אמרי שפר ח' מנחם אב ה'תשע"ה

אהבת חסד - אמרו חז"ל, כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, כך הפסדיו של אדם קצובים לו מראש השנה, ואם זכה - נותן ממון זה לעניים ומקיים בו מצוות, ואם לא זכה - מפסיד את הממון בעניין אחר. ויסוד העניין הוא, כי כל אדם צריך לסבול ייסורים על חטאיו, והקב"ה ברחמיו מחליף לו את הייסורים בהפסד ממון, ומי שזוכה, נגרם לו הפסד זה ע"י מצווה, ונמצא שהרוויח מצווה , וגם כיון שלעולם אין הפסד נגרם ממצווה זו, הרי בוודאי ישלים לו הקב"ה את ההפסד ממקום אחר. ואם לא זכה, יפסיד ממונו בעניין רע אחר, נמצא שלעולם אין נגרם לאדם נזק מחמת צדקה או גמילות חסדים. )מתוך "אהבת חסד", החפץ חיים(

     אין דבר יותר יקר מן הזמן

     אף אחד אינו מעדיף את החיקוי על המקור

     בעלי ואני התגרשנו מטעמי דת. הוא חשב שהוא א-לוקים ואני לא".

     מטבע האדם שבעת צרה יזעק אל ה', וכשישאלוהו מדוע פניך רעים היום יענה, שהמצב אינו פשוט. מה קרה? אהההם מה לעשות? הקב"ה רצה אחרת ממני. ולכן... אבל כשהם מצליחים שוכחים המה להודות לה', וכשישאלו על הצלחתם יענו בעוז וגבורה שכוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל, ב"ה תכננתי את העסק וכו' על כן עומד משה ואומר "ראה 'אנוכי' נותן ברכה וקללה, שמשה אמר להם שבשני המצבים הוא הכול מאת ה'. ובשניהם יכולת האדם להשפיע על מצבו, כשיקבל עליו עול מלכות שמים. (מי השילוח)

     מטרתם של החיים איננה לסבול. המשימה שלנו היא לצמוח ולהשפיע על העולם בכל הזדמנות שיש לנו לעשות זאת. (שמואל אייזיקוביץ)

     "מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה..."

     מי האיש החפץ חיים לא ישיח שיחת חולין בבית הכנסת ובבית המדרש ויאריך ימיו בקרב כל ישראל .(ייטב לב)

ארון חדש. נורא עצוב (הרב יחזקאל שובקס)

     זה היה באמצע השיעור כאשר מזכיר החיידר נכנס לתוך הכיתה והכריז את שמו. "שרוליק". הוא מיהר להרים עיניים מתוך הספר. " יש לך טלפון!" - הכריז המזכיר. שרוליק התלווה למזכיר בחזרה ללשכתו. "מי מחפש אותי בטלפון?" - שאל שרוליק בדרך, מתוח כולו. "זו הפתעה!" - הגיב המזכיר, ושרוליק לא יכל שלא לראות את החיוך בקצה השפתיים.  מאז אותו זמן השתנו חייהם. ממשפחה קטנה, שבה יש אבא אמא ובן, הם הפכו למשפחה בת שש נפשות.  

     עברו שלוש שנים, התינוקות הזעירים הפכו לילדים גדולים ושובבים, אט אט חדרו הביתה גם שלוש מיטות חדשות וגם ארון נוסף של שש דלתות, והבית הגדול והמרווח על שלושת חדריו,  נהיה פתאום צר מהכיל את הבלאגן הגדול הזה.  באחד הימים חזר אבא ובשורה בפיו. הוא השיג אישור להוסיף שני חדרים נוספים לבית הקיים.  מכאן ועד לחתימת החוזה עם הקבלן לא ארך זמן. אלא שבשיחה עם הקבלן התברר שאין שום אפשרות להמשיך לגור בדירה.  לדבריו, הם יהיו חייבים למצוא דירה חילופית.  החלו בירורים שונים, בסוף הוצעה להם דירה בבנין הסמוך. הם הלכו לראות את הדירה ועיניהם חשכו. מדובר במחסן שהוסב לדירה, כל כולה בת שני חדרים קטנים, דירה חשוכה וחנוקה,  מוזנחת, חלק מן הרצפות שבורות, ואם לא די בכך - גם צינורות מים וביוב של הבניין חולפים בתוך הדירה.  לאחר לבטים קשים, קיבלו על עצמם את הגזירה. לפי דברי הקבלן מדובר בחצי שנה לכל היותר. לא נורא, הם ישרדו.  

     כמה מבני המשפחה נרתמו לעזור להם להעביר את המצרכים הנחוצים לתקופה הקרובה. הימים הראשונים היו קשים מנשוא,  הצפיפות הייתה קשה מאוד. שרוליק והשלישייה ישנו בלילה על מזרונים דבוקים אחד לשני בלי סנטימטר של מרווח. בבוקר נאלץ שרוליק לסדר את כל המזרונים אחד על השני, אחרת אי אפשר היה לזוז בחדר. במעט הארונות שהיו בדירה, אוכסנו הבגדים העיקריים וכלי הבית הנחוצים ליום יום, שאר הדברים הושארו בתוך המזוודות.  שולחן האוכל היה בתוך חדר הילדים, וכך נאלצו מדי יום להחשיך את החדר בשעה מוקדמת כדי שהקטנים יוכלו להירדם. בעיקר זה היה קשה בשבת, כאשר הוכרחו לכבות את האור באמצע סעודת ליל שבת.  החיים האלו בתוך המחסן הצפוף, היו כל כולם ציפייה והמתנה ליום בו יוכלו להגיע לדירה המרווחת והמשופצת. ניתן לומר , שככל שהחיים בדירת מחסן הזאת היו קשים, ככה ידעו שהסיוט הזה ייגמר בקרוב. הרי מדי הרבה זמן לא יוכלו לשרוד כאן.  אפילו השלישייה הקטנה, כבר למדה לספור את הימים. חצי שנה,  כך הבטיח הקבלן. האבא היה הולך לסייר בדירה ההולכת ונבנית,  לכל הפחות פעמיים ביום, בכדי לעמוד על התקדמות הבניה,  ולמרות כל הלחצים מצידו, קצב הבניה התנהל הרבה יותר לאט ממה שחשב בהתחלה. "יש עיכובים שאינם תלויים בי" - הסביר הקבלן את עצמו .  

     חצי שנה כבר עברה, גם שנה שלמה, ועדיין הסיום לא באופק.  ברוך ד', השלד כבר עומד על תילו, אבל בינתיים לא התחילו אפילו לרצף. הילדים לא ידעו את זה, אבל משהו ברישיון לא היה תקין כל כך, ובלית ברירה עצרו את העבודות.  האנדרלמוסיה בבית הייתה קשה מנשוא. בחדר הילדים לא היה אפילו ארון אחד. כמה זמן יכולים החיים להתנהל, בלי שיהיה מקום בארונות לבגדיהם של הקטנים? בצהרי יום בהיר אחד, חזרו שלישיית הקטנים מן הגן. הם פגשו בפתח הבית שני פועלים, סוחבים איתם פלטות עץ. הם התפרצו הביתה בשמחה ובהתלהבות. ברוך ד', משהו חדש קורה כאן. מתברר להם, שמתקינים להם בחדר הילדים ארון שיהיה תלוי מעל המיטות שלהם. זה יהיה ארון הבגדים שלהם. הם עמדו שם שלושתם, והתבוננו בהתלהבות כיצד ארון שלם הולך ונבנה מול עיניהם. לאושרם לא היה קץ.  בסוף היום, חזר שרוליק הביתה. מיד כאשר פתח את הדלת, חשד במשהו. "יש משהו חדש בבית?" " היכנס לחדר הילדים ותראה!"  הוא נכנס, ראה את הארון, ומיד יצא החוצה ועיניו דומעות. " מה?! אנחנו כבר נשארים לגור כאן?" - שאל בכאב. *

     אלפיים שנה אנו נמצאים בגלות, ובכל זאת אבותינו ואבות אבותינו מעולם לא פסקו להתגעגע לבית המקדש.  אומנם נכון, גם בגלות אנו נאלצים למצוא מנוח לכף רגלינו, גם בגלות כל אחד מאיתנו דואג שיהיה לו בית למגוריו, אבל בתוך תוכו יודע כל אחד שאנו שואפים לעלות לירושלים ולחזות בבנין בית המקדש.  חז"ל חייבו אותנו לעשות "זכר לחורבן". בשולחן ערוך מובאות כל ההלכות הקשורות ל"זכר לחורבן" בכדי שחורבן בית המקדש יהיה לנגד עינינו בכל ימות השנה, ובכדי שלעולם לא נפסיק לייחל ולצפות לבנין בית המקדש.  

     בימים אלו, אנו שרויים בתשעת הימים, אנו מונעים לעצמנו מדעת את תענוגי עולם הזה, נמנעים מאכילת בשר ומשתיית יין, ונמנעים מרחיצה וסיכה. זהו סמל הציפייה שלנו לבנין בית המקדש. כל כך עצוב לראות מי שמנסה לסדר לעצמו את החיים, ומנסה להקל מעצמו את התעניות והסיגופים, כי הרי ככל שהגלות עמוקה יותר , ככל שהחושך עב יותר, כך גדולה הציפייה וכך רבה התקווה.  כאשר נפוליון ראה את היהודים מתאבלים על החורבן, כבר התבטא ואמר: "עם שמתאבל במשך אלפיים שנה, בוודאי יזכה לראות בקרוב בנחמה". אמן כן יהי רצון.

דמעות של תיקון חצות (להתעדן באהבתך, גיליון 76)

     מסופר,  כי בביתו של הצדיק רבי נסים עיני זצ"ל שרר צער ושבר.  עיניו של הצדיק כהו,  הוא לא יכול היה לראות מאומה... בצר להם, פנו בני משפחתו אל האדמו"ר מלעלוב זי"ע והגישו לו פתקה )קוויטל( עם שמו של רבי נסים , לברכה ולישועה.  האדמו"ר לא קרא את הפתק... אלא,  הרבה לדבר על מעלת אמירת "תיקון חצות" בכל לילה, וסיפר סיפור מאלף על סגולתן של דמעות שנשרו בעת אמירת "תיקון חצות".

     בסיום הסעודה, אמר:  בחברון אפשר להשיג דמעות של תיקון חצות. הבינו בני המשפחה את הרמז.  הם שכרו עגלה ונסעו חברונה.  באותם ימים,  כיהן הצדיק רבי אליהו מני זצ"ל כרבה הדגול של העיר חברון.  גאון וקדוש היה, ובחצות הלילה היו בוקעים מחלונות ביתו קולות שבר , יללה חרישית הייתה מרעידה את הלבבות...  הוא היה מקפיד על אמירת "תיקון חצות" , ומעומק לבו

קונן על גלות השכינה.

     בביתו של רבי אליהו שהה רבי נסים במשך שבועיים . ו...הפלא ופלא ! הוא שב לביתו עם עינים בריאות ומאירות!  הרופא הנכרי שבדק את עיניו, אמר בהתפעלות: " עתה ידעתי, כי יש א-לקים בארץ!".

     לאחר 16 שנה נתגלה סודה של התרופה הנפלאה.  היה זה בשעת ההלוויה של רבה של חברון, רבי אליהו מני זצ"ל.  באותה שעה,  הוציא רבי נסים עיני מאמתחתו ספל חתום,  ושפך את תכנו על רגבי העפר שכיסו את הגוף הטהור , ואז סיפר לנוכחים:  ספל זה מלא מדמעותיו של הצדיק הנפטר, בשעה שאמר "תיקון חצות"!  וב"משקה" הזה התכבד בשעה שחלה בעיניו ואף טעם ממנו - נרפא, ושבו עיניו להאיר.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/