אומר
היה "היהודי" ז"ל מפשיסחא: מיום שנברא האדם הוא עמל למען בניו
וכאשר יגדלו בניו גם הם עמלים בשביל בניהם וכך הלאה... וכך עובדים הם כבר אלפי
שנים בשביל הבנים! ועל כן קשה לי! היכן הוא אותו הבן
המאושר שלמענו אנו עמלים אלפי שנים?!
אמונה פירושו לראות את האור בלבך, בזמן
שכל מה שעיניך רואות זה החושך.
" ֲהֵבל הָבִלים הכּל
ָהֶבל". אחד הפירושים הנפלאים הוא, אין העולם מתקיים אלא בזכות הבל פיהם של
תינוקות של בית רבן, כשאנחנו מביטים בעיניים מבוגרות, הכל נראה כמו הבל, כמו כלום. במה יש
לשמוח. אבל הבל פיהם של הילדים האלה, שיתפללו וילמדו תורה מתוך החושך הנורא, הוא
הכול; הכול – הֶבל. הוא הכוח הגדול.
טעם שהתפילות של שבת כל תפילה בנוסח אחר, לפי ששבת נקראת "כלה" לכך
תיקנו מה שנהגו בכלה, מתחילה הוא מקדש אותה, וזהו "אתה קידשת", ואח״כ נותן
לה מתנות, וזהו ''ישמח משה במתנת חלקו'', ואח״כ נותן לה תוספות כתובה זהו תפלת
מוסף ואח״כ הייחוד וזהו "אתה אחד" (איגרת הטיול)
"ויעתר לו ה'" (אור דניאל).
בעיר אוסודאה התכנסו התושבים להניח אבן פינה לבית הכנסת. בראש החוגגים עמד הרב
המקומי, שהיה ידוע כצדיק וקדוש, ברגע מסוים הכריז, כי מי שמעוניין לצקת ראשון את
אבן הפינה לבית הכנסת, ישקול זהב למימון הבניה כמשקל האבן שייצקו. בקהל השתררה
דממה, אך מיד יצא מהשורות יהודי מכפר סמוך, הידוע בעושרו, הוא נטל את העט לידיו,
וכסוחר לא שכח את העסקה ומיד שלשל לידי הרב את הסכום.
נדיבות ליבו של האיש השפיעה על הנאספים, מיד החלו עולות ומגיעות עוד תרומות לקרן
הבניין. הרב התרגש מאד ואמר לתורם הראשון: "אם יש בלבך משאלה מסוימת אמור
אותה עכשיו, זו שעת רצון". דמעה בצבצה בזווית עינו של הגביר, והפכה עד מהרה
לשטף דמעות. אכן, משאלה אחת הייתה לו ליהודי שהיה כבר בגיל העמידה. אמנם עשיר גדול
הוא ומבורך בנכסים, אולם בן אין לו. "אוי"!, קרא בקול חנוק, "לו
תוכל, רבי, לברכני שייוולד לי בן". פני הרב הרצינו, האווירה שהייתה כה שמחה
ומרוממת, הפכה לפתע למתוחה וקשה. ניכר היה שלמשאלה כזו לא ציפה הרב. "היכנס
נא אלי בעוד שלשה ימים", אמר, "ואודיע לך מה עליך לעשות כדי שתתמלא
בקשתך".
בלב ממלא תקווה נכנס הגביר לבית הרב במועד שנקבע. "בקשתך תתמלא רק בשלושה תנאים",
קבע הרב. ליבו של היהודי פרפר בקרבו, אף כי בלבו חשב שהוא מוכן לכל אשר יתנה עמו
הרב, למרות הכול התנאים שהציב הרב בפניו הכוהו בתדהמה: א) תרד מנכסיך, ב) כשתהיה
אשתך בהריון, תלך לעולמך, ג) לאחר הלידה תמות גם האישה". העשיר שכה עז היה
רצונו לזכות בבן, נותר עתה דומם ומחריש. הוא קם ויצא מן החדר בשקט, ראשו תפוס
בהרהורים. עליו להימלך באשתו, הוא לא יכול להחליט בעבורה בלי להתייעץ עמה. האישה
לא התלבטה לרגע, "לך אמור לרב כי מוכנה אני לקבל את כל התנאים". כששב
הגביר אל הרב, בירכו שבשנה הבאה יהיה לו בן, והוסיף: "הבן הזה שייוולד לאחר
פטירתך, עתיד להאיר את העולם כולו באור תורתו". הברכה עודדה את בני הזוג
וניחמה אותם.
התנאי הראשון התקיים מיד, מצב העסקים הלך והורע, הירידה הייתה תלולה מאד, תוך ימים
ספורים איבד הגביר המפורסם את כל הונו ונשאר חסר כל. חלפה תקופה קצרה והאישה הרתה,
כעבור זמן קצר נפטר בעלה, בדיוק כאשר אמר לו הרב. האישה נותרה לבדה, נושאת בקרבה
את הבן שיגדל יתום מהוריו. היא, שהייתה ידועה בכספי הצדקה שפיזרה, הייתה עכשיו
ענייה ונזקקת בעצמה, רק הידיעה כי בנה יאיר את העולם, הפיחה מעט שמחה בצערה הגדול
מנשוא. ימי ההיריון קרבו לקיצם והאישה התכוננה ללידה, היא החליטה שעליה לעבור
מהכפר אל העיר, שם יקל עליה להסתדר, שם ודאי תמצא מי שיעזור לה ויסעד אותה בלידתה.
היא הגיעה לעיר בחסות החשיכה, בושה הייתה במראה העלוב שלה, היא, שהייתה לבושה תמיד
מחלצות ועדויית תכשיטים, נכנסת לעיר בבגדים בלויים ובידיים ריקות, לחפש יהודים
טובים לחסות תחת קורתם.
האור שדלק בחלון בית האופה, הזמין אותה לדפוק בדלת. מי בא בשעה מאוחרת זו? תמהה
בעלת הבית,.כשניגשה לפתוח את הדלת, כשזיהתה את העומדת מולה תמיהתה הפכה לתדהמה.
הייתה זו הגברת רחל, האישה המכובדת שסעדה רבים ותמכה בכל נצרך, חזותה ענתה בה
שהתהפך עליה הגלגל. רחמיה של בעלת הבית, אידל שמה, נכמרו. "היכנסי נא",
הזמינה אותה בקול חם ונעים ובפנים מחייכות, המנסות להסתיר את רגשותיה. היא הבינה
שבמצבה זקוקה האישה לעזרה לטווח ארוך, ועם זאת לא ניסתה להתחמק, ברוחב ליבה
ובמידותיה הטובות הכניסה אותה לביתה.
הילד נולד למזל טוב בבית האופה, שם נערכה סעודת ברית המילה, ונקרא שמו בישראל
"שמואל". האופה ורעייתו טיפלו ביולדת וסייעו לה כאילו הייתה ביתם, וכן
טיפלו ברך הנולד במסירות. הילד הפליא עין את כל רואיו ביופיו, בעלי הבית נקשרו
אליו בעבותות אהבה, הם שיערו, שכשם שניחן ביופי ודאי שוכנת בו גם נשמה יפת מידות
כפי שהיה אביו עליו השלום.
בת קטנה הייתה לאופה, וכמנהג הימים ההם שידכו ההורים בין השניים. אם התינוק הסכימה
לכך בתנאי שהורי הילדה יגדלו את בנה, יטפלו בו ויחנכו אותו. שמואל היה בן ג'
חודשים כשאמו נפטרה, יתום היה אך לא חסר בית, משפחתו האומנת גידלה אותו כאילו היה
בנה ממש, ובבוא העת, כשהיה כבר גדול ומפורסם בתורה, נשא את בתם לאשה. כינויו נותר
לעולמים ה"מהרש"א" (מורנו הרב שמואל אידלש) על שם האשה שגידלה
אותו, והוא בעל הפירוש הידוע על הש"ס.
חוויית השבוע שלי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה