חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע, "תצווה", ה'תשע"ח

נקודה שבועית פרשת "תצווה" ה'תשע"ח

בפרשת "שמות" למדנו שאהרן יצא לקראת אחיו משה בשמחה רבה כשבא בשליחות ה' להוציא את ישראל ממצרים.

בעקבות אותה שמחת ליבו כתוב בגמרא במסכת שבת שזכה אהרן לחושן המשפט על ליבו, והנה בפרשתנו, פרשת "תצווה", בחלק העוסק בבגדי הכהונה נאמר: "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן בבואו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו לפני ה' תמיד".

אהרן הכהן מצווה בין שלל בגדיו המיוחדים לשאת את החושן ובתוכו האורים והתומים ועל ידו היו ישראל מקבלים תשובות מאירות ותמימות לשאלות שהפנו לה' ומכאן קיבל הבגד את השם: חושן משפט.

ליבו של אהרן היה מיוחד שזכה לשאת על ליבו בגד שכזה: אהרן היה אדם צנוע מאוד שלא היה חפץ בגדולה עבור עצמו והיה מוכן לוותר עליה לטובת הזולת ולא רק זאת הוא אף היה שמח בשמחת הזולת.

לשמוח באמת עם הזולת זו תכונה נדירה מאוד. להשתתף ולהזדהות בצער של מישהו קל מאוד לעומת השתתפות בשמחתו. לשמוח בשמחת אחר מצריך הגעה לאחדות עליונה כאילו שתי הלבבות פועמים כאחד וממש לחוש את ליבו של החבר וכזה היה אהרן.

הפעם הראשונה שאנו קוראים על אהבת ליבו של אהרן היא לאחיו משה.

לא סתם בחרה המשנה בפרקי אבות לומר לנו: "הווי מתלמידיו של אהרן... אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", עלינו ללכת בדרכו של אהרן ולאהוב באמת את הזולת.

אנו נמצאים בימי חודש אדר, ימים ספורים לפני חג פורים בו אנו מצווים במתנות לאביונים ומשלוח מנות, מצוות שכל כולן הוא נתינה. נתינה זו מחזקת את אחדות ישראל בזכותנו ממש ומקרבת בין איש וחברו ובשאיפה שנעשה זאת בדרכו של אהרן הלבוש בחושן המשפט ונשמח באמת בשמחת חברנו.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ו' אדר ה'תשע"ח

  "אין התורה נדבקת אלא לנפש עדינה", כדי לזכות שהתורה תדבק בך צריך לקנות "עדינות הנפש", והוא בית הקיבול שיכול לקבל את התורה, ודרכו זוכים להתחבר לתורה. ואיך קונים עדינות? על ידי חסד, ויתור וכל המידות הטובות. כאשר אדם מוותר על הרצונות שלו למען הזולת, הוא זוכה לקנות בנפשו עדינות, ומכוחה הוא זוכה שהתורה תדבק בו". ( החזון איש)

     בשמחה' ר"ת - הכול בידי שמים חוץ מיראה.

     ”האוזניים הן מקור האיזון של הגוף, כן, האיזון הגשמי מתאזן מן האוזניים, אבל הרבה יותר חשוב ממנו הוא האיזון הרוחני. אם יהודי רוצה להתעלות במעלות היראה, עליו להקפיד על האזנה נקייה, לא הבלים, לא ריכולים ובוודאי לא לשון הרע, וכמובן לא מוזיקה מקולקלת שפוצעת את הנשמה“.

     העצבות נובעת מכפירה, כאילו האדם קורא תגר חלילה כלפי שמיא על שאין העניינים מתנהלים כפי שקיווה וביקש שיתנהלו. וכי מהיכן ירהיב עוז בנפשו אדם קרוץ-מחומר, לקבוע מה טוב ומה רע בעבורו?

אמּונה בבֹוראַ עֹולַָּם  )פניני עין חמד גיליון 673(

     את הסיפור הבא סיפר מר ירמיהו ירדן בעיתון היהודי-אמריקאי הנפוץ ('ג‘ואיש פרס' (Press Jewish  :

     לפני כמה שנים תקפה אותי מחלה קשה ל"ע, שהעמידה את חיי בסכנה גדולה.  מצבי הידרדר במהירות, וכבר הייתי בין החיים ובין המוות.  אושפזתי במרכזים רפואיים מן השורה הראשונה, המתמחים בריפוי מחלות מעין אלו. זכיתי לטיפול מסור ומקצועי של רופאים גדולים, בעלי-שם.  לאחר טיפולים רבים וממושכים המחלה החלה לסגת, עד שגופי התגבר עליה כליל. אלא שה 'פטור' שקיבלתי מהמחלה הקשה היה זמני בלבד, והשמחה הייתה מוקדמת מדי. כעבור תקופה היא שבה אליי.  זה התחיל בזיהום קל, שלא כל כך חששתי ממנו, אך במהירות רבה הוא התפשט, והחמיר. חזרתי אל הרופאים, עברתי בדיקות מקיפות, בסיומן נאמרַ ליַ בצער,ַ שאיןַ ליַ מנוסַ מלעבורַ שוב ניתוחַ מסובךַ ומורכב.  הכרתי כבר את הצוות הרפואי. סמכתי בעיניים עצומות על הרופא, שניתח אותי בפעם הקודמת ואך טבעי היה שתיקי הרפואי יופקד גם כעת בידיו. אולם הרופא לא היה באזור באותו זמן, ומצבי החמור חייב עריכת ניתוח מהיר.  בלית ברירה הסכמתי, שרופא אחר ינתח אותי. הוחלט לערוך את הניתוח אצל פרופסור ש‘, יהודי, מומחה בתחום מחלתי.  נקבע לי תור דחוף לניתוח בעוד מספר ימים.  הגיע היום. הכניסו אותי לחדר הניתוחים - ובתום ההכנות הקפדניות הוזרקה לי זריקת הרדמה. מאז לא הרגשתי את עצמי. הניתוח התחיל. לפתע, באמצע הניתוח, התעוררתי. הרגשתי את  עצמי, את גופי. הכרתי נעשתה צלולה באחת,ַ אךַ לאַ הרגשתיַ כלַ כאב. הסתכלתי סביבי, רציתי להיות בטוח, שאמנם אני ער ותחושתי הלכה והתחזקה מרגע לרגע. כשהבטתי מולי, ראיתי  לפתע אתַ דמותוַ שלַ הרביַ מליובאוויטש. לא האמנתיַ למראהַ עיניי.ַ חיזיוןַ חי! הרבי ליטף אותי בעיניו הקדושות וביקש ממני למסור לרופא המנתח, שאםַ יניחַ תפיליןַ מדיַ יוםַ- בתוַ תבריאַ ממחלתהַ (מי ייתן וכל עם ישראל ישובו לכור מחצבתם). אמרתי לרבי, שאשתדל להעביר למנתח את הדברים. סיימתי לדבר ו... זהו.  החיזיון פג.  שוב לא הרגשתי את עצמי. אך הפעם היה זה מתוך התרגשות בעקבות אותו חיזיון. האחות, שעמדה בסמוך אליי, שמעה אותי ממלמל מספר מילים ומיהרה לומר לרופא שהתעוררתי.

"הרדימי אותו שוב", הורה הרופא. " הוא לא יוכל לשאת כך את עצמת הכאבים". כשהאחות התקרבה אליי עם המזרק, התנגדתי. התעקשתי לשוחח עם הפרופסור. הוא ניגש למיטתי ושאל אותי מספר שאלות בכדי לבדוק, עד כמה אני ער. עניתי לו על הכול כהלכה והוא נוכח לדעת, כי אני בהכרה מלאה.  הוא נדהם. מעולם לא היה עד לתופעה כזו. באותו רגע אזרתי אומץ ואמרתי לו בלב נרגש: "אולי תחשוב, שאני משוגע, אבל יש לי שליחות אליך, ואני רוצה למלא אותה. האם יודע הנך מיהו הרבי מליובאוויטש?", שאלתי. " שמעתי עליו. מדוע הנך שואל?", שאל באדישות. "ממש לפני מספר רגעים, ראיתי לפתע את דמותו של הרבי מולי. הרבי ביקש ממני למסור לך, שאם תתחיל להניח תפילין מדי יום - בתך תבריא", נשמתי עמוקות. אינני זוכר את תגובתו של הרופא, כי ברגע שסיימתי את דבריי - שקעתי שוב בתרדמה עמוקה. 

     התעוררתי בחדר ההתאוששות, לאחר שהניתוח הושלם. שכבתי כשמחשבות רבות חולפות בראשי, כשלפתע ניגש אלי הרופא. הוא החזיק את ידי וכשדמעות נוצצות בעיניו אמר: "אני מאמין! אני מאמין למה שראית!".  עברו מספר שניות ואחר כך המשיך: "הפעם האחרונה, שביקרתי בבית הכנסת, הייתה ביום בר-המצווה שלי. מאז ועד היום בבוקר לא היה לי כל קשר לבורא העולם או לקיום מצוות כלשהן. כעת, בתי חולה מאוד ונמצאת במצב אנוש. הרופאים, ביניהם אני, לא נותנים שום סיכויים לחייה" . "איזה אבסורד: אני מרפא אחרים, ואותה - את בתי היקרה - אינני יכול לרפא, אף לא להקל את סבלה. לאחר שהרמתי ידיים,  החלטתי לנסות גם דרך שמעולם לא האמנתי בה". "הבוקר מצאתי עצמי קם ומתפלל ל-אלוקי, שעד עתה כלל לאַ הייתי משוכנעַ בקיומו.ַ התחננתי, שירפאַ אתַ בתי. ביקשתיַ גם, כיַ ישלחַ ליַ סימןַ כלשהוַ שאדע, כיַ תפילתיַ נשמעהַ והתקבלה" . "והנה, כעבור מספר שעות, באמצע הניתוח שלך, פקחת את עיניך באורח בלתי טבעי לחלוטין. היית אמור להיות מורדם היטב עד לזמן-מה לאחר סיום הניתוח. בצלילות דעת מלאה מסרת לי את שליחותו של הרבי מליובאוויטש - ומיד שבת, מעצמך, למצב של חוסר הכרה. אפילו לא נתת לי שהות להגיב. חשתי, כי הסימן אותו ביקשתי, הגיע. אתה כבר יכול לתאר לעצמך, מה יכולתי לחשוב באותם רגעים". הרופא חזר לכור מחצבתו, ובתו התרפאה בדרך - נס ושניהם בריאים ושלמים..

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ה' אדר ה'תשע"ח

אין ''זקן'' אלא מי שקנה חכמה. כי ''זקן נוטריקון: זה קנה. ולכאורה, העקר חסר מן הספר, שבנוטריקון לא מזכרת חכמה. ומדוע לא נאמר שיש לכבד בקימה והדור מי שקנה נכסים. אלא ודאי שקניין נכסים אינו קניין עצמי, חיצוני הוא ועלול להיאבד ולגוז. מה שאין כן החכמה, היא היא הקניין האמתי.

אין לנו קניין אמת ברכושנו, אלא מה שהפכנוהו לקניין נצח, בצדקה ובהחזקת תורה!

    וכתב האר"י ז"ל, שכל מצווה שאדם עושה נרשמת אות אחת מכ"ב אותיות התורה הרמוזה באותה מצווה על מצחו, וכשהוא עושה מצווה אחרת נמחקת האות הראשונה ונכתבת האות של המצווה השנייה שעשה, אבל אות של מעשה צדקה אינה נמחקת לעולם, ועל כך אומר הפסוק "וצדקתו עומדת לעד". כל אחד יתאר לעצמו איך נראה מצחו, כמה אותיות ומעשים של צדקה חקוקים עליו. אוי לו לאותו אדם שבמצחו יש רק אות אחת ושאר המצח נקי...! ומכאן יסוד גדול לנותן הצדקה עד כמה צריך הוא לעשות זאת בסבר פנים יפות, ודרושה מאתו חכמה גדולה למען נתינת הצדקה באופן שהמקבל לא ייעלב ולא ייפגע.

    זהב וכסף ונחושת (כה ג) -כותב החתם סופר: זהב וכסף ונחושת, אלו הימים שבהם קוראים בתורה.     ז בשבת, ה בחמישי, ב בשני, בימות השבוע.     כ כיפורים, ס סוכות, פ פסח, פורים.     נ נרות חנוכה, חודש, (כולל ראש השנה שהוא גם ראש חודש) ש שבועות, שמיני עצרת שמחת תורה ת תעניות.. ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.

השגחה מופלאה 'ד' (פניני עין חמד, גיליון 672)

    להלן סיפור מופלא, שהתרחש עם הרב חיים זאיד ויש בו כדי ללמדנו עד כמה האדם צריך לבלום את פיו גם כאשר הוא צודק וכיצד בורא העולם משגיח על כל דבר ועניין.. וכך סיפר הרב   : "

    הזמנתי תפילין לבני בר-המצווה במכון 'בית יוסף' בבני ברק. כשהתפילין היו מוכנות, באתי לקחת אותם. הייתי צריך למסור באותו ערב דרשה בשכונת רמות בירושלים, ולכן לא הספקתי לחזור לביתי עם התפילין, אלא לקחתי את התפילין בידיי לירושלים. הדרשה הייתה אמורה להתחיל בשעה עשר בלילה, ומכיוון שהגעתי למקום כשעה לפני הזמן, נכנסתי ללמוד באחד מבתי המדרש באזור הנקרא 'אהל יעקב'. חמש דקות לפני השעה עשר הצצתי בשעוני, ואז הבחנתי שהשעה כבר מאוחרת. קמתי מיד, החזרתי את הגמרא לארון הספרים, והלכתי למקום בו אמסור את הדרשה.

    מרוב חיפזון שכחתי את התפילין היקרות שהזמנתי לבני...ַ הבעיה הייתה, שגם מי שהיה מוצא את התפילין על השולחן , והיה רוצה להשיבם לבעליהם, לא הייתה לו אפשרות לעשות זאת, כיווןַ שעלַ שקיתַ התפילין עדייןַ לאַ היהַ רקום ַהשם,ַולאַ הכתובתַ שלַ בעליהם... בעיה נוספת הייתה, שאני עצמי לא זכרתי כלל שהשארתי את התפילין בבית-הכנסת. מיד לאחר הדרשה, שהסתיימה באחת עשרה בלילה, עליתי על קו 422 בדרכי לבני ברק... כשעליתי לאוטובוס חשתי בעייפות רבה, כיוון שגם בלילה הקודם מסרתי דרשה בצפת אל תוך השעות הקטנות של הלילה, ועדיין לא הספקתי לנוח. חיפשתי כיסא שאוכל לשבת עליו ולישון במהלך הנסיעה, והיה רק כסא אחד פנוי. התקרבתי אל הכיסא, וראיתי, שהאדם (שלא היה שומר מצוות, ה' יחזיר את כל עם ישראל בתשובה שלימה) שישב בכיסא הצמוד הניח את חפציו על הכיסא השני. ביקשתי ממנו באדיבות להרים את חפציו, כדי שאוכל לנוח, אבל הוא התחיל לצעוק ואמר: "אני תפסתי את הכיסא הזה", ולא הסכים לפנותו. מה ניתן לעשות? יש שתי אפשרויות. האחת, לפתוח במריבה ולצעוק על האיש ולומר לו, שיפנה מיד את הכיסא, אחרת המשטרה תצטרך להתערב בעניין". והאפשרות השנייה, היא - לשתוק!!! להיות מהנעלבים ואינם עולבים!!! וכך חינך אותנו המשגיח מרן ר' מאיר חדש זצ"ל, בהיותנו בישיבת חברון. לאורך כל החיים, אמר המשגיח, צריכים ללמוד את אומנות השתיקה. שאין לך דבר טוב הימנה. החלטתי לשתוק, ולא לריב עם האדם הזה, למרות שכל האנשים שהיו עדים לנעשה, אמרו לי: "למה אתה שותק לו?"... למזלי הטוב, אחד הנוסעים ירד באמצע הדרך, ואני כבר התכוננתי לשבת בכיסאו. והנה, בתחנה זו עלה נוסע נוסף, ולפני שהצלחתי להתיישב, הניח את חבילותיו על הכיסא, וכאשר ניסיתי לומר לו, שאני כבר 'נוסע ותיק' באוטובוס, ועייף מאוד, החל גם הוא לצעוק... גם במקרה זה בחרתי במידת השתיקה, למרות שנוסעים רבים שראו בעוול, הנעשה, האיצו בי לא לשתוק... כשראיתי שאין לי מקום לשבת, ומרוב עייפות הרגשתי שעוד רגע אני מתמוטט, הלכתי בלית ברירה להתיישב על ה... מדרגות, בדלת האמצעית של האוטובוס. בין כך ובין כך, עלה לאוטובוס מבקר- כרטיסים הבודק, אם כל הנוסעים שילמו על הנסיעה. והנה, כשהגיע אל האדם הראשון שתפס שני מושבים, ולא רצה לתת לי לשבת, התברר, שהאישַׁ כללַ לאַ שילם עבורַ נסיעתו... המבקר עמד להורידו מן האוטובוס, אבל אני החלטתי לעשות מעשה, וניגשתי אל הנהג, וביקשתי לשלם עבור האיש ההוא. כל הנוסעים הסתכלו עליי כעל אדם לא שפוי... לא די שלא נתן לך לשבת, אלא אתה עוד רוצה לשלם עליו?! גם הפעם לא התחשבתי בדבריהם, שילמתי עבורו, והצגתי בפני המבקר את הכרטיס והלה עזבו לנפשו. אני חזרתי לשבת על המדרגות.... מדרגות אלו הינן בגובה של הרצפה, ולפתע הבחנתי במכשיר נגן המונח על הרצפה, ומן הסתם אבד למישהו. הרמתי את הנגן, עברתי בין הנוסעים ושאלתי, האם הוא שייך לאחד מהם, אבל התשובות היו שליליות. כיוון שכך, החלטתי להאזין לדברים המוקלטים בנגן, ואולי על ידי כך אדע מי הבעלים. אני פותח את הנגן, ומתפלא לשמוע את... הרבַ חיים זאיד בדרשה. הייתה זו אחת הדרשות שהשמעתי, ימים ספורים לפני כן, בשכונת רמות. "כיוון שידעתי את שמו של המארגן, התקשרתי אליו, כדי שיברר בין באי הדרשה ההיא למי אבד הנגן. ואכן, בתוך דקות הוא חזר אליי ובישר, שאיתר את בעליו. לאחר מכן אמר לי המארגן, שהתעוררה אצלו שאלה בהלכה, וביקש להציגה בפניי. הוא מספר שלפני שעה -שעתיים עבר בבית הכנסת 'אהל יעקב' ומצא... שקיתַ תפילין שלאַ היו עליהַ שםַ וכתובת, והחליט למסור את האבדה לגמ"ח אבדות, בתקווה שגם בעל התפילין יפנה לשם, ואז תושב לו האבדה. והמארגן אומר שהתעוררה לו שאלה הלכתית האם הוא מחויב למסור את התפילין דווקא לאותו גמ"ח, או שיכול להשאירם אצלו , ולהמתין עד שמישהו יתקשר אליו. אני, כמעט שצרחתי לתוך השפופרת, שהתפילין הם שלי, ואני הוא זה ששכחתי אותם בבית הכנסת".. "והנה לפנינו", סיים הרב, "סיפור מופלא הממחיש בצורה יוצאת-דופן, עד כמה כ=93אי לשתוק ולהבליג, ולהיות מהנעלבים ואינם עולבים". שכן,ַ אםַ נתבונן,ַ רקַ מפניַ שלאַ פתח הרבַ במריבהַ עםַ האנשיםַ הללו, שתפסו את הכיסאות של האוטובוס, הוצרך לשבת עלַ המדרגות,ַ ויכלַ לגלותַ אתַ הנגן, ולשוחחַ עםַ המארגן,ַ שסיפר לו בסופו של דברַ על מציאתַ התפילין שלו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ד' אדר ה'תשע"ח

  בספר "המקנה" האותיות שאחרי תיבת מרצע הם: מ [כי המ"ם כפולה, מם רגילה ומם סופית] ש' ק' פ'.. והם תיבת משקוף, רמז על נתינת הדם על המשקוף.

    גודל ההלוויה כגודל ההשפעה והתרומה לקהילה של הנפטר (שמואל אייזיקוביץ)

    גודל הצלחתך נמדדת בעוצמה של רצונך, בגודל חלומותיך, וכיצד אתה מתמודד עם אכזבות לאורך הדרך...

    גוֹדֶל הקושי כגודל האתגר וגודל האתגר כגודל הקושי, ורמת הסיפוק כגודל שניהם.

חי על מנת לשלם

מגיד המישרים ר‘ שלמה לווינשטיין שליט“א סיפר, כי בילדותו היה לו מורה ששמו ר‘ שמשון דינין ז“ל. כמה שנים לאחר שלימד אותו, פרש מעבודתו, וכעבור כמה שנים נוספות נפטר. לאחר פטירתו התפרסם עליו סיפור מפליא זה:

יום אחד ניגש אליו אחד מתלמידיו לשעבר וסיפר לו שהוא זקוק להלוואה. הוא הוסיף וסיפר כי כבר פנה ליהודי פלוני, אבל הלה לא היה מוכן להלוות לו סכום כה נכבד, משום החשש שלא יהיה בידו להשיב את החוב. הלך ר‘ שמשון דינין לאותו פלוני, ושכנע אותו להלוות לאותו תלמיד, והלה אכן הלווה לו . כשהגיע זמן הפירעון, לא שילם הלווה את חובו. פנה המלווה ל ר‘ שמשון ואמר לו: ”אמנם לא חתמת ערבות ואינך חייב לי כלום, אבל אתה הוא ששכנעת אותי להלוות לו, ולדעתי מן היושר הוא שכעת תדאג לכך שלא אפסיד את כספי“. הלך ר‘ שמשון להתייעץ עם מרן זצוק“ל, ושמע מפיו כי על אף שעל פי הדין אינו חייב לעשות מאומה, בכל זאת כיון שהדבר התגלגל על-ידו ראוי שייקח על עצמו את המצווה עד הסוף, ויקבל על-עצמו להחזיר את החוב. מרן זצוק“ל הוסיף ואמר: ”אני יודע שזהו סכום גדול למדי בשביל יהודי כמוך שחי רק מפנסיה, ולכן אני מציע שתפרוס את התשלום על פני תקופה ארוכה, ואני סמוך ובטוח שזכות המצווה תעמוד לך כל זמן שתהיה עסוק בה “. ר‘ שמשון שמע לדברי הרב והבטיח לשלם למלווה את מלא הסכום בתשלומים. תשלומים אלו נפרסו על פני שנים. זמן לא רב לאחר ששילם את התשלום האחרון, הלך ר‘ שמשון לעולמו...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ג' אדר ה'תשע"ח

אם כסף תלווה את עמי את העני עמך (כב,כד( אם אתה מלווה כסף - תלווה בפרהסיא, עם עדים. כי מי שמלווה בלי עדים עובר על "לפני עיוור לא תיתן מכשול" (ב"מ דף עה) אבל "את העני" - "עמך". אם אתה רוצה לתת לעני צדקה, תיתן לו "עמך" - בצנעא, בינך ובינו.

   אם תיקח המזכירה כמה ימי חופש רק אז יעריך המנהל את עבודתה הקשה והמסורה של מזכירתו...

    בימי הנעורים מוכרים שעות עבור פרוטות, בימי הזקנה אוצרות היו נותנים עבור עוד שעות חיים.

    בספר "חיים של תורה" מביא את ה"חזקוני" שכותב: שמעתי מדרש, אמר הקב"ה, אני גזרתי על ישראל שעבוד 400 מאות שנה, ואחר כך דילגתי על הקץ בשבילם וקיצרתי את השעבוד, והלך זה ושעבד את עצמו, ירצע בכלי שהוא בגמטרייא 400 והוא מרצע.

המאחר(נועם שיח יב - וארא תשע"ח)

    ראיתי בספר "ברכי נפשי" – משיעורי הגר"י זילברשטיין שליט"א – שמרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א סיפר לו, ששמע סיפור נורא בעניין זה, מאת רבה של קהילה אחת באמריקא – שאירע אצל אחד ממתפללי קהילתו, וכך סיפר הרב להגר"ח:

    בקהילה שלי, היה אחד שהגיע לכל שלוש התפילות בימי החול, אבל כגודל הקפדתו להגיע לתפילות, כך הייתה "הקפדתו" לאחר לכל תפילה, "בקביעות ממש" היה מגיע באיחור של עשר דקות, וכמה וכמה פעמים ניסיתי לגשת אליו ולשכנע אותו שיגיע בזמן, ואמרתי לו שאם הוא כבר מגיע לתפילה מה איכפת לו להגיע בזמן, אבל היהודי השיב לי תמיד באותו סגנון, "אדרבה – אם אני כבר מגיע לתפילה, מה זה כבר משנה מתי אני מגיע, עשר דקות לכאן או עשר לכאן, העיקר שאני מגיע"...

    בבוקר אחד, הופתעתי לראותו מגיע לתפילה בזמן, ומפני שמעולם לא קרה כדבר הזה, משך הדבר את תשומת לבי, וניגשתי אליו ושאלתיו "מה יום מיומיים?" והאיש שהיה נרגש מאוד השיב "הקב"ה הוכיח לי בצורה ברורה ביותר שלא כדאי לאחר לתפילה ", ביקשתי ממנו שיספר לי מה אירע, והוא סיפר לי כך. המפעל היוקרתי העומד בבעלותו, ומניב רווחים עצומים, ונחשב כאחד המפעלים הרווחיים ביותר, עלה אתמול באש, ואי אפשר לתאר את עוצמת הנזקים שנגרמו לו עקב כך, ובמשך דקות ארוכות תיאר היהודי את השריפה שפשטה במפעל, ואת ההלם שאחז בו בעקבות האסון. מספר הרב: לאחר ששמעתי את סיפור השריפה, אמרתי ל היהודי העשיר "עם כל ההשתתפות האמיתית שלי בצערך, אינני מבין מה הקשר בין השריפה הנוראה ובין ההוכחה שקיבלת עקב כך שלא לאחר לתפילה?" השיב לי האיש דבר נורא: ההוכחה החזקה הייתה כך, וזו התרחשה בדקות שלאחר פרוץ השריפה, בעת שהתקשרתי בבהילות אל מכבי האש, וביקשתי ברחמים ותחנונים שיגיעו במהירות למקום, כדי להקטין ככל האפשר את מידת הנזקים, ואמר לי האיש שהרים את הטלפון, ש"מכבי האש" יצאו כבר לדרך, והבטיח לי שבעוד דקה הם יהיו אצלי, אבל למעשה, הנה עוברת לה דקה שתים ושלש, והמפעל ממשיך לעלות באש, חדר אחר חדר, מחלקה אחרי מחלקה, ומכוניות הכיבוי עדיין אינן נראות כלל, הלב שלי כמעט והפסיק לפעום מרוב צער – סיפר בעל המפעל –במיוחד כאשר ידעתי את חשיבותה של כל שנייה, רק כעבור עשר דקות תמימות נראו מכבי האש, אך כשהגיעו היה כבר מאוחר מדי, והמפעל היה שרוף כמעט כולו. המשיך האיש לספר: כשראיתי את המפעל השרוף כנגד עיני, ניגשתי אל הכבאים וזעקתי מרה "מדוע איחרתם כל כך, הרי אם הייתם באים מוקדם יותר היה המפעל ניצול?" והשיבו לי הכבאים ואמרו "עשר דקות לכאן או עשר לכאן – הרי בסוף הגענו"...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע, "תרומה", ה'תשע"ח