חומש במדבר, שנתחיל לקרוא השבת בפרשת "במדבר", נקרא
גם "חומש הפקודים" ובו מתחילה התורה את המפקד שנערך על ידי משה ואהרון
ובהמשך החומש, יהיה עוד מפקדים שכאלה.
פרשתנו עוסקת בנוסף רבות בצורת הליכתם וחנייתם של בני ישראל במדבר.
פרשנים רבים עוסקים בעניין מדוע הוצרכו בני ישראל ללכת דווקא בסדר
שנקבע להם ובכל עניין הדגלים וציורם שנבחר לכל שבט.
יש דעות בפרשנים שנוטים לייחס לעניין החניה וההליכה באופן זה עם
הדגלים כוונה צבאית דווקא.
אברבנאל, הרשב"ם וחזקוני למשל אומרים שהמפקד בפרשה בא כדי
להיערך לקרב לכיבוש הארץ.
ישראל היו מוכנים כעת להיכנס לארץ ולהילחם עליה ומשה ואהרון היו
חייבים לדעת את מספר אנשי הצבא וכמה יעמדו לרשותם בקרב.
כמו כן, מסביר האבן עזרא שהמיקומים של השבטים לא היו סתם. שבטי יהודה
ודן נחשבו לשבטים גיבורים ולכן יהודה היה בראש הצועדים שמא יבוא כצפוי האויב ממולם
ודן היה השבט האחרון שמא האויב יזנב בהם כמו עמלק כי שבט דן היה השבט הגדול ביותר.
חלק מהפרשנים רואים בסדר הדגלים והחניה מטרה רוחנית לחנך את העם
ולראות בתורה את המרכז.
משכן ה' נמצא ממש במרכז מחנה ישראל, מסביבו שבט לוי ובארבע הרוחות
שלו שאר שבטי ישראל.
הנקודה האמצעית והפנימית הייתה אוהל מועד כי היא מסמלת את
השכינה.
רבנו בחיי מוסיף על כך שכל נשיא ונשיא בכל ארבעת הרוחות מסתיים שמו
בשם א-ל: במזרח יהודה - נתנאל, בדרום ראובן - שלומיאל, במערב אפרים - גמליאל,
בצפון דן פגעיאל. עניין זה גם מרמז על הייחוד הרוחני של החנייה.
בעניין חלוקת הדגלים מסביר ה "אוזניים לתורה" שהחלוקה באה
להבטיח חלוקה פנימית מסודרת בין השבטים: כל דגל יכיל בני שבטים מאם אחת: ללאה ששה
בנים ונתנו לה שני דגלים אחד של יהודה ואחד לראובן (גד שהוא בן שפחת לאה צורף
לראובן במקום לוי שחנה סביב וסמוך למשכן). דגל נוסף לבני רחל שבראשו אפרים, ודגל
רביעי לבני השפחות ובראשו דן.
בהמשך הוא מוסיף שבכל מחנה היה לפחות אחד שהצטיין גם בגבורה: יהודה
במחנהו, גד במחנה ראובן, במחנה אפרים כולם היו, ובמחנה דן שבט דן.
מצאנו למדים שגם דרך חנייתם ובטח דרך הליכתם במדבר של בני ישראל היו
בעלי חשיבות ומשמעות.
שנזכה אנחנו למשמעות בכל הליכה וחנייה שלנו בחיינו.
שבת שלום ומבורך!
החוויה היהודית
תודות : לצחי מיכאלי
לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר
ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם
