אמרי שפר א' סיון ה'תשע"ו

דע כי שבע מיני אושר נבראו בעולם, ואלו הם: חכמה, בנים, חיים , חן, עושר, ממשלה ושלום, וכולם רמוזים בברכת כהנים . ולכן צריך הכהן המברך שיכוון את שבע מיני האושר על הסדר: ' יברכך - ' חכמה '. וישמרך -' בנים '. יאר - ' ... חיים '. ויחונך . חן -' 'ישא -' ... עושר וממשלה. וישם - ' .. שלום. " ( חסד לאברהם, ש"וע)

     הברכה היא: "יברכך ה'". בשר-ודם אינו יודע תמיד כמה לברך.  לכן מברכים: "יברכך ה'", והוא ודאי יודע מה טוב לכל אחד ואחד. (כתב סופר(

     "35 הוא גיל בו אתה סוף סוף מסדר את הדברים בראש ואז שאר הגוף מתחיל להתפרק."

     שלוש פעמים התורה מזהירה על כיבוד אב ואם, ואילו על כיבוד בן אין אפילו אזהרה אחת . ואף- -על -פי כן כל ההורים מוסרים את נפשם בעבור בניהם, ואילו בן שמוסר את נפשו למען הוריו – אין זה מצוי כל-כך.

''אם בחוקותי תלכו''' (כו, ג) - צוואה לדורות וברש"י: אומר שתהיו עמלים בתורה כדי ללמוד לעשות לקיים וללמד.  ובעל הטורים אומר: "אם בחוקתי תלכו" - ר''ת א ב ת שתלכו בדרכי אבות. "בחוקתי תלכו" - היא היראה וכתיב יראת ה ' היא אוצרו. אם תמלאו את אוצרותי אמלא אוצרותיכם יפתח ה' לך את אוצרו.  [ע"פ מאורות הדף היומי[

     לוויה רבת משתתפים שרכה דרכה בסמטאות ירושלים בואכה הר הזיתים, קהל המלווים נימנו גדולי הרבים ותלמידי חכמים, סוחרים ובעלי עסקים ואנשים רבים שהכירו את הנפטר הדגול הרב ליפקין. גם המושל התורכי של העיר שלח משמר כבוד ללוות את ידידו עתיד הנכסים למנוחתו האחרונה.  מסע ההלוויה נעצר מול בית הכנסת בו נהג להתפלל, ובחלל הרחוב הדהד קול בניו האומרים: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". למגינת ליבו, לא זכה הנפטר שצאצאיו ימשיכו את דרכו. חזותם העידה עליהם שהם אינם שומרי תורה ומצוות, ולא פעם נכשל מי מהם בלשונו ועיוות את המילים המוכרות של הקדיש.  מסע הלוויה הגיע לקיצו את שורת ההספדים הנרגשים חתם ישיש מקרובי המשפחה, ר' וולך שמו וסיים את דבריו בקול חנוק: "יהי רצון שיזכה הנפטר הדגול שהיה איש חסד ובעל צדקה גדול לראות נחת יהודית מכל צאצאיו", הגולל נסתם והמלווים התפזרו בשקט איש איש לדרכו.

     ביתו המפואר של הנפטר המה מנחמים שבאו להביע את תנחומיהם הכנים . ביום האחרון ל"ימי השבעה" הופיע בבית המשפחה ר' וולך הישיש וביקש להמתיק סוד עם בניו של הנפטר. הדריכות גברה לאחר ששלף מכיס מעילו מעטפה לבנה עליה היה מוטבע חותם בית המסחר של אביהם. אט-אט, פתח ר' וולך את המעטפה והוציא מתוכה גיליון והחל להקריא: "בניי ובנותיי היקרים, האהובים לי מאוד. אין אדם יודע את יום מותו ועל כן נתיישבתי היום בעודי צלול ופיקח כדי לצוות את נכסיי אחר לכתי מעימכם לעולם האמת. אני מצווה כי כל נכסי יחולקו בינכם שווה בשווה וכולי תפילה ותקווה כי השלום והשלווה ישכנו במשפחתנו לאורך ימים. יקיריי,  נכסים רבים וטובים מוריש אני לכם אך בקשה אחת צנועה לי אליכם, אנא את הבית בו התגוררתי אל תמכרו ואל תשכירו, אלא אתם ובניכם אחריכם עד 10 דורות תשכנו בו,  כמו כן מצווה אני כי כל עוד אתם שוכנים בביתי אין לשנות ואין להזיז ממקומו את חדר הספרייה בו השקעתי עמל וטרחה מרובים, אוהבכם אבא". ר' וולך נאנח קלות ונפנה ללכת לדרכו כשהוא מפקיד את הצוואה בידיהם, "אני את שלי עשיתי" הפטיר והלך.

     מייד עם לכתו החלו הבנים מדברים זה עם זה. זה עתה התגלתה בפניהם העובדה כי אביהם הותיר להם את נכסי הדלא-ניידי בלבד ואילו כל הונו הרב הצבור במטבעות ויהלומים נותר כמוס ובצוואתו הוא לא הזכירו כלל.  חיפושים ופניות לבנקים איתם עמדו בקשרי מסחר לא העלו מאומה, הכסף "עשה לו כנפיים" וכאילו פרח עם הנפטר לשמי מרום. ימי "השלושים" עברו הבנים התכנסו שנית לזכר אביהם ואחר נפרדו איש איש למקומו.  

     דור הולך ודור בא, ירושלים משנה את פניה, השלטון התורכי מפנה את מקומו לכובש הבא בתור לבריטים ובית משפחת ליפקין על מקומו עומד ולמרות רצונם העז למכור את הבית נמנעו הבנים מלעשות כן מחשש שאביהם הטמין את היהלומים וזהב במקום סתר בבית.  על הדלת עדיין מתנוסס שלט העץ העתיק אכן קיימו בניו וצאצאיו את צוואתו ולא משו מביתו, גם הספרייה נשמרה והנה נתגלגלה השמועה "צאצאי משפחת ליפקין שבו למקורם". יום אחד עת שב מבית מדרשו נכנס הנכד לספריית הסב כדי לחזור על תלמודו, הוא ניגש לארון הספרים והוציא ממנו מסכת נדרים, הניח את הכרך על השולחן והחל לדפדף בין דפיו עד למקום הרצוי לו בדף מ"ח, שם עוסקת הגמרא בסב שאינו רוצה להוריש את נכסיו לבנו שסר מדרך התורה אלא לנכדו אם ישוב למוטב.  הוא החל ללמוד, הפך את דף הגמרא והנה ריצדו מול עיני אותיות שנכתבו בעט נובע לפני שנים רבות. וזה מה שהיה כתוב: "נכדי היקר, איני יודע אם נכדי אתה או ניני, אולי אפילו נין לניני, אך שמחה גדולה מציפה אותי ברגע זה,  כשאני מנסה לדמיין בראשי את אחד מצאצאי העמל בתורה. אם פתחת את הגמרא, סימן ואות הוא שנימנה אתה על חובשי ספסלי בית המדרש, גש יקירי אל עץ הברוש העומד בפינת החצר, עמוד ליד גזעו ופסע שבעה צעדים לכיוון הבית, עמוד במקומך, חפור באדמה, כל מה שתמצא שלך הוא", מסַבָך האוהב.

     ואכן נאמנה האדמה לבעליה שאצרה בקרבה במשך שנים את ארגז מטבעות הזהב והיהלומים שהטמין בה אבי משפחת ליפקין כמתנה לצאצאו שישוב למוטב לדרך התורה והמצוות.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ט אייר ה'תשע"ו

   אין הקדוש ברוך הוא מנחם את ירושלים אלא בשלום שנאמר (ישעיה לב) וישב עמי בנוה שלום". ~ (מדרש רבה, במדבר, פרשת נשא, פרשה יא)

     ''אין לך יופי כיופי של ירושלים'' (קידושי''

''אנחנו יושבים על הרכס שצופה לעיר העתיקה ועוד מעט אנחנו עומדים להיכנס אליה – העיר העתיקה של ירושלים שמאז כל הדורות חולמים עליה ושואפים אליה'' (מרדכי גור)

ארץ ישראל בלי ירושלים כגוף בלי נשמה)." ~אלחנן ליב לוינסקי)

כוח שלשלת הדורות (נצוצות)

     כוח שלשלת הדורות כ"כ חזק שאפילו אם רח"ל הקשר התרופף אבל אם הוא לא ניתק לגמרי, יש עוד סיכוי שיחזרו בתשובה כפי שאמר הגאון בעל השרידי אש זצ"ל באחת מדרשותיו, היה זה לפני מלחמת העולם השניה, כאשר גל התבוללות שטף את יהודי גרמניה. יהודים רבים, ממשפחות מיוחסות, התאימו את אורחות חייהם לרוחות ההשכלה והקידמה, ורבים מהם אף פרקו מעליהם לגמרי את עול התורה ומצוותיה. אחד מדמויות המופת שפיארו אז את יהדות גרמניה היה הגאון רבי-יחיאל-יעקב ויינברג, המכונה על שם ספרו 'שרידי אש'. הוא עמד בראש בית- המדרש ללימודי הרבנות בברלין, מוסד נחשב ומיוחד, בגלל רמת הלימודים הגבוהה שלו.  את בית המדרש הקים הרב עזריאל הילדסהיימר, שקדם לו, והרב ויינברג המשיך את מורשתו. בעולם היהדות של אותם ימים התחשבו מאד בדעתו של הרב ויינברג, שהיה לא רק אישיות רבנית נחשבה, אלא אף דמות מוערכת בגרמניה, כאיש נעים הליכות ומורה דרך להתנהגות ישרה וערכית . הרב אברהם- אבא ויינברג מירושלים הוא מתלמידיו של הרב ויינברג בעל ה'שרידי-אש', ועוסק רבות בהוצאת ספריו. את הערצתו לרבו ואת המורשת המיוחדת שזכה לה כתלמידו הוא משתדל להנחיל לשומעי לקחו, בשיעורים הרבים שהוא מוסר.

     יום אחד קיבל הרב ויינגורט שיחת טלפון מיהודי תושב העיר מודיעין, וזה הזמינו לשאת שיעור בחוג- בית בעיר. הרב ויינגורט נענה להזמנה ובא למסור את השיעור. את השיעור ייחד הרב ויינגורט למצוות כיבוד הורים. הדברים קלחו, השומעים נהנו, ובמהלך הדברים נזכר הרב ויינגורט בסיפור אמיתי שהיה עד לו,  הקשור הדוק לנושא השיעור. "אין כמו סיפור כדי להמחיש את העניין", אמר בליבו והחל לספר: בבית- הכנסת המרכזי בברלין נערכו לקראת הימים הנוראים הקרבים ובאים – רבים מהמתפללים הם יהודים שזו הפעם האחת ויחידה בשנה שהם מופיעים בבית- הכנסת. יום הדין מעיר את הניצוץ היהודי שבתוכם, ואף הם באים להתפלל.  

     יום- הכיפורים. ביום זה נהג בעל ה'שרידי אש' לבוא להתפלל עם הקהל הגדול בבית-הכנסת המרכזי, אף-על-פי שהוא היה רחוק מביתו. מקום של כבוד שמרו לו בבית- הכנסת. התפילות התנהלו בשקט וברצינות. כל אחד ואחד מהמתפללים עמד רכון על מחזורו, התפלל בינו לבין עצמו וסידר את חשבונו לפני מלכו של עולם . בתום קריאת התורה נשמעה ההכרזה מפי הגבאי: 'יזכור!'. לקול ההכרזה יצאו מבית הכנסת הצעירים, שיש להם הורים, וסביב הבימה התקבצו המבוגרים, שחוו אובדן אב או אם. הללו המתינו לסגירת דלתות בית הכנסת ולפתיחת תפילת 'יזכור', הנאמרת לעילוי נשמת הנפטרים.  באותו רגע התקרבה אל בית-הכנסת מכונית שרד מפוארת, שהייתה מלווה שני כלי רכב של משטרת גרמניה, אחת מלפניה והשנייה מאחוריה. השיירה עצרה בפתח בית הכנסת. הקהל הסקרן הביט במכונית בצפייה לראות מי האורח רם המעלה. הדלת נפתחה בתנופה, ומתוכה יצא שר החוץ של גרמניה, ולטר רתנאו. תדהמה אחזה בקהל,  ובמיוחד במי שהכירו את האיש. השר רתנאו היה יהודי מתבולל, שכבר זמן רב הפנה עורף לדתו ולעמו. מה לו ולבית כנסת, ומה לו וליום הכיפורים, חשבו המתפללים. השר התעלם מההתלחשויות. ללא אומר ודברים נחפז לעלות במדרגות בית הכנסת, והבעת שביעות רצון נראתה על פניו כאשר הבחין כי הספיק להגיע לתפילת 'יזכור'.  

     ביקורו של השר עורר סערה בקהל שעמד בחוץ. היו מהמתפללים שלא הופתעו יתר על המידה מהופעתו של השר,  אולם היו מתפללים מאופקים פחות, שלא ראו זאת בעין יפה. הוויכוחים נמשכו גם לאחר שהמתפללים חזרו ונכנסו אל בית הכנסת, וכמעט הגיעו לאוזני השר עצמו, בשעה שיצא אל מכוניתו.  בפי מי שמתחו ביקורת על הופעת השר עלתה הטענה: יהודי זה מחלל בפרהסיה את קדושת היום הקדוש, ומה חשוב בעיניו – לקיים את מנהג אמירת 'יזכור'... שליח הציבור התכונן לפתוח בתפילת מוסף, אך פתאום קם ממקומו הרב ויינברג, עלה על הבימה וביקש את רשות הדיבור. שקט השתרר בבית הכנסת, הכול ציפו לשמוע את דבריו. "רבותי!" קרא הרב, "כיצד עולה על דעתכם לבוז ליהודי הבא אל בית הכנסת מתוך כוונה תמימה וטהורה לכבד את הוריו? דעו כי מי שמכבד כך את זיכרון הוריו,  מובטח הוא בלי ספק כי הוא או צאצאיו ישובו אל חיק העם היהודי. כי בכך הוא שומר במובן מסויים על הקשר שלו להוריו מנוחתם עדן, ולהוריהם, עד אברהם אבינו, הקשר הזה בסוף ישפיע..."  הרב חזר למקומו והתפילה נמשכה כסדרה. דברי הרב הותירו רושם עז ולא יימחה על הנוכחים.  הרב ויינברג סיים את סיפורו, ובחן את הרושם שעשו הדברים על קהל מאזיניו. פתאום קם אחד המשתתפים בשיעור. האיש נראה חיוור ונרגש, ודמעות לחות הרטיבו את לחייו. פני המשתתפים הופנו אליו בעת שפנה אל הרב ויינגורט ושאל: "אמרת רתנאו? אמרת רתנאו? – הלוא הוא היה הסבא רבא שלי, סבו של אבי!".  הנוכחים נדהמו, ולבקשתם סיפר הנין כי אביו חזר בתשובה שלמה, ובזכותו נמנה גם הוא עם ציבור שומרי התורה ומצוותיה 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ח אייר ה'תשע"ו

  בתורה כתוב 10 פעמים שמות השבטים, וכל פעם בסדר אחר, ואין אף אחד דומה לשני, ללמדך שכל שבט עם התכונה שלו, והמעלה שלו, ולכל אחד זמן שלו, (אגרא דכלא(

     הכנה בחמימות. כשמכינים את הקפה צריכים לחכות עד שיתחממו למאה מעלות חום וההיפך הוא כששותים קפה מחכים שיתקרר קצת, וההסבר כי בהכנה בוודאי צריך להיות חם, ואפילו שאחר כך ירד החום, וכן הוא בהכנה לחג צריך לילך בחמימות, ואוי ואבוי אם בהתחלה הכול בקרירות אף פעם לא נתחמם באורה של תורה.

     'ויחן שם ישראל', הכוונה שמצאו חן אחד אצל השני, ולכן התורה ניתנה בחודש סיון שהוא 'מזל תאומים' לומר כמו תאומים שאחד מפרגן לשני, )אבני נזר(

     ידוע שהגאון רבי עקיבא איגר שאלו אותו שמצאו ספר תורה ואין יודעים אם יהודי כתב זאת או ח"ו מישהו אחר, נתן סימן שיבדקו בסוף הספר תורה אם הם אותיות ישרות סימן שזה לא מיהודי, כי אצל בני ישראל משאירים אותיות אחרונות שבתורה כדי שיהיה "כתיבת האותיות" בין הנדיבים והידידים של הנדבן, וא"כ כל אחד לפי כתב ידו שלו, וזה נראה לא מסודר. וזוהי סימן של יהודי.  א"כ סימן של יהדות אפילו שיש שוני בין אחד לשני, אבל הכול מאוחד, ואם זה ישר זוהי סימן של אינו יהודי, א"כ להשתוות לשני להבין את השני בוודאי צריכים, וזה מעלת הוותרנות.

כוחו של ויתור ("קול ברמה" מדברי הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א)

     מויתור לא מפסידים לעולם! אין ספק, שלעיתים מעשה זה גובל בהקרבה עצומה ובעבודה על המידות, בייחוד כאשר אותו אדם יודע שהוא הצודק, והצד השני עשה שלא כהוגן ובמיוחד, כאשר מעשה של הזולת פוגע בו ממש.

להלן סיפור מופלא שהובא בחוברת "קול ברמה" מדברי הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, שאותו סיפר הגאון רבי מנחם מנדל שפרן שליט"א:

     מעשה באחד הבניינים בבני ברק, שאחד השכנים החליט להרחיב את דירתו, והלה אף עשה כן, ולמעשה התקרב בצורה בולטת עד לדירת שכינו. מעשה זה חסם את האוויר ואת האור של השכן והזיק לו בצורה בולטת. תכנן השכן הנפגע להזמינו לדין תורה בשל מעשהו, אך לפני כן החליט להיוועץ ולשאול דעתו של הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן (הגראי"ל שליט''א):האם להזמין את השכן לדין תורה?!

      הקשיב רבי אהרן לייב לשאלה והשיב: "נער הייתי וגם זקנתי, ולא ראיתי ותרן שיצא מופסד מוותרנותו" ... לשמע התשובה של הגאון, החליט אותו שכן הנפגע, שעל אף הקושי העצום שבדבר הוא יוותר על ההזמנה לדין תורה ולמעשה לוותר לשכנו על כל מה שעשה - על האור שנחסר, על האוויר שלא מגיע בשפע לדירתו, ואף על עוגמת הנפש שנגרמה לו. על הכול הוא מוותר!

     לא עוברים אלא ימים אחדים , ובישיבתו של המספר (הגאון ר' מנחם מנדל שפרן) מחפשים דמות שתמלא את אחד התפקידים המיוחדים הבכירים בישיבה. רצה הגורל ולחיפוש אותו אדם מתאים המליצו מספר אנשים על אותו שכן שוויתר . אנשי הישיבה הולכים לברר על טיבו של האיש, והאם באמת ובתמים מתאים הוא לאותו תפקיד מיועד ואצל מי ניתן לברר מיהו אותו אדם? אצל השכנים! ולמי הם פונים ראשון? לאותו שכן המתגורר בסמוך לו. כן, אותו שכן, שבנה והרחיב את דירתו על חשבון שכנו . " הם פונים אליו ומספרים לו מהו העניין ושואלים. "האם תוכל למסור לנו פרטים על שכנך בקשר לתפקיד רוחני , שאנו מיעדים לו בישיבה? ."

     השיב השכן בהתלהבות: "השכן ההוא?! הוא ממש מלאך! ". וממשיך לספר להנהלת הישיבה את כל מה שקרה בזמן הבנייה, ואיך וויתר לו השכן על הכול וסיים במלים: "אל תסתפקו בכלל. הוא אדם מיוחד מאד! כדאי לכם לבחור בו לכל תפקיד רוחני!". ואכן מיודענו, זה השכן ושויתר נבחר לכהן בתפקיד הנכבד, שהביאו לסיפוק רוחני עצום, וגם למשכורת נאה בצידו. אכן, מוויתורים לא מפסידים לעולם!!! 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע, "במדבר",ה'תשע"ו

אמרי שפר כ"ו אייר ה'תשע"ו

אחד מדבר בטלפון 'אשתי, אל תשכחי להדליק לי את הדוד' כשסיים אומר לו חברו 'אחי, רואים שיש לך מילה בבית' 'בטח' עונה האיש 'מה חשבת שאני אשטוף כלים עם מים קרים?'... )ואשרי מי שנתפס כשהוא עוזר לאשתו בבית(

     אתה לא מחויב לנצח, אתה מחויב להמשיך לנסות לעשות את הטוב ביותר כל יום ..

     "דרך ארץ קדמה לתורה" " - דרך ארץ" היא "הקדמה" לתורה, וכמו שמן ההקדמה של ספר אפשר ללמוד על טיבו של הספר, כך גם האדם - לפי מידת דרך ארץ שבאדם ניכר מה הם פני התורה שיש בו... (הרה״ק רבי מנחם מנדל מקוצק זי״ע)

     שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו" (מן ההגדה). ה"לא אחד בלבד", החיסרון הזה שלא הייתה אצלנו אחדות, הוא ש"עמד עלינו לכלותנו" וגרם תמיד לכל צרותינו. (שפת אמת)

     שלושה דברים לא ניתן להסתיר: השמש, הירח והאמת.

     שלושה יהודים חכמים הגדירו את משמעות החיים: ישו שר''י אמר שהכול אהבה, מרקס אמר שהכול כסף, אבל מי שצדק היה איינשטיין, שאמר שהכול יחסי.

     שלושה סוגים של בני אדם יש בעולם: אלה שגורמים לדברים להתרחש, אלה שמתבוננים במה שמתרחש ואלה שתוהים מה התרחש.

     שלושה רגלים יהודי שהחל להתקרב ליהדות הגיע בערב חג סוכות לאשתו ונתן לה מתנה. האישה, מרוגשת כולה, פתחה את המתנה ומגלה להפתעתה זוג גרביים. מה זה? היא שואלת. עונה לה הבעל 'הייתי היום בדרשה של הרב, והוא אמר שאדם חייב לקנות לאשתו מתנה לרגל...

"ונתתי שלום בארץ", מכאן שהשלום שקול כנגד הכל...". (ברינה יקצורו, עלון מס. 258)

     את המסקנה שמופיעה ברש"י ניתן להבין במובן הפשוט, שאכן השלום שווה יותר מהכל.  ומעשה בשני חברים - האחד שמו שלום, והשני שמו ישראל,  שעשו את דרכם לבית הכנסת להתפלל. לכשהגיעו לבית הכנסת, למגינת ליבם הם מצאו כי שביל הכניסה בוצי ומוצף במים. אמר שלום: "אין טעם ששנינו נתלכלך, מוטב שאחד מאיתנו יטפס על כתפי השני, כך שלפחות אחד יישאר נקי". ישראל הסכים לרעיון בשמחה, רק נותרה בעיה אחת, מי יהיה בר המזל שיטפס על כתפי חברו ויישאר נקי?  שלום לא חשב פעמיים. "כתוב בחז"ל; "שלום - על ישראל". אני, שלום, יהיה על כתפיך - עליך ישראל"! נו, מול פסוק מפורש כזה קשה היה לישראל להתווכח...  הוא כופף את ראשו ונתן לשלום לטפס על כתפיו. אחרי מספר צעדים הבריק רעיון במוחו של ישראל, והוא השליך את שלום על השביל הבוצי והמלוכלך. "מה עשית"? נזעק שלום, וחברו השיב לו: "גם אני מצאתי פסוק מהתורה בו כתוב: "ונתתי שלום בארץ". השלכתי אותך בארץ, כמאמר הכתוב"... כששניהם מלוכלכים בבוץ הגיעו יחד לבית הכנסת.

     תכופות אנו מוצאים עצמנו באותו מצב. שני צדדים, כל צד רוצה להוכיח שהוא הצודק, ואפילו משתמש בתורה כדי לבסס לכאורה את טענותיו. אחד בונה, השני הורס. בסוף איש לא מנצח וכולם 'מתלכלכים' בדרך, דהיינו באש המחלוקת.  השלום הוא ערך חשוב בפני עצמו מבחינה רוחנית. במשנה האחרונה בש"ס (מסכת עוקצין פרק ג' משנה י"ב) כתוב: "אמר רבי שמעון בן חלפתא - לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" . ללמדנו, שהשלום הינו מפתח לכל דבר ברוחניות ובגשמיות כאחד. וכשיש שלום כל הקללות מתהפכות לברכות

"ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם " (כו, מד(  [מעשיהם של צדיקים[

     אפילו שאני נותן לבני ישראל את הפורענות אשר אמרתי, " לא מאסתים... לכלותם" לגמרי ולהפר בריתי אשר איתם.  בתקופת נפוליאון, הקיסר הצרפתי, היו יהודים רבים שתלו בו תקוות רבו. סבורים היו אותם יהודי, כי אם נפוליאון אכן ביטל כמה גזירות שהיו תלויות נגדם שנים רבות ועוד העניק להם כמה זכויות - זהו אות כי הגאולה קרבה...  אל יהודים תמימים אלו הפנה החת"ם סופר את המעשה הבא:

     בנו האהוב והמפונק של המלך סר לפתע פתאום מהדרך הטובה, והחל לעשות מעשים אשר לא ייעשו. החליט אביו להגלותו לכפר נידח. ושם, בכפר, התגורר בן המלך בביתו של איכר עני. קשים היו חייו של הנסיך המורגל בתפנוקים. האיכר העבידו בפרך, ותמורת עבודתו לא נתן לו אלא פת יבשה ומים. באופן זה, קיווה המלך, ילמד בנו להכיר את החיים הקשים, ושוב לא יטה לבו אחר דרכים מפוקפקות. ובבוא היום, לכשיגיע זמנו לעלות על כס המלוכה - יהא הבן ראוי לשבת על הכיסא הרם. בן המלך לא התמרד. הוא קיבל באהבה את כל הייסורים שכפה עליו אביו. תקווה אחת פיעמה בלבו; בקרוב יחזירנו אביו אל ארמונו! חי לו הבן בכפר וספר את הימים עד ליום המיוחל. והנה, באחד הימים ראה קבוצת פועלים מגיעה לכפר. עקב אחריהם ונוכח כי הם יוצקים יסודות ומתחילים להקים בנין גדול ומרווח. "בשביל מי מקימים אתם את הבית הזה"? הסתקרן בן המלך. והפועלים השיבו בשמחה : "המלך ציוה עלינו להקים פה ארמון מפואר בעבורך, בן המלך"! מה הופתעו הפועלים לראות כי במקום לשמוח ולצהול פורץ הנסיך בבכי מר. "האם אין הבניין מוצא חן בעיניך כבוד הנסיך"? חרדו הפועלים. מבעד לדמעותיו השיב להם הנסיך: "הארמון נפלא, נהדר. ומשום כך בוכה אני..." . "משום כך"? לא יכלו הפועלים להבין. "מדוע ולמה"?? "כל עוד התגוררתי בבית האיכר, עבדתי בפרך ואכלתי פת חרבה - ידעתי כי קרוב היום בו יגאלני אבי וישיבני אל ארמונו", הסביר הבן. "אך כעת, כששלח אתכם אבי לבנות לי ארמון מפואר - מי יודע כמה זמן חפץ הוא להשאירני כאן, בניכר,  מרוחק מארמונו שלו"...  היהודים שהאזינו לדברי החת"ם סופר הרכינו ראשיהם. כן,  הם הבינו את הנמשל. אך החת"ם סופר המשיך ואמר: "עם ישראל סובל בגלות, אך בתוך חשכת הגלות יש קרן אור אחת - התקווה לגאולה הקרובה. אך עתה, כשהקב"ה שולח את הקיסר הצרפתי להקים לנו היכל נאה בגלות - היכל של שוויון זכויות - מי יודע עוד כמה זמן תימשך גלותנו?... אין לנו לשמוח על כך,  אלא להצטער ולבכות בכי תמרורים".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ה אייר ה'תשע"ו

 ב'לכה דודי' אנו אומרים " לא תבושי ולא תיכלמי ". המילים 'שבת מלכה' מורכבות מאותן אותיות של המילים 'בשת כלמה . ' לכן אומרים "לא תבושי ולא תיכלמי , " כי בזכות השבת תתהפך 'ה בשת 'ל' שבת ', 'וה כלמה 'ל –' מלכה

     החיד"א כותב שדרך העולם לא להזכיר את שם שונאו רק בכינוי, וכמו שמצינו שכינה שאול את דוד "בן ישי" ולא הזכירו בשמו, וזהו שנאמר "במספר שמות" דהיינו מחמת שחביבים ישראל אצל הקב"ה על כן ציווה למנותם בשמותם דווקא.

     העת הביאה את הסיבה ולא הסיבה הביאה את העת.

     שכר לולב ואתרוג מי שקונה לולב עם אתרוג זוכה לחיי העולם הזה ועולם הבא ובנים צדיקים שיש להם לב בתורה (מהרי"ל)

וילונות (אפריון שלמה, גליון 169)

     אבות: איזהו עשיר? השמח בחלקו. למה יש וילונות בבית ? כל אחד יודע, בשביל שלא יראו מבחוץ מה שיש בפנים...

     פעם אחת היה עשיר גדול שהיה לו ה-כ-ל ! היה לו הכל, אבל הוא לא היה מאושר.  הוא החליט שהוא הולך לחפש משהו שאין לו.  נסע להרים, חיפש בכפרים, עד שהגיע לעיר גדולה, שם היתה שדרת חנויות ענקית... הוא הסתובב בין כל החנויות לחפש אם יש משהו שאין לו, אבל יש לו כבר הכל...  בסוף הוא הגיע לאיזו חנות של יהודי, ששם באמת היה פריט שעדיין אין לו לעשיר הזה. היתה זו תמונה גדולה של שתי עיניים, ומעל מתנוססת כותרת: "העיניים הגדולות" . פונה העשיר ליהודי ואומר לו: את העיניים האלה אין לי,  אני רוצה עיניים כאלה, אפשר לקנות את התמונה? " בבקשה, אך דע לך שלתמונה הזו אין מחיר". "אין מחיר?! אז למה היא עומדת למכירה?", שאל העשיר.  אמר לו היהודי: "אני אסביר לך איך מחשבים את המחיר שלה. יש פה מאזניים, נשים את התמונה בכף אחת של המאזניים, ובכף השנייה תשים כמה כסף שאתה רוצה בשביל לקנות את התמונה, אתה יכול להוסיף כסף כמה שתרצה... ברגע שיהיה איזון – התמונה שלך!".

     העשיר התחיל להעמיס מטבעות, אבל כלום לא זז.  הוא שם דולרים, אבל המאזניים לא זזים.  הוא הוציא את היהלומים והמרגליות שהיו לו, שם על המאזניים, אבל כלום לא עוזר, התמונה לא זזה. עבר שם אדם חכם, ושאל אותו: "מה אתה עושה?".  אמר לו העשיר: אני רוצה את התמונה עם העיניים, כמה שאני שם זה לא עוזר, אני לא יודע מה לשים...".  אמר לו החכם: "שים שם רק 10 דולר" . העשיר שם 10 דולר. הלך החכם, לקח וילון וכיסה את העיניים... איך שהוא כיסה את העיניים – מיד כף המאזניים נפלה, והכריעה את הכף שעליה היתה התמונה.

     עין של בן אדם, ככל שאתה מראה לה יותר – כך היא רוצה יותר, היא רוצה לבלוע את כל העולם! אם אתה רוצה להשביע את העין, אל תראה לה כלום.  וילונות צריך לשים כדי שלא יראו מבפנים מה שיש בחוץ... 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "במדבר" ה'תשע"ו

בשעה טובה ומוצלחת הגענו אל החומש הרביעי הוא חומש "במדבר".

למעשה עם ישראל בנקודת הזמן הזאת לא נמצא הרבה אחרי יציאת מצרים ולמעט מעמד הר סיני שהם חוו הם עדיין עם הזיכרונות הקשים ממצרים וחשוב מאוד לגרום לעם ישראל לזקוף מחדש את קומתו.

אחד מהגורמים שיכולים לבנות אישיות של עם זה עריכת מפקד בו כל חלקי החברה זוכים לתחושת חשיבות ראשונית כחלק ממרכיבי העם.

פרשת "במדבר" הפותחת את החומש עוסקת בכך: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני...שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבותם במספר שמות" - רש"י בשם המדרש מסביר מדוע נערכת הספירה: "מתוך חיבתן לפניו (לפני אלוקים) מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן. וכשנפלו בעגל, מנאן לידע מנין הנותרים. וכשבא להשרות שכינתו עליהם - מנאם" - הספירה הזאת נתנה לעם צורה ועיצוב אחרי שאיבדו את האישיות הלאומית שלהם כשהיו במצרים. זו ספירה מדויקת ומחושבת עד האדם האחרון שבכל שבט.

ודווקא אלוקים שהרי יודע את מניינם הוא זה שמחייב לבצע את המניין אולם הספירה הזאת נעשית עבור העם, עבור התחושה האישית שלהם כדי שירגישו את הערך העצמי שלהם. "מתוך חיבתם מנאם" כפי שכתוב במדרש.

כאשר בני ישראל ערכו מפקדים במדבר הם קיבלו את ההרגשה "שסופרים אותם" שמתייחסים אליהם. שיש להם כל אחד מהם ערך וייחוד.

הם ראו בהתעניינות בהם מעלה חשובה מאוד שהביאה אותם להשתחרר לאט לאט מהעבדות ששנות העבדות הטמיעו בהם.

אלא שציווי הספירה הוא מיוחד, לא נאמר סתם לספור אלא: "שאו את ראש בני ישראל" - והרמב"ן כותב: "ואין לשון שאו אלא לשון גדולה" - הספירה הזאת תביא את העם להרים את הראש, לזקוף קומה, ולהגיע לתחושת ערך עצמי שהיא כה חשובה כעם שמתהווה.

הספירה הזאת הייתה קשורה ישירות למשפחות שבתוך השבטים עצמם. כשהיו עבדים הם היו למעשה נעדרי משפחות במובן המקובל של המושג וכעת הם בונים מחדש את  התאים המשפחתיים שלהם והם זקוקים לרוממות המשמעות של המשפחה פנימה.

שבת שלום ומבורך!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם.

טובה,מוצלחת,במדבר,הר סיני,זיכרונות,מפקד,ספירה,עגל,מונה,תחושה,להשתחרר,גדולה,השבטים,המשפחה,