אמרי שפר י"ז חשון ה'תשע"ו

 ''אין נס גדול מקיומו הפלאי של עם ישראל בגלות זה כאלפים שנה, כבשה בין שבעים זאבים העוטים עליה לטרפה, כי בהתבונני בנפלאות אלה, גדלו אצלי יותר מכל ניסים ונפלאות שעשה ה' יתברך לאבותינו במצרים, ובמדבר, ובארץ ישראל!" (כתב היעב"ץ בהקדמת סידורו "בית יעקב")

     אם אבדה לאדם אבדה יאמר: ''אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם". מן הכא: ויפקח אלקים את עיניה".

     "בבואי להקים ולפתוח בית חולים חדש לאוכלוסייה הרחבה, שואף אני לא רק שיקפידו בו הקפדה מלאה על שמירת שבת וכשרות, ולא רק שיעסיקו בו רופאים מעולים ממדרגה ראשונה,  אלא גם ובעיקר שכל העובדים פה יהיו בעלי לב יהודי חם ! שיאהבו את החולה! שמטרתם הבלעדית תהיה   ריפוי החולה ולא ריפוי המחלה " .( הרבי מצאנז -קלויזנבורג זצ ” ל)

     מדע, זה להתעמק ולחקור דברים בלתי מובנים.

     מהו יהודי ’: יהודי, בעצם, הוא גם שכינה. חלק אלוק ממעל בקרבו. וכאשר הנך מכניס אותו תחת אוהלך, הרי שגם כיבדת את האדם הגופני וגם כיבדת את השכינה שבו.

     מי שזכה לראות צדיק, ובפרט מי שזכה לדבר עמו, אור מקיף זה יכול לפעול ישועות בקרב האיש ההוא ובני ביתו. ואם לפעמים הגילוי הזה יתמהמה, חכה לו . (הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

     "מי שצר לו ולא קורא אל ה' להושיעו,  ביטל עשה ועונשו גדול מאד , שהוא כמסיר השגחת השם מעליו". (החינוך)

     מצאנו בצדיקים גדולים שלא ראו את מה שלא רצו לראות ולא שמעו את מה שלא רצו לשמוע. זאת מפני התנגדותה של הנפש הא-לוקית לראות ולשמוע דברים שאינם ראויים לה.

אשת החסד מירושלים “... )הרב ירמיהו רלב“ג, ”עשות חסד“, עמודים קכ“ה-קכ“ו(

     זקנה אחת הייתה בירושלים. צדקת וחכמה הייתה, והייתה בוחרת לה מצוות שאין להן דורשים. כשהייתה בעלת נכסים - עשתה חסד בממונה: צדקה בסתר, חסד בצנעה, ואין אדם יודע במה עוסקת, אבל הכול יודעים שהיא בעלת מעשים, או שמבקרת חולים, או שמכנסת ילדי ישראל לחלק להם מגדנות, כדי לענות ”אמן“ על ברכתם.  לאחר שהזקנה מסרה כספה לעמותה של גמ"ח, ולא נשתייר לה מכספה אלא כדי מזונותיה, התחילה עושה חסד בגופה. מהלכת היא בסמטאות ירושלים, חגורה בסינר ארוך, מקושט בשני כיסים, כיס אחד מימין וכיס שני משמאל. סדור תפלה בידה ושפתיה נעות ודובבות פסוקי תהלים.

     ומה חסד בחרה לעשות בגופה הכפוף? - מהלכת היא בשווקים וברחובות וכונסת ”שמות“ הפזורים על הארץ ומצילתן מן הביזיון, ועושה חסד עם השמות הקדושים הבלועים בין ה“שמות“ הקרועים. את ה“שמות“ הקרועים היא כונסת לכיס הימני שבסינרה. והכיס השני מה שימש לה? - בכיס זה היא כונסת כל קליפה של פרי או ירק, או שברי זכוכית, או כל מכשול הזרוק ברשות הרבים, ושבני אדם עשויים להיתקל בהם. והיא - הזקנה - מרימה מן הארץ ומניחה אותן לכיס השמאלי שבסינרה, כדי שלא יכשלו בהן בני-אדם, ולא יחליקו התינוקות במרוצתן ויינזקו. את ה“שמות“ היתה גונזת בגניזה שבתחתית הבימה אשר עליה מניחים את ספר התורה כדי לקרוא בו, ואת הקליפות והמכשולים הזרוקים, היתה מוליכה למקום שאין בני-אדם מצויים שם. זקנה זו האריכה ימים, וקודם שנפטרה לבית עולמה, עלתה לבית-הדין אשר בחורבת רבי יהודה החסיד ובקשה לכתוב לה צוואתה. והיו תמהים: מה יש לה לצוות? שמא אוצר מצאה? כתבו לה, ולא הרבו לכתוב, שלא שאלה אלא בקשה אחת: לאחר אריכות ימיה, כשתחזיר נשמתה לגנזי מרומים - ישתמשו בסינר שלה המקושט בשני כיסים, כתכריכים לגופה. הוא שימש לה בחיים והוא ישמש לה לאחר פטירתה... וכתבו, וחתמו ושלחו את צוואתה ל“חברה קדישא“.

     לא עברו ימים רבים, ונפטרה מתוך זקנה. הלכו אנשי ירושלים אחרי מיטתה וסיפרו בשבחה, ואב בית הדין הספיד אותה והקריא את צוואתה... לאחר ימים הופיעה בחלום לפני אב בית-הדין וספרה לו: ”בעלמא דקשוט שקלו לה זכיותיה ושקלו את הכיסים במאזנים של פז. והיה כיס של שמאל, שהיה משמש להסיר מכשול - מכריע את הכל לחיי העולם הבא. 

חסד - הצלת חיים!

     סיפר אברך ששמע את הסיפור מבעלת המעשה: שתי נשים נהגו לחלק מדי שבוע מצרכים לעשרים משפחות.  הן היו אוספות ממכרים ומחנויות מזון מצרכים מדי שבוע בשבוע ולקראת שבת היו מחלקות אותם על פי רשימה מסודרת לעשרים המשפחות.

     באחת הפעמים, לאחר שחילקו 19 חבילות.  אמרה אחת הנשים לחברתה: "אני עייפה,  אין לי יותר כוחות.  אני לא מסוגלת ללכת ברגל ולמסור את המנה האחרונה. ב"ה זכינו , משפחה האחרונה לא תמות מרעב והיא בוודאי תסתדר.  פשוט אין לי כבר כוחות!" חברתה חשה מועקה פנימית בליבה . היא דמיינה כיצד האישה הנזקקת האחרונה ברשימה ממתינה בקוצר רוח שיגיעו אליה ומי יודע אם היא תסתדר.  ולא רק זאת אלא עגמת הנפש שתיגרם לה על שלא הגיעו אליה. בוודאי ובוודאי תצער אותה לקראת שבת.

"     את מוכרחה לאזור כוח . אני לא יכולה לחזור לביתי ללא המנה האחרונה.  בואי, אזרי כוח ויחד נעשה את המצוה בשלימות.  בלי חלוקת המנה האחרונה מי יודע איזו עוגמת נפש תהיה למשפחה הזאת,  והצער שנגרם לה אף אינו שווה את כל 19 המנות שחילקנו! אני מתחננת אלייך,  אנא בואי".

מילים אלו שיכנעו את חברתה להמשיך ולחלק את המנה העשרים. לאחר חלוקת המנה האחרונה שבו לבתיהן בגילה ובשמחה על כך שגם השבוע זכו לשמח את המשפחות.

     לקראת ערב בביתה של האישה ששידלה לסיים את המצווה נשמעו קולות משונים מחדר האמבטיה: "אמא! אמא! הצילו! הצילו!" זעקות שבר נשמעו ואט־אט הקול הלך ונחלש: "א...מ...א א...מ...א א...נ...י ל...א י...כ...ו...ל י...ו...ת...ר!". האם רצה לאמבטיה והנה שוד ושבר.  בנה הקטן הוכנס לתוך המייבש כביסה! אחותו סגרה עליו את הדלת והוא הסתובב שם במקום הבגדים. שערותיו נתלשו בסיבובים ובנס הוא ניצל! האם שרצה בבהלה כמעט שלא יכלה אף היא לפתוח את הדלת של המייבש ולהצילו מרוב ההלם שאחז בה , אך מהר התעשתה,  פתחה את הדלת והוציאה את בנה החבול.

     סיפרה האם שתוך כדי הצעקות והריצה לחדר האמבטיה , נגלתה לפניה דמות האישה שקיבלה את המנה העשרים . היא חשה שהיא "רצה" יחד איתה לחדר האמבטיה ו"משכה איתה" את הבן.

"ריבונו של עולם ! הבנתי!" -  בכי חנוק מדמעות שטף את פניה. - " אני מבטיחה לך,  רבונו של עולם, שעד סוף חיי אחלק את המצרכים עד המנה האחרונה.

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il