אמרי שפר ב' ניסן ה'תשע"ח

על ה'חרדים' (פרק כא אות יז) כותב דבר נורא: "הלב הוא היכל לשכינה הקדושה, והכועס מכניס צלם בהיכל ומגרש ממנו השכינה".

בצוואת ר' אליעזר הגדול להורקנוס בנו אמר כך: "בני אל ימעט בעיניך אויב אחד אע"פ שיהיו לך אלף אוהבים, לפי שאויב אחד יכול להפוך אלף אוהבים לאויבים, והאלף אינן יכולים להפך אויב אחד לאוהב"

האדם צריך לקיים את התורה והמצוות, בלי תנאים עם הקב"ה, מי שעושה תנאים אין זו אהבת ה' אמיתית, דרכו אינה דרך אמיתית, וזהו ניסיון אשר כל יהודי יעבור בחייו, להתקרב להקב"ה עם אינטרס, עם מטרה. כל יהודי אשר עומד במצב הזה בחייו, צריך לגבור ולא ליפול בעצת היצר.

הגאון רבי בן ציון אבא שאול היה אומר: "לפעמים פוגשים בבית הכנסת אנשים מבוגרים, שמקפידים מאד שיתנו להם כבוד בתפילה ובעליה לתורה, ואילו צעירים - אנו רואים שלא מפריע להם. זה לא אומר שהצעירים טובים יותר, אלא הזקנים - מה שנשאר להם מתאוות העולם הזה - הוא הכבוד. הצעירים מלאי תאוות אחרות) …תוך הספר 'מידות והנהגות טובות'(

ויקדשהו (כ ח(
    ברכו במן, וקדשו במן, דברי רבי ישמעאל, ר' שמעון אומר: ברכו במן, וקדשו במאור פניו של אדם, ע"כ ברך את יום השבת ויקדשו.
    אדם מיוחד שהצליח להוכיח בנועם, ולשמש בכך דוגמא לרבים, הינו רבי משה פארדו זצ"ל, כפי שמתואר בספר 'ומשה היה רועה': בעצומו של יום השבת עשתה מכונית את דרכה ברחובות בני ברק. מכל העברים החלו קוראים לעברה קריאות מחאה שאבעס אולם הנהג, בחור צעיר, התעלם מהצעקות, ושעט ברחוב עזרא עד לקריית אור החיים ושם עצר. תוך רגעים הוקף הרכב בגערות ובצעקות על החוצפה, עזות הפנים וחילול השבת בלב ליבה של עיר התורה והחסידות, אבל לפתע הופיע בתוך ההמון דמותו התמירה של רבי משה, שבזה הרגע שב מתפילת מנחה. כשראה את ההתקהלות אמר בקול סמכותי: אני מבקש מכם להתפזר ותוך רגעים ספורים נותרו הרחבה הוא, הצעיר והמכונית.
    שבת שלום האיר את פניו לצעיר, ובהרהרו כיצד יוכל למנוע ממנו להמשיך בנסיעה, אמר מיד: אתה מוזמן להיות אורחי. הצעיר עדין לא התרכך. אתה עובד כאן? וכשנענע בחיוב אמר: אני צריך את פלונית. היא לומדת כאן. כן. היא אחת מן המעולות שבין התלמידות – ומי אתה? אחיה הגיעה התשובה באתי לקחתה, אבינו נפטר ובערב עתידה ההלוויה להתקיים.... האב המסורתי השתכנע לשלוח את הבת להתחנך באור החיים, אולם המשפחה כולה אינה שומרת תורה ומצוות, ובבורותם סברו שהלוויה דוחה שבת, ושלחו להביא את הבת הביתה. רבי משה הבין כי כל התנגדות שהיא עתידה להצית אש במצב הרגיש שנוצר – הבחור נחו בדעתו לחזור הביתה מיד, עם אחותו, היא – עתידה להתקף בהלם למשמע הבשורה הקשה , ומטבע הדברים יכולה להגיב בתקיפות כלפי אחיה, והמריבה בניהם תוכל להתפתח תוך רגעים ספורים למחלוקת. הוא ניסה לברר עוד אי אלו פרטים נחוצים: מתי נפטר האב וממה, מנסה למשוך כל רגע ככל יכולתו, אולם על אף שהצעיר השיב לו בנימוס על כל שאלותיו, ניכר היה קוצר רוחו – דרך ארוכה לפניו, ויש עוד כל כך הרבה דברים לארגן עד הלוויה... לבסוף פתח ואמר: אתה יודע, אנחנו כה אוהבים את אחותך, והיא כל כך מקובלת בחברה, עד כדי הערצה של ממש. מתאים היה שנשתתף בהלוויה מתחילתה, ואף אני עצמי הייתי רוצה לשאת בה הספד, אבל מבין אתה בוודאי, שלא נוכל לנסוע בשבת, לכן אני מציע שתהיה אורחי עד מוצאי שבת ומיד בצאתה נזמין אוטובוס – וכל הכיתה תיסע...
    הצעיר הופתע מההצעה והתלבט אם להסכים לה, ורבי משה מצידו המשיך להתחנן: אנא ממך, אל תיטול מאתנו את הזכות להשתתף בהלוויית אביך! נדמה היה כאילו עוול של ממש יעשה לו באופן אישי, והצעיר נכנע... בסעודה שלישית היה אורח בבית משפחת פארדו, לאחר מכן התפלל ערבית ושמע הבדלה, ואז יצא במכוניתו כשרבי משה יושב לצידו, מאחוריו יושבת אחותו הבוכיה ולצידה המחנכת שלה, ואחריהם מתנהל אוטובוס, שבו חברותיה.
    כשעמד רבי משה בהלוויה והספיד, לא נותרה עין אחת יבשה בקהל. בציורית רבה הוא תאר כיצד מתקבלת הנשמה בשמים, וכיצד כל האבות באים ושואלים את הנפטר את מי הנחת בארץ. מי ימשיך אחריך את השלשלת הנטווית עוד ממעמד הר סיני, משלושת האבות הקדושים?! הוא לא הותיר את המשפחה השבורה לבד, גם כאשר הסתיימה ההלוויה הוא הגיע לנחם, ארגן מנין, דיבר ושוחח והיה לידיד אמת לכל אחד ואחד מן האבלים עד שכל המשפחה חזרה בתשובה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ט שבט ה'תשע"ח

  אם גוי כיתרו זכה ע"י שמיעתו להוסיף פרשה בתורה, כ"ש יהודי ששומע דברי תורה ומוסר, בודאי יזכה למעלות נשגבות ולהוסיף פרשיות חשובות בתורת חייו.

   בכל הדורות ובכל המצבים אמרו בני ישראל את הפסוק "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד", בזה הראו את גודל אמונתם וביטחונם בהשי"ת. לכאורה אם זה פסוק של אמונה, היו צריכים לומר "אני מאמין ד' אלוקינו ד' אחד"? אלא ללמדנו כי אי אפשר לבוא לאמונה אמתית רק אם אנו מקבלים על עצמנו במסירות נפש "לשמוע" ולהשפיע על החבר לשמוע, ע"י השמיעה בבחי' "שמע ישראל" זוכים לדעת כי "ד' אלוקינו ד' אחד".

    הימים הם גליונות, כתוב עליהם מה שברצונך כי יזכירו לך... (חובת הלבבות שער חשבון הנפש פ"ג(

    גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה.  אם לא תפתח מיד את הדלת , הוא עלול לקפוא מקור, ואילו השכינה היא אש לוהטת ותוכל להמתין מעט"

השבת המרוממת של הרשלי הליצן

(ירחמיאל טילס)

הרשלי לא היה רק בדחן שסיפר בדיחות; הוא נשם אותן. אנשי הכפר מוסיוב, בו התגורר, היו בטוחים שהוא מעולם לא נשם נשימה רצינית אחת... לא היה דבר או איש שזכה לחמוק מהלצותיו של הרשלי. מה עם קצת יראת אלוקים, אתם שואלים? ובכן, כמובן שהרשלי צחק מעצם הרעיון.

כפי שניתן לתאר, הרשלי היה אחד מהאנשים הכי פופולריים בחוגי הבטלנים והשתיינים במוסיוב. כל אימת שקבוצת אנשים ברחוב או בבית המרזח של הכפר היו מתפקעים מצחוק, יכולתם להיות סמוכים ובטוחים שהרשלי מצוי במרכז העניינים ומפגין את כישרונותיו.

הרשלי עצמו התפרנס יפה כמוכר בהמות. במסגרת עסקיו היה עליו לנסוע לעיירות ולכפרים הסמוכים, ולפיכך התפרסם שמו בכל המחוז כבדחן ולץ ללא תקנה.

בכל שנה, היה הרשלי נוסע ליריד הבהמות השנתי הגדול בצ'רנוביץ'. אדם אחר שנהג לבקר באופן קבוע ביריד הזה היה רב העיר, הצדיק ומחבר הספרים הרב חיים מצ'רנוביץ' הנודע. רבי חיים נהג להסתובב בין הסוחרים ולהעניק להם הזדמנות לתרום למטרות הצדקה הרבות שפעל למענן, עזרה לנזקקים ותמיכה במוסדות חינוך יהודיים.

וכך אירע שרבי חיים הסתובב לו בין הדוכנים ביריד בצ'רנוביץ', כאשר נתקל פתאום בקבוצה גדולה העומדת בינות הדוכנים וצוחקת בקול גדול. לא היה ספק כי הרשלי בשטח.

רבי חיים חשב לחמוק בלא שיבחינו בו. הוא ידע, שמהטיפוסים הגסים והריקנים הללו לא יכול היה לצפות להרבה "עסקים" בלאו הכי. אבל הרשלי היה זריז ממנו. "הי! רבי קדוש! שלום עליכם!" קרא בקול, חיוך עדיין שפוך על פניו מהבדיחה האחרונה שסיפר.

"עליכם השלום, אחי היהודים", השיב הרב בחום. הפור נפל. עכשיו לא יוכל עוד להתחמק מהם. "אולי תוכלו, אדונים נכבדים, לתרום את חלקכם למצווה שהיא צדקה גדולה?"

"ומהי בדיוק מטרת הצדקה?" שאל הרשלי, עדיין מחייך.

"פדיון שבויים, הנקראת המצווה הגדולה ביותר מכולן", השיב הרבי מיד. "ישנו יהודי עני וחסר מזל שחייב אלף וחמש מאות זלוטי לפריץ שלו. עכשיו הוא נמק בכלא עד שהחוב ישולם. "

כל הנוכחים חייכו בציפייה. הם חיכו בקוצר רוח לתשובתו המחוכמת של ידידם בדו-שיח שבין הבדחן לבין הרבי.

הרשלי שם את ידו בכיסו והוציא משם 1,500 זלוטי – כל הסכום שהביא עמו כדי לרכוש בהמות לעדרו. "הנה, רבי", הוא אמר בשקט, כשעל פניו נסוכה הבעה מוזרה. "הנה כל הסכום לו אתה זקוק כדי לפדות את היהודי המסכן".

כל הצופים נבהלו לרגע, אך אז קלטו שזו מוכרחה להיות אחת מבדיחותיו המחוכמות של הרשלי. הרבי יושיט את ידו לקבל את הכסף, הרשלי יעמיד פנים שהוא נותן לו ואז ברגע האחרון יחטוף אותו בחזרה וישים ללעג ולקלס את הרב הנאיבי.

אבל הצדיק לא היה נאיבי כלל.. הוא נעצר ופשוט הביט בהרשלי כשקוע במחשבות.

"לא, לא", קרא הרשלי, ופניו לבשו ארשת רצינית. "אני מתכוון לכך באמת. זו לא בדיחה. בבקשה. קח את הכסף". ותוך כדי דיבור דחק את הארנק התפוח שהוציא מכיסו לתוך ידו של רבי חיים.

הרב הנדהם הוצף בהתרגשות ברגש הקלה על כך שיוכל לשחרר את היהודי הכלוא המסכן. הוא נדהם לראות שאפילו אדם ברמה רוחנית נמוכה כל-כך כהרשלי יכול להתעלות לגבהים שכאלה תוך רגעים ספורים בלבד. דמעות חמות נקוו בזוויות עיניו.

הרשלי עצמו עמד אף הוא נדהם. הוא לא ידע מה גרם לו לעשות זאת. היה זה דחף ספונטני שהוא לא יכל לעמוד בפניו.

הצדיק הנרגש ביקש לברך את הרשלי אך הוא לא ידע ב93יוק כיצד. חייו של רבי חיים נסבו סביב ציר אחד: השבת. הוא אפילו כתב ספר מיוחד המוקדש ליום השביעי וסודותיו על פי הקבלה. אך מה הקשר בין שבת המלכה לבין האדם גס ההליכות העומד לפניו? אף על פי כן, חשב לעצמו, מעשה שכזה ראוי לברכה הגדולה מכולן. כשהוא עדיין מוצף התלהבות, קרא:

"אני מברך אותך שבזכות המצווה הגדולה שעשית תחווה את טעמה האמיתי של השבת".

הרשלי היה עדיין המום. הוא הניד בראשו כאילו ידע על מה הצדיק מדבר, וענה "אמן".

הרשלי שב למוסיוב באותו יום. כיוון שלא היה לו כסף, לא הייתה לו כל סיבה להישאר בצ'רנוביץ', אך הוא הוסיף להיות מעודד ולהתבדח כהרגלו.

ככל שחלף השבוע, הוא החל לחוש ברגש מוזר ההולך וגואה בו – ברוח של קדושה, דבר-מה שמעולם לא חש קודם לכן בחייו. כאשר הגיע יום השישי גברה התחושה הזו והוא הבין שהדבר מוכרח להיות קשור לשבת המתקרבת, והשבת הזו בהחלט עתידה להיות שונה מכל השבתות שחווה אי פעם.

הוא הלך לקנות מאכלים מיוחדים לשבת ובקושי הצליח לשלוט ברעד שתקף אותו. ככל שנקפו השעות, הלכה התרגשותו וגברה. כל מי שפגש את הרשלי באותה שבת, בקושי יכול להכירו. האם זהו האיש השר, רוקד, לומד ומתפלל בהתלהבות? הרשלי עצמו בקושי הכיר את עצמו! כל ישותו הייתה אפופה בעונג השבת הקדושה.

העיר כולה הייתה כמרקחה. הרעיון שהרשלי הליצן יאהב את השבת כפי שאוהבים אותה הצדיקים, הצחיקה כל אדם ששמע על כך, אפילו יותר מבדיחותיו השנונות ביותר של הרשלי. היו כאלו שחשבו שהוא איבד את שפיותו.

אך אז התפשטה השמועה על מה שקרה ביריד הבהמות בצ'רנוביץ' – על מעשה הצדקה הלא-אופייני אשר עשה הרשלי ועל ברכתו הלא רגילה של הצדיק מצ'רנוביץ'. אנשים התחילו להבין מה קרה כאן.

אחרי השבת הזו, שב הרשלי להתנהגותו הרגילה, הקלילה והמבודחת. אבל בשבת הבאה, הוא שוב נתקף באותה רוח של קדושה.. דומה היה כאילו ישנם שני הרשלי: הרשלי של יומיום, והרשלי של שבת.

חלפו שבועות וחודשים בלי שינוי במצב. הרשלי חש שהוא נקרע תחת העומס של אישיותו הכפולה. הוא החליט לנסוע בחזרה לצ'רנוביץ', אל הצדיק שהעניק לו את הברכה.

הרב חיים אמר לו, שכדי לספוג את טעמה של השבת בלי שייגרם לו נזק רוחני ונפשי, הוא יצטרך לזכך את התנהגותו במשך כל ימות השבוע. הרשלי החליט להישאר בצ'רנוביץ' כדי ללמוד יותר ממורו החדש. עד מהרה השתנה בהדרגה סגנון חייו היומיומי, ומעתה ואילך חיי היומיום שלו החלו להזכיר את אותה התרוממות וקדושה לה זכה בשבת.

בשנים הראשונות של המאה ה-19 עבר הרב חיים מצ'רנוביץ' לארץ ישראל ועמו תלמידו הנאמן הרשלי. הם התגוררו בצפת עיר הקודש שם נקברו לאחר פטירתם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ל' כסלו ה'תשע"ח

אנחנו נמצאים בדור שכולו חיצוניות, כל אחד כותב בחייו את ספר הזיכרון שלו, ולכן מה שכולם רואים האדם עושה בצורה הכי מושלמת, אבל כשהוא נמצא בביתו ...  בואו ונלמד לחיות בשביל החיים שלנו האמתיים, דהיינו לחשוב מה אומרת השכינה הקדושה ולא השכן... ואז נתחיל להרגיש שהתחלנו לחיות באמת ונוכל להרגיש בס"ד שמחה בחיינו.       החוכמה באה בזמן שכבר אין בה כל תועלת     והנה על פי דברי הגרש"ד פינקוס זצ"ל אפשר להבין למה יש בלשון הקודש כל כך הרבה לשונות של הודאה כגון: להודות ,  להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לנצח, לפאר, לקלס ,  וכו', שהרי ידועים דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא שכותב שמטרת כל הבריאה היא להאמין בא-לוקינו ונודה אליו שבראנו, ואם תכלית הבריאה היא ההודאה לקב"ה, לא פלא שיש כל כך הרבה לשונות של הודאה .   נלמד מכאן - שככל שנתרגל יותר להודות לקב"ה, נרגיש יותר  שמחה וסיפוק בחיים שלנו !      כשיוסף עיכב את בנימין התחנן לפני יהודה שיחוס על שיבתו של יעקב ככתוב "והיה בראותו כי הנער ומת". נשאלת השאלה הרי בנימין השאיר בבית עשרה בנים ולמה לא ביקש יהודה שיחוס על בניו שימותו מצער אביהם שאיננו, סימן שההורים מצטערים יותר על ייסורי בניהם מאשר הבנים על ייסורי ההורים.  אח חדש במשפחה ...    (לקראת שבת מלכתא – וירא)       רחובה הראשי של העיירה דובנא המה מאדם. הכול ממהרים ורצים, הן ערב שבת היום, מזדרזים לקניות אחרונות לקראת כניסת שבת המלכה  .  גם הגאון רבי יעקב קרנץ, המגיד הנודע מדובנא זצ"ל, יוצא לשוק העיירה ,   להשלים קניות אחרונות לשבת .   לפתע, הוא מביט נכחו ורואה עלם יהודי צעיר וחינני, עומד בפאתי השוק ומקושש מעות לצדקה. המראה תפס את תשומת לבו של המגיד  ,  והעובדה כי יש כאן נער יהודי צעיר שנאלץ לפשוט יד למחייתו - עוררה את רחמיו. הוא קרב אליו ושאל ברכות: 'ילד, איך קוראים לך ?' '  'שלמה' הייתה התשובה, אך המגיד לא הסתפק בה. 'מהיכן אתה שלוימל'ה היקר? מדוע אתה נאלץ לעמוד ולאסוף פרוטה לפרוטה בשוק העירוני ?'   הנער לא ענה, משך בכתפיו במבוכה. אך המגיד לא התכוון לוותר, ושב על בקשתו לדעת מהיכן הגיע ומי הם הוריו. בסופו של דבר נאנח הילד אנחה עמוקה, ופתח את סגור לבו : '  אני גרתי רחוק מכאן, ובדרך לא דרך עשיתי פעמיי לעיר דובנא, מחפש מקום להתעלות בלימוד התורה. התייתמתי מאבי לפני תקופה', הוסיף הילד וקינח דמעה סוררת, 'ומאז אני בודד, נאלץ לגייס כסף למחייתי ,   וכתוצאה מכך כבר אינני יודע אם אזכה פעם לממש את שאיפת חיי לעלות ולהתעלות בתורה ...'   הילד פרץ בבכי מתייפח, שקרע את לבו של המגיד מכאב: 'היו לי תכניות ללמוד תורה ולהעמיק בה, לשקוד על הגמרא ללא הרף אך לקדוש ברוך הוא היו תכניות אחרות עבורי, והוא לקח את אבי אליו לשמים בטרם עת. מאז אני נאבק על פרנסתי האישית', הוסיף הנער הצעיר בבכי מר ... '      אולי תסכים לבוא להתארח בביתי בסעודת השבת?' שאל המגיד בנועם .   עיניו של הילד אורו לנוכח ההצעה ,   ניכר היה כי מזה זמן לא זכה בסעודת שבת חמה וביתית, ואילו המגיד מיהר לשוב הביתה, להכין מקום נוסף בשולחן השבת לאורח הצעיר ...   שעת ליל שבת הגיעה, המגיד מדובנא שב מבית הכנסת כשלצדו שני המלאכים והאורח הצעיר. בפנים קורנות הוא נכנס לביתו, מברך את בני הבית ב 'גוט שבת' לבבי, ואומר  ' שלום עליכם' בהתעלות. כל העת עומד לצידו הנער הצעיר, האורח אותו אסף משוק העיירה בשעות הצהריים .   סעודת ליל שבת מוגשת בשפע וברוחב לב, והנער הצעיר זכה אחרי תקופה ממושכת לסעודת שבת טעימה ומזינה, באווירה חמה וביתית. המגיד משתדל להנעים את שהותו של הנער בסעודה, הוא כבר מתכנן לו תוכנות נוספות ...   משהסתיימה הסעודה, שאל המגיד את הנער: 'יש לך היכן לישון, צדיק שלי? הן מאוחר בלילה, קר מאוד בחוץ, אולי תסכים לישון בביתי הלילה ?' - - -   הנער הופתע מהשאלה, אך לא מצא מקום להתנגד. הן רק הוא יודע כי כבר חודשים הוא ישן בבית הכנסת הישן בעיר, עטוף בשמיכות עבות ורועד מהקור הרוסי המקפיא. איך יכול להתנגד להצעה נדיבה כזאת ,   לישון על מיטה מוצעת בבית חם ומוסק כהלכה ?   היה זה הלילה הראשון, בעקבותיו באו לילות רבים ונוספים... גם סעודת השבת הייתה רק הסעודה הראשונה, בעקבותיה נותר הילד לסעוד את ארוחותיו ולשכון באוהלו של המגיד למשך שנים ארוכות. 'כל מחסורך עלי ואל תדאג מפרנסתך', הבטיח המגיד לנער הצעיר, 'אתה תשהה בביתי, תסעד על שולחני ותלון במשכני. תוכל לחזור עתה לתכניותיך לשקוד על דלתות התורה, כי מרגע זה ואילך - אהיה במקום אביך ואדאג לכל מחסורך !'   ואכן, המגיד מדובנא עמד בהבטחתו, וככל אשר אמר כך קם והיה .   במשך שנים רבות היה שלוימל'ה הצעיר אורח של קבע בביתו, סעד על שלחנו ועמו חלק את ארוחותיו. גם בניו של המגיד למדו לגדול בצלו של האח החדש - האורח היתום, והתרגלו שהילד הוא כמו אחיהם ממש ,   לכל דבר ועניין ...   סיפורנו מסתיים כאן, כמעט. נותר רק לחשוף את זהותו של אותו שלוימל'ה הקטן, מי הוא וכיצד הפך לגדול בישראל  - - -      הסיפור המפעים מובא בספר 'חפץ חיים' על התורה, ושם מגלה המחבר כי שלוימל'ה זה, הפך להיות הגאון הנודע רבי שלמה קלוגר זצ"ל, גאון ישראל ופוסק בעל שיעור קומה, שחיבר כמאה וחמישים חיבורים בכל מקצועות התורה, בגאונות ועמקות נדירים !  כל מצווה היא מצווה שאיננו יודעים לאמוד את ערכה ולהעריך את שוויה ,   אך 'הכנסת אורחים' מכילה מרכיב מפתיע נוסף. כשאורח נכנס לבית ,   הוא סופג משהו מאוירת הבית - ולא פעם מה שהוא סופג הופך לחלק מאישיותו, מדריך אותו בחייו, מנחה אותו קדימה, מפעיל אותו לצעד הבא ...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט"ז אב ה'תשע"ז

בין הזמנים מיועד למנוחה,  לא לבטלה... ואמנם מנוחה לא צריכה להיות ולא יכולה להיות, בצורה של בטלה,  כי כאשר האדם נח אינו מתבטל וכאשר הוא מתבטל אינו נח. (מרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל)

    גדר יו"ט – ט''ו באב. יו"ט לעניין שמחה והודאה ולא כיו"ט שהוא חג ואסור במלכה ומצאנו כדבר הזה יו"ט לעניין שמחה והודאה בשבת (קיח, ב) אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן, וכן ביומא (פרק ז משנה ד) "ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיא בשלום מן הקודש" ואינו יו"ט של איסור מלאכה אלא משמחה והודאה (מאירי תענית פ"ד משנה ח(.

    "ואתם", הכוונה לעשרה ראשונים. "הדבקים בה' אלוקיכם", ע"י שאתם באים ראשונים לביהכ"נ ומתייחדים עם השכינה שהוא מקור החיים, אתם זוכים להתדבק ולהתקרב אליו יותר מכולם. ולכן "חיים כולכם היום", שאתם זוכים לאריכות ימים בעוה"ז.

     יש שנהגו שלא לברך ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב וממתינים למוצאי שבת נחמו  והטעם: לפי שברכת הלבנה נחשבת כקבלת פני שכינה, ואין מקבלים את השכינה אלא מתוך שמחה, ובמוצאי תשעה באב עדיין אסורים בשמחה (מנהגי מהרי"ל שם(

'את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר'.

התרגשות אחזה בכל תושבי העיירה הרומנית ז'ילבאו, קרול השני, מלך רומניה התעתד לבקר בעיירה, שמנתה עשרות אלפי תושבים ולשוחח עם נציגיה. חודשים קודם בואו של המלך, עמלו פועלים על ניקיון הרחובות, קישוט הבתים, וגם הילדים בבתי הספר התכוננו לשירת המקהלה ולהנפת דגלים חגיגית לכבודו של המלך. ראש העיר מיראל קונסטנטה ניצח על המלאכה בהתלהבות, הוא היה ראש העיר שנים רבות, ושאף שהמלך יכיר בניהולה המוצלח של העיירה. ואילו יהודי המקום התכוננו בדרך משלהם לקבל את פניו של המלך. להבדיל מראש העיר קונסטנטה, הם קיוו שהמלך יקבל רושם שלילי מהמקום, ינזוף בראש העיר ויפטר אותו מתפקידו. בגלל התנכלותו הבלתי פוסקת של מיראל קונסטנטה לתושבים היהודים. קונסטנטה,  שהיה נוצרי קתולי אדוק, ראה לו למטרה להצר את רגלי מי שאינו מאמין בנצרות. היהודים הורשו לגור ברחובות צרים סמוך לנהר ולאזורי התעשייה המלאים ברעש ובפיח. כל ניסיון הרחבה לווה בהליכים בירוקרטיים אין סופיים, ובנוסף ניתנה להם שום הקלה במיסים. ולהיפך, הסוחרים היהודים נאלצו להילחם על כל רישיון לנהל עסק בעיירה הקטנה. בואו של המלך הפיח תקווה במנהיגי הקהילה היהודית שדרשו להתקבל לראיון אצל המלך ומבוקשם ניתן להם.

     יום למחרת הופיעו היהודים בחדר המפואר בו התאכסן ושפכו את ליבם בפניו. הם סיפרו לו על התנכלויותיו של קונסטנטה, על מקומות המגורים העלובים שבהם ניתן להם להתגורר ועל היחס המשפיל לכל בקשה.  המלך הקשיב בעניין, והבטיח כי יבדוק את תלונותיהם. בינתיים חזר המלך לארמונו בבירה,  וכעבור חודש קיבלו נציגי הקהילה הזמנה רשמית לראיון אצל המלך. הנציגים הופיעו בשעה היעודה כשליבם הולם בתקווה, והופתעו לגלות את ראש העיר מיראל קונסטנטה ממתין אתם לראיון.  כשהגיעה השעה ניצבו כולם בפני המלך שאמר: ' בדקתי היטיב את קובלנותיהם של אזרחי היהודים בעיירה ז'ילבאו, וגם שמעתי את תשובותיו של ראש העיר. קשה לי להכריע בעניין - ועל כן החלטתי היא,  שתיערכנה בחירות בעיירה לתפקיד ראש העיר...'  הייתה זו החלטה מהפכנית. באותם ימים, ראש העיר היה נבחר על ידי המלך או על ידי נציגיו.  בחירות דמוקרטיות בהם מצביעים האזרחים גופם בעד נציגיהם היו מאורע נדיר. ההכרעה של המלך קרול השני הייתה צעד נדיר, אך היהודים ראו כי קונסטנטה מחייך חיוך רחב ובטוח. הוא היה משוכנע כי אין לאיש כל סיכוי להתמודד מולו בבחירות בעיר בה הוא שולט כמלך כבר עשרים וחמש שנה. היהודים הודו למלך, וחזרו בלב כבד לעיירה.

     באסיפה דחופה שנערכה באותו לילה, הציע ראש הקהילה כי האזרחים היהודים כולם יתמכו בלורה דראגוס שהייתה אחת המתנגדות הבולטות של ראש העיר, שהודיעה מיד לאחר פרסום ההחלטה,  שהיא רואה עצמה מועמדת לתפקיד ראש העיר.  דראגוס הייתה אישה הגונה, שהביעה את עמדתה בנחרצות נגד יחסו של ראש העיר כלפי היהודים.  אלא שסיכוייה של דראגוס לזכות בתפקיד לא היו גבוהים. על פי ההערכות של המשתתפים באסיפה, היא הייתה עשויה לזכות בשלושים עד ארבעים אחוז מן הקולות. ראש העיר המכהן, ששלט במוסדות השלטון ובמקומות העבודה צפוי היה לקבל לא פחות מ-60 או70  אחוז מהקולות.  ייאוש ניכר על פני המשתתפים, ואחד המשתתפים אמר בקול נכאים: 'אולי ניגש לקונסטנטה ונבקש את סליחתו על התלונה?!' שתיקה שררה לאחר ההצעה, ואז דפק ראש הקהילה בידו של השולחן ואמר: 'אם הקב"ה' עזר לנו והוביל אותנו לבחירות,  דבר שלא היה עד היום, עלינו לקבל את המתנה הזו ולנצל אותה! אסור לנו להתייאש!'

     יומיים לפני הבחירות הופיעו במרשם האוכלוסין של העיירה שני תושבים חדשים. הם ביקשו להירשם כאזרחים בעיר והציגו תעודות על שכירות דירה, ועל עבודה בעיר. שני סוחרים יהודים, העידו כי השנים אכן נשכרו לעבודה אצלם למשך החודש הקרוב, ולפקיד העירייה לא נותר אלא לרשום את השנים כתושבים לכל דבר. משם פנו השנים לאגף נוסף בעירייה – וועדת הבחירות שמינה המלך עבור ניהול תקין של מערכת הבחירות. הם הופיעו בפני הוועדה וביקשו להציג את מועמדותם לראשות העירייה. חברי הוועדה התבוננו בהם בפליאה ושאלו: 'מי אתם ?' השנים הוציאו את המסמכים המוכיחים כי הם תושבי העיר, וזכותם המלאה כמו כל תושב להתמודד על התפקיד. ראש וועדת הבחירות משך בכתפיו וביקש לרשום את שמותיהם: 'מיראל קונסטנטה', ו'מיראל קונסטנטה'. שוב הציצו חברי הוועדה בפני השנים בתימהון, אך הללו הוכיחו על ידי תעודות הזהות שלהם כי זהו שמם מלידה.  

     מכיוון שמיראל קונסטנטה, הוא שם לא מאד נדיר ברומניה. למפלגתם הם ביקשו לקרא 'מיראל קונסטנטה הוותיק', ו'מיראל קונסטנטה המקורי'.  לא היה היגיון בהתנהגותם, אבל הכול היה חוקי לחלוטין. כל אחד רשאי להתמודד, וכל אחד רשאי לבחור מה יהיה רשום על פתק ההצבעה שלו. יום הבחירות הגיע, והתושבים שנהרו בהמוניהם לקלפי הופתעו לגלות שלשה פתקים עם השם 'מיראל קונסטנטה'. ראש העיר הוזעק בדחיפות וניסה לפסול את הפתקים החילופיים, אך וועדת הבחירות הבהירה לו שהכול חוקי ושזכותם המלאה להתמודד. התושבים המבולבלים הצביעו למיראל קונסטנטה מבלי לדעת למי הם מצביעים ובסוף יום הבחירות התקבלה התוצאה הבאה: ראש העיר מיראל קונסטנטה קיבל 25 אחוז מהקולות. מיראל קונסטנטה 'הוותיק' קיבל 25 מהקולות. מיראל קונסטנטה 'המקורי' קיבל 16 אחוז מהקולות.  הגברת לורה דראגוס קיבלה 35 אחוזים מהקולות והוכרזה כמנצחת וכראש העיירה הבאה של ז'ילבאו. שני השחקנים בעלי השם הזהה 'מיראל קונסטנטה לחצו את היד לראש העיר המפסיד שהביט בהם במשטמה, ואמרו לו: 'יש לנו שם מאד יפה, אדוני ראש העיר לשעבר...'

     בפרשת השבוע מתוארת תכניתו של בלק לקלל את עם ישראל, כשעבור כך הוא שוכר את בלעם ואף בונה עבורו מזבחות, אלא שלבסוף בלעם בירך את עם ישראל. בלק התרעם על בלעם שלא מילא את שליחותו ובלעם הסביר לו כי זה לא תלוי בו: 'את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר'. האדם יכול לתכנן דברים ככל שירצה, אך בסופו של דבר מי שמכריע מה יקרה הוא רק ה' תברך.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/