוה ומי שגבוה הוא שפל.

הגשמיות של השני, היא הרוחניות שלי.

    הרב וולבה זצ"ל בספרו 'עלי שור', (מבוא לשער השלישי) כותב כך: "היודע את עצמו, ימצא גם דרך לתקן את עצמו, כי אם לא לשם תיקון – מה לו הידיעה! ידיעת עצמו שונה מכל ידיעה אחרת שאדם יכול לרכוש: כל אדם הינו עולם מיוחד, והידיעה על עולמו הפנימי מוכרח הוא בעצמו למצוא, כמעט בלי עזרה מזולתו".

חשבֹונֹותַ שמיִם (פניני עין חמד, עלון 671)  

להלן סיפור המעובד מתוך 'שלוםַ לעם' ויש בו כדי ללמדנו כי כל מה שנעשה הוא מאיתו יתברך ולעיתים הסיבה תתברר לאחר זמן מה.

ומעשה שהיה – כך היה: יוכבד ברודי הייתה בסך הכול בת חמש-עשרה, כאשר הנאצים פלשו לאוסטריה, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. עד אז חייה זרמו על מי מנוחות, אבל הכול השתנה באותו יום - גרמניה סיפחה את אוסטריה והפכה אותה לחלקַ משטחה,ַוממילא כלַ האזרחיםַ נהפכוַ לתושביםַ זמנייםַ שלַ גרמניה. היא לא תשכח לעולם את היום שבו אספו את כל היהודים האוסטרים מול רחבת העירייה והללו נעמדו בתור ארוך כשדרכוניהם הגרמניים החדשים בידיהם, השוטר הנאציַ נטל כל דרכון, הביט בשחצנות אל האיש שמולו וחתםַ את המילה 'יודן' באותיות אדומות גדולות על גביַ הדרכון. אבא של יוכבד היה כל כך המום מההשפלה, עד שהוא החליט עוד באותו היום שזה הזמן לעלות לארץ ישראל. לאחר מאמצים רבים הם הצליחו להשיג כרטיסים לאנייה. בדיעבד התברר, שהייתה זאת האנייה האחרונה לפניַ שהבריטיםַ הטילוַ סגרַ עלַ חופיַ הארץ.

את זוועות השואה יוכבד לא עברה אבל כל משפחתה וחברותיה שנשארו מאחור נרצחו בשואה האיומה. זו גם הסיבה שהיא לא רצתה שום קשר עם עברה, ולכן כאשר בסיום המלחמה הודיעה ממשלת גרמניה החדשה, שכלַ מי שסבל מהכיבוש וארצו סופחה לגרמניה יוכל לקבלַ אזרחותַ גרמנית,ַזהַ ממשַׁ לאַ ענייןַ אתַ יוכבד.ַ להיפך, היא נתנה את הדרכון יחד עם כל המסמכים הישנים לחברתה הטובה שתשמור עליהם.

חלפו שנים, יוכבד הקימה משפחה לתפארת, ילדים ונכדים, ולבסוף הלכה לעולמה בשיבה טובה. רבקה לוי הייתה די מופתעת מהחבילה שקיבלה בדואר , זה היה ללא ספק הדרכון של סבתא שלה - יוכבד, זו הפעם הראשונה שהיא רואה את תמונתה בתור ילדה קטנה, והסיפורים שהיא שמעה כל השנים קרמו עור וגידים, החותמת האדומה עם המילה 'יודן' אכן התנוססה על עמוד השער של הדרכון ממש כמו התיאורים ששמעה מסבתא שלה כאשר הייתה ילדה קטנה. בהתחלה היא ממש התלבטה מה עליה לעשות עם הדרכון שנשלח אליה על ידי צאצאי החברה של סבתא שלה שנפטרה גם היא לפני מספר חודשים, בשלב מסוים היא נזכרה, שקראה באיזשהו מקום על כך שממשלת גרמניה מאפשרת לכל צאצאי התושבים שסופחו עד שנת 1934 לקבל אזרחות גרמנית הם וכל בני משפחתם. זו הייתה הסיבה, שהיא החליטה לבסוף לאכסן אותו בין המסמכים שלה, למרות שלא הייתה שום סיבה שבעולם, שתגרום לה אי פעם לרצות לקבל אזרחות גרמנית.

שלוש שנים חלפו מאז, ויום אחד רחל בתה בת התשע החלה להרגיש חולשה כללית בכל הגוף. היא נשלחה על ידי הרופאים לבדיקות מקיפות. בסופן התברר לתדהמתם הרבה, שרחל סובלת ממחלת כבד קשה ל"ע, עורה הפך צהוב והיא לא הייתה מסוגלת כמעט להרים את ידיה מרוב חולשה. רחל אושפזה בבית הרפואה תוך כדי בידוד מוחלט, מחשש שמא תידבק בחיידק שיוכל חס ושלום להכריע את גופה החלש. עולמה של רבקה כמעט קרס עליה, וכל חייה סבו סביב בית הרפואה. היא פנתה לטובי המומחים, אך הללו אמרו שאין בישראל אף מומחה היודע לטפל במחלה הזאת, היא שאלה מומחים בינלאומיים עדַ שלבסוףַ נודעַ להַ שרקַ בגרמניהַ ישנוַ מרכזַ רפואיַ בעלַ ידעַ רבַ בטיפולַ במחלהַ הנדירה. התברר שעלויות הטיפול והאשפוז במשך חודשים ארוכים במרכז הרפואי הם מיליוןַ יורו, וכמובן שהביטוח הרפואי שלה לא מכסה את העלויות האסטרונומיות.

רבקה הייתה אובדת עצות, אמנם אין מחיר לחיים אבלַ מאיפה הם ישיגו סכום כל כך גדול בזמן כה קצר?! ואז הבליח בראשה רעיון מטורף: 'הדרכוןַ שלַ סבתא!ַ לפיַ החוקַ אנחנוַ יכוליםַ לקבלַ אזרחותַ גרמנית!'. היא רצה במהירות לחדרה והחלה לנבור בין המסמכים הישנים עד שלבסוף מצאה את הדרכון עם הדפים הצהובים והחותמת האדומה, שבוע לאחר מכן היא ובתה היו כבר על המטוס בדרך לגרמניה. הם פנו לכל הגורמים שיכלו לזרז את התהליכים, ותוךַ שבוע היו היא וכל ילדיה בעלי אזרחות גרמנית. מהַ שהפחיתַ אתַ עלויותַ הטיפולַ ברחלַ לכמהַ עשרותַ אלפיַ יורוַ בודדים...

וכךַ לאחרַ שבעים שנה,ַ החותמתַ האדומהַ עםַ המילהַ 'יודן'ַ שכלַ כךַ השפילהַ ילדהַ יהודייהַ אחת,ַ הצילהַ אתַ חייהַ שלַ ילדהַ יהודייהַ אחרתַ– הנינהַ שלה...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ' שבט ה'תשע"ח

גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלים לכול העולם כולו.

    ''גדולי החכמים - היו מהם חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים; ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".(הרמב''ם)

    גדולי החסידות אמרו שכל הדברים שמשיגים בראש השנה וביום הכיפורים על-ידי בכי ולב נשבר, משיגים בשמחת תורה על-ידי שמחה וריקודים. אם אתם רוצים לשמוח בשנה החדשה – צאו בריקוד נלהב בשמחת תורה, וקחו שפע של שמחה לכל השנה כולה!

    גדולתו ועליונותו של הכוהן הגדול, של המנהיג בישראל, צריכה להיות בעיקר "משל אחיו" — גדולה יהודית, גדולה בתורה וביהדות, ולא בתורות זרות. )עיטורי תורה(

אמת - דרך חיים (מאורות הדף היומי, גיליון 971)

    מעשה מעניין התרחש עם רבה של קוממיות, הגאון רבי בנימין מנדלזון זצ"ל.

    לאחר השואה האיומה, שרדו לו לרב מנדלזון זצ"ל, קרובים ספורים בלבד שעלו לארץ ישראל, שאחד מהם זכה להקים משפחה שהרב מנדלזון זצ"ל היה לה כאב אוהב, דואג ומכוון בכל ענייניה. פעם אחת, היה זה מספר ימים לפני פרוס חג הפסח, חשק בחור צעיר בן לאותה משפחה, לראות במו עיניו את אפיית המצות במאפיית קוממיות שבהשגחת קרובו הדגול. השמש להטה באותו יום, והבחור עשה את דרכו באוטובוס מיושן בואכה המושב קוממיות. כדרכו, קיבלו הרב בביתו במאור פנים, וכפי שנוהג היה תמיד, צירפו אליו ללימודו תוך שהוא מקלף עבורו פרי ומגישו לו למען יתרענן מן הדרך הארוכה והמייגעת. כעבור זמן מה סיימו השניים את לימודם, והבחור שח בפני קרובו הגאון, כי טרח ובא אליו כדי לראות את אפיית המצות שבמאפיה הנמצאת תחת פיקוחו של הרב. "וודאי, וודאי" נענה הרב, ונטל את הצעיר בזרועו להוליכו לעבר המאפיה.

    כאשר נגלה לעיניו המבנה בו שכנה המאפיה, החל הבחור לנקות את בגדיו במרץ, ופשפש בכיסיו שוב ושוב כדי לבדוק שאין בהם פירור חמץ חלילה והמשיך לצעוד בחדווה עם הרב לעבר פתח המאפיה. משהגיעו השניים אל המבנה, החל הרב לסובב את בניין המאפיה אנה ואנה, כשהוא תר בעיניו אחר דבר-מה. הבחור ביקש לעזור, ושאל את הרב מנדלזון זצ"ל במה הוא יכול לסייע לו. "כסא או שרפרף אני מחפש", השיב הרב. "כסא? שרפרף?" שאל הצעיר, "לשם מה?" הרב כבר אחז בידו שרפרף עץ ישן ורעוע, כאשר הניח יד רכה על כתפו של קרובו הצעיר ולידו  לקח מופלא בהלכות דרך ארץ: "הבט חביבי. כדי להימנע במאפייתנו מחשש חמץ, חס וחלילה, הנהגנו חוק ולא יעבור, שלאיש אין זכות כניסה לתוך המאפיה לבד מאשר לעובדיה". הבחור כבר עמד להצביע על עצמו, כאומר: "אבל דוד, הן קרובים אנו, כלום אינך יכול לעשות דבר-מה עבורי?" אך הרב מנדלזון זצ"ל המשיך בדבריו, תוך שהוא מתבונן בו בעיניו הפיקחיות: "אלא מה אתה רוצה לומר, שמשום שאתה קרובי היקר אעשה עמך "פרוטקציה", אה? ובכן יקירי, "פרוטקציה איז חוסר יושר!" - פרוטקציה הינה חוסר יושר - לצערי הרב איני יכול להיענות לבקשתך להיכנס אל המאפיה ". הרב מנדלזון זצ"ל סיים את דבריו, והעמיד את השרפרף ליד קיר המאפיה כשהוא מסמן לקרובו: "עלה על השרפרף. שם, למעלה, ישנו אשנב צר דרכו תוכל להביט על מלאכת האפייה"... "

    כל חיי", סיפר אותו בחור, "לא אשכח את הלקח שלמדתי מקרובי הגאון רבי בנימין מנדלזון זצ"ל, שהאמת הייתה נר לרגליו, ובכל מצב ואופן הוא לא סר ממנה ימין ושמאל".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ט שבט ה'תשע"ח

  אם גוי כיתרו זכה ע"י שמיעתו להוסיף פרשה בתורה, כ"ש יהודי ששומע דברי תורה ומוסר, בודאי יזכה למעלות נשגבות ולהוסיף פרשיות חשובות בתורת חייו.

   בכל הדורות ובכל המצבים אמרו בני ישראל את הפסוק "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד", בזה הראו את גודל אמונתם וביטחונם בהשי"ת. לכאורה אם זה פסוק של אמונה, היו צריכים לומר "אני מאמין ד' אלוקינו ד' אחד"? אלא ללמדנו כי אי אפשר לבוא לאמונה אמתית רק אם אנו מקבלים על עצמנו במסירות נפש "לשמוע" ולהשפיע על החבר לשמוע, ע"י השמיעה בבחי' "שמע ישראל" זוכים לדעת כי "ד' אלוקינו ד' אחד".

    הימים הם גליונות, כתוב עליהם מה שברצונך כי יזכירו לך... (חובת הלבבות שער חשבון הנפש פ"ג(

    גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה.  אם לא תפתח מיד את הדלת , הוא עלול לקפוא מקור, ואילו השכינה היא אש לוהטת ותוכל להמתין מעט"

השבת המרוממת של הרשלי הליצן

(ירחמיאל טילס)

הרשלי לא היה רק בדחן שסיפר בדיחות; הוא נשם אותן. אנשי הכפר מוסיוב, בו התגורר, היו בטוחים שהוא מעולם לא נשם נשימה רצינית אחת... לא היה דבר או איש שזכה לחמוק מהלצותיו של הרשלי. מה עם קצת יראת אלוקים, אתם שואלים? ובכן, כמובן שהרשלי צחק מעצם הרעיון.

כפי שניתן לתאר, הרשלי היה אחד מהאנשים הכי פופולריים בחוגי הבטלנים והשתיינים במוסיוב. כל אימת שקבוצת אנשים ברחוב או בבית המרזח של הכפר היו מתפקעים מצחוק, יכולתם להיות סמוכים ובטוחים שהרשלי מצוי במרכז העניינים ומפגין את כישרונותיו.

הרשלי עצמו התפרנס יפה כמוכר בהמות. במסגרת עסקיו היה עליו לנסוע לעיירות ולכפרים הסמוכים, ולפיכך התפרסם שמו בכל המחוז כבדחן ולץ ללא תקנה.

בכל שנה, היה הרשלי נוסע ליריד הבהמות השנתי הגדול בצ'רנוביץ'. אדם אחר שנהג לבקר באופן קבוע ביריד הזה היה רב העיר, הצדיק ומחבר הספרים הרב חיים מצ'רנוביץ' הנודע. רבי חיים נהג להסתובב בין הסוחרים ולהעניק להם הזדמנות לתרום למטרות הצדקה הרבות שפעל למענן, עזרה לנזקקים ותמיכה במוסדות חינוך יהודיים.

וכך אירע שרבי חיים הסתובב לו בין הדוכנים ביריד בצ'רנוביץ', כאשר נתקל פתאום בקבוצה גדולה העומדת בינות הדוכנים וצוחקת בקול גדול. לא היה ספק כי הרשלי בשטח.

רבי חיים חשב לחמוק בלא שיבחינו בו. הוא ידע, שמהטיפוסים הגסים והריקנים הללו לא יכול היה לצפות להרבה "עסקים" בלאו הכי. אבל הרשלי היה זריז ממנו. "הי! רבי קדוש! שלום עליכם!" קרא בקול, חיוך עדיין שפוך על פניו מהבדיחה האחרונה שסיפר.

"עליכם השלום, אחי היהודים", השיב הרב בחום. הפור נפל. עכשיו לא יוכל עוד להתחמק מהם. "אולי תוכלו, אדונים נכבדים, לתרום את חלקכם למצווה שהיא צדקה גדולה?"

"ומהי בדיוק מטרת הצדקה?" שאל הרשלי, עדיין מחייך.

"פדיון שבויים, הנקראת המצווה הגדולה ביותר מכולן", השיב הרבי מיד. "ישנו יהודי עני וחסר מזל שחייב אלף וחמש מאות זלוטי לפריץ שלו. עכשיו הוא נמק בכלא עד שהחוב ישולם. "

כל הנוכחים חייכו בציפייה. הם חיכו בקוצר רוח לתשובתו המחוכמת של ידידם בדו-שיח שבין הבדחן לבין הרבי.

הרשלי שם את ידו בכיסו והוציא משם 1,500 זלוטי – כל הסכום שהביא עמו כדי לרכוש בהמות לעדרו. "הנה, רבי", הוא אמר בשקט, כשעל פניו נסוכה הבעה מוזרה. "הנה כל הסכום לו אתה זקוק כדי לפדות את היהודי המסכן".

כל הצופים נבהלו לרגע, אך אז קלטו שזו מוכרחה להיות אחת מבדיחותיו המחוכמות של הרשלי. הרבי יושיט את ידו לקבל את הכסף, הרשלי יעמיד פנים שהוא נותן לו ואז ברגע האחרון יחטוף אותו בחזרה וישים ללעג ולקלס את הרב הנאיבי.

אבל הצדיק לא היה נאיבי כלל.. הוא נעצר ופשוט הביט בהרשלי כשקוע במחשבות.

"לא, לא", קרא הרשלי, ופניו לבשו ארשת רצינית. "אני מתכוון לכך באמת. זו לא בדיחה. בבקשה. קח את הכסף". ותוך כדי דיבור דחק את הארנק התפוח שהוציא מכיסו לתוך ידו של רבי חיים.

הרב הנדהם הוצף בהתרגשות ברגש הקלה על כך שיוכל לשחרר את היהודי הכלוא המסכן. הוא נדהם לראות שאפילו אדם ברמה רוחנית נמוכה כל-כך כהרשלי יכול להתעלות לגבהים שכאלה תוך רגעים ספורים בלבד. דמעות חמות נקוו בזוויות עיניו.

הרשלי עצמו עמד אף הוא נדהם. הוא לא ידע מה גרם לו לעשות זאת. היה זה דחף ספונטני שהוא לא יכל לעמוד בפניו.

הצדיק הנרגש ביקש לברך את הרשלי אך הוא לא ידע ב93יוק כיצד. חייו של רבי חיים נסבו סביב ציר אחד: השבת. הוא אפילו כתב ספר מיוחד המוקדש ליום השביעי וסודותיו על פי הקבלה. אך מה הקשר בין שבת המלכה לבין האדם גס ההליכות העומד לפניו? אף על פי כן, חשב לעצמו, מעשה שכזה ראוי לברכה הגדולה מכולן. כשהוא עדיין מוצף התלהבות, קרא:

"אני מברך אותך שבזכות המצווה הגדולה שעשית תחווה את טעמה האמיתי של השבת".

הרשלי היה עדיין המום. הוא הניד בראשו כאילו ידע על מה הצדיק מדבר, וענה "אמן".

הרשלי שב למוסיוב באותו יום. כיוון שלא היה לו כסף, לא הייתה לו כל סיבה להישאר בצ'רנוביץ', אך הוא הוסיף להיות מעודד ולהתבדח כהרגלו.

ככל שחלף השבוע, הוא החל לחוש ברגש מוזר ההולך וגואה בו – ברוח של קדושה, דבר-מה שמעולם לא חש קודם לכן בחייו. כאשר הגיע יום השישי גברה התחושה הזו והוא הבין שהדבר מוכרח להיות קשור לשבת המתקרבת, והשבת הזו בהחלט עתידה להיות שונה מכל השבתות שחווה אי פעם.

הוא הלך לקנות מאכלים מיוחדים לשבת ובקושי הצליח לשלוט ברעד שתקף אותו. ככל שנקפו השעות, הלכה התרגשותו וגברה. כל מי שפגש את הרשלי באותה שבת, בקושי יכול להכירו. האם זהו האיש השר, רוקד, לומד ומתפלל בהתלהבות? הרשלי עצמו בקושי הכיר את עצמו! כל ישותו הייתה אפופה בעונג השבת הקדושה.

העיר כולה הייתה כמרקחה. הרעיון שהרשלי הליצן יאהב את השבת כפי שאוהבים אותה הצדיקים, הצחיקה כל אדם ששמע על כך, אפילו יותר מבדיחותיו השנונות ביותר של הרשלי. היו כאלו שחשבו שהוא איבד את שפיותו.

אך אז התפשטה השמועה על מה שקרה ביריד הבהמות בצ'רנוביץ' – על מעשה הצדקה הלא-אופייני אשר עשה הרשלי ועל ברכתו הלא רגילה של הצדיק מצ'רנוביץ'. אנשים התחילו להבין מה קרה כאן.

אחרי השבת הזו, שב הרשלי להתנהגותו הרגילה, הקלילה והמבודחת. אבל בשבת הבאה, הוא שוב נתקף באותה רוח של קדושה.. דומה היה כאילו ישנם שני הרשלי: הרשלי של יומיום, והרשלי של שבת.

חלפו שבועות וחודשים בלי שינוי במצב. הרשלי חש שהוא נקרע תחת העומס של אישיותו הכפולה. הוא החליט לנסוע בחזרה לצ'רנוביץ', אל הצדיק שהעניק לו את הברכה.

הרב חיים אמר לו, שכדי לספוג את טעמה של השבת בלי שייגרם לו נזק רוחני ונפשי, הוא יצטרך לזכך את התנהגותו במשך כל ימות השבוע. הרשלי החליט להישאר בצ'רנוביץ' כדי ללמוד יותר ממורו החדש. עד מהרה השתנה בהדרגה סגנון חייו היומיומי, ומעתה ואילך חיי היומיום שלו החלו להזכיר את אותה התרוממות וקדושה לה זכה בשבת.

בשנים הראשונות של המאה ה-19 עבר הרב חיים מצ'רנוביץ' לארץ ישראל ועמו תלמידו הנאמן הרשלי. הם התגוררו בצפת עיר הקודש שם נקברו לאחר פטירתם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ז שבט ה'תשע"ח

אומר הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, כל שפע היוצא מאת הקב"ה נקרא חסד. אמנם, כלל גדול הוא בלי יוצא מן הכלל, שכל מה שיוצא מאת הקב"ה חייב לחזור אליו, כי אם יישאר מרוחק ממנו יתברך אין לך חורבן גדול מזה, שכן הריחוק הוא היסוד לכל הרע, כדכתיב (תהילים עג, כז): "כי הנה רחקיך יאבדו... ואני קרבת אלוקים לי טוב", ועל כורחך צריך שיחזור אליו, וזו נקראת מידת הגבורה, ששום דבר אינו מתנתק משליטתו יתברך

     אפשר לקרוא וללמוד הרבה ספרי מוסר, אבל העיקר לשמוע מאחר, כמש"כ (משלי ט"ו ל"א) "אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין". אכן זהו שבחו של ישראל ששומעים וזוכים לחיים ולתורה, כמש"כ  ) שמות י"ד ד') "ויעשו כן" מפרש רש"י: להגיד שבחן ששמעו לקול משה, עי"ז זכו לנס קריעת ים סוף ולקבלת התורה.

      גם אם שורר סביבכם חושך מוסרי מוחלט, חובה עליכם להיות פנסים. אם רק תעשו זאת, חיש מהר תגלו שאתם לא לבד ומתלכדים סביבכם עוד אנשים שמחפשים את האור .  (הריי''צ)

    הגאון הצדיק רבי צבי הירש ברוידא זצ"ל, חתנו וממשיך מורשתו של הסבא מקלם זצ"ל, מסגר את תמונת אביו ותלה אותה נכחו, מול מקום מושבו. והסביר: "כה רחוק אני מצדקתו של יוסף. ובכל זאת, עם כל רוממותו, לא עמד בניסיון אלא כשנתגלתה לו דמות דיוקנו של אביו... מה לי לחכות עד שתתגלה לי דמות דיוקנו של אבי, הריני קובע אותה מולי"...

      הנה אדם בעל לבב, כשהתפנה, והרגיש איך שהקב"ה רופא כל בשר ועושה פלאי פלאות, אין לו שום מחלה ב"ה, ואין מה שעוצר את הפסולת בתוך הגוף להרעיל את האדם ולגרום לו למות תיכף, אלא מתנקה הוא בקלות, בחסד וברחמים – הרי באותם הרגעים עבר את קריעת ים סוף, ואם כן עליו לומר את ברכת "אשר יצר" בהתלהבות של הודאה להקב"ה.  ("תפארת שמשון" שמות עמ' קמב (

     הרבי הריי"צ ציין כי בדרך כלל קוראים לגשמים בשם "גשמי ברכה" כדי להשוות בין השניים. אם גשם יורד על שדה לא מעובדת, יגדלו בה רק קוצים; אבל אם הגשם מופיע אחרי החרישה והזריעה, היבול יהיה משובח .

     '' חייל היוצא למלחמה עושה זאת בשיר של ניצחון, וזה עצמו מקרב ומגדיל את הניצחון ".   (הריי''צ)

      '' טובה פעולה אחת מאלף אנחות "    (הריי''צ)

היום בו התרוקן הגיהינום  (מנדי קמינקר) (על-פי אוצר הסיפורים יד, ה)  

את כל חייו הקדיש הצדיק רבי משה לייב מסאסוב ל 'פדיון שבויים'. באותם ימים, היהודים היו נתונים לגחמותיהם של הפריצים המקומיים, ופעמים רבות הם מצאו את עצמם מושלכים לבית הכלא על לא עוול בכפם.

רבי משה היה נוסע מעיירה לעיירה ובכל פעם ששמע על יהודי הנמק בבית הסוהר היה שם הוא את פעמיו לבית הפריץ. בדרך כלל, לאחר משא ומתן קצר הוא היה עוזב בחופזה את הטירה המפוארת, בדרכו לגייס סכום עתק כתשלום כופר. אל הטירה היה שב כשהכסף בידו ומוציא את היהודי לחופשי.

מסופר שכאשר נפטר רבי משה לבית עולמו והגיע לעולם האמת, שאל הוא את עצמו: כיצד אוכל לעבוד את הבורא? הרי כל תרי"ג המצוות מוטלות רק על אנשים חיים, ואילו המתים פטורים מכל המצוות. אך האם יש דרך בה אוכל לעשות את רצונו של האלוקים רק לאחר פטירתי?

חשב וחשב, ולבסוף עלה בו רעיון. הלא בוודאי עבודת הבורא שלי לא הייתה מושלמת, ולבטח נכשלתי פה ושם (כך חושבים כל הצדיקים...). אם כן, דיני לגיהינום!

מיהר רבי משה לקיים את פסק הדין של עצמו וקפץ אל תוך הגיהינום הרותח.

מלאכי החבלה עקבו אחרי המתרחש בזעזוע עמוק. הלא אסור כי משהו יארע חלילה לצדיק הגדול, רבי משה לייב מסאסוב! מחוסר ברירה הם כיבו את כל האש הבוערת בגיהינום, וניגשו אליו כדי לשכנעו שיעזוב את המקום וילך לגן עדן, מקומו הטבעי.

אבל רבי משה לא מיהר. "בחיי, עסקתי תמיד בפדיון שבויים" הוא אמר. "גם כעת אני רוצה לעסוק בכך. אם עליי לעזוב את המקום וללכת לגן עדן, לא אלך לבדי! כל השבויים, אלו הסובלים כאן בגיהינום, יבואו יחד עמי!"

מלאכי החבלה המבולבלים ניגשו לבית הדין של מעלה לדעת מה הם אמורים לעשות.

בבית הדין של מעלה נפסק כי יש לפתוח את ספר חייו של רבי משה (כמו שנאמר: "כל מעשיך בספר נכתבים") ולבדוק. אם הוא התמסר כל חייו למצוות פדיון שבויים גם הפעם יש למלא את בקשתו. אולם, אם הוא התרשל בקיום המצווה אפילו פעם אחת, יהיה עליו ללכת לגן עדן לבדו.

בדקו בספר ונמצא כתוב כי אכן בכל פעם בו רבי משה שמע על יהודי הזקוק לעזרה, הוא עזב את כל עסקיו ונחלץ לעזרתו של היהודי.

באותו היום התרוקן הגהנום, ורבי משה פסע בראש שיירה ארוכה של רשעים ישירות לתוך גן העדן.

חוסר פרנסה לטובה …   " (להתעדן באהבתך,  " עלון 190)

     אחר תפילת מנחה בשבת קודש נהג הגאון בעל ה 'חפץ חיים זצ"ל לשבת יחד עם המתפללים בבית המדרש, ואמר בפניהם דברי אגדה בענייני אמונה והתחזקות בכח התפילה וכיוצא בדברים אלו, כדי למשוך את לב השומעים ויבואו לשמוע דברי א - לוקים חיים ולא ילכו בעת כזאת להסתובב לבטלה ברחובות ובשווקים .

      פעם אחת סיפר לפניהם, מעשה שהיה באיש פשוט שנהג בין מנחה של שבת קודש למעריב של מוצאי שבת קודש לשפוך שיחו לפני הקב"ה באמירת תהילים מעומק הלב ובהשתפכות הנפש, ובפרט אם הייתה לו איזו צרה ח"ו היה מתחנן לפני ה' שיענהו וימלא משאלותיו לטובה ולברכה . פעם נכנס אורח לבית המדרש וכאשר ראה את היהודי אומר פסוקי תהילים בהשתפכות הנפש ובהתלהבות החליט אף הוא לעשות כמעשיו, ומן המחשבה למעשה נטל ספר תהילים והתחיל לומר פסוקי תהילים במתינות והתעוררות הלב, כאשר בכל אותה שעה נתן מבטו מפעם לפעם על ההוא גברא השופך ליבו לפני אדון הכל בכוונה עצומה, לפתע שמע והנה הוא פורץ בדמעות שליש ודמעות כמים ניגרות מעיניו  .  ויהי כראותו כן נזכר אף הוא מכל חבילות הצרות והייסורים שהוא סובל מידי יום ביומו, ועל ידי זה הצטרף עמו בלב נשבר לשפוך שיחו לפני הקב"ה בדמעות שליש וכך המשיכו לעמוד זה בזוית זו וזה בזוית זו ואמרו תהילים עד שהגיע זמן תפילת ערבית .

      אחר התפילה ניגש האורח אל האיש שאמר את תהילים, והתנצל לפניו על שהוא מתערב בעסקיו אך ביקש לשאול אותו מדוע בכה כל כך בעת אמירת תהילים, שמא יש בידו לעזור לו, ואף אם לאו הרי אמרו  ) יומא עה. (  "דאגה בלב איש ישיחנה – לאחרים". פתח הלה וסיפר לו שיש לו בת שהגיעה לפרקה והיא מושלמת בכל המעלות והמידות טובות, אך מחמת עניותו אין מי שירצה להשתדך עימו, ודבר זה מעיק מאוד על ליבו, וביותר מתגבר צערו בשבת קודש כאשר הוא מסב עמה בסעודה ועיניו רואות וכלות איך השנים עוברות ואין לאל ידו להושיע לה, ועל כן ביקש מהקב"ה שיעזור לו, כי אינו יודע מאין יבוא עזרו .   נענה האורח ואמר לו, שאף הוא סובל מצרה דומה, כי יש לו בחור תלמיד חכם ומשכיל, ואין מי שירצה להשתדך עמו בגלל שאין הפרוטה מצויה בכיסו, וכיון שכן אמרו זה לזה שמצא מין את מינו, והוא ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל, ובתוך זמן קצר השתדכו יחד, ומזיווג זה יצאו ארבעה עמודי עולם, הלא המה: הגאונים רבי יהודה הכהן בעל ה 'קונטרס הספיקות', רבי חיים הכהן, רבי אריה לייב הכהן בעל ה 'קצות החושן', ורבי מרדכי אב"ד חורדוב שהאירו עיני ישראל בתורתם זי"ע .

     וסיים ה 'חפץ חיים' ואמר למאזיניו, שלבד מה שאפשר ללמוד מסיפור זה כמה גדולה כוחה של תפילה היוצאת מעומק הלב, יש כאן עוד לימוד גדול  ,  שלפעמים מהרהר האדם מדוע אין הקב"ה מזמן לי פרנסה טובה ועל ידי זה אוכל לשדך את צאצאי ולמצוא להם זיווגים הגונים וכיוצא בזה. אך האמת שדווקא בגלל שלא היה להם פרנסה נדבק טוב בטוב והשתדכו זה בזה, ומה שנראה לאדם כפורענות היא הטובה הגדולה ביותר עבורו .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע, "יתרו", ה'תשע"ח