אמרי שפר ח' תמוז ה'תשע"ח

אמרו חז"ל (סנהדרין קי, א) כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה, שנאמר וידבר העם בא-לקים ובמשה.

     במצב ויש 'שני צדדים' אשר אינם רואים את הדברים 'עין בעין', מוצע להיפגש 'פנים אל פנים', לשמוע ואח"כ להשמיע. 'גדול' הנכנע ויורד לעבר 'הקטן' – אינו נעשה קטן, אלא מגדיל בכך את הקטן לעשותו גדול אף הוא!

    החפץ חיים זצ"ל כתב לאמר: "וראה נא אחי – על כל שעה ושעה שהיה ביכולתך לעסוק בתורה ולא עסקת, הרי הוא כאילו באו לפניך להציל נפשות ולא הצלת! ואף שאנחנו, בעיננו הסומות, לא ידענו זאת – אבל חז"ל גילו לנו את זה באמרם: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות!" כמה גדול החיוב להתאזר עוז בלימוד התורה הקדושה, ולהיזהר משמץ רפיון ובטלה!

     זאת חקת התורה אשר צוה ה'. "צוה" בגמטריה 101 ,אם רוצה אתה שייחקק בך התורה, תלמד 101 פעמים, "לאמר" - לא-מר כלומר, לא במרירות, אלא בחשק ובנעימות (תורת הפרשה(

חששו של מרן הגרי"ז )מתוך 'מידות והנהגות טובות' עם עובדות מגדולי הדורות(

     בספר 'עובדות והנהגות' לבית בריסק,  הובא שכאשר היה מרן הגרי"ז זצ"ל בשוויץ לצרכי הבראה, נהגו רבים לנהור לאכסנייתו,  ולשוח עמו בדברי תורה והלכה. אחד מהם נשאל בסוף שיחתם לשמו. "שטרנביץ שמי", השיב האיש "שטרנביץ?", שאל הרב, כשמראה פניו משתנה בלא הכר. "האם התגוררת פעם בעיירה פלונית?"  האיש השיב בשלילה. "אז אולי לפחות היה לך איזה קרוב בעיירה זו?",  המשיך הרב לשאול. "אכן", ענה האורח. "היה לי דוד בשם זה שהתגורר באותה עיירה". רק שמע זאת מרן הגרי"ז, אורו עיניו כמוצא שלל רב. הוא מיהר וקרא לבעל האכסניה, הרב וולף רוזנגרטן, ואמר: "ר' וולף! ר' וולף! צריכים להכין סעודה! מצאתי את שטרנביץ!". ו מרן הגרי"ז הסביר את פשר שמחתו הגדולה:

     זמן קצר לפני המלחמה שהה בעיירת הנופש 'קריניץ', תוך כדי כך נודע על המלחמה המתרגשת ובאה. החלו לברוח. במהלך נסיעתו, באחת התחנות, נתברר למרן הגרי"ז ולבנו הגרי"ד זצ"ל, שאין להם די כסף כדי להמשיך בדרכם. היה זה מקום שומם מיהודים, והגרי"ד הציע לו שייגשו לעיירה סמוכה, ללוות סכום כסף מאיזה יהודי. "אין צורך", אמר הרב, מתוך תחושת האמונה והביטחון שאפיינו אותו, "עד שתגיע הרכבת יגיע הכסף!". לאחר מספר רגעים, עבר יהודי במקום והציע להם עזרה. כששמע על מצוקתם, הלווה להם סכום כסף מספיק. הרב שאל לשמו, והוא השיב 'שטרנביץ מעיירה פלונית'. הגרי"ז הבטיח להחזיר לו את הכסף מיד כשיגיע לביתו . באותם ימים, עוד לא ידעו כי המלחמה תארך, ועל כל החורבן המתרגש ובא, וכך חשב הרב שמיד כאשר יגיע לבריסק, ישלח לו עם שליח את הסכום . אך במצוקת העיתים של ימי הזעם, לא איסתייעא מילתא.  המשיך מרן הגרי"ז לספר: "מיום שהגעתי לארץ ישראל ועד היום, מזה כחמש עשרה שנה, אין לי מנוחה מזה. כל אדם חדש שמגיע לביתי, מכל קצווי תבל, אני שואלו אם הוא מכיר משפחה בשם 'שטרנביץ'. לאחר מכן בקשתי, שאולי ינסו לאתר רשימה של פליטי הקהילה ההיא ומקום מגוריהם,  אך לא השגתי מאומה . "חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. כמה עגמת נפש הייתה לי מכך. כל פעם שנזכרתי בכך, לא הייתי יכול להירדם! הייתי חולה מזה! מחשבתי הייתה כיצד אני אגיע לבית דין של מעלה, כשבידי חוב שלא פרעתי? והנה עתה , אני מוצא את שאר בשרו של שטרנביץ, זה שגמל עמי חסד, ויש בידי סוף סוף ההזדמנות לקיים מצוות פריעת בעל חוב! והיאך לא אשמח??"

     האורח המופתע סיפר, כי כל משפחת דודו נהרגה בימי השואה, והוא נותר יחיד שנשאר בחיים. מרן הגרי"ז זצ"ל קם בשמחה, ואמר: "אם כך, אתה הוא היורש!". מיד חישב את הסכום שנלקח, ופרע את החוב.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט"ז סיון ה'תשע"ו

אמר הרה"ק רבי יצחק מביאלה זי"ע "תתורו" לשון היתר ,  וחלילה לכם לרצות למצוא בתורה את ההיתר לעשות מה שלבכם חומד, "אחרי לבבכם". . .

    

     בזכות שלושה דברים נברא העולם שנאמר בו בראשית ברא, בשביל חלה שקרויה ראשית עריסותכם, תרומה שנקראת ראשית דגנך, ובכורים שנאמר בהם ראשית ביכורי אדמתך.

     ”הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי חטא“.

     ''ויאמר ה' סלחתי כדבריך''. כפי עוצם תשובתו ובקשתו של האדם כך עוצם הסליחה שהקב"ה סולח לו - ''ויאמר ה' סלחתי כדבריך'' , כפי אופן דיבורך ובקשתך. )בוצינא דנהורא(

התורה הקדושה (פניני עין חמד, גיליון 589)

     לעיתים עלול האדם לחשוב חלילה, כי הנוסח בברכות המופיע בסידור מן הראוי לשנותו מתקופה לתקופה, שכן הניסוח לעתים נקבע על ידי רבותינו מלפני שנים רבות,  ולעיתים נראה לנו במבט ראשוני, כי המצב השתנה. אולם עלינו לדעת, שאין כן הדבר. ומעשה שהיה - כך היה:

     ד"ר יצחק ש., המפקח על בתי הספר 'כוח הדיבור המאוחדים ' בדרום אפריקה, היה צריך לנסוע נסיעה ארוכה של -כ 760 ק"מ, מיוהנסבורג לעיר איסט־לונדון, לצורך עבודתו.  אשתו רחל החליטה לנצל את ההזדמנות ולהצטרף אליו ,כדי לטייל בדרך ארוכה של כבישים צרים ופתלתלים, דרך מרהיבה שכללה הרים וגבעות, עמקים וגאיות, נופים מיוחדים של אפריקה וכן לדאוג לבעלה שלא יירדם חלילה בנסיעה הארוכה. מזג האוויר היה אמור להיות גשום וחם.  יצחק ורעייתו החלו את נסיעתם באמירת תפילת הדרך.  לאחר נסיעה רבת שעות הגיעו ללסוטו, ממלכה עצמאית המובלעת בתוך דרום אפריקה. הם החליטו ללון במלון המרכזי במקום, ולהמשיך למחרת בדרכם בכוחות רעננים.

     בשעת בוקר מוקדמת קמו בני הזוג, התפללו שחרית ויצאו לדרך.  הפעם הכביש הצר היה מסוכן ביותר, וחייב נהיגה זהירה במיוחד. מימין היתמרו הרים וצוקים גבוהים , ומשמאל השתרעו מדרונות תלולים היורדים אל תהומות שקיצם לא נראה. נוסף לכך , החל לרדת גשם עז שהקשה על שדה הראייה.  יצחק, ששימש כשליח ציבור ובעל קורא בבית הכנסת הגדול ביוהנסבורג, קרא את תפילת הדרך מילה במילה ובכוונה גדולה, בתקווה שלא יסטה, חלילה, באיזה סיבוב חד אל התהום הפעורה. אשתו ענתה "אמן" בכוונה ויצאה ידי חובתה, אבל כמה מילים מנוסח תפילת הדרך הפריעו לה משום מה.  היא פנתה אל בעלה ואמרה: "נו, באמת! מדוע אי אפשר להסתפק באמירת "ותצילנו מכף כל אויב ואורב וליסטים בדרך ומכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם?!" .  מדוע צריך לומר בימינו את המילים " ותצילנו... מחיות רעות בדרך"? אולי אפשר להשמיט את המילים 'חיות רעות', הרי כבר לא מסתובבים - אפילו בכבישי אפריקה - אריות או נמרים. אין חיות רעות בכבישים!", סיימה את דבריה בנימה נחרצת.  יצחק המשיך לאחוז בהגה, ופניו בחנו היטב את העיקול החד שנמצא לפניהם. הוא אמר בסבר פנים חמור מבלי להביט באשתו: "איך את מסוגלת להעלות על דעתך דבר כזה?! נוסח תפילה קדוש שקבעו חז"ל לא משנים! יש חיות רעות על הכביש או אין חיות רעות על הכביש - לא משנים את נוסח התפילה! ."  בשנייה שבה סיים את דבריו נשמע רעש מחריד והורגשה חבטה אדירה. שני תיישים גדולים נחתו ממרומי ההר המסולע הסמוך על זגוגית רכבם וניפצו אותה לרסיסים! דמם של התיישים הותז לכל עבר , ולאחר שנחבטו ברכב עפו ונפלו ללא רוח חיים לצד הדרך. מעוצמת הנפילה המכונית סטתה שמאלה ונעצרה, כאשר גלגליה הקדמיים עומדים ממש על פי התהום .!

     היא הייתה בפאניקה גמורה, לא רק בגלל התאונה והמצב המסוכן , שאליו נקלעו, אלא בעיקר מהמילים שיצאו מפיה דקה קודם לכן "אין חיות רעות בכבישים! . " היא הייתה המומה מהעיתוי. מילותיו האחרונות של בעלה " - לא משנים את נוסח התפילה! - " חזרו והדהדו בראשה.  מכוניתם התנדנדה בחריקה על פי התהום בחוסר שיווי משקל. "מהר! מהר!", צעק יצחק לעבר אשתו , שישבה לצדו, " תעברי מיד אל המושב האחורי! המכונית עלולה להידרדר למטה!" כמו בתוך חלום צייתה לו אשתו וזחלה לעבר המושב האחורי.  החריקות פסקו והמכונית התייצבה. למזלם היו לבדם על הכביש השומם, ולא היו כלי רכב , שיפריעו להם בניסיון לחזור למסלול. יצחק נסע אחורה וקדימה כמה פעמים , עד שהצליח לחזור אל הכביש.

     אחרי זמן ממושך החל לנסוע. לא היה קל להמשיך בנסיעה עם חלון קדמי מנופץ, שברי זכוכית בכל פינה טבולים בדם תיישים, והרגשת בהלה , שעדיין לא פגה לחלוטין. בני הזוג הגיעו לאיזו עיירה קטנה , ושם מצאו מוסך נידח. להפתעתם , נמצאה שם זגוגית חלון חדשה , שהתאימה בדיוק למכונית הטויוטה שלהם. אחרי עיכוב של כשעה להתקנת הזגוגית, המשיכו הלאה בנסיעתם לאיסט-לונדון.  כל הדרך לא הוציאה רעייתו הגה מפיה. היא ציפתה , שבעלה יאמר דבר מה , על מה שאירע להם, אבל גם הוא היה המום לגמרי ולא היה מסוגל לבטא את הזעזוע במילים.

     מאותו יום אשתו מספרת את סיפורה בכל הזדמנות,  ומדגישה בסיום , שכעת היא מתפללת את כל תפילותיה , מבלי להרהר על שום מילה בסידור.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ט' סיון ה'תשע"ה

לא משנה מי אתה, חלק ממך תמיד רוצה להיות מישהו אחר, וכשלמשך אלפית שנייה המשאלה שלך מתגשמת, זה נס.

     "לא נבראו עיכובים בעולם, בין עיכובים גשמיים ובין עיכובים רוחניים, כדי לעכב דברים, אלא כדי לחזק על ידי ההתעכבות עוד יותר את זרם האורה ואת גדולת החיים" (הרב קוק).

     לא ניתן להשיב דברים הנפלטים מן הפה, כפי שלא ניתן להשיב חץ אל הקשת.

     ''לא ניתן ליהנות מבטלה אמתית אלא אם כן יש לך הרבה מה לעשות''

הקשר היהודי (אנשים מספרים על עצמם – 6)

     אני איש עסקים הנוסע הרבה לחו"ל במסגרת עסקיי ברחבי העולם. פעם, בעת שהותי באחת מהמדינות הנידחות,  קיבלתי טלפון מידיד בארץ, שביקש ממני ללכת לבית חולים המקומי שם אושפז קצין ישראלי לשעבר שנפצע קשה במהלך טיול. הגעתי לבית החולים ומצאתי אדם מרוסק גופנית נפשית. הוא ערך טיול באחד הג'ונגלים וטיפס על עץ גבוה ולפתע נשבר אחד הענפים והוא הוטח ארצה ושבר את הרגליים, האגן והצלעות. הוא עבר מספר ניתוחים, במהלכם הוחדרו ברגים לעצמותיו כדי לחברן. הוא איש תמיר גבוה וחזק ששירת ביחידות מובחרות בצה"ל, שלפתע מצא עצמו שבר כלי. שהיתי לצידו ודאגתי לכל מחסורו, ניסיתי לעודדו אך הוא בקושי תיקשר עימי ובליבי חשתי, שמעבר לפציעתו, יש כאן עניין נוסף, אך לא הצלחתי להבין מהו.

     הצלחתי לארגן את הטסתו לארץ והוא הועבר להמשך טיפול ושיקום בארץ. בשדה התעופה, פגשתי את אביו שהיה קיבוצניק רחוק מדת בשנות ה-60 לחייו. מיד כשנפגשנו, הוא חיבק אותי בהתרגשות והודה לי על כל מה שעשיתי למען בנו.  מפעם לפעם הייתי יוצר קשר ומתעניין בשלומו. באחד הימים כשדרשתי בשלומו אצל אביו, אמרתי לו כי אני מרגיש שמלבד הפציעה עבר על בנו משהו נוסף, הוא התרגש ואמר: אין לך מושג כמה אתה צודק וביקש להיפגש עימי.

     נפגשנו במשרדי והוא החל לספר: "כשהנאצים פלשו להונגריה, הייתי ילד קטן ועברתי עם הורי את כל התלאות. המצב נהיה גרוע, אנשים רבים הוגלו ולא נודע מה עלה בגורלם. יום אחד אמר לי אבי, שהולכים להיפרד מהאדמו"ר מסאטמר הנוסע ברכבת לארץ ישראל, היתה זו רכבת קסטנר שהצילה 1680 יהודים. הלכתי עם אבי לתחנת הרכבת להיפרד מהאדמו"ר, אבי נשא אותי על כתפיו ואמר לי: "כשתראה את הרבי תבקש ממנו ברכה", הוא נצמד לרכבת והלך לאורך הקרונות ובכל חלון שאל אותי: "אתה רואה אותו"? ואז פתאום ראיתי אותו מולי, הרבי חייך אלי,  תפס את ידי מבעד לחלון וברכני: "שתגדל ותביא הרבה הרבה נחת יהודית", ואז נזכרתי לצעוק: "קיבלתי ברכה מהרבי, הוא החזיק לי את היד". לאחר חודשיים גררו אותנו לאושוויץ, שם הופרדתי מהורי ולא ראיתי אותם יותר. בדרך לא דרך, שרדתי עד סוף המלחמה, עליתי ארצה והופניתי לקיבוץ - מובן ששם לא נשארתי דתי. גדלתי והקמתי משפחה, נולדו לי בן ובת, בני גדל והתגייס לצבא לסיירת מובחרת, פנה לקצונה והגיע לדרגת סגן אלוף. תמיד ייחלתי שיינשא, אך הוא היה עסוק למעלה מראשו ולא מצא פנאי לכך.

     בהיותו בן 35, פרש מהצבא ומצא את פרנסתו באפריקה הרחוקה. לאחר שנתיים, הודיע לי שהוא מתכוון להתחתן, שאלתי אותו: "מי המיועדת"? והוא סיפר לי שהכיר אשת מחשבים אמריקנית, שאלתי אותו מיד: "היא יהודיה"? "נו אבא, באמת"?! "רק תגיד לי אם היא יהודיה" , "לא בדקתי וזה לא מעניין אותי", הוא השיב. אמרתי לו: " בני, אני יודע שמעולם לא חינכתי אותך להיות דתי, אבל להישאר יהודי זה המינימום, לפחות את זה תבדוק", אך הוא השיב: "אין לי מה לבדוק, היא נוצרייה קתולית, אבל להם זה לא מפריע, וגם לי לא", הרגשתי שחבטו בפני, התחלתי לבכות ולהתחנן שלא יעשה זאת, אך הוא כעס מאוד ואמר שאין לי זכות להחליט בשבילו עם מי הוא יתחתן ובודאי לא אחרי החינוך שנתתי לו. עולמי חרב עלי, ואע"פ שאני חילוני שלא שמרתי שום מצוה, כולל שבת וכשרות - החלק היהודי היה אכפת לי תמיד, אולי בגלל הברכה של הרבי?! אך עכשיו, איה ברכתו של הרבי? כך עברו מספר חודשים בני נסע לטיול הג'ונגלים שלו, ואז אירעה לו התאונה. הוא הובהל לביה"ח והמיועדת יחד איתו. וכשהתברר לה מצבו הרפואי והברגים הרבים שהוחדרו לגופו וישארו שם לעד, היא נתנה לאחות פתק וביקשה שתמסור לבני כשיצא מחדר הניתוח ונעלמה... בפתק שקיבל היתה כתובה מילה אחת: "מצטערת", כך נותר בני מרוסק פעמיים, גם בעצמותיו וגם בליבו שנשבר לרסיסים... אתה הראשון ששמת לב לכך ולכן סיפרתי לך כל זאת...

     תראה, לא נעים לי לבקש, אבל אולי תמצא מישהי לבני? הוא כבר הולך באופן רגיל והחל לעבוד בעבודה חדשה, אבל משהו מת בתוכו, אולי לא חינכתי אותו להיות יהודי, אך חינכתי אותו להיות בן אדם". אמרתי לו שאני צריך לחשוב ונפרדנו.  סיפרתי לאשתי ומיד היא שאלה: "ומה עם אנה"? את אנה הכרנו אני ורעייתי באחד ממסעותיי, היא יהודיה ממוצא רוסי ועבדה כדיילת במטוס, אשתי יצרה עימה קשר קרוב, ואף סייענו לה למצוא עבודה אחרת כבקשתה בכלכלה ומנהל עסקים בה הצטיינה. היא הייתה מגיעה אלינו מידי פעם לשבתות, ואף שלא הייתה דתיה, לא לחצנו עליה, אך תמיד אמרנו שיש בה משהו יהודי טבעי, בצניעות, בעדינות ובראיית החיים... החלטנו להכיר ביניהם, הזמנו אותו לשבת וכמובן הזמנו את אנה. במהלך השבת הם התעניינו זה בזו , והחלו להכיר ולהיפגש, תוך מספר חודשים, התקשר אלי אביו בהתרגשות: "הבן שלי מתחתן עם יהודיה, בזכותכם", הם נישאו כחילוניים, אך דווקא אחרי נישואיהם, החלו להתקרב לדת, זה החל דווקא ממנו והיא אחריו ושניהם החלו בהליך תשובה, והם עשו זאת עד הסוף... נולדו להם 5 ילדים והם השתלבו בצורה נפלאה בשכונה חרדית, אני מאמין שהפחד של אביו לאבד את בנו וצאצאיו לעם אחר,  גרמה לו לשמוח ולתמוך ואפילו להתקרב, והוא היה אומר לי שוב ושוב: "ברכתו של הרבי התקיימה, יש לי הרבה הרבה נחת". 

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il