יום חמישי, 28 במאי 2015

אמרי שפר י"א סיון ה'תשע"ה

אמרי שפר י"א סיון ה'תשע"ה

הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, היה אומר בשם הגאון הצדיק רבי שמחה זיסל זצ"ל, הסבא מקלם: היה כדאי לקדוש ברוך הוא לברא את כל העולם ומלואו ולקיימו ששת אלפי שנים, כדי שיהודי יזכה לומר – ולו פעם אחת ויחידה בכל ימי חייו, ובכל משך זמן הבריאה – "ברוך הוא וברוך שמו". ואלף אמירות "ברוך הוא וברוך שמו" אינן מגיעות לגדל חשיבות עניית "אמן" אחת. והוסיף: ואלף אמנים אינם מגיעים לחשיבות "אמן יהא שמיה רבה" ולו פעם אחת בלבד, ואלף עניות "אמן יהא שמיה רבה" אינן מגיעות לזכותה ויוקרתה של תיבה אחת של תלמוד תורה

לֹא עֵּת הֵָּאסֵּף הַמקְּנֶה וגו'. (כט, ז) פירוש אם חס ושלום, לא הגיע עוד זמן קץ הגאולה, לאסף צאן קדשים, השקו הצאן ולכו רעו, על כל פנים תן להם פרנסה, עד שנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו, אמן. (מרגניתא דר' מאיר)

     לא פעם ממריץ היצר אנשים לדבר מצוה, מגביר התלהבותם, עד שבריצתם מחריבים את כל מה שבדרכם (הרה”ק רבי דוד מלעלוב)

     לא צריך לחכות לשעת משבר בכדי למדוד אנשים, הרבה יותר חשוב היא יכולת השגרה.

     לא קונים חולצה בשביל הכפתור.

     לא ראיתי חתול ישן אשר לתוך פיו נכנס עכבר.

     לא רק המרבה באכילה ובשתייה נקרא זולל וסובא, אלא אף המרבה בדיבורים מיותרים (הרה”ק רבי יחיאל מאיר ממוגלניצה)

     לאשה יש לה חלק ושכר - בלימוד התורה של בעלה. ואולם, אסור לה לשכוח, שיש לה גם חלק         'בביטול התורה' שלו...

האישה לא ויתרה )על־פי 'מפי ספרים וסופרים'(
     האישה נקשה בהססנות על הדלתוכשזו נפתחה, פסעה פנימה בחשש. " יש לי בעבורכם מכתב מרבי יחזקאל־ שרגא משינאווה", אמרה בקול רועד רבי פינחס צימטבוים, חבר בית הדין של גרויסוורדיין (אֹורַאדְיָהשברומניה, זינק ממקומו למשמע הדברים. רטט של התרגשות עבר בו מכתב ממורו ורבו הקדוש! בדחילו ורחימו נטל את האיגרת ופתחה כשהחל לקרוא, עלתה עננה על פניו. "בהיות שבעלה של האישה הזאת עזב אותה כבר יותר מעשר שנים והשאירה עגונה", כתב רבי יחזקאל, " על כן הנני מבקש לעזור לה למצוא את בעלה להתירה מכבלי עיגונה" . "כיצד אני יכול לסייע?", תהה רבי פינחס בקול. "ומדוע החלטת לבוא לכאן דווקא?". "לא ביקשתי כלל לבוא לכאן", ענתה העגונה. "חיליתי את פניו של הצדיק בכיתי והתחננתי לפניו שיושיע אותי ולבסוף הורה לי לבוא לכאן, אליכם בלי הסבר" . הדיין התעטף בשתיקה. "אין לי פתרון להוראה הבלתי־מובנת של הצדיק", אמר לבסוף. "בינתיים השתכני באכסניית הקהילה, ונעשה כמיטב יכולתנו". האישה הודתה לו נרגשות, וכשפנתה לדרכה, יצא הדיין אף הוא מביתו ושם פעמיו לעבר בית אב בית הדין רבי משה־הירש פוקס. הוא שיתף את עמיתו באיגרת המסתורית, ורבי משה, אף שלא היה חסיד שינאווה הכיר בגדולתו של הצדיק והתייחס למכתבו בכובד ראש.
     ראשית, כינס רבי משה את גבאי בתי הכנסת וחקרם אם הבעל המעגן שוהה באחד מהם. התשובה הייתה שלילית. כשלא נמצא קצה חוט בקהילה, פנה אל משטרת הגבולות והללו בדקו ברשימותיהם אם נכנס למדינה אדם ששמו כשמו של הבעל גם אלו השיבו את פניו ריקם דייני בית הדין לא אמרו נואש. הם פעלו כחוקרים מיומנים, והחלו לבלוש ולחפש בכל העיר אחרי הבעל האבוד. שבועות ארוכים של חיפושים העלו חרס. בכל בוקר נאלצו הדיינים להשיב לאישה העגונה כי טרם אותר בעלה יום אחד פנה רבי משה אל רבי פינחס ואמר לו: "שמע־נא, הלוא עשינו כל שביכולתנו כדי לאתר את האיש ולא מצאנו רמז כלשהו עליו. לדעתי אין מנוס מלהודיע לאישה כי המאמצים כשלו, ולשלחה בחזרה לביתה" . רבי פינחס הסכים לדברים, אף כי לא בלב קל. הוא שיתף את האישה במסקנה המצערת, והמליץ לה לשוב לביתה. אך העגונה סירבה בתוקף לקבל את הדברים. "בשום אופן לא", קראה במר נפשה. "לא אלך מכאן, אלא אם כן יורה זאת הצדיק משינאווה. בפקודתו באתי לכאן, ורק בפקודתו אלך". ראה רבי פינחס כי היא מתבצרת בעמדתה, והחליט לכתוב דברים כהווייתם למורו ורבו. פירט את המאמצים הרבים שהושקעו ואת הכישלונות שנחלו 
     לא חלפו יומיים, והנה שליח בהול דופק על דלת לשכתו של רבי פינחס. " גש מהר לביתך", אמר השליח. רבי פינחס יצא בעקבותיו, ובהגיעו לביתו הבחין בהתקהלות נרגשת — שוטר אוחז בידו של גבר יהודי, ולצידם העגונה. רבי משה־הירש, שכבר נכח במקום, פנה אל רבי פינחס וקרא: "זה הבעל!" . כעת נפנו הכול לשמוע את סיפורו של הבעל המעגן. מזלו מעולם לא האיר לו פנים. כדי למצוא טרף לביתו נהג לנדוד בין הערים ולתור אחר עבודות מזדמנות. הוא הגיע לבוקרסט, בירת רומניה, וגם בה התקשה להשיג פרנסה אוזלת ידו, שהייתה פרי אופיו ה'בטלני', גרמה לו להזניח את משפחתו ואף לא להודיע לאשתו היכן הוא ומה מעשיו. בעקבות זאת סברה שהחליט לברוח ולהשאירה עגונה ביום שבו הגיעה האישה לגרויסוורדיין החליט בעלה לחפש את ההצלחה בהונגריה. כסף לנסיעה לא היה באמתחתו, ולכן נאלץ להתקדם בנסיעות קצרות ברכבת. בכל תחנה ירד וקיבץ נדבות כדי לממן את המשך הנסיעה בדרכו הגיע לגרויסוורדיין. הוא שמע שבעיר יש ריכוז יהודי גדול וקיווה שיצליח לקבץ סכום נאה להמשך דרכו. באורח פלא שם את פעמיו לעבר האכסניה שבה התארחה ...אשתו כשזו הבחינה בו, חששה שיימלט ממנה אם יבחין בה, ולכן יצאה מבעד הדלת האחורית והזמינה שוטר שיעצור אותו. השוטר עצר את האיש בעוד האישה צועקת כי זה בעלה שנטש אותה לאנחות . "מבינים אתם?", קרא רבי משה בהתרגשות באוזניו של רבי פינחס, "הלוא האיש תכנן לנסוע למדינה אחרת, ורק הצדיק, ברוח קודשוידע שיחנה בגרויסוורדיין וייקלע לאכסניה שבה תשהה רעייתו.
     הסיפור התפרסם חיש מהר והגיע לאוזניו של הצדיק משינאווה בעצמו. "נו", החווה בידו בביטול, "אצלכם החסידים הכול נחשב 'מופת', אולם אין זה נכון. בסך הכול סברתי שהואיל וגרויסוורדיין היא עיר גדולהסביר להניח שהבעל שוהה שם. אין כאן שום 'מופת'"... 

החלטה שהולידה אוסף תהילים (מנחם כהן)
     התלבטות לא קלה הייתה ליורם חניאל (60)  בערב חג השבועות. הוא סקר את מדפי הספרייה הענקית, שבהם מוצבים יותר מאלפיים ספרי תהילים, והתלבט איזה מהם לקחת איתו לבית הכנסת בחג השבועות. " בסוף בחרתי בתהילים דפוס אמסטרדם משנת תקע"ו", הוא אומר.
     חניאל, המשמש שופט צבאי במילואים מחזיק ככל הנראה באוסף הגדול ביותר בעולם של ספרי תהילים. אך אין הוא אספן קלסי, השומר את הפריטים לצורך תצוגה בלבד. בכל יום הוא נוהג לומר תהילים, כל פעם בספר אחר שהוא מוציא מהאוסף הענק.
     הרעיון נולד ברגע של התעוררות בהלוויה של יהודי מהיישוב אלקנה, שבו הוא מתגורר . "בהלוויה ספדו לאיש וסיפרו שבכל שבוע נהג לסיים את ספר התהילים", מספר חניאל. " באותו רגע קיבלתי עליי לעשות כן. מאז חלפו עשרים שנה, ואני מתמיד לסיים בכל שבוע את ספר התהילים. " בעקבות קריאת התהילים הרצופה התבלה הספר שקניתי, והלכתי לקנות ספר חדש התחלתי להתעניין בספרי תהילים ישנים והאוסף גדל הלך. חברים שמעו על התחביב והִפנו אותי לספרי תהילים עתיקים, ובמקביל איתרתי בעצמי ספרי תהילים מיוחדים.
     תהילים בערבית ובהודית באוסף הגדול ספרים גדולים וקטנים, אפילו זעירים, עם פירושים מגּוונים, בכל השפות ומכל התקופות. "יש ספרים שנכתבו בהודית , בערבית, בפרסית ועוד", הוא מתאר. "אני נהנה ללמוד בפירוש של הרב גרשטנקורן ראש העיר הראשון לבני־ברק, ושל יהודי מתל־אביב, ישראל סחרוב שמו" . יש ספר האהוב עליך במיוחד? שאלנו. "תמיד שואלים אותי את השאלה הזאת", הוא מחייך, " ואני משיב ש'כולם היו בניי'... אני מחובר לכל ספרי התהילים שברשותי. החלום שלי הוא שיפתחו 'כולל תהילים' ללימוד הספר" . תגלית מצמררת מאחורי ספרי התהילים מסתתרים לפעמים סיפורים אנושיים מרגשים. "לפני כמה שנים העניק לי חבר מאירופה ספר תהילים מיוחדזה ספר שהודפס בשנת רפ"ב )30 — 1552 שנה אחרי גירוש ספרד( והיה עד לאחרונה בכנסייה. היהודי שהחזיק בספר, בימים ההם קרע את הדף הראשון והשלים את השער ואת פרק א' וב' — בכתב ידו. " מדוע עשה זאת? כשקראתי את פרק א' בכתב היד קיבלתי את התשובה: את הפסוק הראשון שינה ל'ובדרך חטאים לא שמד' ... היהודי רצה להעיד על עצמו שלא השתמד" . חניאל מתרגש לראות יהודים קוראים תהילים, גם מי שאינם נראים שומרי תורה ומצוות. "מובא שכל מה שאמר דוד בספרו כנגדו וכנגד כל ישראל אמרו, וכנגד כל העיתים אמרו'. רואים זאת ברגעי צרה לא עלינו, שיהודים פותחים את ספר התהילים ומבקשים את כל בקשותיהם".

חוויית השבוע שלי


חוויית השבוע שלי פרשת נשוא ה'תשע"ה





אמרי שפר י' סיון ה'תשע"ה



אישה יהודיה תשכח ותסלח, אבל לעולם לא תשכח על מה סלחה.

     היכולת הכי חשובה בחיים, היא היכולת להשתנות.

     "לא נכשלתי, רק מצאתי 10,000 דרכים בהם זה לא פועל." (תומאס אדיסון)

     ''לאנשים קטנים - קשיים קטנים; לאנשים גדולים - קשיים גדולים." (פתגם סיני)

ישועת ה' כהרף עין (נחמן סלצר)
     שמחת תורה – כשמו כן הוא, כל כולו שמחה; ולכל הפחות, כך אמור הוא להיות. שמא זוהי הסיבה שסיפורי הוא כה יוצא דופן. עומד הייתי בתום תפילת מוסף, בצהרי יום שמחת תורה. חישבתי לעזוב את מקומי ולהתקדם לעבר דלת היציאה הרחבה בירכתי בית-הכנסת, על רקע שמיעת ה"קדיש" האחרון. אלא שקולו הנרגש של אומר ה"קדיש", גרם לי להשתהות ולהתבונן בו.
     בדרך כלשהי חשתי כי יש דברים בגו, מאחורי קולו הנרעד ועיניו המצועפות בדמעות, ונמשכתי להסיר את הלוט מעל סיפורו. לא הסבתי את מבטי ממנו משך כל אמירת הקדיש; כל מילה ומילה בקעה מפיו בלהט ובשטף, עטופת געגועים וזכה. לא היה ספק בכך – משהו מעניין חבוי כאן.
     המתנתי עד סיום הקדיש, עוקב במבטי אחר אחרוני המתפללים העוזבים את המקום. רק אז אזרתי אומץ וניגשתי אליו. ישבתי לצדו עד שסיים את אמירת פרקי התהילים שלפניו. הוא הגביה את עיניו הלחות, לחייו מוכתמות מדמעות, והפנה אלי מבט שואל.
     "סלח לי, שאלה לי אליך", פתחתי. הוא היסס כהרף עין והשיב, "ובכן, שאל נא".
     "הבחנתי בך כאשר אמרת קדיש, ומה רב חפצי לדעת מי הוא שלזכותו אמרת קדיש זה. כוונתי, מעולם לא שמעתי קדיש הנאמר באופן זה. יודע אני, כי בקשתי היא יוצאת דופן, ותהא זו זכותך לסרב לה, אך בכל-זאת, שמא תאות לגלות לי מהו הרקע לקדיש זה שלך?"
     "יודע אתה", הגיב בחיוך קל, "בקשתך היא אכן נועזת למדי. היה עלי לנזוף בך ולהרחיק אותך מכאן…", סנט בעצמו, וחיוכו התרחב. כה מיוחדות היו עיניו; מבטן כה נוגה ורגיש, ובה בעת חמים ובהיר. התרווחתי על מקומי לצדו; ספסל העץ הישן חרק במחאה, ואני צפיתי בסבלנות, בעוד הישיש מארגן את מחשבותיו.
     יש בי משהו – מהו בדיוק, אינני יודע – הגורם לאנשים להתייחס אלי כפי שאין הם מתייחסים לאחרים. מעריך אני את האמון שהם רוחשים לי, ואוצר את סיפוריהם, זיכרונותיהם ורזיהם בלבי, שמורים ובטוחים. אין אני חולק אותם עם זולתי, אלא אם ניתנה לי רשות מבעלי המעשה. דקות ארוכות עצם הישיש את שמורות עיניו; נמלאתי ציפייה. הוא שב ופקח אותן, ובעיניו ניכר כי שב ממסעו אל העבר. וזהו סיפורו: "בעיירה קטנה בפולין גדלתי", פתח בסיפורו, ממולל בידו את זקנו תוך כדי דיבור. "חבורה עליזה של ילדים היינו, בני אותו גיל. רבות השתעשענו יחדיו…" קולו דעך, בעוד הוא מפליג בזיכרונו לאותם ימים חסרי דאגה. "בצוותא הלכנו ל"חדר", בצוותא שיחקנו בפארק; חבורה נפלאה היינו". "בן שתים-עשרה שנים הייתי", המשיך הישיש, "כאשר קנה לי סבי ע"ה תפילין. מהודרות ביותר היו, מעולם לא ראיתי יפות מהן. את הבטחתי נתתי לו, כי אניח אותן בקביעות מדי יום, כל חיי.
     בזמנים ההם" – העיר האיש – "רוחות ההשכלה נשבו בעיירות פולין, והבטחה כזו לא הייתה דבר של מה-בכך! ואמנם, עמדתי בדיבורי!" הדגיש. "מדי בוקר, מיהרתי להניח  את התפילין ולהתפלל. עד מה אהבתי להתפלל בהן! חוויה יקרה הייתה לי זו, הכניסה ל'שטיבל' בבוקר יום חורפי סגרירי, לגימה של מים חמים מן הסמובר עתיק-היומין שבפינה, ולאחר-מכן כריכת רצועות התפילין היקרות סביב זרועי ועל ראשי. בכל פעם מחדש, חשתי כיצד הן מקשרות אותי ומחברות אותי אל סבי, אל אבותיי ומעל לכל – אל ה'!" נתתי בו את מבטי, ביהודי הישיש. קשה היה לצייר את דמותו כאיש צעיר; כביכול היה זה מראהו מאז ומעולם – חרוש קמטים, כפוף מרוב שנים. אך ככל ששקעתי במעמקי סיפורו, כן הלכו והתפוגגו אותות השנים, והצעיר התוסס ובעל הקסם האישי ניגלה לפניי, כפי שהיה אי-אז לפני עשרות שנים.
     "כן, יפים היו חיינו", הפטיר בעגמומיות, שרידי מבטא וורשאי עסיסי מתלווים לקולו. "אך יום הגיע, וקולות מלחמה נשמעו קרבים והולכים. דבר לא נחשב עוד בעינינו… מלבד: לשרוד!
     "המלחמה פרצה אל מעגל חיינו כסופה המביאה בכנפיה הרס וחורבן, משליכה מיליוני אנשים אל מעמקיה של מנהרת הפורענות, אשר ממנה רק בודדים יצאו חיים. לא זו בלבד, רבים מאותם שזכו לשרוד, לא זכו לשוב ולהיות הם עצמם. אנו – אותה חבורה משנות הילדות – הצלחנו להישאר יחד, אל נא תשאל אותי כיצד! נשארנו ביחד כאשר הפך הכפר שלנו לגטו גדול, והמשכנו לדבוק איש ברעהו כאשר הועברנו לברגן בלזן – תחנה שנייה מני רבות במסע הזוועות אליו יצאנו מבלי דעת.
"בתקופה בה שהינו בברגן בלזן, זכיתי להציל את חייו של יהודי".
     הוא תיאר את אחד ה"שלדים המהלכים" בצריפו, שחלה בטיפוס. ברי היה לו ואף להם, כי בתוך זמן קצר מאוד תתגלה מחלתו, ודינו יהיה להישלח ל"מרפאה", ממנה איש לא חזר. בחור צעיר, לא אחר מאשר
הישיש שלפני, נטל על עצמו משימה קדושה: להציל את החולה. הוא דאג להאכילו את מנתו היומית, בהיות החולה חלוש מכדי שיוכל לאכול בעצמו. את מנתו האישית מכר בסיגריות, ותמורתן רכש תרופות למאבק במחלה האיומה. הוא הקפיד שהחולה ישתה מן התרופה, וכך הצליח להיחלץ מבין זרועותיו של מלאך המוות. ותוך כדי כך, לא עבר עליו יום אחד ללא הנחת תפילין!
     "חברי משכבר", נזכר הישיש, "נהגו לגעור בי במרירות, מביעים ביטויים קשים, אשר לא היו עולים על דל שפתיהם לולי הצער והייסורים שעברו על כולנו. הם היו סונטים בי, כיצד ממשיך אני להחזיק באמונתי בבורא עולם, טוענים כי ה' נטש את עמו ח"ו זה מכבר! הם נהגו לשאול אותי מדוע ממשיך אני לסכן את חיי בהנחת תפילין, יום אחר יום, והרי ממילא אבודים כולנו, ומה טעם בכך? כל שהיה ביכולתי להשיב להם, היה: "ישועת השם כהרף עין".
     היה גם שיע; האגוז הקשה מכולם.
     מרבית חברי לקבוצה נשאו עמם זיכרונות מן הזמנים שבהם מציאות ה' הייתה חלק חי ובלתי נפרד מחיינו. אך לו שמעת את שיע מדבר, לא היית מטיל ספק בכך כי הוא גדל בביתם של משכילים מובהקים. כה מריר היה, ועבורי היו דבריו כמדקרות חרב. ללא הרף הטיל את חיצי לשונו הלועגת על מי שעדיין האמין בקב"ה ובתורתו. שיע היה נועץ בנו מבט נזעם, בעודו מתריס, כיצד מסוגלים אנו להישען על רחמי שמים, בעודנו שרויים בגיהינום הנורא ביותר עלי אדמות!? מה קורה לנו? האומנם טחו עינינו מראות את המתרחש? האומנם אין אוזנינו שומעות את טרטורן הבלתי פוסק של מכונות הירייה? האומנם איננו מבחינים בענני האפר הדקיקים המיתמרים ועולים מארובותיהם התמימות למראה של אותם מבנים קטני-קומה?
     עם הזמן, חלחלו דברי הזעם שלו אל הלבבות השבורים, ולא מעטים חדלו לקיים מצוות שעליהן עוד הקפידו במסירות נפש, הפסיקו לשמור את קדושת השבת, לא היססו בהכניסם לפיהם מאכלות אסורים. למעשה עמד בראש מעייניהם עניין אחד: החיפוש הנואש אחר דבר מה שיפיג את הרעב  המכרסם בבטנם. בהדרגה נכבשו כמעט כל חברי הקבוצה על-ידי נביא השקר שבקרבנו, והם חברו אליו ואל דבריו, שופכים עלי קיתון של צוננים בכל פעם שזכיתי לקיים מצוה. אך למרות הכול, הייתי כה זקוק לחברתם, שכן היה בכוח ידידות זו להקל ולהעניק כוחות למאבק ההישרדות היום- יומי. ואז, כולנו נשלחנו לטרבלינקה, גיא ההריגה, אשר בהשוואה אליו נראה מחנה ברגן בלזן כמחנה קייט.
     "משך כל אותם חודשים של סבל בל יתואר". המשיך הישיש בסיפורו, "לא עבר עלי יום אחד ללא הנחת תפילין. התפילין היו יקרות לי, יותר מהחיים עצמם. פעמים רבות הסתכנתי וכמעט שאבדתי, אך לא אביתי לוותר על יום אחד של הנחת תפילין; על תחושה מרוממת זו של רצועות העור הנכרכות סביב זרועי הצנומה, המעטרות את ראשי בקור המקפיא.
     "הייתה זו שעת בין-הערביים, בעיצומו של יום חורפי, ועדיין לא עלה בידי להניח תפילין. אותו יום שרר כפור אימים, והשלג שהאדים על הקרקע העיד בשתיקה על הזוועה המתחוללת בכל פינה. הרוח שרקה באכזריות, חודרת עד לעצמותינו ומקפיאה את נשמתנו. טרם עלה השחר יצאנו לעבודה, ואך בקושי בא דבר מאכל לפינו במשך היום. חרף זאת, תקתק בחובי השעון הפנימי ואותת לי, 'השמש עומדת לשקוע, וטרם הנחת את התפילין של סבא'. ואני הן הבטחתי לסבא, ויותר מכך – הבטחתי לריבונו-של-עולם, והנה הנה אוזל הזמן, ואני אחמיץ את השעה! "חמקתי ויצאתי מתוך הבניין בו עבדנו, ורצתי כמטורף אל הצריף, שם הסתרתי את זוג התפילין שלי מתחת לאחד מלוחות-העץ הרופפים ששימשו לנו כרצפה. שם הן היו מוטמנות, הרחק מעיניהם של השומרים צמאי-הדם ומשכני לצריף העלולים להתקנא בי ובמזלי. ביד רועדת חילצתי את החפץ האסור והאהוב ממקום מחבואו. ידעתי כי אסור לי להסתכן יותר מדי, ולכן יצאתי במהירות מן הצריף ומיהרתי לעבר תעלה לא הרחק משם.
     "הלילה עמד לרדת על המחנה, ובכל רגע עתידים להידלק הזרקורים בידי השומרים, אותם שומרים שידם כה קלה על ההדק. רצתי בדרכים  פתלתלות, מקווה נואשות שלא להתגלות לעיני חיות הטרף במדים השחורים. הגעתי אל התעלה בלב הולם, פניי מאפירות, והשלכתי את עצמי לתוכה, מוצא מסתור בין דפנותיה הלחים. לא השתהיתי, ומיד הנחתי את התפילין; בירכתי את הברכה, משתדל להתרכז במשמעות המילים ולכוון כראוי, עד כמה שניתן היה במצב זה, ולאחר-מכן קראתי 'שמע ישראל'. הסרתי את התפילין, יצאתי מן התעלה בזחילה, הצצתי בזהירות לכל עבר, ואז קמתי על רגליי ושבתי בריצה מטורפת חזרה לצריף. אלומות האור של הזרקורים ממגדלי השמירה חגו סביבי במצוד בלתי פוסק, ודמותי הצנומה במדיה המפוספסים נדמתה לשפן מבוהל שנלכד ברשת הציידים; היטב הכרתי את טעמו של הפחד! "רעדתי כולי מקור ומאימה; כפות רגליי איבדו כל תחושה בעקבות המגע בשכבת השלג הקפואה המכסה את האדמה. מיהרתי לרוץ חזרה 'הביתה', נפרד בנשיקה מן התפילין האהובים והשבתי אותם למקום המסתור. ואז, מבלי לעצור לרגע כדי לשאוף אויר, פניתי לאחור ומיהרתי לשוב למקום העבודה. משמיים שמרו עלי מעיניהם הבולשות של נציגי השטן עלי אדמות במגדלי השמירה הגבוהים, שהיו מוכנים בכל רגע לשלוח אותי לעולם הבא בצרור יריות. אך לא ניתנה להם ההזדמנות לכך. הגעתי בחזרה למקום העבודה שניות ספורות לפני שהתקיים המסדר, וכך ניצלתי ממוות בטוח.
     ברור היה לי אותו רגע כי ארע לי נס מיוחד, גם בתקופה שבה היו חיי רצף של אין-ספור רגעים של נסים. "למעשה, היו כל חיינו במחנה שזורים בנסים. אך עיניהם של חבריי היו אטומות מלהכיר בנס; הם הוסיפו לקלל, להתלונן, להפנות אצבע מאשימה כלפי האב הרחמן היושב על כסא המשפט.
     "עוד לא תמה סאת יסורינו. נשלחנו משם לאושוויץ, שם ניטלו מאיתנו שרידי החיים שעוד דבקו בנו, כאותו ענן השט ברוח ונמוג, חומק מבין אצבעותיך לבלי שוב. חבריי זעקו, 'למה עזבתנו?' ואני השבתי להם, 'ישועת השם כהרף עין'. הרכבת נעצרה, וקול שקשוק גלגליה חדל. במקומם עלו באוזנינו צעקות, קללות וגידופים, קולות בכי ואנקות כאב, סבל ועינויים. קולות הבוקעים ממעמקיו של מקום, שאין בכוח השכל האנושי להבינו. באוויר ריחף ריחו של הפחד, והידיעה כי המוות אורב בכל פינה חלחלה באמצעות כל החושים.
     "אהה, כיצד ייתכן מקום מעין זה בעולמנו? מי ייתן ויימחה שמו, עם אדמתו ספוגת הדם, ועם האיכרים הפולנים אשר ידעו ושתקו! איך ניתן לספר על היציאה מקרונות הבקר? השמיים – תערובת של אפור חיוור וענני עשן, עשן גופות קרובינו ומכרינו, תמצית דמו של עמנו! מבט אחד הספיק: ידענו ללא שמץ של ספק כי גם שעתנו באה. "קלי למה עזבתני?" התייפחו, כפי שבכו אבות-אבותינו, לפני מאות בשנים. ואף כאן עניתי לעומתם, "ישועת השם כהרף עין".
     "ואז הבחנו בו; בשטן גופו. ה"רופא" ששלח רבבות יהודים אל מותם, עטוי כפפות לבנות, כמנצח בקונצרט אשר אנו קהל המאזינים שלו. מנגלה ימ"ש וזכרו. כיצד יתכן כי יצור נאלח כמותו נשם את האוויר אשר אנו נושמים? צפינו בו כיצד הוא שולח אנשים לימין ולשמאל, בדייקנות גרמנית, בתשומת-לב מרבית לכל פרט ופרט. ימינה. שמאלה. ימינה. שמאלה. המקל שבידו התנופף באוויר, ואנו ראינו את מלאך המוות בדמותו של בשר ודם ניצב לפנינו.
     "שיע היה בינינו, זועק את דברי הכפירה שלו עד הרגע האחרון, עד שהמוות יפריד בינינו. כך ניצבה לה הקבוצה כולה לפני אותו רופא-רשע, מביטה בעיניו ואינה מוצאת בהן שמץ של רגש אנושי. שמאלה, שמאלה ושוב פעם שמאלה. המפלצת שלחה אותנו אל מותנו ללא היסוס. שמאלה ושמאלה ואז, לפתע – ימינה! ומי נשלח לימין, מי נשלח לחיים, אם לא שיע! דווקא הוא, שלא פסק להתריס כלפי שמיים, הוא שטען כי העם הנבחר הפסיד, הוא אשר נשלח ימינה.
     "חבריי החליפו מבטים ואז הפנו הכל את מבטם אלי, עיניהם שואלות בדממה זועקת. לא הייתה שהות לשאלות או לתשובות. כולנו נשלחנו לשמאל, אל המבנה זעיר הממדים המבקש לבלוע אותנו אל קרבו, ולפלוט ענני עשן מארובתו הצרה והמפויחת. נלקחנו במורד השביל, היישר אל מלתעותיו; הנה באה שעתנו".
     הזקן השתתק לרגע, מבטו נעוץ בנקודה עלומה בעבר, מפליג אל רגע השיא של חייו.
     "הדלתות נפתחו בפנינו, ולעינינו נגלה החדר. בראשינו התנגנו ברטט מילות התפילה של ראש השנה: מי יחיה ומי ימות… דלתות המתכת נטרקו בחבטה מאחורינו ומוט הברזל הוסט למקומו. שמענו את האחראים על הפעלת תא המוות מתעסקים בבדיקות סופיות, מוודאים שהכול פועל כשורה. ברגעים מרטיטים אלה, הטיחו בי חבריי, 'מה עם יראת השמיים שלך? מה עם אמונתך באלוקים, מה עם התפילין שלך, מה עם מסירות הנפש שלך עד כדי סיכון החיים? נו, מה עם כל אלו? אמור 'שמע', הגיע הרגע האחרון!'
     "בדמעות זולגות על לחיי, נענעתי בראשי לאיטי, ימינה ושמאלה, ובקול סדוק לחשתי, 'ישועת השם כהרף עין'. קול חריקה נשמע; מעלינו נפתח חרך וגליל גז קטלני הושלך פנימה. שמענו קול 'פופ' חרישי; הכלי נפתח וזרם של גז רעיל החל מתפשט בחלל החדר. שילבנו ידיים; חבריי זעקו 'שמע ישראל', בעוד אני ממשיך למלמל 'ישועת השם כהרף עין'. אחדים פצחו בשירת 'אני מאמין'. ואז, הבלתי-יאומן אירע! קול שריקת הגז הנפלט חדל לפתע, והדלתות נפתחו מחדש. מסר של תקווה משמיים נישא בחלל. "איש לא הניע איבר. מה קורה כאן? מעולם לא נשמע כדבר הזה! דלתות הנפתחות באמצע הפעלתו של תא הגזים? מעולם לא! בפתח ניצב קצין אס.אס. במדיו המגוהצים, סמל הגולגולת שעל כובעו נועץ בנו עיניים חלולות, ואמר, 'הגיע משלוח חדש של 'יודען'; אנו זקוקים לעזרה במיון כל החפצים. אתה!' פנה לעברי והצביע עלי באצבעו, 'בוא אתי'. כחולם, יצאתי מתא הגזים, מתרחק ממבטיהם ההמומים ומתחינותיהם האילמות של חבריי, שב לארץ החיים. לבי שתת מכאב על גורלם של חבריי. ישועת השם כהרף עין!".
     דמעות נצצו בעיניו של הישיש, כאשר נעורו בו מחדש הכאב והפליאה אשר חיו בו לפני שנים כה רבות. חפנתי את כף ידו בין שתי ידיי ולחצתי אותה, חש ברטט העובר בינינו. היינו רק שנינו – הוא ואני, בבית-המדרש שהתרוקן זה מכבר ממתפלליו. נרות היארצייט הבהבו על הקיר, מטילים אור כתום-צהבהב על סביבתם החשוכה. המתנתי בסבלנות להמשך הסיפור, בידיעה ברורה שיש לו המשך. לבסוף, התנער הישיש כמתוך חלום, אוסף מחדש את מחשבותיו, ושוב פתח את פיו. נמשכתי כמוקסם לכל מילה, נפעם מן האיש וממה שהוא מייצג.
     "יצאתי מתא הגזים", תיאר ידידי החדש, "וחשתי כיצד אני רואה את העולם לראשונה בחיי. קיבלתי את חיי מחדש; זכיתי בהזדמנות נדירה. פסעתי, מלווה בחיילים, לעבר נקודת מיון החפצים, שם נערמו הררי ביגוד שהצטברו מדי יום ביומו. בלבי התנגנה שירה, בעוד אנו צועדים בינות לגדרות התיל, חולפים על-פני שורות-שורות של צריפים, לקראת גורלי החדש.
     "רצון ה' היה, כי אחיה! ישועת השם כהרף עין, ואיזו ישועה! התאמצתי שלא להסגיר את רגשותיי, עוטה על פניי הבעה רצינית, כדי שלא לעורר את חמתם של הנאצים. לפתע, הבחנתי בזווית העין בדמות מוכרת, עומדת לא הרחק ממני. הוא עמד בגבו אלי. הסבתי את ראשי לעברו, מנסה לקלוט את צדודית פניו, ואז פנה אף הוא לעברי. כעת ראיתי בבירור: שיע.
     "אותו רגע הצטלבו מבטינו. שיע הביט בי כמוכה הלם, ואני שידרתי לו במבטי כי לפניו לקח מן החיים שנשלח אליו משמיים. פיו נפער בתדהמה, והוא שכח לסוגרו. הוא לא האמין למראה עיניו. מבלי להסס לרגע, השליך שיע את הבגד שאחז בידיו ופרץ בריצה לעברי.
     "החיילים הגרמנים הופתעו לרגע מדמותו החולפת על-פניהם בריצה מטורפת. אך מיד התעשתו, הניפו את רוביהם לעברו, כיוונו למטרה וירו בו צרור כדורים! שיע צנח על הקרקע ודמם באחת. הרהרתי בליבי כי אולי זכה להישאר בחיים רק כדי להיווכח במו-עיניו כי הקב"ה מנהל את העולם. יודע אני", הנהן הישיש, "שיע הבין; כן, ברגע שירו בו הרשעים, הבין הכל. ישועת השם כהרף עין". הישיש נשתתק, ואני הבנתי כי תם סיפורו.
     שלוש שנים נוספות חלפו, עד ששמעתי את המשך הסיפור. הישיש לא  רצה להביע את דעתו בסוגיית הפיצויים, אך הוא סיפר לי על חלקו בוועדה שהוקמה, שתפקידה היה לעבור על רשימות שנלקחו מארכיוני הנאצים. המטרה הייתה לנסות ולפענח עובדות ונתונים כספיים שנלקטו על-ידי הנאצים, המשקפים את אשר אירע לדור שלם. המלאכה דרשה תשומת-לב לפרטים וסבלנות אין-קץ. הוא עבר על אלפי מסמכים, מאתר סכומי כספים ופירוט רכוש שנשדד מידי היהודים. הכול היה רשום בשיטתיות ובסדר, האופייניים לבני העם הגרמני.
     הנתונים היו רשומים לפי עיירות. חברי הוועדה עברו על שמות המשפחות, ילדיהם, ייחוסם, עיסוקיהם והשקעותיהם. כך עלה בידיהם לגבש תמונה חלקית לגבי גודל החוב שהצטבר כלפי עם ישראל. כאשר הגיעו לשמו של כפר מסוים, צפו ועלו שמות מוכרים: היה זה כפר הולדתו, והאנשים היו ידידיו. הרישומים כללו פירוט צעדיהם של הנאצים, כולל ריכוזם של היהודים ברובע היהודי בעיירה, והפיכתו לגטו. הוא המשיך לקרוא את סיפור העברתם למחנה ברגן בלזן והזיל דמעות למקרא סיפור המסע לטרבלינקה, עם קבוצת ידידיו משכבר.
     שחור על-גבי לבן צוין, כיצד נשלחו לאושוויץ להשמדה. כל השמות הופיעו שם – כיצד הוכנסו כולם לתאי הגזים ביום שמחת תורה של אותה שנה. היום בו הוא ניצל ממוות בטוח. אותו רגע, הבטיח לעצמו כי כל ימיו יאמר אחריהם קדיש, בכל שנה בשמחת תורה. וכן עשה.
     "המבין אתה כעת", שאל לבסוף. כן, הבנתי. כעת קיבל ה"קדיש" שלו תוספת נופך ועוצמה. יהודי שכזה! מי יתננו יהודים כמוהו בדורנו.
     שמעתי את הסיפור מיהודה, ששמע את הסיפור מהזקן בעצמו, ז"ל

חוויית השבוע שלי



יום רביעי, 27 במאי 2015

נקודה שבועית פרשת "נשוא" ה'תשע"ה




בפרשה הקודמת, פרשת "במדבר", קראנו על המפקד של בני ישראל ולמדנו שלכל אדם מישראל יש משמעות, יש לו חשיבות. לכל אדם ואדם מישראל שמהווה פרט מהמציאות של עם ישראל יש ערך.
בפרשת השבוע  שלנו,פרשת "נשא", אנו קוראים על הקרבת הקורבנות של נשיאי השבטים.
הנשיאים הם ראשי העם והם מהווים את שדרת ההנהגה של כל הציבור. הם דובריו, הם שלוחיו, הם מנהיגיו.
הפרק העוסק בקורבנות הנשיאים הוא הפרק הארוך בתורה אך הוא קל מאוד ללימוד ולזיכרון מהסיבה הפשוטה שכל קורבנות הנשיאים שווים לחלוטין ואלמלא היו שמות הנשיאים שונים (וגם שמות השבטים) היינו קוראים 12פעמים ברציפות בדיוק את אותו הקטע.
אך גם מפרק זה צריך ללמוד את עיקרון ההכללה אולם גם את עקרון ההבדלה.
כל נשיא מקריב את קורבנו שלו כנציג השבט אותו הוא מנהיג. אולם כולם, בלי יוצא מן הכלל, מקריבים בדיוק את אותו הקורבן, יוצא מכך שהצד האישי שלהם כאנשים פרטיים בטל לתפקיד הציבורי אותו הם נושאים באותו הזמן.
כמנהיגים,עליהם לדעת שהם לא יכולים להשתמש בתפקידם הרם כדי לרומם את מעמדם האישי אלא שתמיד תעמוד אל מול עיניהם העובדה שהם שליחים של ציבור גדול ושהם עצמם בטלים לעומתם.
פרשת "נשא" היא פרשה שעוסקת הרבה בבני אדם: לווים,זב,טמא, גנב, סוטה, נזיר וכמובן גם נשיאי העם.
כל אלה מרכיבים ביחד את המושג שנקרא "ציבור". 
כולם ביחד מהווים סך שלם של חלקים שנחשבים לקדושת הכלל.
דווקא בימים של תחילת ממשלה חדשה והנהגה מתחדשת עלינו וגם עליהם לזכור שכולנו פה פסיפס רחב של אנשים שאולי דעותיהם שונות אך בבסיסנו כולנו שווים זה לזה,כולל מנהיגנו שהם השליחים של כל אחד ואחד מאיתנו.
שנזכה להנהגה שיודעת ומקשיבה לרחשי שולחיה.

שבת שלום ומבורך!

תודות: לצחי מיכאלי





חוויית השבוע שלי

 לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם



אמרי שפר ט' סיון ה'תשע"ה



לא משנה מי אתה, חלק ממך תמיד רוצה להיות מישהו אחר, וכשלמשך אלפית שנייה המשאלה שלך מתגשמת, זה נס.

     "לא נבראו עיכובים בעולם, בין עיכובים גשמיים ובין עיכובים רוחניים, כדי לעכב דברים, אלא כדי לחזק על ידי ההתעכבות עוד יותר את זרם האורה ואת גדולת החיים" (הרב קוק).

     לא ניתן להשיב דברים הנפלטים מן הפה, כפי שלא ניתן להשיב חץ אל הקשת.

     ''לא ניתן ליהנות מבטלה אמתית אלא אם כן יש לך הרבה מה לעשות''

הקשר היהודי (אנשים מספרים על עצמם – 6)
     אני איש עסקים הנוסע הרבה לחו"ל במסגרת עסקיי ברחבי העולם. פעם, בעת שהותי באחת מהמדינות הנידחות קיבלתי טלפון מידיד בארץ, שביקש ממני ללכת לבית חולים המקומי שם אושפז קצין ישראלי לשעבר שנפצע קשה במהלך טיול. הגעתי לבית החולים ומצאתי אדם מרוסק גופנית נפשית. הוא ערך טיול באחד הג'ונגלים וטיפס על עץ גבוה ולפתע נשבר אחד הענפים והוא הוטח ארצה ושבר את הרגליים, האגן והצלעות. הוא עבר מספר ניתוחים, במהלכם הוחדרו ברגים לעצמותיו כדי לחברן. הוא איש תמיר גבוה וחזק ששירת ביחידות מובחרות בצה"ל, שלפתע מצא עצמו שבר כלי. שהיתי לצידו ודאגתי לכל מחסורו, ניסיתי לעודדו אך הוא בקושי תיקשר עימי ובליבי חשתי, שמעבר לפציעתויש כאן עניין נוסף, אך לא הצלחתי להבין מהו.
     הצלחתי לארגן את הטסתו לארץ והוא הועבר להמשך טיפול ושיקום בארץ. בשדה התעופה, פגשתי את אביו שהיה קיבוצניק רחוק מדת בשנות ה-60 לחייו. מיד כשנפגשנו, הוא חיבק אותי בהתרגשות והודה לי על כל מה שעשיתי למען בנו מפעם לפעם הייתי יוצר קשר ומתעניין בשלומו. באחד הימים כשדרשתי בשלומו אצל אביו, אמרתי לו כי אני מרגיש שמלבד הפציעה עבר על בנו משהו נוסף, הוא התרגש ואמר: אין לך מושג כמה אתה צודק וביקש להיפגש עימי.
     נפגשנו במשרדי והוא החל לספר: "כשהנאצים פלשו להונגריה, הייתי ילד קטן ועברתי עם הורי את כל התלאותהמצב נהיה גרוע, אנשים רבים הוגלו ולא נודע מה עלה בגורלם. יום אחד אמר לי אבי, שהולכים להיפרד מהאדמו"ר מסאטמר הנוסע ברכבת לארץ ישראל, היתה זו רכבת קסטנר שהצילה 1680 יהודים. הלכתי עם אבי לתחנת הרכבת להיפרד מהאדמו"ר, אבי נשא אותי על כתפיו ואמר לי: "כשתראה את הרבי תבקש ממנו ברכה", הוא נצמד לרכבת והלך לאורך הקרונות ובכל חלון שאל אותי: "אתה רואה אותו"? ואז פתאום ראיתי אותו מולי, הרבי חייך אלי תפס את ידי מבעד לחלון וברכני: "שתגדל ותביא הרבה הרבה נחת יהודית", ואז נזכרתי לצעוק: "קיבלתי ברכה מהרבי, הוא החזיק לי את היד". לאחר חודשיים גררו אותנו לאושוויץ, שם הופרדתי מהורי ולא ראיתי אותם יותר. בדרך לא דרך, שרדתי עד סוף המלחמה, עליתי ארצה והופניתי לקיבוץ - מובן ששם לא נשארתי דתי. גדלתי והקמתי משפחה, נולדו לי בן ובת, בני גדל והתגייס לצבא לסיירת מובחרת, פנה לקצונה והגיע לדרגת סגן אלוף. תמיד ייחלתי שיינשא, אך הוא היה עסוק למעלה מראשו ולא מצא פנאי לכך.
     בהיותו בן 35, פרש מהצבא ומצא את פרנסתו באפריקה הרחוקה. לאחר שנתיים, הודיע לי שהוא מתכוון להתחתן, שאלתי אותו: "מי המיועדת"? והוא סיפר לי שהכיר אשת מחשבים אמריקנית, שאלתי אותו מיד: "היא יהודיה"? "נו אבא, באמת"?! "רק תגיד לי אם היא יהודיה" , "לא בדקתי וזה לא מעניין אותי", הוא השיב. אמרתי לו: " בני, אני יודע שמעולם לא חינכתי אותך להיות דתי, אבל להישאר יהודי זה המינימום, לפחות את זה תבדוק", אך הוא השיב: "אין לי מה לבדוק, היא נוצרייה קתולית, אבל להם זה לא מפריע, וגם לי לא", הרגשתי שחבטו בפני, התחלתי לבכות ולהתחנן שלא יעשה זאת, אך הוא כעס מאוד ואמר שאין לי זכות להחליט בשבילו עם מי הוא יתחתן ובודאי לא אחרי החינוך שנתתי לו. עולמי חרב עלי, ואע"פ שאני חילוני שלא שמרתי שום מצוה, כולל שבת וכשרות - החלק היהודי היה אכפת לי תמיד, אולי בגלל הברכה של הרבי?! אך עכשיו, איה ברכתו של הרבי? כך עברו מספר חודשים בני נסע לטיול הג'ונגלים שלו, ואז אירעה לו התאונה. הוא הובהל לביה"ח והמיועדת יחד איתו. וכשהתברר לה מצבו הרפואי והברגים הרבים שהוחדרו לגופו וישארו שם לעדהיא נתנה לאחות פתק וביקשה שתמסור לבני כשיצא מחדר הניתוח ונעלמה... בפתק שקיבל היתה כתובה מילה אחת: "מצטערת", כך נותר בני מרוסק פעמיים, גם בעצמותיו וגם בליבו שנשבר לרסיסים... אתה הראשון ששמת לב לכך ולכן סיפרתי לך כל זאת...
     תראה, לא נעים לי לבקש, אבל אולי תמצא מישהי לבני? הוא כבר הולך באופן רגיל והחל לעבוד בעבודה חדשה, אבל משהו מת בתוכו, אולי לא חינכתי אותו להיות יהודי, אך חינכתי אותו להיות בן אדם". אמרתי לו שאני צריך לחשוב ונפרדנו סיפרתי לאשתי ומיד היא שאלה: "ומה עם אנה"? את אנה הכרנו אני ורעייתי באחד ממסעותיי, היא יהודיה ממוצא רוסי ועבדה כדיילת במטוס, אשתי יצרה עימה קשר קרוב, ואף סייענו לה למצוא עבודה אחרת כבקשתה בכלכלה ומנהל עסקים בה הצטיינה. היא הייתה מגיעה אלינו מידי פעם לשבתות, ואף שלא הייתה דתיה, לא לחצנו עליה, אך תמיד אמרנו שיש בה משהו יהודי טבעי, בצניעות, בעדינות ובראיית החיים... החלטנו להכיר ביניהם, הזמנו אותו לשבת וכמובן הזמנו את אנה. במהלך השבת הם התעניינו זה בזו , והחלו להכיר ולהיפגש, תוך מספר חודשים, התקשר אלי אביו בהתרגשות: "הבן שלי מתחתן עם יהודיה, בזכותכם", הם נישאו כחילוניים, אך דווקא אחרי נישואיהם, החלו להתקרב לדת, זה החל דווקא ממנו והיא אחריו ושניהם החלו בהליך תשובה, והם עשו זאת עד הסוף... נולדו להם 5 ילדים והם השתלבו בצורה נפלאה בשכונה חרדית, אני מאמין שהפחד של אביו לאבד את בנו וצאצאיו לעם אחר גרמה לו לשמוח ולתמוך ואפילו להתקרב, והוא היה אומר לי שוב ושוב: "ברכתו של הרבי התקיימה, יש לי הרבה הרבה נחת". 

חוויית השבוע שלי





יום שלישי, 26 במאי 2015

אמרי שפר ח' סיון ה'תשע"ה



החוזה הקדוש מלובלין אומר: צדיק- אינו צריך לאהוב את עצמו. בעל תשובה- אינו יכול לאהוב את עצמו. אך את הזולת- כולם צריכים לאהוב.

     הטעות היחידה היא זו שאנחנו לא לומדים ממנה...

     טעות של רגע – יכולה להרוס עמל של שנים. (שמואל אייזיקוביץ)

     לא מצאנו את מצוות ענווה בתוך מניין המצוות, כי אילו היה כך, היו נמצאים מי שהיו מקיימים את מצוות ענווה בהידור רב, והיו מתנשאים בליבם על שנוספה מצווה זו לכל מעלותיהם ומידותיהם הטובות...(הבעל-שם-טוב)

'ושמע צעקתינו - יודע תעלומות' (בעל המעשה: ש.נ.)
      קול בכי מר נשמע מכיוון המרפסת. ' מי יודע מה קרה?!' חשבתי בליבי תוך כדי ריצה בהולהמשקרבתי ראיתי את בני בן השלוש עומד ליד מעקה המרפסת נראה בריא ושלם נשמתי לרווחה ושאלתיו לפשר הבכי, "שמא נפל לך משחק לגינת השכנים"? "לא"! השיב בקול בוכים. " אז מה קרה"? ניסיתי לחקור. " אולי קיבלת מכה"? "לא"!!! השיב גם הפעם. " אז מדוע הנך בוכה"? המתנתי לתשובה ואז אמר בדמעות שליש: "אבא, תגיד לה' שיראה לי את המסוק בשמים"... רק אז שמתי לב לקול המטוס החג מעלינו בשמים מכוסים העבים פתחתי בבקשה פשוטה ותמימה לה' יחד עם בני בן השלוש, במילים פשוטות בקשנו מה' שיראה לנו את המסוק אך העננים מיאנו להיפרד עד שהרעש הלך ודעך והבנו שהמסוק כבר הרחיק אי שם בשמים ליבי נצבט עבור ילדי, הוספתי תפילה חרישית שלא יאכזב את הילד בעל האמונה התמימה ונכנסנו הביתה לאכול ארוחת ערב.
     באמצע הארוחה נכנס בני בן התשע ואמר: "אתם חייבים לבוא ולראות ארבע מסוקים טסים ממש מעל לבניין שלנו"!!! מיהרנו למרפסת ואכן ארבעה מסוקים חגו בגובה נמוך ממש מעל הבית והתרחקו אט אט כשבני בן השלוש מתבונן בהם בהתלהבות קורן מאושר אין סופי, ואמר: אבא תראה, ה' שלח לנו מסוקים משמיםבני בן התשע שמע את מילותיו של בן השלוש ושאל אותי לפשר המשפט האחרון סיפרתי לו מה שקרה מעט לפני שנכנס לבית ועל ההשגחה המדהימה שה' שלח עבורו מסוקים . אז הוסיף בני ואמר: "האמת שלא רציתי לקרוא לכם באמצע האוכל לראות מסוק וחששתי שמא לא תתלהבו ועוד חששתי שלא תהיה מרוצה שהפרעתי לקטן לאכול, אבל עכשיו אני מבין מדוע עדכנתי אתכם למרות חששותיי... 
חוויית השבוע שלי




יום שני, 25 במאי 2015

אמרי שפר ז' סיון ה'תשע"ה




 אין לשקול ערכו של דבר כפי שהוא ניראה בעיננו , לאחר שהוא ברשותנו אלא כפי שהערכנוהו לפני שהשגנו אותו.

     אמת ושקר: "הקוצקר" שאל למה אנשים אוהבים את השקר יותר מהאמת והשיב כי את השקר אפשר לאהוב באמת אבל את האמת אי אפשר לאהוב בשקר.


     אצל הספרדים אוכלים בערב בשרי ובבוקר חלבי, כי חל"ב – ראשי תיבות להגיד בבוקר חסדך.


     לא מכל אבא יפה יוצא בן יפה, לא מכל חכם יוצא בן חכם


אנוכי ה'... לא תחמוד...  (מתוק מדבש, גיליון 31 הרב ברוך בוקרה שליט"א)
     מדוע מסתיימות עשרת הדיברות בלא תחמוד? ובכלל מדוע לצוות במעמד כזה נשגב על לא תחמוד ? חשבנו לומר בס"ד: תכלית מעמד הר סיני הייתה 'בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו...'  
     ידוע שלכל דבר בעולם ישנו מכשיר מדידה, חום מודדים ע"י מד-חום, מהירות ע"י ספידומטר, לחץ דם ועוד כיו"ב...  מהו אם כן, המכשיר שאתו יכול יהודי למדוד האם הוא מאמין באמת בקב"ה? ואם כן מהי רמת האמונה שלו ובכן, המכשיר הוא 'לא תחמוד'. ונסביר, אדם שמאמין באמת יודע כי 'הכל בידי שמים' ו'אין האדם נוגע במה שמוכן לחברו אפילו כמלא נימה' . במעמד הר סיני נצטווינו על האמונה בה' 'אנוכי ה' א-לוקיך...'  ו'לא יהיה לך א-לוקים אחרים על פני...'  בא הקב"ה ובאותו מעמד נפלא ונשגב נתן לנו כלי נפלא: אם אתה באמת מאמין בי אסור לך לחמוד את מה שיש לחברך ואם אתה חומד וחושק בבית רעך, במכונית שלו וכיו"ב... סימן שאתה נופל ב'אנוכי ה' א-לוקיך' כי הרי 'איזהו עשיר השמח בחלקו...'
     הוסיף הרב ישראל פולאק שליט"א (מרווה לצמא): מהי הסיבה שמתקינים וילונות בבית? ובכן, מקובל לחשוב כדי שאילו שבחוץ לא יראו את מה שבתוך הבית זה נכון, אבל יש עוד סיבה והיא כדי שאילו שבתוך הבית לא יראו ויחמדו את מה שיש אצל השכנים מחוץ לבית...
     וראיתי בשם הרב אלעזר דנין שליט"א סיפור / משל נפלאהיה עשיר חמדן שהיה לו הכל, אבל הוא חיפש משהו שעדיין אין לו ולא הצליח למצוא. יצא לתור בערים אחרות, חיפש ולא מצא. לבסוף כשביקש לחזור ראה חנות קטנה ובחלון הראווה תמונה של שתי עיניים גדולות ועליה שלט 'העיניים הגדולות' 'את העיניים הגדולות הללו אני רוצה...' נכנס וביקש לרכוש אותה. אמר לו המוכר, לתמונה הזו אין מחיר מחירה נקבע לפי משקל, שמים אותה בכף מאזניים ואתה שם כסף בצד השני, ברגע שהכף עולה ומתאזנת התמונה שלך... ניגש העשיר ושם כסף רב, אבנים טובות ומרגליות וכלום... התמונה לא זזה... יצא לרחוב והנה הוא פוגש רב זקן, תוכל בבקשה לעזור לי איך אוכל לרכוש את התמונה? ניגש הרב ושם בכף השניה 5 ₪, לקח מפה וכיסה את התמונה ומיד המאזניים התאזנו מה עשית? שאל העשיר. פשוט מאוד כך היא העין 'ככל שהיא רואה יותר היא רוצה יותר'
חוויית השבוע שלי