אכן אדם הוא עולם קטן, אם
הוא חושב שהוא עולם, אזי הוא קטן. אך אם הוא חושב שהוא קטן, אזי הוא עולם.
בכייה
מתוך שמחה - מסופר על הגה"ק רבי יצחק בלאזר זיע"א שעמד בחודש אלול
בביהכ"נ ודרש בפני הקהל, פתח את ארון הקודש ואמר בפני ספרי התורה לעיני כל
הקהל מתוך בכייה, "מודה אני לפניך ה' א-לקי השבח וההודיה לך שנתת לנו את חודש
אלול הזה, רבש"ע
אנו מקבלים את ה אלול באהבה ובשמחה", וגעו כל העם בבכייה.
"
האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", שבאחרית
הימים תהיה קרירות באמונה ("יקרא"), והפתרון לזה הוא "האספו"
ו"אגידה", שתהיו מאוגדים יחד. )הרבי מקוצק(
הטעם
במנהג החסידים לשתות ״לחיים״ בשבעה. בשלושים, ביארצייט, כאשר נמצאים בכזה
מעמד ועולה זיכרונות מהנפטר, אלו אומרים המחלה כרסמה בו אלו אומרים לא כי אלא בגלל
דברים אחרים הוא מת ואילו מהמחלה הוא יכול היה להחלים, ואחרים אומרים הטעות הרפואית הרגה אותו.
באים הנוכחים ושותים ״לחיים״ ועושים ברכה ומכריזים - ״שהכול נהיה בדברו״. לא המחלה
הרגה אותו, לא זה וגם לא זה, אלא ״שהכול נהיה בדברו״, כי כך רצה השי״ת וזו הסיבה
היחידה שמת. בכל צרה ומכאוב יהיה מה שרק יהיה, על האדם לשנן לעצמו שוב ושוב שהכול, כל
פרט ופרט, זה מהשי״ת וכשאדם ידע זאת, יוכל להתחזק ולברך על הרעה כשם שמברך על
הטובה, עם אותה שמחה והתלהבות. ואז גם יגיע לצידוק הדין, ולהתעוררות בתשובה ולמצב כזה שהייסורים
יגרמו לו לעליה ברוחניות ולא חלילה וחס ההיפך. .(שערי משה)
בנים אתם
לה' א-לוקיכם... (יד', א'( (הרב קובי לוי שליט"א)
הרב גדליה צנעני הוא רב אזורי של מספר מושבים לא דתיים במיוחד, הנטועים להם מזה
עשרות בשנים סמוך ונראה לקו הירוק, הרוחש תדיר עיניים זוממות של טרוריסטים
ערלי לב שופעי שנאת ישראל. המושבניקים בזכותו הרגישו היטב את החגים,
את השמחות והאבל, כי רבי גדליה היה בכל מקום ובכל עת נע ככספית מפינה לפינה. לוחש
לאבלים את מילות הקדיש, מניח כיפות על ראשי יתומים ושולט ביד רמה במבצעי חלוקת
המזון למשפחות קשות יום באזורו.
הרב האזורי שלנו, התגורר עם רעייתו ושמונת ילדיו בבית צנוע בפאתי אחד המושבים, ונע
תדיר על אופניו. לא טרמפים, לא טרנטה, שומכלום, גדליה היה לוחץ על הדוושות וכובש
את הכבישים ממושב למושב כמעט מבלי להרגיש, קילומטרים על גבי קילומטרים. היה לו
רישיון נהיגה אבל מכונית מעולם לא רכש. ' אין לנו מילים על האיש הזה, כולו חן,
כולו חסד, כולו אופניים, אבל רק דבר אחד מוציא אותנו מדעתנו. מדוע
הכובע שלו רחב השוליים תמיד תקוע על ראשו? עמוק עמוק בפדחתו כמעט עד גבות עיניו,
ותמיד אותו כובע מיושן, דהוי, לא בדיוק כובע שאומר כבוד '. התמיהה הזו על
הכובע של רבי גדליה מעסיקה מזה 25 שנה את המושבניקים, וכל הניסיונות לשדל אותו
להסביר מדוע הוא צמוד לכובע מהשחרית ועד קריאת שמע שעל המיטה, עלו בתוהו. הוא
היה מחייך חיוך מסתורי ולוחש - למי שרצה לשמוע- 'מכובע כזה לא נפרדים'. אתם
לא תאמינו, אבל בביתו של רבי גדליה היו מונחים להם על גבי ארון הבגדים באופן קבוע,
חמישה שישה כובעים חדשים שרכשו לו מפעם לפעם - בעל כורחו - מזכירי המושבים, אבל
אלה היו עושים את דרכם לראשיהם של חתנים צעירים בוגרי ישיבות, במסגרת גמ"ח הכנסת כלה של משפחת
צנעני שתחיה. מכיוון
שאף אחד מאיתנו לא חתום על חוזה של הצלחה מובטחת בחינוך הבנים, בעיקר בעידן רווי
פיתויים ומותרות כשלנו, אזי גם רבי גדליה, לא יכול להציג חוזה כזה שמבטיח לו שכל
גוזל בקנו יעלה ויפרח כאחד הצורבים בארץ.
הרב שמרל ברנגולד ראש הישיבה של ששון, בנו השלישי, הודיע לו בוקר אחד לקונית: 'צר
לי רבי גדליה אבל ששון יורד מן הפסים, ההתראות לא עזרו, שיחות הנפש התמסמסו
להן, ששון בקושי מתפלל, השיל מעליו את החליפה והכובע וחי את חייו לעצמו. מה עושים?
אני עוד סבלן אבל אם החבל יימתח עוד קצת, אזי אאלץ להוציאו מן הישיבה. תבין אותי
ר' גדליה' רבי גדליה נסע לירושלים, והמתין ליד חדרו של
ששון. בשעה 11 בלילה ששון הגיע לחדרו מאיזשהו מקום... בוודאי לא מסדר שלישי. אביו
סימן לו לרדת עמו. 'אני רוצה לשוחח איתך בארבע עיניים מחוץ לישיבה' רבי גדליה התניע את המכונית המיושנת שהשאיל לו
מזכיר המושב, ונסע
צפונה. נע בפיתולים החדים לכיוון רמאללה, סמוך לאחת ההתנחלויות הוא סטה ימינה לדרך
עפר צדדית ונעצר אחרי 300 מטר מול סלע בגודל בינוני. כוכבים נצנצו בשמים וירח זחוח משהו ניסה
לחייך ולעדן את המפגש המתוח. ' כן אני שומע אותך ששון' אמר רבי גדליה. '
אבא קשה לי, אני לא מצליח להתחבר לסוגיות, הראש שלי בחוץ, אני כבר לא צדיק כמו פעם. קשה לי עם
התפילות, קשה לי עם החליפה והכובע, אולי אחפש לי עתיד אחר. אל תכעס עלי אבא' רבי גדליה פתח את דלת המכונית, צעד כמה צעדים,
הסיר את כובעו המרופט מעל ראשו, והניחו על ראש הסלע.
' ששון בני היקר, לא באתי להטיף לך מוסר,
אתה עוד מעט בן 19 וכבר שמעת המון שיחות מוסר. רציתי לספר לך סיפור קטן אבל מאד
משמעותי בחיי, שכל המושבניקים היו רוצים לשמוע. הסיפור שלי התרחש כשהייתי בן 19 , ולמדתי
כאן בישיבה 'תפארת ירושלים'. כמוך בני, חוויתי משברים לא קלים, אבל חרקתי שיניים
והמשכתי ללמוד. ענין אחד גרם לי אי נוחות גדולה וכמעט גרם לסילוקי מן הישיבה.
הכובע, הכובע הזה הוציא אותי מדעתי, לא יכולתי לשאת אותו על ראשי, הוא העיק
עלי, הוא היה כבד מנשוא וביקשתי דרך להיפטר ממנו. התחננתי לראש הישיבה שיתיר לי
להסתובב בלי כובע, אך הוא סרב נחרצות 'אתה בן תורה גדליק'לה ואלו המדים של חיילי
צבא השם, חליפה וכובע. מי שמוותר על הייצוגיות הזו, מקומו לא בישיבה' השיב לי.
אותו יום היה עבורי מכריע, והחלטתי לצאת למרחבי צפון ירושלים להתבודד עם בוראי,
לעשות חשבון נפש. החזקתי את הכובע בידי ותכננתי את צעדי אל מחוץ לישיבה. לפתע צץ מאחרי אחד השיחים 20 מטר ממני, מחבל
ערבי עם זוג עיניים רעות אוחז אקדח והחל לירות לעברי, כדור ועוד כדור. אימה
וחלחלה אחזתני. אימת מוות. התכופפתי רצתי כאחוז תזזית למצוא מחסה מאחורי הסלע הזה,
כולי אחוז אימה מתפלל לישועה. לפתע עלה במוחי רעיון, הנחתי את הכובע על ראש הסלע
כאילו אני זוקף ראשי, והערבי ירה קליע ועוד קליע, ושניים מהם חדרו וניקבו את
הכובע. המחבל היה בטוח שנהרגתי כי הכובע נפל. הוא סיים לירות את הכדורים שהיו
באקדח ופתח במנוסה לעבר הוואדי. רק אחרי חצי שעה התאוששתי מן ההלם, הרמתי
את הכובע המנוקב מול עיני, ולא מאמין בגודל הנס . הכובע שכל כך רציתי
להיפטר ממנו היה המגן והחומה שלי, הוא הציל את חיי. חזרתי לישיבה עם החלטה ברורה
אני נשאר בעולם התורה לנצח, ומאמץ לעצמי את הכובע הזה שכובען מומחה הצליח לאחות את
שני נקביו. כמעט 30 שנה אני צמוד לכובע המרופט הזה. חוץ ממך ואימא שלך, אין לאף
אחד מושג מה הסיבה שאיני מחליפו '.
'ראה
ששון יקירי, אני אומנם רב של מושבניקים, אבל בנפשי אני איש פשוט ולא אעמוד בדרכך.
גם אם תטעה בדרכים, אשאר אביך, עם חיבוק ואהבה, אבל בקשה קטנה לי אליך בני יקירי,
קח את כובעי הישן, הוא שלך ורק שלך, ולאן שתלך שא אותו עמך , הבט בו ותיזכר באבא
שלך, בדמות דיוקני, תיזכר בהשגחה הפרטית שלי ותהרהר בעובדה המדהימה שדבר שכה רציתי
להיפטר ממנו, נתן לי את החיים במתנה. זה הכל'. רבי גדליה חיבק את
בנו חזק חזק, והשניים הבליעו דמעות שרק אבות ובנים יודעים להבליע. הוא הניח את
כובעו על ראש בנו, ותמרן את הטרענטע לכיוון ירושלים.
ששון נשאר בישיבה והוא כבר אבא לתינוקות של בית-רבן, לימים יאמר לכל החפץ לשמוע:
'החיבוק של אבא עשה עלי הרבה יותר רושם מאשר הסיפור על הכובע'... הורים יקרים! מסגרת
תורנית היא זכות נפלאה שאתם מעניקים לילדיכם, אבל היא לא תהווה תחליף לדבר אחד שרק
אתם מסוגלים לתת לילדיכם: חיבוק חזק ואמון תמידי ביכולותיהם... חבקו את ילדיכם חזק, שדרו להם תמיד כמה
שהם מוצלחים וכמה אתם מאמינים בהם, בין כל המשברים שהם עלולים לחוות ולעבור - אין
ספק שלחיבוק שלכם יהיה תפקיד מכריע . וזכנו לגדל בנים
ובני בנים... אוהבי ה' יראי א-לוקים...
