אמרי שפר י"ג אלול ה'תשע"ו

 

אם יש דבר שאיננו כשורה בחיצוניותו של האדם אות שיש ליקוי בפנימיותו.

     אנו נמצאים במלחמה נוראה על החיים! מלחמה קבועה עם הרע.  אחד מתכסיסי המלחמה הוא להכנס למקום סתר, ומשם לתת מכת אש על האויב - אלו הישיבות! ("לקט רשימות" בעניני ביהמ"ק)

     בשעה שאדם נודר לעשות משהו טוב, הוא עושה כן בהתלהבות ובשמחה. אך לא אחת, כאשר הוא נדרש לקיים את נדרו, ההתלהבות כבר פגה, וקיום הנדר נעשה באיטיות תוך כדי הרגשת אילוץ. בא הכתוב ואומר לנו: "ועשית - כאשר נדרת" -  קיים את הנדר באותו הלהט שהיה לך עת נדרת את הנדר.

     האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין אמר שתמיד לא הבין מדוע יצר הרע נקרא בשם 'כסיל', עד שבפקודת הקיסר ניקולאי הוא, הרבי נאסר במאסר, אז נוכח לדעת שיצר הרע הוא אכן כסיל. ' מילא אני נמצא פה בעל כרחי בפקודת הקיסר, אבל הכסיל הזה מדוע הוא הלך איתי בלי שום כפיה, מי הכריח אותו?! רק מרצון עצמו...' ("כתבי מהר"ז"(

     הגאון בעל ה"חזון איש" זי''ע היה נוהג כשהיו באים אליו לשאול בעצתו היה אומר שילמדו שלשה או ארבע שעות רציפות תורה לשמה בלי שום פניות, ואחר לימוד זה כשיחשבו בהנידון אז יוכלו למצוא עצה בקל לצאת מכל השאלות, והוא בבחינת "צא ולמד" שצריכים לצאת מן העולם וכדברי ה"חשבה לטובה" י"ע "ולמד" שהוא תורה לשמה, שאז מזדכך המוח ואפשר לדון בלי נגיעות.

     הגאון רבי עזרא מנחם עדס היה מורה של אחיו הצעיר יהודה שליט"א - לימים ראש ישיבת "קול יעקב" - שאל פעם בכיתה מה זה "והיה מחנך קדוש". השיב מיד הילד הכישרוני יהודה: ' והיה המחנך שלך קדוש'... ("אר"ץ זבת חלב"(

     החסידים בדורות שעברו היו מתפללים  בשעה מאוחרת מאוד משום שההכנה לתפילה ארך אצלם זמן ארוך עד שעבר זמן תפילה . פעם אמר על זה אחד מגדולי אשכנז, שיש ראיה שדבר זה אינו עבירה, שהרי אנו רואים שאנשים אלו אחר גמרם את תפילתם , מיד מתיישבי ללמוד בהתמדה ולעבוד את ה' בכל כוחם,  א''כ מוכרח שאינו עבירה, שהרי אמרו עבירה גוררת עבירה, ואם דבר זה מביא לידי מצוה בודאי שתפילה זו הוא ג"כ מצווה.

     ידוע הוא אמרת רבינו החיד''א , שהאומר שאין בתורה"ק כ"א  פשט הפשוט, הוא טיפש, כי כן הוא האותיות פשט כאותיות טפש , ועוד הוסיף שאם יאמר שמאמין רק בפשט ורמז אזי הוא פ"ר וכהר"ת   פ'שט ר'מז וכן אם אומר שיש גם דרוש בתורה אם לא סוד, אזי הוא ד"פר , ועל זה רמזה הכתוב "אל תהיו כסוס כפר"ד אין הבין'',   כלומר שלא תאמר שאין כאן יותר ממה שרואים בפשטות, אלא שיש פנימיות התורה בכל דבר, שכולו נתפרש בדרך פרד''ס.

המתנה המוזרה (פניני עין חמד, גיליון 601)

     כשצלצל הטלפון בביתו הזדרז ר' שלמה להרים את השפופרת. הוא ציפה לשיחה חשובה, הקשורה לעסקיו, אך למרבה הפתעתו שמע מעברו השני של קו הטלפון את קולו של רבו, האדמו"ר מסקולֶן. הוא קפץ ממקומו ועמד ביראה לשמוע את דבריו.

     ר' שלמה התגורר במקסיקו והיה איש עסקים מצליח. עושרו לא שיבש את אורחות חייו. את ילדיו חינך על ברכי התורה והחסידות.  במיוחד בלטה אצלו מידת הצניעות וההסתפקות במועט.  הוא היה חסיד סקולֶן. מפעם לפעם נסע אל רבו, האדמו"ר ר ' אליעזר זוסיא, שהתגורר בניו-יורק. שיחת הטלפון באותו בוקר הייתה מפתיעה למדי.  תחילה שאלו הרבי לשלומו, אחר-כך התעניין בשלום בני משפחתו, ובהמשך שאל על חינוך הילדים. "ומה על בנך, מוישל'ה? האם אתה דואג , שילמד כראוי?", הוסיף ושאל. מוישל'ה היה ילד חכם, אבל שובב ומלא מרץ. האדמו"ר הכיר אותו לאחר שבביקורו האחרון של ר' שלמה אצלו הביא עימו את הילד. "ודאי", מיהר הלה לענות, "עומד הוא לסיים בעוד כשבועיים את מסכת סוכה, וברוך השם הוא לומד טוב". "האם הענקת לו פרס על לימודיו ?", הוסיף האדמו"ר לשאול. ר' שלמה הודה שלא עשה זאת. " אם כן", אמר האדמו"ר לאב, "אני מציע שתבטיח לילד , כי אם יסיים את מסכת סוכה וייבחן עליה כראוי, תקנה לו דבר-מה בהערכה על הצטיינותו, כפי שיבקש. הדבר חשוב לטובת הילד, וזה יהיה גם לטובתך!", הוסיף הרבי. בסיום השיחה שוב הזהיר האדמו"ר את האב , כי יניח לילד לבחור את המתנה בעצמו, על- פי רצונו. השיחה הסתיימה והאב התפעל מהתעניינותו המפורטת כל-כך של הרבי.

     מאוחר יותר, כשהבטיח לבנו מוישל'ה מתנה לכשיסיים את מסכת סוכה, קפץ הילד משמחה ושקד יומם ולילה , עד שהיה בקי במסכת ונבחן עליה בהצטיינות. הגיע תורו של האב לקיים את הבטחתו, אך למגינת ליבו בחר הילד מתנה שלא על- פי טעמו כלל. מוישל'ה ביקש שרשרת ברזל ארוכה, עם מנעול גדול, כדי שיוכל לפתוח ולסגור אותה... אך האב זכר את אזהרת הרבי ונאלץ לקנות לילד את המתנה שביקש.  חלפו יומיים. זה היה בשעת אחר-הצהריים, קרוב לזמן תפילת מנחה. מוישל'ה שיחק בחצר הקדמית של הבית. האב שב הביתה לפני שעה קלה, ופנה לנוח מעט קודם הליכתו לתפילות מנחה וערבית וללימוד שיעוריו הקבועים. לרגע הזה המתינו שני ברנשים שישבו ליד הבית במכונית בעלת חלונות כהים. בימים הקודמים ערכו תצפיות על הבית, וכבר הכירו היטב את סדר יומו של ר' שלמה. בהגיע השעה , שבה הוא נוהג לצאת לתפילת מנחה יצאו מן המכונית וארבו לו סמוך לפתח הבית. הכול התנהל כמתוכנן. בזמן הקבוע יצא מן הבית ונעל את הדלת במפתח. באותה שנייה זינקו עליו הברנשים , סתמו את פיו, הנחיתו עליו מהלומות והממו אותו, וגררו אותו בכוח לעבר מכוניתם. היה זה ניסיון חטיפה למטרות כופר, תופעה שהייתה נפוצה למדיי במקסיקו באותם ימים. המשטרה הייתה חסרת אונים. לעיתים היה האירוע מסתיים בתשלום הכופר, אך היו מקרים שהחטופים לא שבו לבתיהם .!

     כאשר החוטפים האוחזים בטרפם הגיעו אל המכונית נדהמו לגלות , כי היא כבולה ב... שרשרת ברזל עבה אל עמוד החשמל שלידה. השניים היו המומים, והרפו לרגע מאחיזתם בטרפם. ר' שלמה ניצל את ההזדמנות והחל להימלט, זועק לעזרה. במקום החל להתאסף קהל רב והמשטרה הוזעקה.  הברנשים הבינו , כי ההמון סוגר עליהם וניסו להימלט ויהי מה. הנהג התניע את המכונית ולחץ על דוושת התאוצה בכל הכוח, עד ששרשרת הברזל נקרעה והתנתקה מהעמוד. הם פתחו בנסיעה מטורפת, בעוד השרשרת מחוברת למכונית.  בקשר המשטרתי נמסר הדיווח על המכונית הנמלטת, הגוררת אחריה שרשרת ברזל. כעבור זמן קצר נלכדו החוטפים והובלו אל מאחורי סורג ובריח.  את השעות הבאות בילה מיודענו במתן עדות במשטרה, וכששב מאוחר לביתו שאל את מוישל'ה , מתי הצליח לקשור את המכונית אל העמוד. בנו הסמיק והודה , כי רצה ללמד לקח את החונה בסמוך לפתח הבית בחניה שלהם, ולכן כבל אותה אל העמוד. האב הנרגש חיבק את מוישל'ה בחום. " מעשה השובבות שלך הציל אותי", אמר לו שוב ושוב.

     מיד לאחר מכן החליט לנסוע אל רבו , לספר לו , את אשר אירע ולהודות לו על עצתו. האדמו"ר שמח לשמוע על נס ההצלה והוסיף בבדיחות , כי מאחר שהחוטפים שברו את השרשרת והמנעול, מוטל עליו, על האב, לקנות למוישל'ה מתנה חדשה...

בשיטת ''עשה זאת בעצמך'' (הרב יחזקאל שובקס)

"     ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" . כך כותב המדרש: "אמר רבי אלעזר משאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני, באותה שעה 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב', אלא מאליה. הרעה באה על עושי הרעה והטובה באה על עושי הטובה". המדרש צריך הסבר, כי סוף כל סוף הרי הקב"ה הוא נותן השכר והעונש לאדם לפי מעשיו?

     קָאקו הוא כפר בדרום "סן-סלבדור", מדינה מרכז אמריקנית.  קאקו אשר שוכן על חופה המזרחי של האוקיינוס השקט, הינו מטופח ויפה שמושך אליו עשירים רבים מכל הסביבה, אשר מעדיפים את החיים בכפר השקט. מלבד השקט המיוחד, אף ניחן הכפר ברוגע ובשלווה שלא מעלמא הדין. עד כדי כך, שגם עשירים אשר החזיקו בביתם אוצרות יקרים ביותר, לא תמיד זכרו לנעול את דלת ביתם בלילה.  סיפור הגניבה הראשון בכפר הכניס להלם את כל התושבים.  אך לא נותר להם הרבה זמן לעכל את הגניבה הראשונה, עד שבאה השניה והשלישית. חבורת הגנבים אזרו אומץ מגניבה לגניבה, עד שהיא הפכה למכה של ממש . מטה המשטרה הקרוב ביותר, שכן במרחק של עשרים קילומטרים משם, ועד שהניידת היתה מגיעה לאיזור, זה כבר היה לאחר מעשה. ומשום כך נאלצו התושבים לשכור את שירותיה של חברת אבטחה אשר סיירה בקביעות בלילות.  המאבטחים אכן הצליחו ללכוד את הגנבים ואף מסרה אותם לידי המשטרה.  התושבים היו בטוחים שהמשטרה תמצה את הטיפול עם הגנבים, אלא שההמשך לימד אותם, שלא הרחק מהם בערים הגדולות והצפופות עסוקה המשטרה עד מעל הראש במעשי עבריינות קשים בהרבה, כך שהיא באמת לגמרי לא פנויה למעשי גניבות "שוליים".

     לאחר תקופה קצרה שוב התגלתה חברת הגנבים בחוצות הכפר, הפעם עם קצת יותר אומץ. התושבים העשירים ניצלו את מעמדם ופנו לחברי הפרלמנט,  אלו בתגובה לחצו על בכירי המשטרה. בסופו של תהליך משפטי ארוך, נגזר מאסר של שבע עד עשר שנים על כל חבורת הגנבים. לרגע נדמה היה, שהשקט חזר שוב לכפר. אלא שכעבור תקופה נוספת שוב התפרצה מכת הגניבות. מתברר שזו אותה חבורת גנבים, הם הצליחו להערים על הסוהרים ,והבריחו כלי משחית שונים וכך ברחו מן הכלא. הנהלת הכלא,  לא היתה בהלם כלל. גם הם היו עסוקים בעבריינים מסוכנים יותר מסתם חבורה בזויה של גנבים. " אם אין אני לי, מי לי?" - אמרו התושבים לעצמם בשפה הספרדית השגורה בפיהם.  הפעם החליטו לשנות כיוון לחלוטין. בלית ברירה, ייקחו את הדין לידיים.  מדובר בתגובה מסוכנת מאוד, הם ידעו שהם עלולים לעמוד למשפט בבוא היום. משום כך, שכרו את שירותיו של אחד מטובי המשפטנים ב"סן-סלבדור". עשרות שעות של התייעצות,  הניבו תוצאה מבורכת מאוד.  

     קולומה סנס - הוא סתם איש בער, בעל ידיים זריזות וגוף גמיש מאוד. רוב שנות ילדותו בילה על העצים הגבוהים ביערות ואף קרוא וכתוב לא ידע, אך את רחובות הכפר "קאקו" ידע על פה. עשרות שעות של שוטטות בלילות לימדו אותו הרבה. חלק גדול מן הבתים אף הכיר כבר מבפנים. הלילה יכיר בית נוסף.  זה הבית השביעי ברחוב השלישי משמאל. מקודם, כאשר עבר שם הבחין כיצד מישהו משלשל לידיו של בעל הבית מעטפה שמנה של דולרים . השעה היתה שלוש לפנות בוקר, שקט ודממה שררו בכל המרחב, ואף מאבטח לא נראה בסביבה. קולומה יצא ממקום מחבואו מאחורי פח האשפה. הוא סבב את הבית מכל הצדדים, עד שבחר את החצר האחורית כמיקום הנוח ביותר. הוא חתך את רשת הברזל בעזרת אולר קטן שברשותו והשתחל פנימה. כעת עמד מתחת לאחד החלונות. למזלו היה הסורג פתוח מה שחסך ממנו מאמץ נוסף. קפיצה קטנה הספיקה לו בכדי להשתחל מבעד לחלון פנימה לתוך הבית. חושך עבות שרר בחדר, ורק הפנס הקטן שברשותו עזר לו להתקדם לעבר הדלת. הוא לחץ על הידית, ופתאום שמע רחש קל מאחוריו. הוא סובב את ראשו אחורה, וראה כיצד לוח עשוי פלדה בוקע מתוך הקיר וסוגר על החלון. ועדיין לא קלט שהוא במלכודת. הוא לחץ על ידית הדלת, ומיד מתברר שהיא נעולה.  דפיקות שקטות על הדלת הבהירו לו, שמדובר בדלת משוריינת עבה במיוחד, חסינה לקולות ולרעשים. הוא ניגש אחורה לכיוון החלון וניסה להזיז אחורה את לוח הפלדה, אלא שהיא לא נענתה לו.  בעשרים וארבעת השעות הבאות, היה לקולומה מספיק זמן להבין, שהוא הולך לסיים את חייו באופן אכזרי ביותר בתוך הכספת הסגורה הזאת. אף אחד מבחוץ אפילו לא אמור לדעת שהוא בפנים.  

     בתביעה שהוגשה לבית המשפט על ידי בני משפחתו של קולומה, הואשם בעל הבית בעבירה חמורה של הריגה. מי שייצג אותו במשפט, היה אותו משפטן בכיר אשר עזר להם להמציא את הרעיון המתוחכם. הוא הוכיח לחבר השופטים שבעל הבית לא נקף אצבע במעשה ההרג, אלא הגנב עשה את הכל לעצמו. "זו מערכת אוטומטית לחלוטין" - הסביר להם תוך שהוא מסתייע בטכנאי שבדק את הדברים מקרוב. "ברגע שלוחצים על ידית הדלת מבפנים, נסגר החלון באופן אוטומטי,  ואין שום אפשרות לשמוע בתוך הבית את מה שמתחולל שם בפנים. במקרה ממש, הם גילו את גופתו לאחר שכבר לא היה מה לעשות" . לאחר שהשופטים עיינו היטב בספר החוקים הספרדי, החליט לזכות את בעל הבית מכל אשמה.

     כוונת המדרש היא: שהקב"ה הקים מערכת מופלאה בעולמו,  שהעונשים והשכר, הכל נגזרים מתוך מעשי האדם עצמו, וכפי שהאדם בוחר לעשות, כך הוא גוזר על עצמו את התוצאות

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "כי תצא" ה'תשע"ו

"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם....לא תתעב אדומי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, בים אשר יוולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'"
בפרשת השבוע שלנו, פרשת "כי תצא", מוזהר עם ישראל לדורותיו להתרחק מעמים מסויימים כדוגמת עמון ומואב שמהם צריך להתרחק לעולם ולא להתחתן ואיתם כלל כל הדורות.
לעומתם מהאדומי ומהמצרי יש להתרחק רק 3 דורות ואז אפשר שגם הם יבואו בקהל ה'.
תחילה נבין ששתי הפרשיות, הן זאת על העמוני והמואבי והן זאת על האדומי והמצרי סמוכות אחת לשניה מהסיבה שהמשותף להם שכולם במקור דחויים מלבוא בקהל ה'.
רצתה התורה להרחיק את ישראל מעמים שהם מושחתי מידות שלא יביאו את הטבע הרע שלהם והמנהגים הקלוקלים אל תוך עם ישראל.
אך עם כל זאת, למה הקלה התורה עם האדומים ולא החמירה כמו עם העמוני והמואבי? הרי גם אדום לא הסכים לקדם את ישראל בלחם ומים?
אלא שאדום היה יכול להשיב על כך שיעקב התחכם עם עשיו והוציא ממנו את הבכורה והערים עליו כדי לזכות בברכות אבל על הרדיפה בחרב של עשיו התורה דוחה אותו בשני דורות בלבד ולא הרחקה עולמית.
לעומת זאת עמון ומואב לא היתה להם תשובה למה לא קידמו לקראת ישראל, ועוד להם היה להחזיק טובה לישראל על כך שאברהם עשה איתם חסד והם דווקא גמלו לישראל ברעות, מה שמעיד ששורשם רע, לפיכך הם נדחו דחיה עולמית.
והיה חמור חטא המואבים מחטא המצרים, שהמצרים חששו מפני ישראל שמא יתחברו עם האויב להילחם בהם ולגרשם מהארץ אולם מואב ידעו שאין פניהם של ישראל להילחם בהם ולא לכבוש אותם אבל השנאה גברה אצלם כי לא רצו שישראל יתיישבו בסמוך אליהם, ואפילו קראו למדיינים להשתתף במזימה נגד ישראל, ועל כן הם נענשו לדורות והמצרים לא.

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

ע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר י"ב אלול ה'תשע"ו

 

 ''אמירת תהילים בחמימות והתמסרות לטרוח בעשיית טובה לזולת, בגשמיות או ברוחניות – הן המפתחות לכל המנעולים בהיכלות הרחמים, הרפואה, הישועה והפרנסה" (הבעש"ט)

     דרש בר קפרא, מאי דכתיב: 'ויתד תהיה לך על אזניך'? על תקרי 'אזנך' אלא 'על אזניך', שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יניח אצבעו באזניו. והינו דאמר ר' אלעזר: מפני מה אצבעותיו של אדם משופות כיתדות? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון - יניח אצבעותיו באזניו (כתובות ה ע"א(

     הגאון הצדיק הרב מרדכי אליהו זצוק"ל כשהיה הולך לבדיקת ראיה, היה מבקש שיעשו לו משקפיים בשני מספרים שלמים פחות ממה שצריך, בהטעימו שלא כל דבר צריך לראות!  

'     ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה' נזעק בעוד כשבועיים. אך בל נשכח שעבודת היום לא מתחילה עם התקדש ליל ראש השנה או יום כיפור, כי אם מעתה. כל ארבעים הימים שבין ר"ח אלול ועד מוצאי יום הקדוש, הינם חטיבה אחת של ימי רצון שעלינו לנצלם.

התרגיל (קול ברמה, גליון 250)

     מסופר על הרבי מליובאוויטש שהיה לו חסיד נדבן. כל מה שהרבי היה אומר לו לעשות הוא לא היה שואל פעמיים, ומוציא כל סכום שהיה אומר לו למטרות צדקה וחסד. כל פעם שהוא היה מגיע אל הרבי, היו מכבדים אותו בעליה הכי חשובה לספר התורה שהיא העליה השישית וגם לקרוא את ההפטרה...  פעם נכנס העשיר הנדבן אל הרבי ואמר לו: כבוד הרב, בעיה גדולה ועצומה יש לי, שאני כל הזמן כועס... בבית אני כועס, בעבודה אני כועס, בכביש אני כועס, על האישה אני כועס, על העובדים שלי בעבודה, על הילדים בבית... אני יודע כבוד הרב שזה הדבר הכי גרוע שקיים, ושמי שכועס הוא כאילו עובד עבודה זרה, וכו' אבל בכל זאת קשה לי ואיני מצליח להתגבר על מידה מגונה זו.  מה אעשה??? אמר לו הרבי : זה רק ניסיון - בודקים אותך מלמעלה... זה רק ניסיון ולא המשיך...

     יצא העשיר מהיחידות אצל הרבי במפח נפש. הוא לא הצליח להבין הכיצד דברי הרבי יעזרו לו להתמודד עם מידת הכעס.  ביום שבת הרבי אמר לגבאי שלו, השבת אתה לא נותן לעשיר לעלות לתורה ולא לקרוא את ההפטרה, תיתן לו את מה שנותנים לילדים, לגלול את הספר תורה ולשים את הפעמונים. השמש תמה מאוד לבקשת הרבי ובדמיונו ראה מה יקרה בבית הכנסת בעקבות כך... לקראת שבת, חששותיו של השמש הלכו וגברו והוא החליט שהכי נכון יהיה אם יספר לנדבן את האמת... הוא ניגש אליו והודיע לו שבשבת הקרובה הוא יקבל "גלילה" בלבד. החסיד כמובן התלונן, אבל השמש אמר לו שזו הוראה שהוא קיבל מהרבי. החסיד הבין שהרבי החליט לעשות לו "תרגיל".

     החסידים שראו בשבת את הנדבן בבית הכנסת, היו בטוחים שכמו תמיד הוא יקבל את העלייה המכובדת וגם את המפטיר. אך הגבאי עשה את מה שאמר לו הרבי, והחסידים הבחינו שהגבאי מזמין לעליות ואינו מעלה את הנדבן הגדול. הם עקבו במתח אחר המתרחש והיו בטוחים שאותו נדבן יכעס ויפגע, אך הנדבן ישב בבית הכנסת בשלוות נפש. החסידים היו בטוחים שלפחות למפטיר יכבדו אותו, אך שוב קוראים לחסיד אחר, והוא נשאר רגוע במקומו ואפילו זרק חיוך מנצח. כשקראו לנדבן לצורך הגלילה של ספר התורה, היו בטוחים שהפעם סבלנותו תפקע, אך לתדהמתם הוא ניגש ברוגע מפליא לגלילה.

     מיד כשיצאה השבת נכנס אל הרבי לאחל לו שבוע טוב והרבי שאל אותו הכיצד לא כעסת שראית שלא כיבדו אותך בשבת כרגיל? ועוד שביישו אותך ונתנו לך לעשות מה שנותנים לילדים לעשות? והלא אמרת שאתה ממהר לכעוס? רבי, אמר העשיר, זאת לא חכמה... ידעתי שזה רק תרגיל.... ידעתי שהרבי אמר לגבאי לעשות זאת, ידעתי שזהו רק ניסיון, אז היה לי קל לא לכעוס... ואז אמר לו הרבי "זה בדיוק מה שהתכוונתי! זה תמיד תרגיל! הקב"ה בוחן אותך ומצפה לראות הכיצד תגיב ואיך תנהג... אם תסתכל על כל דבר שקורה לך בצורה הזו, יהיה לך יותר קל ולא תכעס בכלל".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"א אלול ה'תשע"ו

 

אם תבער מקרבך, מעצמך, את הרע – אזי ישמעוך אחרים לכשתטיף להם דברי-מוסר. אבל כל עוד הרע מצוי בקרבך, לא ישמעו אחרים את דבריך (פרח לבנון(.

    בעל ה"תולדות יעקב יוסף" מפרש בדרך הלצה "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" הייתכן דבר כזה? אלא שהסיבה היא כי האיש הזה, שיש לו בן סורר ומורה הוא עצמו "איננו שומע בקול אביו" איננו שומע בקול אביו שבשמים, ועל כן יש לו בן כזה.

     בתולדות אדם הביא: "מעקה" ראשי תיבות ה'רהורי ע'בירה ק'שים מ'עבירה. מוחו של אדם, שהוא המקום הגבוה ביותר בגופו, נקרא "גג". עליך לשמור על מוחך מפני הרהורי עבירה.

     ״והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו״ (דברים כא,טז). איזהו רכוש בר-קיימא שאדם מנחיל לבניו? – ״את אשר יהיה לו״, הרכוש שעמל עליו בעצמו, ובא לו מיגיע כפיו. לעומת זה, רכוש שנצבר בדרכים לא כשרות, עליו נאמר (ירמיה ז,יא) ״עושה עושר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו״.(כלי חמדה)

התפילה של הדוב (מעיין השבוע).

     באחד הכפרים התגורר יהודי, שחכר מהפריץ את הפונדק. פעם, בבוקר השכם, הלך הפריץ לשוח בכפרו וראה את היהודי מבעד לחלון, עטוף בטליתו ועומד בתפילה. מצא המחזה חן בעיניו. המתין לו עד שסיים תפילתו, ואמר לו : "שמע נא, מושקה. הנה רכשתי מהצוענים דוב מלומד. הוא יודע לפזז ולכרכר ולרקוד, אך כל זה אינו משביע את רצוני. אין בכך כל חידוש. בחודש הבא עורך אני מסיבה לחבריי הפריצים, ולכל אחד מהם יש בחצרו דוב היודע לרקוד ולמחוא כף. חפץ אני להתפאר בפניהם שהדוב שלי הוא מיוחד ומלומד, רצוני שהדוב יידע להתפלל כמותך!"  חשכו עיניו של היהודי: "ריבונו של עולם, מי שמע כזאת? דוב, מתפלל?!"  והפריץ באחת: "אם תוך שבועיים ימים לא ילמד ממך להתפלל כהלכה, תגורשו אתה וכל בני ביתך ממעונכם בחוסר כל, לאחר שתספגו מכות נאמנות!"  לא הייתה ליהודי ברירה. הלך עם הפריץ לאחוזתו וחזר עם דוב קשור בשלשלת...  חשב וחשב, ומצא עצה.

     נטל ספר ענק שדפיו עבים, ומשח את הדפים בדבש. הדוב, לקקן מטבעו. ליקק את הדבש עד תום, והפך בכפו את הדף. ליקק שוב, והפך עוד דף. כך דפדף בכל הספר, מכריכה לכריכה . חזר על כך היהודי גם ביום השני והשלישי, והדוב שש ועלז. בכל יום חיכה למנת הדבש, והיה מלקק ומלחך דפי "הסידור" ברעבתנות.  כך עברו שבועיים ימים, והיהודי הוזמן לטירת הפריץ. אחז בשרשרת הדוב בידו האחת, ובאמתחתו ביד השנייה.  התייצב בטרקלין הפריץ, והוציא מהאמתחת סדין במקום טלית. עטה בה את הדוב, והפריץ מתמוגג. הוציא את הספר הענק במקום סידור, אבל הפעם לא היה בו דבש.  מיהר הדוב ופתח את ה"סידור" בלהיטות, קרב אליו ראשו, ונהם באכזבה. דפדף לדף הבא, אבל גם הוא יבש היה כעץ. נהם בשנית, מאוכזב, ודיפדפף לדף השלישי. כך היה מדפדף ונוהם, מדפדף ונוהם, ובתוך רגע קט הגיע לכריכה השנייה. נהם נהימה גדולה וסגר את הספר בטפיחה. הפנה גבו באכזבה גלויה. זרחו פניו של היהודי: "ובכן, מה תאמר לדוב המתפלל, אדוני?"  קדרו פני הפריץ, ואמר: "אבל הוא רק נהם, ודפדף בכזו מהירות, אין זו תפילה!" " מה תאמר, אדוני!" מחה היהודי, "יכול אני להעיד שפעם הזדמנתי לבית הכנסת בעיר הגדולה, וראיתי שהכול באים בשעריו, נוהמים קצרות ומסיימים תפילתם כהרף עין"... ואם כך נראית התפילה, אפשר לשער מה מידת יראת השמים... הבה נתעלה, הן ביראת השמים – והן בתפילה!... 

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י' אלול ה'תשע"ו

 

האדמו"ר מאוסטרובצה זצ"ל היה אצל הרב ממזריטש והשמיע באוזניו פלפול חריף כדרכו. אמר הרב ממזריטש הרבי הוא גברא רבה. אמר הרבי: כשרוצה הגמרא להוכיח גדולתם ומעלתם של חכמים היא מביאה את הפסוק "ארבעים יכנו לא יוסיף" שחז"ל דרשו שהכוונה לשלושים ותשעה. ולכאורה, מדוע לא מביאים ראיה לכך מפסוק שנאמר לפני כן (ויקרא כג, טז): "תספרו חמישים יום", שגם בו דרשו חז"ל שהכוונה רק לארבעים ותשעה יום? מכאן ראיה שהיכולת לומר פלפול אינה מוכיחה כי אתה אדם גדול. מי שיכול להפחית מכה אחת מיהודי – זה אדם גדול! .

     הגמרא במסכת ברכות מביאה סתירה בין פסוק שלא יומתו אבות על בנים,  לפסוק (דברים ה, ט) פוקד עוון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים, ומתרצת שהפסוק ש"לא יומתו אבות על בנים" זהו כשאין הבנים אוחזים מעשי אבותיהם בידיהם, והפסוק של "פוקד עון אבות על בנים" מדובר כשאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם.

     הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע היה אומר: "ואתה עייף ויגע" - יכול אדם להיות עייף ויגע מתעניות וסיגופים, ועם זאת ואף על פי כן - "ולא ירא א-להים"...

     הרמב"ם אומר כי אין שמחה גדולה יותר מהנקמה...

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" [ח, י]. כוח הברכה.  (ניצוצות)

     כמנהגם מדי שנה בשנה התארגנו האברכים ליציאה לכפר הסמוך, שם ממוקמת חווה לגידול דגים ואשר בה ירכשו את הדגים הנחוצים לחג הפסח הקרב ובא. זה היה מנהגם מזה כמה שנים של כמה מבני הקהילה החרדית בציריך שבשוויץ. מטעמים של זהירות מחשש חמץ, נהגו לצאת לחווה שם הוצאו הדגים מהמים לעיניהם, כשהם משגיחים בשבע עיניים לבל ישתרבב בהם חלילה פירור של חמץ.  בעלי החווה, זוג גויים שוויצרי, קידמו את פניהם בשמחה. במשך השנים הפכה הרכישה למסורת, והם מצידם – על אף שלא הבינו מה גורם לבני אדם לנסוע מרחק של קילומטרים בכדי לרכוש דגים – עשו כמיטב יכולתם בכדי להשביע את רצון לקוחותיהם. הרשת שוקעה במים, עלתה וירדה, כשבכל פעם היא מעלה עמה שלל ממעמקי הבריכה.

     תוך כדי, הבחין ר' חנוך, אחד מבני הקבוצה, בעצי שזיפים שגדלו בסמוך. על גבי ענפי העץ נראו הפירות שזה עתה הנצו, קטנטנים וירקרקים, ואז נזכר: חודש ניסן עתה, יש לברך ברכת האילנות... 'מצווה הבאה לידך – אל תחמיצנה', הרהר, וממחשבה למעשה: מיד נעמד, חגר עצמו באבנטו, היטיב כובעו וברך את הברכה: 'שלא חיסר בעולמו דבר וברא בו בריות טובות ואילנות טובות, ליהנות בהם בני אדם...'  עוד המילים על שפתיו והוא מבחין בזוג עיניים הנעוצות בו. הגויה סקרה את מעשיו בחשדנות. סוף סוף, לא בכל יום היא נתקלת באדם המשוחח עם העצים... 'מה עשית כאן ליד העץ', שאלה, ומה מלמלת ?' 'לא משהו מיוחד', השיב בסתמיות, 'ברכתי את העץ והתפללתי על פירותיו'. הגויה משכה בכתפיה, חזרה לעסוק בעטיפת הדגים וסידורם בתבניות הפלסטיק. אף הוא מיהר אל הרכב, שנהגו כבר החל מגלה סימני חוסר סבלנות עקב השעה המאוחרת.

     כמה חודשים אחרי, והנה מגיעה חבילה לביתו של חנוך. מסיר את העטיפה ומגלה סלסלה של שזיפים נאים ואדמדמים, תאווה לעיניים. השולחת היא בעלת חוות הדגים מהכפר הסמוך. ' השנה' היא מספרת במכתב המצורף 'פקד גל קור את האזור וכל עצי השזיפים נפגעו קשות. מכל עצי הפרי שלנו לא קטפנו ולו פרי אחד, פרט לעץ אחד שדווקא פירותיו לא נפגעו ללא כל הסבר הגיוני. הוא הצמיח פירות נאים ומובחרים, בניגוד גמור לכל חבריו למטע...' ' זהו העץ שאתה ברכת אותו, רבאיי, בעת ביקורך בחווה בחודשי האביב. זו הסיבה שאנו שולחים את הפירות ומבקשים בכך להביע לך תודה על ברכת העץ...'

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט' אלול ה'תשע"ו

 

 "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו,  כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל,  הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה"..., (הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד)

     בני האדם מתפללים "והערב נא ה' א-לוקינו את דברי תורתך בפינו... והאר עינינו בתורתך" ומיד הם פונים לעסקיהם ...  ונשאלת השאלה: ואיך יעריב ה' לך את תורתו אם אתה בכלל אינך לומד? ויאיר את עיניך? 

     העיקר הוא לבטוח בה' שישלח לנו את ישועתו במהרה, בדרך ובצורה שהוא יתברך רואה לנכון. 

     חז"ל אומרים: "טוב אחת בצער - ממאה שלא בצער". כלומר טובה מצווה אחת, לימוד תורה אחד, שאדם מצטער בו - יותר ממאה אחרים קלים יותר. מי שטרח והתייגע בעמל המצוות בוודאי יהיה שכרו רב עצום לפי הצער שחווה בקיומן...

יום צום באמצע השנה (הרב יחזקאל שובקס)

     ראשון הוא התעורר, לאחריו התעוררה רעייתו. הם התבוננו בבהלה מסביבם. הכל היה מוצף באור חזק. מבחוץ נשמעה המולת ילדים. האם השמש זרחה היום מוקדם מאשר בכל יום?  קשה לחשוב כך.  האפשרות השנייה מפחידה הרבה יותר. האם ייתכן שהתעוררו היום מאוחר? אוי ואבוי, עשרים שנה לא קרה להם דבר כזה.  מלבד ביום השבת, שישה ימים בשבוע הם מתעוררים מוקדם בבוקר עוד לפני עליית כוכב השחר.  לאחר ההלם התיישבו שניהם ליד השולחן לדיון רציני בעל משקל.

     ילד בן אחד עשר היה אליאב כאשר ביקש מאביו שיקנה לו בגד דומה לשמלתו של הילד השכן המצרי. אביו נבהל לשמע הבקשה. " הלא תדע - הגיב האב בחרדה - אנו היהודים איננו מתלבשים כמו הגויים. זה דבר חמור מאוד!"  אבל אליאב היה עקשן, הוא המשיך להפציר באביו בכל עת מצוא. אביו שהיה חלש אופי יותר ממנו, נעתר לו בסוף, אבל בתנאי קודם למעשה, לאמר: "מותר לך ללבוש את הבגד בבית, גם בחצר האחורית, אבל בתנאי שאף אחד מבין אחינו היהודים לא יראה אותך הולך עם הבגד הגויי הזה" . באחד הימים שמע אביו כיצד אליאב מדבר עם שכנו בשפה המקומית. הוא נחרד. "מה קורה איתך, אליאב? זו שפת הגויים! אנו שומרים על טוהר הלשון". אליאב פחות נבהל מאשר אביו. " אבא! אף אחד לא שומע אותנו מדברים". האב לא היה שבע רצון, אבל בסוף פלט משפט בסגנון: "היזהר היטב שאף אחד מבין אחינו היהודים לא ישמע אותך משוחח בידידות עם חברך המצרי" . כאשר גדל והיה לבן עשרים נשא אישה צעירה וכשרה. בחודשיים הראשונים לא הכירה אותו כלל. כלפי חוץ נראה ירא וחרד על כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה במעמד הר סיני, אבל באחד הימים ראתה אותו אוכל חתיכת בשר שלא הופרש ממנה גיד הנשה. היא נחרדה מן המראה. אבל הוא הרגיעה מיד: "אלו דברים שלעולם לא אעשה אותם בחוץ". היא לא הבינה את הדבר.  אין 'בחוץ' ואין 'בפנים', הרי מלוא כל הארץ כבודו.  היא לא הבינה, אבל השנים עשו את שלהן.

     באחד הימים יצא קול במחנה: מחפשים דיינים אשר ישבו על מדין לימינו של משה וישפטו את העם.  אליאב הציע את עצמו. לפי דעתו ולפי דעת שכניו וחבריו הוא בהחלט עונה על כל הקריטריונים הנדרשים: "אנשי חיל, יראי א-לוקים, אנשי אמת, שונאי בצע". בדינים ובמשפטים שלט היטב,  וגם יראתו קודמת לחוכמתו. במהרה נבחר לשמש כאחד מ 'שרי המאות' - תפקיד מכובד למדי.  רק שני אנשים בעולם, הוא ורעייתו, הכירו את הסוד.

     מה שהעיב עליהן כל השנים הייתה פרשת המן. לא הפרשה בתורה אלא הפרשה הקשה התלויה במן. אותו לחם מן השמים הרי נשלח לכל אחד מעם ישראל לפי דרגתו הרוחנית. יראי הא-לוקים והצדיקים הנשגבים זכו שהמן נפל קרוב לפתח אוהלם מבלי שיצטרכו לטרוח כלל. האנשים הפשוטים בעם, אשר הקפידו ודקדקו על כל תג ותג בתורה, זכו שהמן נפל מן השמים במרחק כמה אמות, בטרחה קלה יצאו ולקטו את המן. אבל הרשעים ופושעי ישראל לא זכו, ואצלם היה המן נופל במרחק רב מאוד,  כדי שיצטרכו לשרך רגליהם מדי בוקר בבוקרו ללקט את המן ולהביאו הביתה.  אליאב היה שייך לקבוצה האחרונה.  זה יכול לכאורה להיות תחילת הסוף שלו, אבל הוא התחכם על כך.  מדי בוקר היה מתעורר מוקדם בטרם עלות השחר, מתלבש ומתארגן ויוצא לדרך. מסביב שררה דממה, המחנה כולו שקוע היה בתרדמה עמוקה. שום זיז לא נשמע. בצעדים שקטים היה צועד צעד אחר צעד עד למרחק רב מביתו. שם היה יושב וממתין לנפילת המן. לאחר מכן היה מלקט הכל לתוך תרמיל גדול של עור. וכך נשרך בדרכו חזרה לביתו עם התרמיל על שכמו. במרחק קצר ממש מן הבית היה שופך את תכולת התרמיל כולו.  בבוקר כאשר השכנים קמו ללקט את המן הבחינו כיצד המן מונח קרוב מאוד לפתח ביתו של אליאב, והיו מרכינים ראשם ביראת הכבוד. הם חשו זכות גדולה שזכו להתגורר סמוך ונראה לביתו של צדיק נשגב כל כך.  באמצע היום אף היו מגיעים ליטול עצתו ולקבל ברכתו, והיו בטוחים שכל מילה ומילה אשר יוצאת מפיו, הרי הוא בבחינת 'שכינה מדברת מתוך גרונו '. במהלך עשרים השנה שחלפו היו כמה תקריות קשות. כמו, למשל,  כאשר תוך כדי צעידת במחנה ותרמיל המן על שכמו, הבחין לפתע כיצד עמוד הענן מתרומם כלפי מעלה. היה ברור שתוך שעה קלה יישמעו החצוצרות במחנה ואלו יעירו את כל תושביו. במהרה פתח במרוצה מהירה כאשר תרמילו מוסתר מתחת לשמלתו. כמה משכניו ראוהו רץ במהירות במחנה, ואלו נטו לחשוב שהוא חוזר כעת מלימוד לילי עם משה רבנו בעצמו.  אבל מה שקרה היום, עוד לא קרה להם מעולם. הם התעוררו מאוחר. כל השכנים כבר מסתובבים בחוץ, והמן שלו עדיין מחכה במקום נפילתו מן השמים . מה עושים כעת?  הרי ברגע שייצא ללקט את המן יראוהו כולם בבושתו. אוי לאותה חרפה ואוי לאותה כלימה.  בסופו של דבר נפלה ההחלטה המשותפת: היום לא מלקטים את המן! המשמעות של ההחלטה, כמוה כהכרזה על צום. אם אין מן אין אוכל, כי הרי לעולם אי אפשר היה לשמר את המן של יום האתמול. היה שווה להם לצום, אבל העיקר לשמור על הכבוד המדומה.

     נאמר בפרשתנו: "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" . שואלים המפרשים, אם האכילך את המן אם כך לא הרעיבך?  הכיצד מסתדר המשך הפסוק עם תחילתו?  מליצי המליצות היו מפרשים אותו כך: כן, כן, גם אוכלי המן נאלצו לפעמים לצום, בעיקר אלו מן הסוג של אליאב.

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ח' אלול ה'תשע"ו

 

אובדן דרך מתחיל באובדן מטרה.

     ''אין נועלים את הדלת מפני הגנבים“, שהרי אלו יודעים לפרוץ גם דלתות נעולות. את הדלת נועלים כדי לא להעמיד במבחן אנשים הגונים...

     המהנה תלמיד חכם מנכסיו - מתכפרים לו כל עוונותיו, וזוכה לתחיית המתים; ולעתיד לבוא יפקח ה' את עיניו וידע גם הוא את התורה, ויזכה לשבת בישיבה של מעלה.

     חכמינו ז"ל אמרו שהאוכל פת במלח ושותה משקה בשחרית, ניצול משמונים ושלושה מיני מחלות. ויש שכתבו שמעלה זו של פת שחרית קיימת גם בפת הבאה בכיסנין.

"ְוָזַכְרָת את ה' אלוקיך כַֹּי הוא הנותן לך כוח לֲעשֹּותָ חָיִּל (ח, יח(  [ע"פ מעשה נחמיה'[

     ר' יואל היה אחד מעשירי גליציה בימים שקודם מלחמת העולם הראשונה. עסקיו המסועפים חצו גבולות, והוא קיבל לביצוע מיזמים ממשלתיים גדולים. אך עושרו הרב, לא פגע ביראת השמים שלו ובנדיבות ליבו. ביתו היה פתוח לרווחה לעניים ולנזקקים, והוא העניק לכל פונה תרומה נכבדה.  הכול ידעו כי יחס מיוחד מעניק האיש לצאצאיו של 'היהודי הקדוש', רבי יעקב-יצחק מפשיסחה. כל אימת שבא אליו אחד מבני משפחתו של הצדיק, היה מקבל את פניו בהתרגשות ובסבר פנים יפות, מכבדו ככל יכולתו ומעניק לו נדבה גדולה מן הרגיל. איש לא ידע את סיבת הדבר.

     פעם אחת, בהיותו זקן מופלג, סיפר העשיר מה גרם לו לנהוג כך: נולדתי בעיר טרנוב שבגליציה. בהיותי ילד רך נפטר אבי, ונותרתי לבדי עם אימי. היא עשתה ככל יכולתה כדי להביא לחם לביתה, ולאפשר לי ללמוד תורה. אך הצרות לא עזבו אותנו. חליתי במחלה קשה. רזיתי מיום ליום עד שנשאר ממני צל אדם בלבד. אימי לקחה אותי לטובי הרופאים, והללו לא מצאו תרופה למחלתי. לאימי כבר לא נותר כסף להמשך הדרישה ברופאים. ידידי המשפחה ועסקנים נחלצו לעזרתנו. הם הביאו רופא גדול מברלין. הוא בדק אותי ונתן לי כמה תרופות, אולם הכול היה ללא הועיל.  דעכתי מיום ליום, ואימי התהלכה שבורה ורצוצה. 

     יום אחד נודע כי צדיק בא לעיר - רבי נחמיה מביכוב, בנו של 'היהודי הקדוש'. אף שמשפחתנו לא נמנתה עם החסידים, החליטה אימי לקחתני אל הצדיק כדי שיברכני.  לא היה בכוחי ללכת, ואימי נשאה אותי בזרועותיה . הגענו אל הבית שבו התאכסן הצדיק, ובדיוק באותה שעה סעד הצדיק את ליבו. אימי ישבה בצד, עיניה זולגות דמעות,  ואני על ברכיה.  פתאום נשא הרבי את עיניו והביט בנו. "הבא אליי את הילד", הורה למשרתו. הרבי הושיב אותי לצידו, ליטף בחיבה את לחיי, וקירב אליי את צלחתו. "אכול, ותהיה לך רפואה שלמה", אמר בחום. האכילה הייתה קשה לי, אבל עשיתי מאמץ וטעמתי מהצלחת. כשסיימתי הורה לי הצדיק לטעום שוב, ובירכני: "אכול, ותהיה לך אריכות ימים". לאחר מכן הורה לי לאכול בשלישית ובירכני: "אכול, ותהיה לך עשירות גדולה" . מאותו יום, התחלתי להתחזק ולהתאושש עד שהמחלה נעלמה כלא הייתה. לאושרה של אימי לא היה קץ. חזרתי ללימודיי, ובבוא העת הקמתי בית בישראל.

     כדי לפרנס את משפחתי נעשיתי רוכל נודד. בנדודיי, הייתי עובר הלוך ושוב את הגבול שבין גליציה לפולין, והיה לי מסלול קבוע שהסתיים בעיר לובלין. שם, בלובלין, פגשתי איש אצולה נכבד. מצאתי חן בעיניו והוא ביקש ממני לבצע בעבורו משימות מסוימות. ברבות הימים התיידדנו. הוא ידע שאבצע את המשימות בצורה הטובה ביותר, וגם גמל לי על טרחתי ביד נדיבה.  יום אחד, בבואי אליו, הזמין אותי לשבת ואמר: "הממשלה יוצאת עכשיו במכרז לבניית שלושה סכרים על נהר הוויסלה. אני חושב שכדאי לך לגשת למכרז לבניית שלושת הסכרים". פרצתי בצחוק: 'מה לי, רוכל פשוט, ולמפעל אדיר שכזה'?! אולם האיש היה רציני לגמרי. "שמע לי", אמר. "גש למכרז והתמודד לפחות על בניית סכר אחד. זו הזדמנות פז!

     הבטתי בו באי־אמון. "אבל אין לי אפילו דמי ההשתתפות במכרז, ובוודאי אין ברשותי כסף לביצוע העבודות עצמן", אמרתי.  האיש היה מוכן לתגובה מעין זו. "ראה", אמר, "יש לי בבנק כסף מזומן שאינני זקוק לו עכשיו. אני מעביר אותו על שמך, וכך תוכל להפקיד מיד את דמי ההשתתפות והעירבון,  כשתזכה במכרז, הספקים יתנו לך בהקפה את חומרי הגלם,  עד שתקבל את הכסף מהממשלה". העניין עדיין נראה לי מוזר ותמוה, אבל החלטתי להיענות להצעתו. ניגשתי למכרז, ולתדהמתי זכיתי בבניית שלושת הסכרים!  ברגע אחד, נהפכתי מרוכל פשוט לקבלן ענק, הבונה את אחד המיזמים הממשלתיים הגדולים ביותר. ואכן, כפי שצפה ידידי כן היה. הספקים וקבלני המשנה שיחרו לפתחי, והציעו לי תנאי תשלום מעולים ובלבד שאעבוד איתם. כך יכולתי לנהל את המיזמים האדירים בהצלחה, לשביעות רצונה של הממשלה.  מבניית הסכרים האלה, התעשרתי עושר רב. מובן שהחזרתי לאיש האצולה את חובי, ומכאן והלאה עשינו עסקים רבים יחד, כשהוא מגייס את קשריו לטובתי.

     ברבות השנים, התרחבו עסקיי לתחומים רבים, והקב"ה שלח את ברכתו במעשי ידיי, עד שנעשיתי אחד מעשירי הארץ. אולם אינני שוכח לרגע שלא כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, אלא זו הברכה המיוחדת שבירכני הצדיק רבי נחמיה בסייעתא דמיא שבכל הצלחותיי. גם שתי הברכות האחרות שבירכני התקיימו במלואן. זכיתי לבריאות טובה ולאריכות ימים, ואני רווה רוב נחת מילדיי ומנכדיי. עכשיו מבינים אתם מדוע אני רוחש חיבה גדולה ומיוחדת לצאצאי 'היהודי הקדוש' מפשיסחה ! סיים העשיר את סיפורו, שהותיר את כל הנוכחים פעורי פה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/