על ה'חרדים' (פרק כא אות יז) כותב דבר נורא: "הלב הוא היכל
לשכינה הקדושה, והכועס מכניס צלם בהיכל ומגרש ממנו השכינה".
בצוואת ר' אליעזר הגדול להורקנוס בנו אמר כך: "בני אל ימעט
בעיניך אויב אחד אע"פ שיהיו לך אלף אוהבים, לפי שאויב אחד יכול להפוך אלף
אוהבים לאויבים, והאלף אינן יכולים להפך אויב אחד לאוהב"
האדם צריך לקיים את התורה והמצוות, בלי תנאים עם הקב"ה, מי שעושה
תנאים אין זו אהבת ה' אמיתית, דרכו אינה דרך אמיתית, וזהו ניסיון אשר כל יהודי
יעבור בחייו, להתקרב להקב"ה עם אינטרס, עם מטרה. כל יהודי אשר עומד במצב הזה
בחייו, צריך לגבור ולא ליפול בעצת היצר.
הגאון רבי בן ציון אבא שאול היה אומר: "לפעמים פוגשים בבית
הכנסת אנשים מבוגרים, שמקפידים מאד שיתנו להם כבוד בתפילה ובעליה לתורה, ואילו
צעירים - אנו רואים שלא מפריע להם. זה לא אומר שהצעירים טובים יותר, אלא הזקנים -
מה שנשאר להם מתאוות העולם הזה - הוא הכבוד. הצעירים מלאי תאוות אחרות) …תוך הספר
'מידות והנהגות טובות'(
ויקדשהו (כ ח(
ברכו במן, וקדשו במן, דברי רבי ישמעאל, ר' שמעון אומר: ברכו במן, וקדשו במאור פניו של אדם, ע"כ ברך את יום השבת ויקדשו.
אדם מיוחד שהצליח להוכיח בנועם, ולשמש בכך דוגמא לרבים, הינו רבי משה פארדו זצ"ל, כפי שמתואר בספר 'ומשה היה רועה': בעצומו של יום השבת עשתה מכונית את דרכה ברחובות בני ברק. מכל העברים החלו קוראים לעברה קריאות מחאה שאבעס אולם הנהג, בחור צעיר, התעלם מהצעקות, ושעט ברחוב עזרא עד לקריית אור החיים ושם עצר. תוך רגעים הוקף הרכב בגערות ובצעקות על החוצפה, עזות הפנים וחילול השבת בלב ליבה של עיר התורה והחסידות, אבל לפתע הופיע בתוך ההמון דמותו התמירה של רבי משה, שבזה הרגע שב מתפילת מנחה. כשראה את ההתקהלות אמר בקול סמכותי: אני מבקש מכם להתפזר ותוך רגעים ספורים נותרו הרחבה הוא, הצעיר והמכונית.
שבת שלום האיר את פניו לצעיר, ובהרהרו כיצד יוכל למנוע ממנו להמשיך בנסיעה, אמר מיד: אתה מוזמן להיות אורחי. הצעיר עדין לא התרכך. אתה עובד כאן? וכשנענע בחיוב אמר: אני צריך את פלונית. היא לומדת כאן. כן. היא אחת מן המעולות שבין התלמידות – ומי אתה? אחיה הגיעה התשובה באתי לקחתה, אבינו נפטר ובערב עתידה ההלוויה להתקיים.... האב המסורתי השתכנע לשלוח את הבת להתחנך באור החיים, אולם המשפחה כולה אינה שומרת תורה ומצוות, ובבורותם סברו שהלוויה דוחה שבת, ושלחו להביא את הבת הביתה. רבי משה הבין כי כל התנגדות שהיא עתידה להצית אש במצב הרגיש שנוצר – הבחור נחו בדעתו לחזור הביתה מיד, עם אחותו, היא – עתידה להתקף בהלם למשמע הבשורה הקשה , ומטבע הדברים יכולה להגיב בתקיפות כלפי אחיה, והמריבה בניהם תוכל להתפתח תוך רגעים ספורים למחלוקת. הוא ניסה לברר עוד אי אלו פרטים נחוצים: מתי נפטר האב וממה, מנסה למשוך כל רגע ככל יכולתו, אולם על אף שהצעיר השיב לו בנימוס על כל שאלותיו, ניכר היה קוצר רוחו – דרך ארוכה לפניו, ויש עוד כל כך הרבה דברים לארגן עד הלוויה... לבסוף פתח ואמר: אתה יודע, אנחנו כה אוהבים את אחותך, והיא כל כך מקובלת בחברה, עד כדי הערצה של ממש. מתאים היה שנשתתף בהלוויה מתחילתה, ואף אני עצמי הייתי רוצה לשאת בה הספד, אבל מבין אתה בוודאי, שלא נוכל לנסוע בשבת, לכן אני מציע שתהיה אורחי עד מוצאי שבת ומיד בצאתה נזמין אוטובוס – וכל הכיתה תיסע...
הצעיר הופתע מההצעה והתלבט אם להסכים לה, ורבי משה מצידו המשיך להתחנן: אנא ממך, אל תיטול מאתנו את הזכות להשתתף בהלוויית אביך! נדמה היה כאילו עוול של ממש יעשה לו באופן אישי, והצעיר נכנע... בסעודה שלישית היה אורח בבית משפחת פארדו, לאחר מכן התפלל ערבית ושמע הבדלה, ואז יצא במכוניתו כשרבי משה יושב לצידו, מאחוריו יושבת אחותו הבוכיה ולצידה המחנכת שלה, ואחריהם מתנהל אוטובוס, שבו חברותיה.
כשעמד רבי משה בהלוויה והספיד, לא נותרה עין אחת יבשה בקהל. בציורית רבה הוא תאר כיצד מתקבלת הנשמה בשמים, וכיצד כל האבות באים ושואלים את הנפטר את מי הנחת בארץ. מי ימשיך אחריך את השלשלת הנטווית עוד ממעמד הר סיני, משלושת האבות הקדושים?! הוא לא הותיר את המשפחה השבורה לבד, גם כאשר הסתיימה ההלוויה הוא הגיע לנחם, ארגן מנין, דיבר ושוחח והיה לידיד אמת לכל אחד ואחד מן האבלים עד שכל המשפחה חזרה בתשובה.
ברכו במן, וקדשו במן, דברי רבי ישמעאל, ר' שמעון אומר: ברכו במן, וקדשו במאור פניו של אדם, ע"כ ברך את יום השבת ויקדשו.
אדם מיוחד שהצליח להוכיח בנועם, ולשמש בכך דוגמא לרבים, הינו רבי משה פארדו זצ"ל, כפי שמתואר בספר 'ומשה היה רועה': בעצומו של יום השבת עשתה מכונית את דרכה ברחובות בני ברק. מכל העברים החלו קוראים לעברה קריאות מחאה שאבעס אולם הנהג, בחור צעיר, התעלם מהצעקות, ושעט ברחוב עזרא עד לקריית אור החיים ושם עצר. תוך רגעים הוקף הרכב בגערות ובצעקות על החוצפה, עזות הפנים וחילול השבת בלב ליבה של עיר התורה והחסידות, אבל לפתע הופיע בתוך ההמון דמותו התמירה של רבי משה, שבזה הרגע שב מתפילת מנחה. כשראה את ההתקהלות אמר בקול סמכותי: אני מבקש מכם להתפזר ותוך רגעים ספורים נותרו הרחבה הוא, הצעיר והמכונית.
שבת שלום האיר את פניו לצעיר, ובהרהרו כיצד יוכל למנוע ממנו להמשיך בנסיעה, אמר מיד: אתה מוזמן להיות אורחי. הצעיר עדין לא התרכך. אתה עובד כאן? וכשנענע בחיוב אמר: אני צריך את פלונית. היא לומדת כאן. כן. היא אחת מן המעולות שבין התלמידות – ומי אתה? אחיה הגיעה התשובה באתי לקחתה, אבינו נפטר ובערב עתידה ההלוויה להתקיים.... האב המסורתי השתכנע לשלוח את הבת להתחנך באור החיים, אולם המשפחה כולה אינה שומרת תורה ומצוות, ובבורותם סברו שהלוויה דוחה שבת, ושלחו להביא את הבת הביתה. רבי משה הבין כי כל התנגדות שהיא עתידה להצית אש במצב הרגיש שנוצר – הבחור נחו בדעתו לחזור הביתה מיד, עם אחותו, היא – עתידה להתקף בהלם למשמע הבשורה הקשה , ומטבע הדברים יכולה להגיב בתקיפות כלפי אחיה, והמריבה בניהם תוכל להתפתח תוך רגעים ספורים למחלוקת. הוא ניסה לברר עוד אי אלו פרטים נחוצים: מתי נפטר האב וממה, מנסה למשוך כל רגע ככל יכולתו, אולם על אף שהצעיר השיב לו בנימוס על כל שאלותיו, ניכר היה קוצר רוחו – דרך ארוכה לפניו, ויש עוד כל כך הרבה דברים לארגן עד הלוויה... לבסוף פתח ואמר: אתה יודע, אנחנו כה אוהבים את אחותך, והיא כל כך מקובלת בחברה, עד כדי הערצה של ממש. מתאים היה שנשתתף בהלוויה מתחילתה, ואף אני עצמי הייתי רוצה לשאת בה הספד, אבל מבין אתה בוודאי, שלא נוכל לנסוע בשבת, לכן אני מציע שתהיה אורחי עד מוצאי שבת ומיד בצאתה נזמין אוטובוס – וכל הכיתה תיסע...
הצעיר הופתע מההצעה והתלבט אם להסכים לה, ורבי משה מצידו המשיך להתחנן: אנא ממך, אל תיטול מאתנו את הזכות להשתתף בהלוויית אביך! נדמה היה כאילו עוול של ממש יעשה לו באופן אישי, והצעיר נכנע... בסעודה שלישית היה אורח בבית משפחת פארדו, לאחר מכן התפלל ערבית ושמע הבדלה, ואז יצא במכוניתו כשרבי משה יושב לצידו, מאחוריו יושבת אחותו הבוכיה ולצידה המחנכת שלה, ואחריהם מתנהל אוטובוס, שבו חברותיה.
כשעמד רבי משה בהלוויה והספיד, לא נותרה עין אחת יבשה בקהל. בציורית רבה הוא תאר כיצד מתקבלת הנשמה בשמים, וכיצד כל האבות באים ושואלים את הנפטר את מי הנחת בארץ. מי ימשיך אחריך את השלשלת הנטווית עוד ממעמד הר סיני, משלושת האבות הקדושים?! הוא לא הותיר את המשפחה השבורה לבד, גם כאשר הסתיימה ההלוויה הוא הגיע לנחם, ארגן מנין, דיבר ושוחח והיה לידיד אמת לכל אחד ואחד מן האבלים עד שכל המשפחה חזרה בתשובה.
החוויה היהודית
