יום שלישי, 6 באוקטובר 2015

אמרי שפר כ"ג תשרי ה'תשע"ו




הרה"ק הגאון מוילנא אומר: ג' סיבות גורמות לאדם לבטל מן התורה: א. טרדות התאווה - שחושב שזהו עצם הטוב ולעולם יתקיימו בידו. ב שנמשך אחר דברים בטלים - וקשה לו לפרוש מהם. ג. שרוצה להשיג התורה ללא עמל ויגיעה, וכשרואה שאינו מוצא בה טעם - עוזבה..

     הרה"ק החפץ חיים אומר: אילו היו מספרים לנו, שנמצא חיבור מאת גבריאל המלאך כמה היינו משתוקקים לקרותו, והרי לפנינו חיבורו של ריבון העולמים, בכבודו ובעצמו

     "נהוג לחשוב שהשכחה הינה חסרון. אני סבור שהיא יתרון. לדעת לשכוח, פירושו להשתחרר מכל תלאות העבר" (רבי נחמן מברסלב)

     נהל את המלחמה עם אסטרטגיה נכונה. הכן תוכנית על מנת לדעת לאן אתה הולך.

והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבות לו, וכן תעשה לשמלתו" (כב, ג') (והגדת)
בפרשתנו לומדים אנו דיני מציאת אבידה "והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבות לו, וכן תעשה לשמלתו" מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים ויש לה תובעים חייב להחזיר אף כל שיש לו סימנים ויש לו תובעים חייב להחזיר אף כל שיש לו סימנים ויש לו תובעים חייב להחזיר (בבא מציעא כז ע"א) ומכאן למדנו ייאוש באבדה (תוס' שם), הן בדבר שאין בו סימן והן דבר שנאבד בעיר שרובה נכרים.
     ובעניין זה, אספר - היה לי חבר, יחד עברנו את כל מוראות המלחמה בסיביר ובמחנות הפליטים, שם נודע לו שנשאר לבדו בעולם וכל משפחתו עלתה באש הכבשנים. הוא נשבר לחלוטין, לא יכול היה להמשיך, איבד כל טעם בחייו אמרתי לו: "בוא נכנס אל ה"חזון איש", וסרב. מה יוכל לומר לו, במה ינחמו, האם ישיב את בני משפחתו לתחייה. שבר כלי היה לא הנחתי לו, ונכנסנו יחדו שמע ה"חזון איש", והורהו לשבת. ישב אמר לו: "הרי אתה בן ישיבה, אספר לך על דין תורה שבא לפני פוסק הדור רבי יצחק אלחנן זצ"ל.
     מעשה באברך ששקד על התורה, ואשתו פרנסה את הבית, סוחרת ממולחת הייתה קנתה סחורה מבוקשת בזול, בכסף מזומן, ומכרה אותה ברווח נאה יום אחד לקחה את צרור הכסף בידה ונסעה לעיר הגדולה ליום השוק. להפתעתה אבד ארנקה. חשך עליה עולמה, כל כספה היה בו. מיהרה אל הרב ובקשה שיכריז, שמי שמצא את הארנק יביאו אל הרב הגיע יהודי עני ואביון, וסיפר שמצאונתנה האישה סימניה אמר האיש אל הרב: "רבי, גם אני למדתי פעם בחיידר, ואני יודע את הדין שהמוצא מציאה בעיר שרובה נכרים הרי היא שלו, מפני שהבעלים מתייאשים. בת בוגרת לי ועלי להשיאה, ואני זקוק לכסף זה כאוויר לנשימה. כשמצאתיו, שמחתי: מציאה זימנו לי מן השמים הרב הכריז שיביאוה אליו, ובאתי. אבל הריני מודיע למעלתו: אם על פי דין הכסף שלי איני מוותר עליו'' !
     נבוך הרב. מצד אחד, הכול מודים שהכסף היה של האישה, והוא כל הונה, ותלויה בו פרנסת ביתה. ומצד שני צודק היהודי, זו עיר שרובה נכרים והמוצא בה מציאה הרי היא שלו". נשא ה"חזון איש" את עיניו, ושאל בחיוך: "נו, מה דעתכם ?" האברך קימט מצחו ומשך בכתפיו, לא מצא מוצא: "מסכנה האישה" . המשיך ה"חזון איש": אכן, זו הייתה גם דעתו של הרב, אבל הוא שלח את השאלה לרבה של קובנה, שענה: על פי דין, חייב המוצא להחזיר לאישה את כספה!"...  האברך נדרך, גם אני. לפנים משורת הדין, מובן. גמרא ערוכה היא (ב"מ כד ע"ב) ונפסקה להלכה (חושן משפט רנט, ה) אבל על פי דין, מדוע הסביר ה"חזון איש": "יסוד הדין שהמוצא מציאה בעיר שרובה נכרים הרי היא שלו משום שהבעלים מתייאשים. סוברים שנכרי ימצאנה, ויקחנה. אבל כאן היה הכסף של האישה, ומה שקנתה אישה קנה בעלה (גיטין עז ע"א) ובעלה הרי לא ידע שהכסף אבד וממילא לא התייאש ואף שאם היה יודע היה מתייאש, הרי ההלכה שייאוש שלא מדעת לא הווה ייאוש (ב"מ כא ע"ב). לפיכך יש להחזיר את הכסף לאישה מצד הדין!"
     עיני האברך נצצו. איזו גאונות רכן ה"חזון איש" לעברו ונקבו במבטו: "הדברים אמורים גם לגביך! מי נתן לך רשות להתייאש?!  אפילו חרב חדה מונחת על הצוואר, אל יתייאש האם אתה בעלים על המצב, או בעלים על עצמך אנו שלוחיו של הקב"ה והוא הקוצב לנו את זירת פעולתנו, ועלינו לעשות את המוטל עלינו, ולהתפלל להצלחה!- מי שמך ומי הסמיכך להתייאש ?!" והאברך יצא משם אדם אחר!

חוויית השבוע שלי


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה