אמרי שפר י"ט שבט ה'תשע"ח

  אם גוי כיתרו זכה ע"י שמיעתו להוסיף פרשה בתורה, כ"ש יהודי ששומע דברי תורה ומוסר, בודאי יזכה למעלות נשגבות ולהוסיף פרשיות חשובות בתורת חייו.

   בכל הדורות ובכל המצבים אמרו בני ישראל את הפסוק "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד", בזה הראו את גודל אמונתם וביטחונם בהשי"ת. לכאורה אם זה פסוק של אמונה, היו צריכים לומר "אני מאמין ד' אלוקינו ד' אחד"? אלא ללמדנו כי אי אפשר לבוא לאמונה אמתית רק אם אנו מקבלים על עצמנו במסירות נפש "לשמוע" ולהשפיע על החבר לשמוע, ע"י השמיעה בבחי' "שמע ישראל" זוכים לדעת כי "ד' אלוקינו ד' אחד".

    הימים הם גליונות, כתוב עליהם מה שברצונך כי יזכירו לך... (חובת הלבבות שער חשבון הנפש פ"ג(

    גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה.  אם לא תפתח מיד את הדלת , הוא עלול לקפוא מקור, ואילו השכינה היא אש לוהטת ותוכל להמתין מעט"

השבת המרוממת של הרשלי הליצן

(ירחמיאל טילס)

הרשלי לא היה רק בדחן שסיפר בדיחות; הוא נשם אותן. אנשי הכפר מוסיוב, בו התגורר, היו בטוחים שהוא מעולם לא נשם נשימה רצינית אחת... לא היה דבר או איש שזכה לחמוק מהלצותיו של הרשלי. מה עם קצת יראת אלוקים, אתם שואלים? ובכן, כמובן שהרשלי צחק מעצם הרעיון.

כפי שניתן לתאר, הרשלי היה אחד מהאנשים הכי פופולריים בחוגי הבטלנים והשתיינים במוסיוב. כל אימת שקבוצת אנשים ברחוב או בבית המרזח של הכפר היו מתפקעים מצחוק, יכולתם להיות סמוכים ובטוחים שהרשלי מצוי במרכז העניינים ומפגין את כישרונותיו.

הרשלי עצמו התפרנס יפה כמוכר בהמות. במסגרת עסקיו היה עליו לנסוע לעיירות ולכפרים הסמוכים, ולפיכך התפרסם שמו בכל המחוז כבדחן ולץ ללא תקנה.

בכל שנה, היה הרשלי נוסע ליריד הבהמות השנתי הגדול בצ'רנוביץ'. אדם אחר שנהג לבקר באופן קבוע ביריד הזה היה רב העיר, הצדיק ומחבר הספרים הרב חיים מצ'רנוביץ' הנודע. רבי חיים נהג להסתובב בין הסוחרים ולהעניק להם הזדמנות לתרום למטרות הצדקה הרבות שפעל למענן, עזרה לנזקקים ותמיכה במוסדות חינוך יהודיים.

וכך אירע שרבי חיים הסתובב לו בין הדוכנים ביריד בצ'רנוביץ', כאשר נתקל פתאום בקבוצה גדולה העומדת בינות הדוכנים וצוחקת בקול גדול. לא היה ספק כי הרשלי בשטח.

רבי חיים חשב לחמוק בלא שיבחינו בו. הוא ידע, שמהטיפוסים הגסים והריקנים הללו לא יכול היה לצפות להרבה "עסקים" בלאו הכי. אבל הרשלי היה זריז ממנו. "הי! רבי קדוש! שלום עליכם!" קרא בקול, חיוך עדיין שפוך על פניו מהבדיחה האחרונה שסיפר.

"עליכם השלום, אחי היהודים", השיב הרב בחום. הפור נפל. עכשיו לא יוכל עוד להתחמק מהם. "אולי תוכלו, אדונים נכבדים, לתרום את חלקכם למצווה שהיא צדקה גדולה?"

"ומהי בדיוק מטרת הצדקה?" שאל הרשלי, עדיין מחייך.

"פדיון שבויים, הנקראת המצווה הגדולה ביותר מכולן", השיב הרבי מיד. "ישנו יהודי עני וחסר מזל שחייב אלף וחמש מאות זלוטי לפריץ שלו. עכשיו הוא נמק בכלא עד שהחוב ישולם. "

כל הנוכחים חייכו בציפייה. הם חיכו בקוצר רוח לתשובתו המחוכמת של ידידם בדו-שיח שבין הבדחן לבין הרבי.

הרשלי שם את ידו בכיסו והוציא משם 1,500 זלוטי – כל הסכום שהביא עמו כדי לרכוש בהמות לעדרו. "הנה, רבי", הוא אמר בשקט, כשעל פניו נסוכה הבעה מוזרה. "הנה כל הסכום לו אתה זקוק כדי לפדות את היהודי המסכן".

כל הצופים נבהלו לרגע, אך אז קלטו שזו מוכרחה להיות אחת מבדיחותיו המחוכמות של הרשלי. הרבי יושיט את ידו לקבל את הכסף, הרשלי יעמיד פנים שהוא נותן לו ואז ברגע האחרון יחטוף אותו בחזרה וישים ללעג ולקלס את הרב הנאיבי.

אבל הצדיק לא היה נאיבי כלל.. הוא נעצר ופשוט הביט בהרשלי כשקוע במחשבות.

"לא, לא", קרא הרשלי, ופניו לבשו ארשת רצינית. "אני מתכוון לכך באמת. זו לא בדיחה. בבקשה. קח את הכסף". ותוך כדי דיבור דחק את הארנק התפוח שהוציא מכיסו לתוך ידו של רבי חיים.

הרב הנדהם הוצף בהתרגשות ברגש הקלה על כך שיוכל לשחרר את היהודי הכלוא המסכן. הוא נדהם לראות שאפילו אדם ברמה רוחנית נמוכה כל-כך כהרשלי יכול להתעלות לגבהים שכאלה תוך רגעים ספורים בלבד. דמעות חמות נקוו בזוויות עיניו.

הרשלי עצמו עמד אף הוא נדהם. הוא לא ידע מה גרם לו לעשות זאת. היה זה דחף ספונטני שהוא לא יכל לעמוד בפניו.

הצדיק הנרגש ביקש לברך את הרשלי אך הוא לא ידע ב93יוק כיצד. חייו של רבי חיים נסבו סביב ציר אחד: השבת. הוא אפילו כתב ספר מיוחד המוקדש ליום השביעי וסודותיו על פי הקבלה. אך מה הקשר בין שבת המלכה לבין האדם גס ההליכות העומד לפניו? אף על פי כן, חשב לעצמו, מעשה שכזה ראוי לברכה הגדולה מכולן. כשהוא עדיין מוצף התלהבות, קרא:

"אני מברך אותך שבזכות המצווה הגדולה שעשית תחווה את טעמה האמיתי של השבת".

הרשלי היה עדיין המום. הוא הניד בראשו כאילו ידע על מה הצדיק מדבר, וענה "אמן".

הרשלי שב למוסיוב באותו יום. כיוון שלא היה לו כסף, לא הייתה לו כל סיבה להישאר בצ'רנוביץ', אך הוא הוסיף להיות מעודד ולהתבדח כהרגלו.

ככל שחלף השבוע, הוא החל לחוש ברגש מוזר ההולך וגואה בו – ברוח של קדושה, דבר-מה שמעולם לא חש קודם לכן בחייו. כאשר הגיע יום השישי גברה התחושה הזו והוא הבין שהדבר מוכרח להיות קשור לשבת המתקרבת, והשבת הזו בהחלט עתידה להיות שונה מכל השבתות שחווה אי פעם.

הוא הלך לקנות מאכלים מיוחדים לשבת ובקושי הצליח לשלוט ברעד שתקף אותו. ככל שנקפו השעות, הלכה התרגשותו וגברה. כל מי שפגש את הרשלי באותה שבת, בקושי יכול להכירו. האם זהו האיש השר, רוקד, לומד ומתפלל בהתלהבות? הרשלי עצמו בקושי הכיר את עצמו! כל ישותו הייתה אפופה בעונג השבת הקדושה.

העיר כולה הייתה כמרקחה. הרעיון שהרשלי הליצן יאהב את השבת כפי שאוהבים אותה הצדיקים, הצחיקה כל אדם ששמע על כך, אפילו יותר מבדיחותיו השנונות ביותר של הרשלי. היו כאלו שחשבו שהוא איבד את שפיותו.

אך אז התפשטה השמועה על מה שקרה ביריד הבהמות בצ'רנוביץ' – על מעשה הצדקה הלא-אופייני אשר עשה הרשלי ועל ברכתו הלא רגילה של הצדיק מצ'רנוביץ'. אנשים התחילו להבין מה קרה כאן.

אחרי השבת הזו, שב הרשלי להתנהגותו הרגילה, הקלילה והמבודחת. אבל בשבת הבאה, הוא שוב נתקף באותה רוח של קדושה.. דומה היה כאילו ישנם שני הרשלי: הרשלי של יומיום, והרשלי של שבת.

חלפו שבועות וחודשים בלי שינוי במצב. הרשלי חש שהוא נקרע תחת העומס של אישיותו הכפולה. הוא החליט לנסוע בחזרה לצ'רנוביץ', אל הצדיק שהעניק לו את הברכה.

הרב חיים אמר לו, שכדי לספוג את טעמה של השבת בלי שייגרם לו נזק רוחני ונפשי, הוא יצטרך לזכך את התנהגותו במשך כל ימות השבוע. הרשלי החליט להישאר בצ'רנוביץ' כדי ללמוד יותר ממורו החדש. עד מהרה השתנה בהדרגה סגנון חייו היומיומי, ומעתה ואילך חיי היומיום שלו החלו להזכיר את אותה התרוממות וקדושה לה זכה בשבת.

בשנים הראשונות של המאה ה-19 עבר הרב חיים מצ'רנוביץ' לארץ ישראל ועמו תלמידו הנאמן הרשלי. הם התגוררו בצפת עיר הקודש שם נקברו לאחר פטירתם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית פרשת "שופטים" ה'תשע"ז

השבת בפרשתנו, פרשת "שופטים", וכן בפרשה הבאה, פרשת "כי תצא", תעסוק התורה במצוות המלחמה וכל העיסוקים הנוגעים בה.

אחד הדברים החשובים שעוסקת בהם התורה היא פניה אישית אל לב הלוחמים: "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם".

הרבה פרשנים מסבירים "אל תראו" ממש פשוטו כמשמעו, לעמוד חזקים בכל קשרי המלחמה ולבטוח בה', כמו שמסביר בפשטות ספר החינוך: "אל תיראו יש לכל אחד מישראל לשום מבטחו בה' ולא יירא על גופו במקום שיוכל לתת כבוד לשם ברוך הוא ולעמו".

בפסוק שלנו יש ארבע לשונות של צו לא לפחד. רש"י בעקבות דברי חז"ל מפרש שהכוונה לא להיבהל מרעש המלחמה שנעשה על ידי האויב בארבע אופנים כדי להבהיל. אך לעומתו אבן עזרא מפרש שצו התורה הוא לא לפחד בלב מתוך כך לא להתמוטט ולערוק.

העמק דבר מסביר "שאל ירך לבבכם" הוא לעשות לאויב רעה כשהוא נופל בשבי בידנו. ו"אל תראו" מלעשות דבר בפועל ברמה דל פעולת החייל, ו"אל תחפזו" שעל החיילים לא להתנהג בחיפזון ומהירות אלא לחשוב במתינות על כל פעולה, ובנוסף "אל תערצון" לשבור את לב המחנה ולהימסר לידי האויב מפני שזה יחליש את כל המחנה.

הרמב"ם ביד החזקה רואה בצו הזה שלפנינו איסור לאו שלא להירתע במלחמה או לחשוב על שום דבר מלבד ניצחון.

חישול העם וחיזוק כוחו במלחמה ייעשה על ידי כהן משוח מלחמה שהוא בחיר האדם מישראל. עליו לעודד את העם והצבא בדברי עידוד, אמונה וחיזוק.

תחילת דבריו של הכהן יהיו ב"שמע ישראל" שזוהי הקריאה של אחדות הבורא ועל פי הרש"ר הירש בעזרתה מפיחים רוח אמונה בלוחמים שיתלו תקוותם בה' שהוא איש מלחמה.

האברבנאל רואה בדברי הכהן ג' יסודות: א. מחדיר גאווה וכבוד בעם. ב. אתם בחרתם ברצון להילחם לכן אל תיסוגו ואל תחתו מפני כל. ג. אתם קרבים להילחם באויביכם והאויב לא ירחם עליכם אם תיפלו בידו.

מטרת הכהן להחדיר בלוחמים אומץ לב והרבה אמונה שיבינו וידעו שה' הוא הלוחם להם להפיל אויביהם ואף יושיעם באופן פרטי לבל ייפקד איש מהם.

שנזכה שבכל מלחמות ישראל, אם ולכשיהיו, נדבק ונשאף ונכוון ליבנו בגאווה רק לנצח ולגבור על אויבנו ללא מורא ובאמונה גדולה בה'.

שבת שלום ומבורך

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

ולע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר כ"ז תמוז ה'תשע"ו

 ''את שש ערי המקלט אשר תתנו... ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר" (במדבר לה,ו). "שש ערי המקלט" הן שש המילים שבפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", שבהן צריך אדם מישראל למצוא מקלט בטוח לרוחו הנבוכה בכל עת ובכל רגע. "ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר" –   אלה ארבעים ושתיים המילים שבפרשת 'ואהבת' בקריאת שמע, שעל-ידן האדם משעבד את כולו לעבודת ה'.(אוהב ישראל)

     ''דוד המלך אומר: 'איך נשיר את שיר'? – איך אנחנו יכולים לשיר ולשמוח בשעה ש'ה' על אדמת נכר' – השכינה שרויה בגלות" (רבי ישראל מרוז'ין)

     דור שכולו חייב - פעם אחת התבטא האדמו"ר הזקן מסדיגורה: "הייתי שמח לוּ היה המשיח מתגלה בדור שכולו חייב". התפלאו הנוכחים למשמע הדברים ופנו אל אחיו של האדמו"ר, רבי מנחם-נחום משטפנשט, והוא הסביר: "כאשר יהודי זוכה לרוב טוב ושפע, הוא מתבטא ואומר: אינני יודע במה זכיתי לכל הטוב הזה, והלוא זה לא מגיע לי. זאת אומרת שהוא מרגיש 'חייב'. ואילו אם פוקדות אותו צרות לא עלינו, הוא נאנח ואומר: מה חטאתי ומה פשעתי שמגיעים לי ייסורים כאלה. היינו שהוא מרגיש 'זכאי'. על כך אמר הרבי, שהוא ישמח אם המשיח יבוא בדור שבו יהודים יזכו לרוב שפע, עד שירגישו 'חייבים' לפני הקב"ה".

     הטעם שקבעו את ישיבת הרוצח בשגגה בעיר המקלט עד מות הכוהן הגדול הוא מפני שכאשר קורה לאדם אסון הוא מוצא נחמה כשהדבר קורה גם לזולתו. ואין במקרה מות בני-האדם מקרה מחריד יותר ממות הכוהן הגדול. לכן יש נחמה לקרובי הנהרג שמת אדם גדול כזה, וכבר לא יקום מי מהם את נקמתו מההורג בשוגג. (מורה נבוכים)

החבלן (אור שרה, עלון 589)

     הקדוש ברוך הוא מזמן לנו אירועים חריגים ואנו מתייחסים אליהם כאל דרך הטבע, כדרכו של עולם, ואין אנו מבינים שהקדוש ברוך הוא מבקש לומר לך: אדם,  עצור! התבונן! יש תמרור לפניך! יש ואנשים אכן מתקרבים לקדוש ברוך הוא כאשר הם נפגשים באירועים מרגשים הגורמים להם להבין ולחשוב שאכן יש בורא עולם. בספר "עלינו לשבח" מובאת לכך דוגמא מוחשית:

     יעקב הוא חבלן משטרה בצפון הארץ. במסגרת תפקידו הוא נקרא לטפל באירועים שיש בהם חשד לחפץ חשוד. הרובוט המשטרתי מסייע לו בתפקידו החשוב ומאות רבות של אירועים עבר עמו. יעקב לא היה שומר תורה עד לאירוע מסוים שמיד לאחריו החל להניח תפילין ועורר בכך את תשומת הלב של אנשי הביטחון עמהם הוא פועל יחדיו מזה שנים רבות. כיוון שמיודענו זה נחשב לאדם משכיל, הבינו רעיו וידידיו שמעשה זה של התקרבות לא-לוקים לא בא לעולם סתם כך,  ללא מחשבה תחילה, ורבים גילו עניין בסיפורו האישי.

     ומעשה שהיה כך היה: כאמור, במשך שנות השירות הממושכות שלו בתפקידי חבלה במשטרה ובצבא, הזדמן ליעקב לפוצץ מאות חבילות חשודות במרכזי הערים ובפאתי הישובים בצפון הארץ. "והנה" – הוא מספר – הרי לאחר שהרובוט עשה את ש"התבקש", "נתקלתי כל העת בתופעה מאוד מאוד מוזרה. כל פעם כאשר הוזעקתי לפוצץ תיק חשוד, התברר שאם היו בתיק זה תפילין או ספרי קודש, החפצים הללו לא נפגעו מהפיצוץ. הם נשארו שלמים. תמיד! אי אפשר היה להסביר את פשר התופעה הזו תמיד, ממש תמיד, ניצלו חפצי הקודש ויצאו מתוך ההפיכה ללא פגע, כאילו לא היו בתוך החפץ החשוד שפוצץ". כל זה עדיין לא הביא אותו, משום מה, אל המסקנה הבלתי נמנעת שיש יד מכוונת לבריאה. היום הוא לא כל כך מבין את זה, ותמה על עצמו כיצד לא עוררו אותו האירועים הללו להתקרב לא-לוקי ישראל, אבל זו הייתה המציאות. אירוע בטחוני שהתרחש באחד מישובי הצפון הסמוכים לגבול לבנון, הכריע את הכף.

     יעקב החבלן הוזעק לנטרל תיק חשוד, שהיה הפעם חשוד במיוחד. הוא הגיע עם רכבו והכין את הציוד המיועד להפצצת התיק, ולאחר פינויים של כל האנשים מסביב ביצע את הפיצוץ. בתוך זמן קצר התברר שהחפץ, כמו (בכמעט) כל המקרים, היה תיק פרטי של מאן-דהוא, ולא היה בו חומר נפץ יעקב נשם לרווחה, ולאחר שבדק את תכולת התיק התכונן לחזור למפקדה שלו. ברגע האחרון הוא מזהה בתוך התיק ספר תנ"ך, והנה הפעם, בניגוד לכל המקרים בעבר, הספר היה שרוף לחלוטין מקצה לקצה עד שכמעט לא ניתן היה לזהות את הפסוקים שבו. יעקב נותר כמסומר למקומו. הלא דבר הוא! במחזה שכזה לא נתקל מעודו. מה קרה הפעם שספר התנ"ך נשרף? יעקב ניגש אל הספר, הפכו מצד אל צד , אולם בגלל הפחם השחור שאפף אותו מכל עבר, אי אפשר היה להבחין במאומה. החבלן המפורסם התכונן להמשיך בדרכו במחשבה שמדובר ב"מקרה", אבל ברגע האחרון הוא מבחין בכיתוב קטן שהיה מוטבע על הכריכה האחורית של הספר. כל כך קטן היה הכיתוב עד שכמעט לא ניתן היה להבחין בו. רק מי שאימץ את עיניו ראה שמדובר בספר תנ"ך של... "הברית החדשה" מטעם הנוצרים. ליבו החסיר עתה שתי פעימות. עכשיו הוא כבר הבין הכל. ידע שיש בורא לעולם.. לאחר שעה קלה הגיע החבלן לביתו של רב באזור הצפון, וביקש שיזמין עבורו תפילין. למחרת, בתפילת שחרית, עיטר בהן את ראשו וזרועו.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ט תמוז ה'תשע"ה

אמר הרה"ק מקאצק זי"ע לאחד שהתלונן שחתנו השאיר את ביתו בביתו ונוסע לקאצק והוא לא מבין איך לא יתפלץ הלב להשאיר בת ישראל לבד בבית. אמר הקאצקער "אם יש כבר לב איך לא מתפלץ על חורבן בית מקדשינו".

     הכנה לימים הנוראים. בספה"ק מבואר שימי בין המצרים הם הכנה לימים נוראים, וכ"א יום של ימי בין המצרים הם כנגד כ"א הימים שמראש השנה עד שמיני עצרת.

"     הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, ר' יוסי אומר לא יצא" (ברכות פרק א, מג). כשאדם מטיף מוסר לאחרים וצועק לצבור "שמע ישראל" ולא השמיע את דברי המוסר לאזנו, אין זה אלא מן השפה ולחוץ, והדברים אינם יוצאים מן הלב,  ואין יוצאים בזה ידי חובת תוכחה. (באוצר הישן)

     וכן מתאמרא בשם הרה״ק מברעזאן זי״ע ש״אין זמן המסוגל לקבלת התפילות כימים אלו אשר הם בבחינת תפילה לעני כי יעטוף״.

  

הקב"ה יכול לתת וכבר נתן

     היה פעם רב חשוב מאד בעיירה קטנה אחת אי שם במזרח אירופה, כדרך רוב בני עיירות הקטנות היו גם יהודי עיירה זאת עניים מרודים, וזה גרם שגם לרב לא היה פרנסה בשפע, לא זו בלבד אלא בושה לספר שלעתים קרובות סבל הוא ומשפחתו חרפת רעב ממש, בני קהילתו הקטנה לא שילמו לו משכורת קבועה משני "טעמים", א' לא היה להם ממה לשלם, ב' הם ידעו כי לרב יש באיזו עיר רחוקה אח עשיר, והיו בטוחים כי הלה תומך באחיו זה שאיתרע מזלו לשמש רב בעיירה כה ענייה.אולם לאמתו של דבר, לא ביקש ולא קיבל הרב מאחיו אף פעם אפילו פרוטה אחת, ומצבו היה כמעט תמיד דחוק, ולא פעם אחת היה חסר מביתו לחם לפי הטף, במיוחד סבלה מהמצב אשתו הרבנית, שבהכירה את גדלותו של בעלה הרב, ולא רצתה להפריע אותו מלימודו ומעבודת הקודש שלו, סבלה בדומיה עד כמה שיכלה, אולם בסוף פקעה סבלנותה, ניגשה אל בעלה ובדמעות בעיניה, ביקשה אותו שיסע אל אחיו העשיר ויבקש ממנו עזרה מעטה.

     הרב שהיה לו ביטחון גדול בהקב"ה, לא רצה לבקש עזרה מאף אחד, אולם עד מתי הוא יכול לעמוד מנגד ולראות את אשתו וילדיו סובלים חרפת רעב, לבסוף בלית ברירה, הוא הכין את עצמו לנסיעה, נטל טלית ותפילין, נפרד לשלום מאשתו וילדיו, והתכונן לצאת לדרך לכיוון העיר בו גר אחיו. אולם טרם ייצא את ביתו, נעצר הרב ליד הדלת, הניח ידו על המזוזה, שקע בהרהורים, ולבסוף חזר על עקבותיו, נכנס הביתה והתיישב ללמוד. "מה קרה, האם התחרטת ולא תרצה לנסוע?" שאלה הרבנית בחרדה, "ומה יהיה עלינו? מה יהיה עם הילדים?" עיני הרבנית נתמלאו דמעות ואנחותיה קרעו לבבות, אולם הרב הרגיע אותה ואמר: תראי נא איזו שטות היא לצאת לדרך ארוכה כדי לבקש עזרה מאחי, קודם כל מי יודע אם אחי עודנו בחיים, שנית אפילו אם כן, מי יודע אם יש לו ממה לתת לי, ואם יש לו, מי יודע אם הוא מוכן לתת לי, לעומת זאת המשיך הרב ואמר לאשתו, הקב"ה הלא חי לעולמי עולמים, הוא יתברך שמו בוודאי יש לו ממה לתת, והוא גם יתן לנו. בזאת סיים הרב את ענין הנסיעה, ונשאר בביתו עוסק בתורה ובעבודה.

     שוב הגיעו ימי מחסור ורעב לבית הרב, אשתו שוב התאוננה על הקשיים, אך הרב לא איבד את בטחונו הגמור בהשם יתברך ובישועתו הקרובה לבוא. כעבור ימים אחדים נעצרה ליד בית הרב בשעות הערב המאוחרות, כרכרה הדורה ממנה ירד אדם אציל בעל הדרת פנים, הוא נכנס הביתה וביקש לדבר עם הרב ביחידות, לאחר שנכנסו לחדר הפנימי, הציג האורח את עצמו באומרו כי הוא אציל פולני שבא לכאן כדי לקנות שדות וכרמים, יש אצלו סכום כסף גדול, ומאחר שהוא חושש כי עלולים לגנוב ממנו את הכסף, או שהוא עלול לבזבזו בשתיית הוללות, הוא החליט להפקיד את כספו למשמרת בידי אדם מהימן. לאחר שהתעניין נאמר לו כי אין אדם ישר ומהימן יותר מהרב היהודי של העיירה, ולכן הוא מבקש את הרב לקבל את כספו לפיקדון, באומרו זאת הוציא האורח ארנק כבד מלא מטבעות זהב, והניחו על השולחן.

     לפני שהלך אמר הפריץ" לרב כי אם הוא לא יחזור כעבור שלושה ימים, יהיה הכסף שלו של הרב ויעשה בו כטוב בעיניו. האורח המוזר הלך כלעומת שבא, והרב הצפין את הארנק בתחתית מגירת שולחנו. עברו שלושה ימים ועוד פעם שלושה, עברו שבועות וחדשים והפריץ לא בא לקחת את הפיקדון, הרב הסיח דעתו לגמרי מכל הענין, חזר לתלמודו והמחסור בבית נשאר כמו שהיה, כך הגיע חודש ניסן, מספר ימים לפני החג, לאחר שהרבנית כבר ניקתה את כל הבית ורק שולחנו של הרב נותר אחרון, היא קבלה שוב באזני בעלה כי הנה החג מגיע, ואין להם כסף לא למצות, לא לארבע כוסות, ואין צריך לומר על צרכי החג האחרים הנחוצים, הרב שומע את דברי אשתו הרבנית, אך אינו נראה מודאג כלל, הוא לומד בשקידה, שקוע בספריו ובוטח בה' שישלח עזרתו מקודש, הוא ניסה להרגיע את הרבנית בדברי נועם, חיזק אותה במידת הביטחון, שהקב"ה הזן ומטיב לכל, בוודאי לא יעזוב אותנו ויפרנסנו ברווח ועוד יבואו ימים של רווחה.

     הרבנית קיבלה את הדברים בשתיקה, והמשיכה במלאכת הנקיון לקראת חג הפסח, לפתע בעת שהיא ניקתה את אחת המגירות בשולחן הרב, נתקלה ידה בארנק מלא מטבעות זהב בידיים רועדות היא נטלה את הארנק הראתה אותו לרב, ואמרה לו כי הנה אפשר לקחת מכאן מספר מטבעות כדי להכין את החג.

     עתה נזכר הרב באורח המוזר שביקר אצלו לפני זמן רב, ואמר לאשתו כי אי אפשר בשום פנים לקחת מהארנק זה, וזה לא בא בחשבון כלל, לאחר שהכסף הזה הופקד בידיו בתור פיקדון. אולם הרבנית לא נתנה שידחה אותה בקש, היא נזכרה שבעלה סיפר לה על דברי הפריץ שאמר, כי אם לא יבוא לקחת את הכסף תוך שלושה ימים, הרי ששוב לא יבוא והכסף יהיה שייך לרב, ומלבד זאת טענה שאם לא לקחת, אז וודאי שמותר ללוות מספר מטבעות מהארנק כדי שיהיה ממה לעשות את החג כך היא טענה חזור וטוען, וככל שהחג התקרב יותר ויותר נשמעו טענותיה בתקיפות יתר.

     לאחר שהבין שאין לו כל ברירה, ולא רצה לקחת אחריות על עצמו לקחת או ללוות מהכסף, החליט הרב לנסוע ללובלין אל ה"חוזה" המפורסם אשר נחשב לאיש קדוש אשר כל רז לא אניס ליה, הוא ישאל את ה"חוזה" מה דינו של כסף זה? ומה שהוא יגיד כך ייעשה.

     לובלין לא הייתה רחוקה מעיירת מולדתו של הרב, והוא קם ונסע, איך שהוא הגיע ללובלין ונכנס אל חדרו של ה"חוזה" הקדוש, ועוד לא הספיק לומר לו את מטרת בואו, והצדיק קידם את פניו במאור פנים, ובבת שחוק על שפתיו אמר לו: "הקדוש ברוך הוא חי לעולמי עולמים, הוא יכול לתת, הוא ייתן, והוא כבר נתן, זכיתם בכסף זה בדרך כשרה ביותר תשתמשו בו לבריאות ויהיה לכם חג כשר ושמח".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

נקודה שבועית פרשת "ואתחנן"ה'תשע"ד

"ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". בשבועות האחרונים, בשעות שבהם עם ישראל עמד ועומד ברגעים קשים מאוד, חווינו כולנו חיים לא טבעיים: הורים הביאו את בניהם לקבורה בטרם עת, נשים צעירות שזה עתה התחתנו ליוו את בעליהן הטריים לעולם שכולו טוב, ארוסות נכנסו עם אהוביהן לבתי קברות במקום לחופה. כולם, כל אלה, בשעה הקשה ביותר שלהם קורעים את השמים בצעקה זו "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם" הם צועדים ואנו המלווים אותם אומרים ביחד איתם. זו שעה של אמונה גדולה ביותר בבורא עולם, בקיומו ובהנהגתו בעולם. בפרשת השבוע, פרשת "ואתחנן", אחרי שמשה עם כל ישראל מנצח את האמורי וכובש את הצד המזרחי של הירדן, ממשיך את נאומו, אותו הוא התחיל בפרשה הקודמת, ומספר להם על הפיכתם לעם בימיהם במצרים בשעה שה' הוציא אותם מהשעבוד הנורא. ה' השגיח ושמר עליהם לאורך כל הדרך במדבר. אלו דברים שאף עם אחר בעולם לא זכה בהם. זוהי השעה, אמר משה, שעליהם להראות נאמנות לה', הוא דורש זאת מהם. הוא מצווה אותם שיהיו דבקים בה' בתכלית דבקות בה', וכל זאת באהבה רבה ושאמונתם בו כא-ל היחיד שלהם, ומתוך כך עליהם לשמור על דביקותם בו בכל זמן ובכל מצב: "שמע ישראל ה' אלוקיך ה' אחד" - זוהי קבלת עול מלכות שמים. זוהי הבקשה של משה לעם ישראל שיכניסו בליבם את האמונה בה' שהוא אלוקי ישראל היחיד. איננו יכולים לדעת והבין את דרכיו והנהגותיו של ה'. עלינו לדעת שכל מה שקורה בעולמו כרצונו קורה. זוהי האמונה השלימה והטהורה של כולנו בו. זו האמונה שהובילה את אבות האומה, זו האמונה שליוותה את הסבים והסבתות שלנו בדרכם למשרפות בידי הנאצים. זו האמונה שהביאה את רועי קליין הי"ד לזעוק בקריעת שערי שמים את הפסוק הזה בשעה שקפץ על הרימון לשמור על חיי חייליו מפיצוץ (השבוע לפני 8 שנים). זו האמונה שהביאה את מח"ט גבעתי לכתוב לחייליו רק לפני ארבע שבועות בטרם נכנסו לקרב: "אני נושא עיניי לשמים וקורא עימכם 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'" שבת שלום ומבורך! תודות : לצחי מיכאלי "חוויית השבוע שלי" : http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם נישא תפילה כולנו לבורא עולם שישמור ויגן על כל חיילי צה"ל באשר הם ויחזירם בשלום לביתם. ובנוסף לכל חברנו ומכרנו בכל קו האש באשר הם, אנו ממשיכים ומתפללים וחושבים עליכם! תמשיכו להיות חזקים!