אמרי שפר ז' ניסן ה'תשע"ז

בהגדת ''כוס הישועות''. מביא, רמז על דברי המשנה (ברכות לד.): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". ובכן, ה ''מצה" רומזת על הטובה, ו  ה ''מרור" מרמז על הרע ח"ו. כן עשה הלל - היה כורך "מצה ומרור" יחדיו, להורות שצריך להודות להשי''ת על שניהם. זאת הייתה מידת הלל: "ברוך ה' יום יום", כדאיתא במס' ביצה (ט''ז.) ־ הוא קיבל את הכל באהבה.

    הנה בהלכות תפילה מובא "כשהוא כורע, כורע בברוך, וכשהוא זוקף, זוקף בשם". ואולי אפשר להמליץ שבאם בא לאדם ח"ו איזה "כריעה" פי' "פשיטת רגל" וכדומה, ואז "ברוך" והוא עוד מברך את ד', אפילו שנראה לא רע, צריך לזכור כשהוא "זוקף" שאפילו כשהולך לו טוב בשם שיזכור גם את ד'.

     הנה ידוע כשהרה"ק מסלאנים הגיע לארץ ישראל פגש את גיסו ודיברו ביניהם אחד מהדברים היה שגיסו אמר ל האדמו"ר שאם שותים קפה זה טוב אבל תלוי איך, אם ניקח כפית קפה בפה זה יהיה מר ואם ניקח אח"כ סוכר בפה יהיה מתוק ואם אח"כ ניקח מים נרגיש טעם מים ואח"כ חלב נרגיש חלב, אבל לא יהיה לזה טעם של קפה מה עושים לוקחים כפית קפה וסוכר ומים וחלב ומערבבים זאת ואז מרגישים את הטעם, וא"כ אמר ככה גם כן כל חיינו לפעמים לומדים מתפללים עובדים ויוצאים לפרנסה חוזרים אבל לא לזה תכלית חיינו, הכל צריך להיות מעורבב עם אמונה גם התפילה גם התורה וגם העבודה, וזהו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלוקים, וזהו הכפית שמערבבים ואז יש אמונה בכל דבר.

     וצריכים לתת לאוורר את החריין כדי שיפוג ולא לאכלן עד שיגיעו לפיקוח נפש.

הבן וההצלה (פניני עין חמד, עלון 630)

     לעיתים, עלולים אנו חלילה לשכוח, כי אנו בנים של מלך מלכי המלכים. גם אם חלילה האדם נפל או מעד, הרי שברגע, שבו יעשה צעד ואפילו קטן, בורא העולם, שהוא אבינו, מיד יושיט לו יד ויושיעו.

     להלן סיפור מופלא שהובא על ידי ידידי ורעי, ר' צבי נקר בסדרת ספריו 'אמונה שלמה' על פרשות התורה.  המעשה הבא התרחש לפני כשלושים שנה , ביישוב חרדי התגוררה משפחה. האב הלך ללמוד בכולל כדרכו בקודש, והאם שמרה על בנה בן השש. הילד שיחק להנאתו במרפסת . מדי פעם העיפה האם מבט לעברו לראות , שהכול בסדר. לפתע נעלם הילד מעיניה. היא קראה לו: "מוטקה!" אולם הוא לא הגיב.  ניגשה האם אל המרפסת וראתה זוג ידיים אוחזות במעקה. היא שלחה את ידיה בשקט ותפסה את ידי ילדה הקט, שהיה תלוי מחוץ למרפסת בקומה השישית, אולם לא היה באפשרותה למשוך אותו , מכיוון שידיה היו בתוך הסורגים. וכך היא נשארה אוחזת בידיו, חצי שעה... שעה... שעתיים... אולם אף אחד לא הבחין בהם.  היא ביקשה מבנה, שישליך את נעליו, בתקווה , שהעוברים והשבים יביטו למעלה. אולם הנעליים פגעו בהולך רגל , שהזיז את הנעליים לצידי הרחוב , ובכך תם הסיפור. שלוש שעות... ארבע... חמש... חמש וחצי... ואז אחד מבעלי החנויות הרים את עיניו , כיוון שרצה לסגור את תריסי חנותו, וקלט מראה מפחיד: ילד תלוי באוויר בקומה שישית ואמו אוחזתו...  הוא הזמין מיד צוות חילוץ של מכבי אש ומשטרה שבאו מיד למקום, הללו פרשו סולמות וטיפסו עד הילד, אחזוהו והכניסו אותו לביתו... העיתונאים הרבים עטו על האם , כאשר השאלה המרכזית הייתה: "כיצד הצלחת להחזיק ילד תלוי באוויר במשך שש שעות? . " היא ענתה להם במשפט אחד: "זה הבן שלי''.

      עלינו לדעת ולהבין, כי הקב"ה אוהב כל אחד מבניו באשר הוא שם, שכן כולנו בניו ואהבת ההורים כלפי ילדיהם היא ללא גבולות . ועל אחת כמה וכמה אהבת הבורא כלפי ילדיו. ואף אם, חלילה, נפלנו ומעדנו, עלינו לזכור זאת לעד, כי הבורא מחזיק בנו כל הזמן. עבור הילדים - עושים הכל!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ח אייר ה'תשע"ו

  בתורה כתוב 10 פעמים שמות השבטים, וכל פעם בסדר אחר, ואין אף אחד דומה לשני, ללמדך שכל שבט עם התכונה שלו, והמעלה שלו, ולכל אחד זמן שלו, (אגרא דכלא(

     הכנה בחמימות. כשמכינים את הקפה צריכים לחכות עד שיתחממו למאה מעלות חום וההיפך הוא כששותים קפה מחכים שיתקרר קצת, וההסבר כי בהכנה בוודאי צריך להיות חם, ואפילו שאחר כך ירד החום, וכן הוא בהכנה לחג צריך לילך בחמימות, ואוי ואבוי אם בהתחלה הכול בקרירות אף פעם לא נתחמם באורה של תורה.

     'ויחן שם ישראל', הכוונה שמצאו חן אחד אצל השני, ולכן התורה ניתנה בחודש סיון שהוא 'מזל תאומים' לומר כמו תאומים שאחד מפרגן לשני, )אבני נזר(

     ידוע שהגאון רבי עקיבא איגר שאלו אותו שמצאו ספר תורה ואין יודעים אם יהודי כתב זאת או ח"ו מישהו אחר, נתן סימן שיבדקו בסוף הספר תורה אם הם אותיות ישרות סימן שזה לא מיהודי, כי אצל בני ישראל משאירים אותיות אחרונות שבתורה כדי שיהיה "כתיבת האותיות" בין הנדיבים והידידים של הנדבן, וא"כ כל אחד לפי כתב ידו שלו, וזה נראה לא מסודר. וזוהי סימן של יהודי.  א"כ סימן של יהדות אפילו שיש שוני בין אחד לשני, אבל הכול מאוחד, ואם זה ישר זוהי סימן של אינו יהודי, א"כ להשתוות לשני להבין את השני בוודאי צריכים, וזה מעלת הוותרנות.

כוחו של ויתור ("קול ברמה" מדברי הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א)

     מויתור לא מפסידים לעולם! אין ספק, שלעיתים מעשה זה גובל בהקרבה עצומה ובעבודה על המידות, בייחוד כאשר אותו אדם יודע שהוא הצודק, והצד השני עשה שלא כהוגן ובמיוחד, כאשר מעשה של הזולת פוגע בו ממש.

להלן סיפור מופלא שהובא בחוברת "קול ברמה" מדברי הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, שאותו סיפר הגאון רבי מנחם מנדל שפרן שליט"א:

     מעשה באחד הבניינים בבני ברק, שאחד השכנים החליט להרחיב את דירתו, והלה אף עשה כן, ולמעשה התקרב בצורה בולטת עד לדירת שכינו. מעשה זה חסם את האוויר ואת האור של השכן והזיק לו בצורה בולטת. תכנן השכן הנפגע להזמינו לדין תורה בשל מעשהו, אך לפני כן החליט להיוועץ ולשאול דעתו של הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן (הגראי"ל שליט''א):האם להזמין את השכן לדין תורה?!

      הקשיב רבי אהרן לייב לשאלה והשיב: "נער הייתי וגם זקנתי, ולא ראיתי ותרן שיצא מופסד מוותרנותו" ... לשמע התשובה של הגאון, החליט אותו שכן הנפגע, שעל אף הקושי העצום שבדבר הוא יוותר על ההזמנה לדין תורה ולמעשה לוותר לשכנו על כל מה שעשה - על האור שנחסר, על האוויר שלא מגיע בשפע לדירתו, ואף על עוגמת הנפש שנגרמה לו. על הכול הוא מוותר!

     לא עוברים אלא ימים אחדים , ובישיבתו של המספר (הגאון ר' מנחם מנדל שפרן) מחפשים דמות שתמלא את אחד התפקידים המיוחדים הבכירים בישיבה. רצה הגורל ולחיפוש אותו אדם מתאים המליצו מספר אנשים על אותו שכן שוויתר . אנשי הישיבה הולכים לברר על טיבו של האיש, והאם באמת ובתמים מתאים הוא לאותו תפקיד מיועד ואצל מי ניתן לברר מיהו אותו אדם? אצל השכנים! ולמי הם פונים ראשון? לאותו שכן המתגורר בסמוך לו. כן, אותו שכן, שבנה והרחיב את דירתו על חשבון שכנו . " הם פונים אליו ומספרים לו מהו העניין ושואלים. "האם תוכל למסור לנו פרטים על שכנך בקשר לתפקיד רוחני , שאנו מיעדים לו בישיבה? ."

     השיב השכן בהתלהבות: "השכן ההוא?! הוא ממש מלאך! ". וממשיך לספר להנהלת הישיבה את כל מה שקרה בזמן הבנייה, ואיך וויתר לו השכן על הכול וסיים במלים: "אל תסתפקו בכלל. הוא אדם מיוחד מאד! כדאי לכם לבחור בו לכל תפקיד רוחני!". ואכן מיודענו, זה השכן ושויתר נבחר לכהן בתפקיד הנכבד, שהביאו לסיפוק רוחני עצום, וגם למשכורת נאה בצידו. אכן, מוויתורים לא מפסידים לעולם!!! 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ג תמוז ה'תשע"ה

פעמים ימצא זאב מכוסה בעור כבש.

     לפעמים נס זה רק סוג של קפה.

     לקשישים יש חכמה רבה יותר - משום שבעזרת הפרספקטיבה שצברו משך השנים, הם מבינים כיצד אירועים שהיו נראים כמנותקים זה מזה, מתחברים פתאום והופכים לתהליך אחד בעל רצף והגיון פנימי משלו.

     לרה"ק יחיאל מיכל מזלוצ'וב זי"ע, יצא מוניטין של בקי בחכמת הפרצוף, הרואה על מצחו של אדם את כל פגמי נפשו. פעם בא רבי מיכל לעיר אחת, והיו רבים באים אליו משפילים את שולי כובעיהם על למטה ממצחם מחשש מפניו...נענה ואמר להם: "מדוע אתם טורחים לעשות כך ? העין הרואה את הפנימיות מבעד לגרמי הגוף, מן הסתם חודרת היא גם מבעד לכובע" ! ... (סיפורי צדיקים)

אור של שבת

     השעה היתה שעת הדמדומים של כניסת השבת. אווירת החולין פינתה את מקומה, ושבת המלכה עמדה לפרוש את כנפיה על העולם ויושביו. בבית הכנסת של החוזה מלובלין עמדו הכל בתפילת מנחה חרישית. תפילה זו, האחרונה לתפילות החולין של השבוע החולף, מעלה היא בכנפיה את כל תפילות השבוע ש'נתקעו' בדרך. הציבור כבר סיים את תפילתו ורק הצדיק עודנו עומד ועיניו עצומות. ולפתע, חיוך דק עולה על שפתיו - כאילו מצא פתרון לבעיה סבוכה. תלמידיו של החוזה הבחינו, כמובן, בחיוך המסתורי, וגם גמרו אומר למצוא הזדמנות ולברר את פשרו. ואכן, עם סיום התפילה, ניגשו התלמידים לרבם, ובסקרנות מהולה ביראה ביקשו לדעת "לשמחה מה זו עושה". החוזה פתח בסיפור: בשעה שעמדתי בתפילת המנחה, ראיתי והנה מלאכי מרום באים כלפי בתלונות. "ניחא", טענו המלאכים, "כבודו מברך אנשים ומבטיח הבטחות לברכת שמים בגשמיות וברוחניות, ועלינו מוטל לקיימן, שהרי צדיק גדול הוא ובפניו פתוחים השערים כולם. אך האם גם לזוגתו הרבנית מחויבים אנו להישמע? כיצד יתכן כי מפזרת היא הבטחות מופרזות ואנו נאלץ למלאותן?"

     התענינתי לשמוע במה המדובר, ונודע לי כי אשתי הרבנית עמדה היום במצב קשה מנשוא. המחסור בביתנו הגיע למצב כה חמור עד שאפילו נרות שבת לא היו לה לאשתי להדליק, שכן חסרו לה שתי פרוטות לרכישת הנרות. יצאה הרבנית אל הרחוב הראשי וקוותה להשם, שתמצא מישהו שיעבור בשעה בלתי-שגרתית זו, ויואיל לתרום לה את הפרוטות הדרושות. מובן כי בשעה קדושה זו לא עברה אף עגלה ברחוב היהודים של לובלין, והיא כמעט אמרה נואש. אך לפתע הגיעה כרכרה מהודרת, רתומה לסוסים מובחרים וחסונים. למראה הרבנית הניצבת בצד הדרך נצטווה הרכב לעצור את הכרכרה. מבעד לחלון נשקפו פניו של האדון - פניו יהודיות ללא ספק, אך הופעתו כולה: הלבוש, התסרוקת וצורת הדיבור, העידו כאלף [ואחד] עדים על יהודי ששכח זה מכבר ששיך הוא לעם ישראל. ודאי נוסע הוא כעת להתהולל עם חבריו הנכרים ולהתרחק צעד נוסף מעמו וא-לוקיו. "גבירתי, במה אפשר לסייע בידך"? שאל האדון - "שתי פרוטות אדוני, עבור נרות שבת, אנא..." צלצול המטבעות הנופלים על המדרכה ערב לאוזני הרבנית כשירי השבת המתקרבת לבוא. היא הרעיפה ברכות על ראש הנוסע הנדיב, שכבר היה רחוק משם. "יהי רצון..." מלמלה הרבנית "שבזכות הנרות הללו יאיר לך אור השבת. שתזכה לאור של שבת קודש..." "כלום יתכן?" המשיכו המלאכים להתרעם "להאיר את אור השבת לאדם גס כל כך, שמימיו לא שמר אפילו שבת אחת? מנין לאשתך העוז והחוצפה לברך ברכה שכזו?"

     כל העיניים הביטו בצדיק בדריכות, והוא המשיך: "אף אני לא הסתרתי את טענותי והשבתי כנגדם: כלום מאמינים הנכם בנפשותיהם של ישראל עם קדושים? האם יודעים אתם מדוע אדם זה הפנה עורף לעמו ולבוראו? אין זאת אלא מפני שלא טעם מעולם טעמה של שבת קודש! נסו נא ותראו, כי אך יטעם טעם של שבת, יהפוך ליבו ויהיה לאיש אחר".

     באותו ליל שבת, עת ישבו החוזה ותלמידיו בסעודת שבת רוויה בשירי דבקות ובדברי תורה, נכנס לפתע אורח זר והתיישב בקצה השולחן. איש לא ייחס חשיבות לבגדיו ששידרו חולין וניכור. הכול התרכזו אך ורק בפניו, שקרנו באור של שבת קודש.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ד סיון ה'תשע"ה

 הגאון רבי אברהם גניכובסקי זצ"ל נסע פעם על האוטובוס, ועל המושב שלידו התיישבה אישה, רבי אברהם שהיה זהיר שלא לפגוע בנפש מישראל,  לא רצה לבקש הימנה שתלך, אמר לה בחכמה: אם התיישבת על ידי, חייב אני להודיע לך כי יש לי 'כרוספדין', האשה ששמעה זאת היתה בטוחה כי זה מין חולי, וחששה שלא תדבק מזה, ומיד קמה והלכה לחפש לה מקום אחר. אך כוונתו הייתה על  הִציִצת שמתורגם באונקלוס כרוספדין.

     לחזור על אמונה ולדעת את היום המחכה לך. גיס של האדמו"ר מסלונים זצ"ל אמר ווארט שהאדמו"ר אמר על זה שכדאי היו כל הקושי בנסיעות ולהגיע לטבריה רק בשביל הווארט הזה. ידוע שבכוס קפה מכינם על זה הדרך: מכניסים קפה, ואח"כ סוכר, ואח"כ מים, ואח"כ חלב. אבל אם לא מערבבים את זה אין לזה טעם, אבל אם מערבבים את זה יש לזה טעם של קפה. כך גם יש לנו תורה ותפילה אמונה ובטחון אבל אם אינם מערבבים את ולא חוזרים על זה אין לזה טעם כי האמונה כדי להאמין צריכים לערבב את זה בלב, וזהו "וידעת היום", אם רוצים להאמין זהו "והשבות אל לבבך", חייבים להחזיר את זה אל לבבינו.

     "לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר, רוב האנשים פשוט קיימים." (אוסקר ויילד)

     לחיים אין שידור חוזר אז תנצלו כל יום שעובר , החיים קצרים ויש למצות אותם כמה שיותר.

הרובלים הרוסיים נתלו במסגרת מיוחדת בסלון הבית. אפס כי עז העם הישב בארץ (י"ג כ"ה(  )ברכי נפשי(

     החפץ חיים מסביר שהתורה הדגישה במיוחד את המילה 'אפס', כביאור הרמב"ן, כי מילה זו מביעה את רשעת המרגלים, 'שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם, שאי אפשר בשום ענין, כלשון האפס לנצח חסדו'. והמרגלים אכן ביקשו להעביר לעם את המסר הזה שלא יוכלו כלל להילחם עם יושבי הארץ . ולעומתם, יהושע וכלב אמרו 'כי לחמנו הם' )להלן, פרק י"ד פסוק ט' (, וכאומרים - וכי אדם מפחד מככר לחם גדול המונח על השלחן ?! האדם המאמין בה', לא ישתמש לעולם במונח 'אפס', אלא יבטח בא-לוקיו ויתייחס גם לאויביו הקשים ביותר כ...לחם המונח על השלחן. זה סודו של הבטחון בה', ההופך את האדם למאושר עלי אדמות . האספקלריה של הבוטח משדרת לו כל העת שיש לו על מי לסמוך. אם רק יפקיד האדם את 'מפתחות החיים' שלו ביד השי"ת, ויפקיר את כל כולו למען השם, הוא יווכח עד מהרה לדעת שאכן היה מי ששמר עליו לאורך כל הדרך, גם אם בתחילה לא נראו הדברים כמי שפועלים לטובתו.  שאכן אם היו שואלים את האדם, ביחס לאירועים מסוימים העוברים עליו בחיים, כיצד לדעתו היה כדאי לנהוג עימו, הוא היה אומר שלפי ראות עיניו היה צריך לנהוג קצת אחרת... שהרי במציאות הובילו אותו ההתרחשויות למחוזות לא הכי טובים ... מי שאומר כך, אינו יהודי מאמין. אדם היודע שכל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה, הרי גם כאשר הוא איננו רואה לכאורה מה היא הטובה שתצמח לו מהאירוע ההוא, הוא יאמין בכך בלב שלם, ויידע עם לבבו שהשי"ת אוהב אותו הרבה הרבה יותר ממה שהוא אוהב את עצמו.

'מסודר' בפרנסתו

     הזדמן לידי קונטרס שכתב יהודי ניצול שואה, ובו הוא מתאר את שעבר עליו באותה תקופה, וכיצד הצילו הקב"ה פעם אחר פעם מידי הנאצים הארורים.  יהודי זה התגורר בגרמניה עצמה, ומיד כאשר החל הצורר היטלר ימ"ש להפריח את הצהרותיו המאיימות נגד היהודים - והיה זה יותר משנתיים לפני פרוץ המלחמה - נתן הקב"ה בליבו את ההחלטה למכור את כל נכסיו ולצאת מארץ הזו.  הדבר לא היה פשוט, כיון שיהודי זה היה 'מסודר' בפרנסתו ובנכסיו, והיו לו נכסים רבים, דניידי ודלא ניידי. אבל, ההחלטה שהתקבלה בליבו היתה כה חזקה,  שמאומה לא עמד בדרכו, והוא מכר את הבתים שהיו בבעלותו, וגם את כל יתר הנכסים.  המטבע היציב והאיתן ביותר בתקופה ההיא, היה הרובל הרוסי. כל הסוחרים עשו בו שימוש, וידעו שהרובל הוא מטבע שכדאי ושווה להשקיע בו לטווח ארוך, ואין לכאורה שום דבר שיהא בכוחו לזעזע את חוסנו של הרובל.  גם היהודי שלנו, המיר את כל הכסף שקיבל ממכירת נכסיו לשטרות של רובלים רוסיים, וכאשר הכסף היה בידו החליט להעתיק את מקום מגוריו להולנד, שהיתה מדינה שקטנה וניטראלית, והכל היו בטוחים שהנאצים יניחוה לנפשה, ולא ירצו לפגוע בה ולהשתלט עליה.

     בהגיעו להולנד, השתדל מיודענו לבנות את עצמו מחדש, ולשקם את פרנסתו, כפי שהיה בגרמניה. ואכן, בתקופה הראשונה הכל הלך למישרין.  חוור ומבוהל יום אחד מגיע היהודי לביתו, חוור ומבוהל, וכשאשתו שואלת אותו מה קרה, הוא מציג בפניה דף עיתון שבו היה כתוב שהכלכלה הרוסית התמוטטה והרובל בעקבותיה... בידיעה בעיתון נאמר שהמטבע הרוסי איבד את ערכו בצורה מוחלטת, והוא אינו שווה אפילו את הנייר שעליו הוא מודפס . יוצא אפוא, אמר הבעל לאשתו, שכל האספים שחסכנו, ובעצם כל הרכוש והנכסים שלנו - אינם שווים עכשיו מאומה! עצם המחשבה על המציאות ההזויה הזו, הביאה את מיודענו לפלנטה אחרת, ולהרגשה מוחשית בדברי חז"ל שלמדונו שהחסכונות האמיתיים נתונים רק בבית המדרש, ולא באוצרות הכסף והזהב.

     המהפך המחשבתי שהחל בו מאותו רגע, הביאו להחלטה נוספת, חזקה יותר מזו הראשונה שקיבל בהיותו בגרמניה (כשהחליט לעבור להולנד), והיא,  לעזוב את הגולה הדויה, ולעלות לארץ ישראל. בתוך ימים אחדים ארז את מה שנשאר לו בהולנד, ועלה לארץ הקודש.  ומי שמכיר קצת את ההיסטוריה, יודע שהולנד היתה אחת המדינות הראשונות לכיבוש הנאצים, שהעבירו את נתיניה היהודים לאושוויץ. כבר בימיו הראשונים של הכיבוש, דרשו הגרמנים מהשלטון ההולנדי שיעביר לידיהם את שמות הנכבדים היהודיים בקהילותיהם, ואותם הרגו תחילה. ' כיון שאני נמניתי על הנכבדים הללו, סיפר היהודי לבניו ברבות הימים, אין ספק שאם הרובל הרוסי לא היה מתמוטט, והייתי נשאר בהולנד עוד תקופה קצרה, גם אני הייתי נשלח לאושוויץ רח"ל.

במזוודה מיוחדת

     נס של ממש נעשה ליהודי זה, והנס החל כבר ברגע שהחליט לרכוש את הרובלים, שכן הם הם היו הסיבה להצלתו בהולנד. הנס המשיך מאוחר יותר עם התמוטטותו של הרובל, כשהתברר שדווקא סיבה זו הניעה אותו לעזוב גם את הולנד, ולעלות לארץ ישראל, ולהינצל מציפרני החיה הנאצית. עכשיו נחשוב לרגע; כשיהודי שלנו שמע את דבר קריסתה של הכלכלה הרוסית, הלא באופן טבעי הוא הרגיע מאוד מאוד רע. איך יתכן אחרת?! הלא ההתמוטטות הזו גורמת לו עתה להישאר ריק מנכסיו, ולהיות עני וחסר כל ! אבל אם היה יודע שהכל לטובתו, לא היה נותן להרגשות הלא טובות שיחדרו למוחו כלל וכלל!  ואם היו שואלים אותו, במה הוא רוצה לבחור, ברובלים רוסיים או בחיים, בוודאי שתשובתו היתה שהוא מעדיף את החיים גם על פני מיליוני רובלים. וזה בדיוק מה שהקב"ה עשה לו.  היהודי שעליו אנחנו מדברים לא הסתפק בהחדרתה של האמונה הזו רק לליבו הוא, אלא התאמץ גם לחנך את ילדיו ברוח זו. מה עשה? - גם לאחר שהרובלים הרוסיים איבדו את ערכם, ולא היו שווים מאומה, לא השליך אותם לפח, אלא שמר חלק מהם במזוודה מיוחדת, וכשהגיע לארץ תלה את הרובלים במסגרת מיוחדת בסלון ביתו. למען דעת כל עמי הארץ את הנס הגדול שנעשה לו ע"י הרובלים הללו , ולמען יידעו בניו ונכדיו וכל צאצאיו את הכלל החשוב הזה שכל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/