אמרי שפר ט"ו טבת ה'תשע"ז

אחד מגדולי התורה והחסידות אשר תמיד ראו אותו ממהר ורץ, נשאל לפשר הדבר, ענה: אדם צריך תמיד למהר ולרוץ כמו שנאמר (אבות ד')' הוי רץ למצווה ובורח מן העבירה', או שרצים למצווה או שבורחים מעבירה. ומי שרוצה שיהיה לו תמיד 'מזל' טוב, ישתדל להזדרז למצוות ומעשים טובים, כמו שדרשו דורשי רמזים 'מזל' ר"ת זריזים מקדימים למצוות. (באר יחיאל(

     בספר של"ה הק' )שער האותיות אוח ה'( "בכלל הזה יש ענין פרטי שמחויב אדם להלל לה' לעטישותיו והוזכר זה בפרקי ר' אליעזר וכו' ושמעתי במה שאומרים בעיטושם לישועתך קויתי ה' ויפה הוא והכוונה בזה ההילול לה' כשם שהושעתני עתה כן אני מקווה לישועתך כעין ברכת הגומל שאומרים מי שגמלך טוב הוא יגמלך טוב סלה" הלשון מוכיחה שהמעטש אומר את הפסוק והמשל מברכת הגומל הוא שהקהל אומר למי שאירע לו הוא יגמלך טוב.

     בעניין מי חייב לומר אסותא המתעטש עצמו או אחרים השומעים מצינו בזה מדרשים חלוקים, במדרש איתא: חייב אדם לומר לחברו בשעת עטישותיו. וכן בגמ' ברכות ובירושלמי משמע שהחיוב מוטל על אחרים השומעים לומר אסותא למתעטש. אולם בפרקי דר"א מבואר שהחיוב הוא על המתעטש עצמו דאיתא: לפיכך חייב אדם לומר "בעטישתו", וכן משמע בילקוט שמעוני חייב אדם בעטישה להודות וכו'. וכן בס' חיי משה סימן ר"ל הביא בשם המקור חיים שאם אין אחר בשעה שיתעטש נהג לומר לעצמו אסותא.

     דאגות רק עושות לך קמטים, וזה עוד דבר שצריך להדאיג אותך.

     המשימה שלנו בעולם הזה היא להישאר בשמחה בכל מצב, אני לא אתן לעצמי להיות בעצבות. בשום פנים ואופן לא! אני אסגור את הבית ואתחיל לרקוד, ולהודות לה', ולשיר, ולשמוח ולהגיד ברוך ה' שלא עשני גוי, ברוך ה' שיש לי רגליים ואני יכול לרקוד ולשמוח. אני אתחיל לחייך, אני אעשה הכל מלאכותי כמו שאמר רבינו, כי המלאכותי זה הכי אמיתי, כי המלאכותי הזה נקרא שאתה מנצח את השטן, שרוצה להפיל אותך לעצבות, אתה לא נותן לו, אתה משמר את עצמך, בצורה מלאכותית, אבל הרצון שמסתתר מאחורי המלאכותיות הזאת הוא אמיתי, הכי אמיתי שיש.

     השפעת הסנדק על התינוק  - סיפר הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א: "נכנס אלי אדם עם שני ילדיו, האחד נראה הגון, והשני נראה כגוי גמור!  זה שנראה צדיק – אבא זצ"ל )הסטייפלר( היה הסנדק שלו. ואילו אצל השני – איני רוצה לומר מי היה הסנדק...והוסיף, שהחזון-איש הקפיד מאוד שהסנדק יהיה הגון." ) ..והערב נא(

"    וידגו לרוב בקרב הארץ" )מח, טז(  יש לומר בדרך צחות, שיעקב אבינו בירך שיהיו כמו דגים, והיינו כמו שהדגים יש בהם מידת השתיקה, שהרי אינם יכולים לדבר מחמת שפיהם מלא מים, כמו כן הם גם כן יאחזו במידת השתיקה ולא ידברו דברים בטלים וכל שכן דברים האסורים,  ובפרט כאשר עוסקים בדברי תורה ותפילה שאז פיהם מלא "מים", ודו"ק. )כאריה ישאג(

     יעקב תבע את החולי אמר לפניו ריבון העולמים אדם מת בלא חולי אינו מיישב בין בניו פירש במת"כ אינו יכול לצוות אותם ולסדר וליישב עניין ירושתם מתוך שהוא חולה שניים או ג' ימים הוא מיישב בין בניו א"ל הקב"ה חייך דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל )בראשית מ"ח א'( ויאמר ליוסף הנה אביך חולה" )מד"ר תולדות פס"ה(. "תניא עד יעקב לא הוי חולשא אתא יעקב ובעי רחמי והוי חולשא שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה" )גמרא בבא מציעא דף פ"ז(.

הקב"ה "מקדים רפואה למכה"  (אגעדאנק – פרשת מקץ – חנוכה)

     סיפור על נס גמור וגלוי, שממנו נוכל ללמוד נקודה נוספת בהנהגת השי"ת.  סיפר יהודי, כיום בעל מאפיה בניו יורק, שבשנות המלחמה באירופה נותר עם אחותו הצעירה בבונקר בגטו. כל משפחתם נהרגה והוא הרגיש אחריות בשמירה על האחות. יום אחד הוא יצא מהבונקר לחפש אוכל וכשחזר לא מצא את אחותו. אנשים סיפרו לו שבא שוטר מהגיסטפו ולקח אותה למטה המשטרה. הוא רץ כמטורף אל תוך לוע הארי, וזעק, "תחזירו לי את אחותי,  תחזירו לי את אחותי"! הסדיסטים נהנו מצעקותיו, וצחקו עליו. באותו זמן ממש, ירד במדרגות הבניין קצין עטור במדליות, ושאל בכעס: "מה הן הצעקות כאן"? השוטרים ענו לו שהגיע לכאן "ז'יד אחד", שרוצה שנחזיר לו את אחותו. הקצין פנה אל הבחור באכזריות ואמר לו: "את אחותך תקבל בחזרה כשיצמחו לך שערות בכף היד, ועד אז כולכם תמותו, יהודים מלוכלכים".  פשט הנער את כף ידו והראה לעיניו הנדהמות של הנאצי את כף היד והיא מלאה בשערות. הקצין נבהל מהמראה וצעק "בן השטן קח מהר את אחותך ותברח מכאן לפני שאהרוג את שניכם". הם ברחו מן המקום וחיים עד היום הזה.

     סיפור ה"נס" הוא, שבהיותו ילד, נכווה קשות בידו והרופאים השתילו לו עור חדש בכף היד. העור נלקח ממקום בגוף המצמיח שער וכך נתמלאה ידו בשערות.  וכי השלמת הסבר הדברים מקלקלת את הנס?! אנו מצפים לנס שיקרה לפי הזמנה ובאותו רגע ממש. אבל כשהשי"ת מקדים רפואה למכה ומכין את ההצלה עשר שנים קודם המעשה, וכי אין בזה נס גמור? לדעתי זהו נס יותר גדול כשהנס נסתר בתוך מאורעות החיים.  אכן, עבודתנו ותפקידנו לפתח את הכלים בכדי לקלוט את מעשי השי"ת. לחדר את השכל והרגש כדי להבין את הנסים והנפלאות שבכל יום ערב ובקר וצהרים.

ירייה אחת פחות (הרב יחזקאל שובקס)

     שביבי מידע הגיעו כל העת ל-FBI[ לשכת החקירה הפדרלית[  בארה"ב, אודות כת מסוכנת אשר בראשו עומד מנהיג בשם "ג'יימס נייהופט". מדובר במנהיג כריזמטי אשר הצליח לפתות כמה אנשים אשר הולכים אחריו באש ובמים. בין חברי הכת בלטו צעירים אשר בקושי החלו לצעוד את צעדיהם הראשונים בחייהם , וכבר בחרו לעזוב הכל וללכת שולל אחר מנהיג הכת.  לאחר שחברי הכת נעצרו ונשפטו כמה פעמים לאחר שנתפסו עוברים על החוק, נוצרה בקרבתם תסיסה קשה נגד שלטונות החוק, והכל בגיבויו של מנהיג הכת. וכך נולד הרעיון המטורף וההזוי, להקים לעצמם כמין טריטוריה מבוצרת ושמורה היטב, בה יוכלו לחיות את חייהם כרצונם.  השממה השקט והשלווה אשר שוררים דרך קבע במדבריות של מדינת "נוואדה" בארה"ב קסמו להם, ומשום כך הקימו לעצמם מבצר קטן, בית בן שני קומות, קרוב לעיירה נידחת בדרום "נוואדה". המבצר הוקף בחומה, מגדלי שמירה הוקמו מסביב,  וארסנל נשק בגודל בינוני הובא למקום.

     ברגע שהגיעה הידיעה לאף.בי.איי. כי אכן חברי הכת התבצרו בתוך המבצר הגיע העת לפעול. הצבא קיבל "אור ירוק" מן הממשל לצאת לפעולה. ההוראה היתה ברורה: לתפוס ולעצור את כל חברי הכת, בין אם בחיים ובין אם לא. מתוך יחידות הריינג'רס [הכוחות המיוחדים בחיל הרגלים של צבא ארה"ב] נבחרה אחת הפלוגות לפעולה. מפקד הפלוגה היה לא אחר מאשר יהודי בשם ג'ייקוב ליכטמאנס. הוריו היו ילידי פולין אשר היגרו לארה"ב לפני מלחמת העולם הראשונה. כמו רבים מבני גילו בחר ג'ייקוב להתגייס לצבא האמריקני, שם העפיל בדרגותיו עד שהגיע לתפקידו הרם.

     כמה ימים לפני שיצאו לשטח, מסר המפקד את ההוראות לפני פקודיו. אחת ההוראות שעליהן חזר שוב ושוב היתה ההוראה: " לנצור אש!" המפקד דרש מאת החיילים סבלנות רבה ולא למהר ללחוץ על ההדק. "אל תשכחו שמדובר בבני בריתנו, אמריקאים כמותנו, ואנו מצווים לשמור על חייהם".  בשעת לילה מאוחרת, שוחחו החיילים ביניהם על הוראתו ההססנית של המפקד הפחדן ומוג הלב. החיילים שנמנו על היחידות המובחרות אומנו כל השנים על אומץ לב בלתי רגיל.  ההוראה הזאת של המפקד היתה בניגוד ממש לאופיים. " הכל בגלל הבן האובד!" - הפטיר אחד החיילים, וכולם הנהנו בראשם. למרות שהם לא הכירו את בני משפחתו של המפקד, לא מזמן גונבה לאוזניהם השמועה, שלפני כעשר שנים נעלם בנו בן השמונה עשרה, ומני אז לא הצליחו לעלות על עקבותיו.

     הסיפור התחיל כאשר הבן יצא לטיול יחד עם חבריו למזרח הרחוק, וביום מן הימים נעלם להם מן העיניים.  האבא שהיה קשור היטב לרשויות, הפעיל את מיטב החוקרים באף.בי.איי. על מנת לאתר את בנו אך לשווא. מאז עברו עשר שנים ושום בדל של מידע אודות בנו לא הגיע אליהם. החיילים הוותיקים אשר הכירו את המפקד בשנים עברו, טענו שהוא השתנה, ממפקד קשוח וחסר פשרות הוא הפך לאדם רכרוכי וסבלן.  

     כאשר חיילי היחידה החלו להתקרב למבצר, נשמעה הירייה הראשונה מכיוון אחד ממגדלי השמירה. היא החטיאה את המטרה, אך המסר היה ברור: הם פותחים במלחמה!  המפקד ג'ייקוב שליווה את הפלוגה היה נחוש לנצור אש על אף הסכנה המוחשית. במקום זאת הוא הורה לפקודיו לסגת אחורה.  הם נסוגו אחורנית וחיכו לשעת לילה מאוחרת, ואז תחת העלטה הכבדה התקרבו החיילים עד למרחק של מאה מטרים מן המבצר,  ואז ניתנה ההוראה: "לפרוץ!"  המתבצרים היו המומים ברגע הראשון, אך מהר מאוד התעשתו והחלו לירות לכל עבר. הם לא היו מספיק מאומנים, ולכן היריות החטיאו שוב ושוב את המטרות. החיילים ביקשו להחזיר אש אך המפקד לא אישר אלא לירות באוויר, רק מתוך כוונה להפחיד ולאיים, בשום אופן לא מתוך כוונה להרוג.  הקרב הסתיים בסופו של דבר עם כמה פצועים קל, אשר פונו מן המקום.  בניגוד לתחזיות נמצאו שם לא פחות מאשר מאתיים ארבעים איש, רובם מצויידים בנשק. הנס היה עצום. אירוע כזה יכל להסתיים באסון ממש.

     המתבצרים הועברו כולם תחת אבטחה כבידה לבית המעצר . למחרת הגיע המפקד לבית המעצר, ועבר מתא לתא כדי להכיר מקרוב את המתבצרים. לפני שנכנס לתא הרביעי, לא שיער מראש איזה דראמה תתחולל שם, ובוודאי שהוא לא היה מוכן לכך נפשית . "אבא" - זו היתה ממש צרחה. ברגע הראשון לא קלט ג'ייקוב את המתחולל. הוא לא הכיר את האיש המגודל שלפניו. אך אז הגיעה צרחה נוספת: "אבא, אתה לא מכיר אותי ?" למשמע הצרחות הגיעו הסוהרים, והם היו עדים למפגש היסטורי ומרגש בין אבא ובין בנו אשר הלך שולל אחר כת מטורפת.  את שכרו על אורך הרוח והרצון לשמור על חיי המתבצרים קיבל ג'ייקוב במקום. התברר שבנו עמד בראש אחד ממגדלי השמירה. מסתבר למדאי שאם החיילים היו יורים למוות, הוא היה אחד הנפגעים הראשונים  . *

     בפרשת השבוע אנו מוצאים שהשבטים סיפרו ליעקב אבינו על כל מעלליו של האיש אדוני הארץ, שדיבר איתם קשות ויתן אותם מרגלים וגם לקח מהם שמעון. ומה היתה תגובתו של יעקב? הנה תמצית דבריו: "זאת עשו, קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים... וא-ל ש-די יתן לכם רחמים..." על הפסוק בפרשת ויצא: "אם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה", כותב רש"י ז"ל: "ומאותה קללה מתה רחל בדרך", כי קללת צדיק אפילו על תנאי מתקיימת. כך אומרים בשם צדיקים: אם קללתו של יעקב - אפילו בטעות - התקיימה, לו היה יעקב מקלל את ה'משנה למלך' במפורש בוודאי היה מת מיד. פלא ומופת הוא, שדווקא הביטחון הרב של יעקב אבינו שהאמין בבורא העולם כפי שאמר להם: 'וא-ל ש-די יתן לכם רחמים', זה מה שמנע ממנו לקלל את ה'משנה למלך '. במקום זאת בחר לשלוח לו מתנות.  בזכות האמונה האיתנה של יעקב אבינו זכה שיוסף יוותר בחיים.  חנוכה - הוא הזמן הראוי לחזק את אמונתנו ובטחוננו בבורא העולם, וכפי שנפלו אז רבים ביד מעטים, כן בימינו כוח התורה ינצח.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ד טבת ה'תשע"ז

אדם שלא מתייעץ ושואל פשוט עושה הרבה טעויות בחייו.

     בנים ממשיכים -  על הפסוק (מלכים-א יא,כא) ״והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו״ אמרו חז״ל (בבא בתרא קטז): ״מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה, וביואב נאמרה בו מיתה? אלא דוד שהניח בן כמותו, נאמרה בו שכיבה״. כי מי שזוכה להניח אחריו בנים טובים, לא נקשר בו לשון 'מיתה', שכן חוט חייו לא נפסק, והוא קיים ונמשך בבניו. (המהר״ל מפראג)

      בצדק תשפוט עמיתך. פרש"י מסנהדרין הוי דן את חברך לכף זכות. דכשאדם רואה עבירה אצל חברו אזי סימן שהוא בעצמו צריך תיקון באותו דבר וכדי שיחזור הראו לו משמים, וכשידון האדם לכף זכות אזי מן השמים ידונו גם אותו לכף זכות כי כתוב "ה' צלך" כמו שהצל מחכה תנועות האדם כך ה'. (הבעש"ט)

     חסיד, תלמיד מבית מדרש הקוצקי, למד הלכות שחיטה,  כעבור זמן שאל אותו הרבי: " דומני שכבר כמה שנים הנך לומד הלכות שחיטה מדוע אם כן לא הוצאת עד הנה סמיכה ולא היית לשוחט ? השיב החסיד בתמימות: "בהלכות שחיטה הראשונות נאמר כי השוחט צריך להיות ירא שמים ואת הסעיף הזה אני לומד ולומד ועדיין לא הגעתי לקיומו.

אבא הטייס (אפריון שלמה, עלון 195)

     באחת הטיסות מישראל לניו יורק,  התיישב יהודי בן 40 ליד ילדה בת 8 . טוב, כמובן שחברות התעופה דואגות להעסיק את הילדים היטב במהלך הטיסה בכדי שלא יפריעו יותר מדי לשאר הנוסעים, והילדה הזו קיבלה ערכת יצירה.  

     לאחר כשעתיים במרומים, לפתע נדלקו נורות האזהרה שיש על הנוסעים לחגור חגורות בטיחות משום שהמטוס נכנס כרגע ל 'כיס-אויר'...  חלק מהנוסעים נלחצו, אך כמובן שהילדה לא שמה לב לנורות האזהרה, והמשיכה לצייר מבלי משים לב.  לפתע המטוס החל להיטלטל מצד אל צד, וכל כמה שניות נראה כאילו הוא צונח...  הנוסעים החלו להילחץ, וחלקם אף נבהלו עד מאוד, והילדה בשלה... כשהמצב החל להיות חמור יותר, ואנשים כבר הרגישו כמו בלונה-פארק, כבר החלו צווחות וצרחות במטוס, אך הילדה אפילו לא מנידה עפעף, היא ממשיכה לצייר כאילו כלום לא קרה, וכשהטושים עפו לה מצד לצד, היא החזיקה אותם בפיה...  תמה היהודי שישב לידה... "אולי היא שוטה, כיצד היא אינה מבחינה בכל המהומה המתרחשת פה סביבה, וכי אינה מודעת לסכנה...?!".  פנה אליה ושאל: "ילדה, את לא רואה שהמצב חמור, כיצד את יכולה להתנהג בכזו שאת-נפש, ולהישאר רגועה...?". ענתה לו הילדה: "אם היית יודע מי זה אבא שלי, אז כבר היית מבין...". " מי זה אבא שלך?", שאל היהודי... "אבא שלי הוא הטייס של המטוס הזה, לכן איני מפחדת, כי כל זמן שהוא מנהיג את המטוס, אין סיכוי שיארע לי שום דבר רע...".

     יהודי צריך לדעת, גם במצבים הקשים של החיים, שמי שמנהיג את ספינת החיים שלו הוא אבא שלו. ולכן אם אבא הוא הטייס, גם אם המצב נראה בכי-רע, הוא יכול להיות רגוע ושלו, אין מה להיבהל... כי כל זמן שאבא שלו הוא הטייס אין שום סיכוי שיארע לו שום דבר רע...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית פרשת "ויחי" ה'תשע"ז

הנה אנו עומדים לפני סיום חומש בראשית, ובפרשתנו, פרשת "ויחי", מגיעים גם חייו של יעקב לסיום.

בטרם פטירתו קורא יעקב לכל בניו ומברכם ובנוסף לכך מבקש יעקב מיוסף בקשה חשובה מאוד עבורו: "...ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים".

רש"י בפירושו לפסוק זה מסביר בשלושה טעמים למה היה חשוב הדבר ליעקב: א. סופו של עפר מצרים להיות כינים. ב. אין מתים שבחוץ לארץ זוכים לתחיית המתים אלא אחרי גלגול מחילות לארץ ישראל. ג. שלא יעשוהו מצרים עבודה זרה.

הכלי יקר מסביר ששלושת הטעמים של רש"י כרוכים זה בזה. יעקב לא חשש באמת שישלטו בו כינים כי אין רימה שולטת בגוף צדיקים אולם הוא חשש כי זו תהיה סיבה שמצרים יעשו אותו עבודה זרה כשיראו שדווקא אצלו אין כינים. 

הצורך להעלותו לארץ ישראל נובע מחשש גלגול מחילות.

סיבה הגיונית לרצון יעקב להיקבר דווקא בארץ ישראל מביא הרש"ר הירש. הנימוק מבוסס על התנאים בהם חיו בני דורו.

יעקב חי במצרים שבע עשרה שנה והוא הכיר היטב את תוצאותיה של העבדות: "ויאחזו בה", וזה היה מצבם הנפשי והרוחני של בניו ונכדיו. הם החלו להמיר את הירדן בנילוס ולראות במצרים את ארצם ומולדתם.

זו הייתה הסיבה היסודית שהפציר בהם שלא יקברוהו במצרים.

היה חשוב לו להראות להם שאין הוא מכיר במצרים כמקום מגורים קבוע לבני ישראל ולכן אינו רוצה להיקבר בה.

עליהם מוטלת החובה להעלותו לקבורה בישראל ולא לחיות במצרים. זוהי צוואתו ודרך חינוכו לחיבור בניו לארץ ישראל.

שבת שלום ומבורך!

תודות: לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר י"ג טבת ה'תשע"ז

 ''אל נא תקברני במצרים" (מז, כט(  - יעקב חשש, בראותו בניו ובני בניו נאחזים במצרים ("ויאחזו בה"), שרואים הם בארץ זו ארץ מכורתם וברבות הימים ישכחו את מולדתם ויחליפו את הירדן ביאור מצרים. דאגה זו עוררה את יעקב בתור ראש המשפחה לחזק בלב צאצאיו את התקווה לשיבת בנים לארץ האבות. וזאת אשר אמר להם: בני, רצונכם לחיות במצרים, אני אין רצוני אפילו להיקבר בה... "אל נא תקברני במצרים ". )הרש"ר הירש( 

     ויקרבו ימי ישראל למות... ועשית עמדי חסד ואמת : חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול" (רש"י) לכאורה, הרי גם לחסד שעושים עם המתים יש תשלום גמול וכמאמרם ז"ל(מועד קטן כ"ח) דיספד יספדוניה, דיקבר יקברונו (הסופד לאחרים - מספידים אותו לאחר מותו, הקובר זוכה לקבורה). אלא, דייק רש"י בלשונו כשאמר "שאינו מצפה לתשלום גמול " כלומר, ודאי יש ויש תשלום גמול גם לחסד שעושים עם המתים, אלא שאין שום אדם מצפה לתשלום גמול זה ורוצה בו, אדרבה כל אחד מצפה שיזכה ויחיה לאורך ימים ושנים. )הג"ר רי"ב הכהן אב"ד בסוליש(

     וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבל ויהי למס עבד (מט, טו(  - ידועה השאלה, שאם ראה שהמנוחה כי טוב וכו' למה א"כ "ויט שכמו לסבול"?  בספר "שיח שרפי קודש" מביא לתרץ בשם הרה"ק הר"ר בונים מפרשיסחא זצ"ל : אם רוצה אדם שיהי' לו מנוחה, ירגיל את עצמו לסבול כל דבר הבא עליו, ואיך שיהי' - ישווה בעיניו. אז יהי' לו מנוחה תמיד. וזה הכוונה וירא מנוחה כי טוב, דווקא לכן הט את שכמו לסבול כל דבר ולהתאזר במידת הסבלנות שתמיד יהיה במנוחה.

    ידועה דרשתו של רשב"י הקדוש - אתם קרויים אדם - ואין אומות העולם קרויים אדם.  וכן נמצא לראות, כי המילוי של המלה אדם- אלפ דלת מ -מ מתקבלת המלה מתפלל . כלומר, המעמיד של עם ישראל הקרויים אדם - היא התפילה, שבכוחה לבקוע את כל הרקיעים.

להרגיש במצוקה (המשל מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש אצל הנצי"ב מוולוזין זצ"ל(

     בפרשתנו לאחר פטירת יעקב אבינו נאמר כך: " ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו". בהמשך אף נאמר: "וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים" . והתמיהה ידועה, מדוע לאחר פטירת יעקב אבינו חשבו האחים שיוסף ישיב להם רעה, הרי כבר אמר להם שאין בליבו נגדם כלום?

     חמישה חודשים חלפו מאז אותה שיחה שניהל ר' איטשע עם ידידו הוותיק - ר' מאיר, עד שתוכנה פרח לחלוטין מראשו. כאשר מאיר הגיע באחד הימים והציע לאיטשע לצאת לנפוש כמה ימים ביחד ולנשום אוויר צח, איטשע כלל לא שיער את תוכניותיו המתוחכמות של מאיר.  הנופש המסוכם היה אמור להתקיים במושב דתי מרוחק ונידח למדי בצפון הארץ. זה היה מכוון. אם רוצים חופש ורוצים לנשום אוויר צח ונקי, צריך לצאת למקום מרוחק.  מאיר היה אחראי על הכול. הוא השיג צימר לאירוח, וגם נושא האוכל היה באחריותו.  על פי המוסכם, בבוקרו של יום נעים אחד, הגיע איטשע עם רכבו לאסוף את מאיר כדי לצאת לדרך. עוד בטרם עלה מאיר על הרכב הוא ביקש לברר פרט חשוב מאוד. "האם זכרת להשאיר את הטלפון הנייד בבית?" איטשע חייך במבוכה. "אל תבקש ממני את זה!" מאיר - עדיין מחוץ לרכב - היה נחרץ. "אני לא נוסע! סיכמנו ששנינו משאירים את הטלפון הנייד בבית. אחרת אין חופש ואין כלום". איטשע נאנח. זה קשה לו. בלי טלפון נייד, הוא מרגיש כאילו תלוי בין שמים וארץ. בסוף לא הייתה לו ברירה, הוא חזר הביתה ונפרד מן הטלפון.

     לאחר נסיעה של שלוש שעות הם הגיעו ליעד. שניהם היו מורעבים. "מה עם אוכל?" - שאל איטשע. "ביררתי, יש כאן צרכניה עם מוצרים כשרים, ניכנס ונרכוש הכול". הם נכנסו ואיטשע מילא עגלה. לאחר שסיימו את החשבון הוא מוציא את ארנקו.  שוד ושבר! כל כרטיסי האשראי נעלמו. מאיר עמד מן הצד והתאפק שלא לפרוץ בצחוק. ידו הייתה במעל.  בעצם מי שאשם זה איטשע בעצמו, וזה קשור לשיחה שהייתה ביניהם לפני חמישה חודשים.  זיכה ד' את איטשע בהצלחה מיוחדת בעסקיו והוא הצליח לצבור לעצמו הון רב. במקביל אליו, היה מאיר עוסק כל השנים בעשיית חסד עם משפחות במצוקה. עם הזמן אף הקים ארגון חסד ענק.  בכמה הזדמנויות ביקש מאיר מאיטשע לסייע בידו להקל על מצוקותיהם הקשות של משפחות בישראל. מאיר היה יוצא תמיד מאוכזב. התרומות היו מצומקות מאוד לדעתו. באחת הפעמים שוחחו על כך בכנות. ואז אמר לו איטשע משפט משמעותי מאוד. " אני גדלתי בבית שתמיד היה בו הכול, מעולם לא חשתי טעמה של מצוקה כלכלית. קשה לי להבין את זה. הלוואי יכולתי להבין אותם יותר".  באותם רגעים החל מאיר לטוות את תוכניותיו.

     העלמת כרטיסי האשראי הייתה חלק מן התוכנית.  איטשע היה אחוז תזזית. "אני חייב להתקשר הביתה לדעת מה קורה עם כרטיסי האשראי!" בצרכניה הביאו לו טלפון להתקשר.  שיחה קצרה מעלה שאכן כרטיסי האשראי שלו נותרו בבית.  רעייתו שהייתה בסוד העניינים היא שדאגה לכך.  אם אין אשראי אז צריך לשלם במזומן. מאיר טוען שאין לו אפילו שקל אחד, לא מזומן ולא אשראי. איטשע - לעומת זאת - ממשמש בכיס ומוצא כמה עשרות שקלים. מאיר מזכיר לו שהסכום הזה אמור להספיק להם לכמה ימים.  בלית ברירה החזירו את כל המוצרים למדפים.  כעת התחילו לחשב חשבונות, איך כל האוכל לימים הבאים נכנס בתוך עשרות השקלים. הם הסתובבו זמן רב בצרכניה, השוו מחירים ולבסוף בחרו בשתי כיכרות לחם, שקית חלב ועוד ממרח זול במיוחד. על ירקות מעדנים ונשנושים לא היה מה לדבר בכלל.  הם חזרו מדוכאים והתיישבו לאכול. לאחר שלוש פרוסות עדיין נשאר איטשע רעב. הוא ביקש לקחת פרוסה רביעית. מאיר היה שם בשביל להזכיר לו. "אנחנו צריכים להשאיר לעצמנו גם לימים הבאים".  בלילה הסביר איטשע למאיר עד כמה הוא מרגיש מוזר. " אני לא זוכר מתי הייתה לי את התחושה הזאת שאני לא יכול לאכול כמה שאני רוצה".  

     עדיין נותרו בשבילו חוויות נוספות.  למחרת הם יצאו לטייל באזור. כאשר כבר היו בדרך חזרה, פתאום נזכר איטשע שצריך למלא דלק. הוא נכנס לתחנת הדלק הקרובה ושלף את הארנק. " רגע! אין לי כרטיס אשראי איך אני ממלא דלק?"  איטשע היה על סף בכי. "מאיר, מה עושים?"  מאיר היה יצירתי: "תשאיר את הרכב כאן ונחזור עם אוטובוס שחולף כאן בסמוך. הרי נשארו לנו כמה שקלים". "ומה יהיה עם הרכב?" - שאל איטשע. " נו, כבר תדאג שישלחו לך את כרטיסי האשראי ותחזור לכאן ". למרות הקושי הנפשי הרב, איטשע נאלץ להסכים. הם אכן חזרו עם אוטובוס, ומתחנת האוטובוס נאלצו ללכת מרחק של כמה קילומטרים עד למקום האירוח. " להסתובב בלי כסף, זו ההרגשה נוראה!" - סיכם איטשע את האירועים, כאשר הם ישבו לאכול שלוש פרוסות לחם נוספות מהלחם שקנו אתמול. " תקשיב מאיר, אני חושב שהתחלתי להבין אנשים שחיים במצוקה" . "אם כך, השגתי את המטרה שלי" - הגיב מאיר. *

     שמעתי לתרץ. כאשר האחים מכרו את יוסף למצרים מעולם לא תיארו לעצמם את התחושה להיות לבד בלי נוכחותו של האבא יעקב. הם קיבלו את סליחתו של יוסף כדבר המובן מאליו.  לאחר פטירתו של יעקב, הרגישו לראשונה בחייהם את התחושה הקשה להיות בלי אבא, ומשום כך לא יכלו להאמין שאכן יוסף מחל להם על שהרחיקו אותו מאבא במשך עשרים ושתיים שנה,  ולכן חששו כל כך שיוסף עוד ישיב להם כגמולם הרע. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ב טבת ה'תשע"ז

     אפשר להרוג בן אדם עם האף בלבד - כמש"כ (בראשית מ"ט ו') "כי באפם הרגו איש".

וידגו לרוב בקרב הארץ - בני ישראל נמשלו לדגים. והנה דגים אפשר לדוג בשני
אופנים - עם רשת, ועם חכה.
ההבדל ביניהם - ברשת נתפס כל הדג, משא"כ בחכה נתפס הדג רק בפיו. כמ"כ יש
אנשים שנתפסים ברשת - כל גופם מלא עבירות...,ויש אנשים צדיקים, אך נתפסים
בפה...,
מי האיש החפץ חיים...נצור לשונך...,         (ספה"ק)

עצה טובה. כידוע בעקבות חוק השקיות החדש, מחולק בסופרים שקיות רב פעמיות למי שקונה ביותר מסכום מסוים. ושמתי לב לדבר מעניין, מי שקונה במאה ש"ח מקבל שקית אחת, ומי שקונה במאתיים אינו מקבל שתיים! אלא רק מי שקונה במאתיים וחמישים שקלים הוא שיקבל שתיים! - מי שבכל זאת קונה במאתיים ורוצה לסחוב לביתו את המצרכים, כדאי שפשוט יחלק את הקניה לשני חשבוניות של מאה ש"ח כל אחת... בברכה אריה גולד

     אמרה עממית אומרת ש- יום הולדתו של האדם הוא יום שבו בורא עולם החליט שהעולם לא יכול להסתדר בלעדיו...

     גבולות כמו פחדים, הם לעיתים תכופות רק אשליה.

    הגה"צ רבי משה קליערס זצ"ל אמר בשם הרה"ק מאפטא זי"ע, "וירא מנוחה כי טוב", זו שבת. "ואת הארץ כי נעמה", זו ארץ ישראל. על ידי מה זוכים לזה, ויט שכמו לסבול, היינו עמל בתורה ובעבודת ד', זוכה שמרגיש טעם בשבת, ומרגיש קדושת ארץ ישראל.

     וירא את העגלות ותחי רוח יעקב אביהם )מה', כז'(  הסביר נפלא בעל ה 'שה לבית' )ד"ת לפ"ש( הקדמה: כאשר החלה ההגירה הגדולה של יהודים מאירופה לארצות הברית ההורים שנשארו דאגו לילדיהם .והנה כאשר הבן היה שולח להוריו מעטפה עם צ'ק אז האבא הבין שמבחינה כלכלית בנו הצליח אבל לא היה בטוח כי בנו נשאר יהודי כשר. אבל אם הבן היה שולח להורים גם כרטיס טיסה, האבא היה בטוח כי בנו נשאר יהודי כשר, כי זה ראיה שהבן לא מתבייש בהוריו היהודים ולא חושש שיראו אותו.  לפי זה כאשר יעקב שומע שיוסף שלח לו 'כרטיס טיסה' 'וירא את העגלות... לשאת אותו' הבין כי בנו יוסף אכן חי כיהודי כשר. ומיד 'ותחי רוח יעקב'. (מתוק מדבש! הרב ברוך בוקרה שליט"א, גיליון 108)

חילך לאורייתא! (הרב אליעזר אייזיקוביץ)

"גיבורים ביד חלשים... זדים ביד עוסקי תורתך". כשכולנו אומרים את המילים הללו מתוך "על הניסים" אנחנו רואים בעיני רוחנו את המתיוון הרשע המנסה לשכנע את עוסקי התורה לסגור את הגמרות ולהצטרף אליו בפיתוח "תרבות הגוף" בגימנסיון. אנחנו מדמיינים את הקלגסים חסוני הגוף מטמאים את המקדש וקוראים לצעירי כהונה להצטרף אליהם בתרבות השרירים והכוח.

הרב אילן תורג'מן לא צריך לדמיין. הוא היה שם. 

קשה להאמין שהאברך הצנוע הזה הקדיש בעבר שנים רבות מחייו כדי להגיע לשיא השכלול בתחום אומנויות הספורט. למען האמת, גם לו עצמו קשה להאמין לכך. חזותו החיצונית לא מסגירה מאומה מעברו. אבל השינוי אינו רק מבחוץ. קשה למצוא זמן פנוי כדי לשוחח עם הרב אילן תורג'מן. יש לו סדר לימוד בבוקר וחברותא אחר הצהרים ואת שעות הלילה הוא מנצל ללימוד בבית מדרש באחד מיישובי הגליל העליון. "החיים קצרים וצריך להספיק כל כך הרבה," הוא אומר כמתנצל. אני מציע לשוחח  אתו בעודו נוסע ממקום למקום, אבל גם הפתרון הזה מתגלה כבעייתי שכן לרב תורג'מן יש ב"ה משפחה שעליו לנהל ועוד כמה עיסוקים שתובעים את תשומת ליבו, כפי שנראה בהמשך. בסופו של דבר השיחה מתקיימת קרעים-קרעים, ומתוך הטלאים הללו מתרקמת מסכת חיים ייחודית ובלתי שגרתית.

אם תחלפו על פניו ברחוב לא תנחשו לעולם שהוא לא היה כל חייו אברך כולל מן השורה. עם הכובע והחליפה, הזקן המאפיר והמבט הרציני בעיניים הוא יכול היה להשתלב בטבעיות בכל בית מדרש בבני ברק או קריית ספר. אבל  הרב תורג'מן אינו מתגורר באחת מהערים החרדיות. הוא חי בישוב קטן בגליל המערבי בשם נווה זיו ושָם הוא בהחלט מושך תשומת לב. נווה זיו, ישוב טובל בירק השוכן במרחק נגיעה מגבול הצפון, הוא מסוג המקומות שניתן לפגוש בהם כל מיני דברים מעניינים – דורבנים המתגנבים מהיער הסמוך,  שפני סלע ועוד מיני יצורים – אבל חרדים הם לא אחד מהם.

התושבים, בהם אנשי קבע ומשטרה רבים, הסתכלו בתימהון על המשפחה שפתאום התחילה להתחרד. את הרב תורג'מן זה לא הטריד. "מאז שאני צעיר שאפתי למצוינות ושלמות בכל תחום בו עסקתי," הוא אומר. "כאשר הבנתי שתפקידו של היהודי הוא להיות עובד ה' היה לי ברור שהדרך לעשות זאת הוא על ידי הצטרפות ליחידת העילית של עם ישראל – צבא לומדי התורה. בישוב הסתכלו עלינו בהתחלה כעל 'חייזרים' אבל אחר כך למדו להעריך ולכבד. היו כאלה שהציעו לנו 'להוריד פרופיל', להסתפק בכיפה אך בלי כל התלבושת החרדית, אבל לא ויתרנו. כאלה אנחנו. עקשנים".

שאלה מורכבת יותר הייתה סוגיית חינוך הילדים בישוב שבו הם כמעט המשפחה החרדית היחידה, אבל חזקה עליו הוראת רבו המובהק שעליו להישאר דווקא בישוב זה. "לו רק היה הדבר אפשרי הייתי עובר כבר מחר לרכסים או לבני ברק," הוא אומר בגעגוע אמתי. "אבל הרב אתו אני מתייעץ בכל שעל הורה לי חד-משמעית שעלי להמשיך להתגורר באותו מקום ואפילו להמשיך בעיסוקי הקודמים. כבני תורה אנחנו אמונים על מצוות אמונת חכמים וכך אני נוהג".

חגורה לבנה וחגורה שחורה

אילן תורג'מן גילה מגיל צעיר את תחום אומנויות הלחימה הקדומות. עבור מי שה"מכות" היחיד שהוא מכיר זו מסכת בגמרא נסביר שאומנויות אלה בגלגולן המודרני אינן עוסקות באלימות לשם אלימות אלא מהוות ענף מענפי הספורט המוכרים. "ניתן להשתמש בטכניקות הללו גם לצורכי הגנה עצמית, אבל רוב העוסקים בתחום עושים זאת עבור הכושר הנפשי הפיזי שהאימונים הללו מעניקים להם," מסביר ר' אילן.

מדובר בשיטות לחימה שהתפתחו במשך אלפי שנים בתרבויות המזרח הרחוק ומי שמבקש להשתלם בהם צריך לקבל על עצמו משטר אימונים מפרך וקפדני הכולל לא רק תרגילי גוף אלא גם תרגילי מחשבה ופיתוח תכונות פנימיות של משמעת עצמית חזקה. "בילדותי קיבלתי חינוך דתי אבל בהמשך התרחקתי," מספר הרב אילן תורג'מן. "היום אני יודע מה הדבר שמשך אותי לאומנויות הלחימה: תחושה של ריקנות פנימית וחולשה. זו הייתה קריאת תזכורת לטפל בנשמה אבל אני עניתי לה באימונים חיצוניים. כך התרחקתי".

הוא הקדיש כל רגע פנוי לאימונים באומנות לחימה מסוימת הקרויה "קרטה". האימונים המפרכים תפסו את כל יומו. הוא טיפס בסולם הדרגות במהירות מסחררת. בשנות העשרים המוקדמות לחייו כבר הוכר כאלוף הארץ ב"קרטה". הוא לא עצר בכך. בגיל 25  כבר היה שיאן עולמי. מה עושים הלאה? כובשים עוד פסגה. "שמעתי על אומנות לחימה בשם 'ג'יו ג'יטסו' והתכוונתי לכבוש גם אותה," מספר תורג'מן. מדובר על אומנות לחימה יפנית המזכירה את דברי חז"ל "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". מסופר שממציא תורת לחימה זו הבחין בענפי אורן קשיחים הנשברים בסערה עזה בעוד שדווקא הגבעולים הרכים שצמחו לצדם נכנעו, התכופפו ושרדו. הוא ניסח עיקרון: לפעמים דווקא צעד שנדמה כנסיגה מוביל לניצחון. "ניתן לנצל את כוחו של היריב נגדו ולהגיע להבסתו", מסביר תורג'מן. "לכן גם מי שנתפס כקטן וכחלש יכול להצליח".

באותו זמן הגיע לישראל מאמן בתחום הג'יו ג'יטסו שהעביר סמינר בנושא. תורג'מן אסף את כל תלמידיו ונסע להשתתף. כפתיח לסמינר הציע המאמן לנוכחים לאתגר אותו ולהתמודד מולו. "הייתי בטוח שאכניע אותו בקלות," מספר תורג'מן. "במקום זאת כשעליתי למזרן הוא נטרל אותי ברגע. זה היה משפיל. אמרתי: לא יכול להיות. ניסיתי שוב. ושוב. בפעם השלישית הבנתי שאני צריך להמשיך לטפס. תמיד שאפתי לטופ. להיות מושלם. ללכת עד הסוף. אז התחלתי מאפס".

זו לא הייתה החלטה קלה. תורג'מן כבר ניהל אז בית ספר לאומנויות לחימה עם תלמידים שרבים מהם הגיעו לשלבים מתקדמים. אבל החתירה לשלמות הייתה חשובה לו מהכול ולכן ברגע שגילה אומנות לחימה מובחרת יותר הוא הסביר לתלמידיו שצריך להתחיל מחדש – לוותר על הדרגה הגבוהה אליה הגיעו ולחזור להיות תלמידים מתחילים. לא רבים היו מוכנים לעשות את הצעד אבל תורג'מן לא ויתר. הוא נסע לעיר ניגאטה שביפן והתמיד במשך שנים אצל מורים לג'יו ג'יטסו. הוא הסתובב בקרב המומחים שחלקם שקועים בטקסי עבודה זרה. "גם אז סיננתי את כל האלמנטים ה"רוחניים" שהגויים צירו והתמקדתי רק בטכניקה עצמה," הוא מספר. כשנודע לו שבברזיל קיימת גרסה מיוחדת של ג'יו ג'יטסו לא התעצל ונסע גם לשם. מאוחר יותר זכה בשיאנות אירופה מספר פעמים.

כל אותו הזמן המשיכה הנשמה להציק לו ולהזכיר את קיומו. לעיתים הופתע לפגוש מרכיבים יהודיים המסתתרים בתוך הגישות הרוחניות שמאחורי אומנויות המזרח, מרכיבים שהמורים עצמם לא מבינים את משמעותם. אבל בעיקר השכיל לאמץ את הכוח הפנימי הנפשי שהאומנויות מעניקות. "הכוח להתמקד במה שאתה מבקש, למצות את היכולות שלך, להגיע לשיאים כמעט לא אנושיים, לקנות משמעת עצמית ולהתקדם ביעדים, לעמוד בלחצים אדירים. לפעמים אתה קורס, כואב לך, אתה תשוש, אבל לא מוותר לעצמך. אתה מקבל אנרגיה. נלחם נגד הסיכויים שלך. מיואש, אבל נלחם".

"אם מנצלים אותה לטובה ניתן לנצל את התובנות הללו במלחמה נגד היצר ובלימוד תורה," הוא אומר. "יוצא לי לראות אנשים יושבים מול הגמרא אבל לא מתרכזים כראוי, לא עמלים כמו שצריך. עוסקים בעניינים שמסיחים את הדעת. התרגלתי לא להיות בינוני, לא להיות פרווה, והיום אני מתעל את ההרגל הזה כדי ללמוד וללמד. לא להיות פרווה בעבודת ה'. לא להישחק. מסתבר שהשיעור הזה עזר לי לאסוף כוחות ולשוב בתשובה".

אומנות הלחימה האמיתית

 עטור בתהילה והישגים חזרו אילן תורג'מן ורעייתו לארץ ישראל. הוא הקים בית ספר לאומנויות לחימה והשתקע עם משפחתו בנווה זיו. היו לו כבוד, פרנסה טובה ומשפחה מאושרת, ועדיין חש ריקנות. "אחרי כל שיא אמרתי לאשתי: אבל בשביל מה כל זה? למה אנחנו כאן? בשביל מה כל המלחמה הזו? היא לא הבינה. 'מה זאת אומרת?', שאלה. 'יש לנו משרות מעולות ומשפחה נפלאה. למה לשאול שאלות כאלה?'. ואני התעקשתי: אדם לא נולד כדי לאכול פיתה ולנסוע בטויוטה. זה הציק לי. כל הצלחה הותירה בי טעם של תהייה".

יום אחד סיפרה לו אשתו על שיעור תורה המתקיים בישוב סמוך. הלך והיה התלמיד הכי גרוע. הקשה, תקף, לא אהב את מה ששמע. אבל בינתיים נשבה. חזר בכל יום שלישי בערב. השיעור הפך לקבוע. בסוף שוכנע. ואצלו אין אמצע. ביום שהחליט שהגיע לאמת, חבש כיפה, לבש ציצית, קיבל עול מלכות שמים. זו הייתה קפיצה למים, לא בהדרגה ולא בשלבים. קפיצה נחשונית.

עכשיו הגיע תורה של אשתו להיבהל. ללכת לשיעור תורה מפעם לפעם זה נחמד, אבל שבת וכשרות? זה כבר היה מוגזם. לא בשבילי. תורג'מן התייסר והתלבט: מצד אחד האמת קוראת לו והוא בשביל האמת מוכן לעשות הרבה מאוד, אבל מה יעלה בגורל משפחתו?  ואז הציע לו מישהו רעיון פשוט. "קח את המשפחה לסמינר של 'ערכים'. הם המומחים בתחום, הם כבר יצליחו למצוא מסילות לליבם של בני הבית המודאגים והחוששים".

הוא יצר קשר עם רכז "ערכים" בצפון הארץ, הרב יוסף זרקא, שכיוון אותו לסמינר הקרוב שנערך בטבריה. כשהגיעו למקום נחרדה אשתו. "לאן הבאת אותי?" הטיחה בו בבהלה. "מה כל הטיפוסים המזוקנים שמסתובבים כאן?" 

לרגע היה נדמה שכל הבנין שעמל לבנות בהשקעה מרובה עומד לקרוס, אבל פעילי "ערכים" הערוכים בדיוק למצבים כאלה הצליחו לשכנע אותה לשבת ולהקשיב לכמה הרצאות בנושאי חינוך ילדים. ספק אם אפילו הם העלו בדעתם עד כמה הדברים יקלעו לליבה. הגב' תורג'מן התלבטה באותם הימים קשות בשאלת חינוך הילדים. הדברים שראתה בבית הספר הממלכתי גרמו לה להבין שחינוך לא מקבלים שם ותהיותיה היו מרובות. כעת התברר שיש אלטרנטיבה: תורת הנצח של עם ישראל סוללת דרך בטוחה גם בתחום הזה.  מרצי "ערכים" ישבו במשך שעות עם המשפחה. דיברו, הסבירו, ענו בסבלנות על כל שאלה. הרב תורג'מן כבר היה "משוכנע ועומד". צריך היה לשכנע גם את הגברת ששמירת מצוות איננה דבר כל כך מפחיד.

ההשקעה הוכיחה את עצמה. במוצאי שבת, ב"סימפוזיון" המפורסם המסכם את הסמינר ברור היה להם שהם עולים על דרך חדשה. כל הגביעים הנוצצים, הדיפלומות המפוארות, הכותרות בעיתונים – הכל התבטל ונמס לנוכח אור האמת.

אם חשבו בני משפחת תורג'מן שמעתה עליהם לחתור הלאה בכוחות עצמם, הרי שלמחרת ביום ראשון באה הנקישה על הדלת ולימדה ש"ערכים" ממשיכים ללוות את בוגרי הסמינר גם בשלבים הבאים. בדלת עמד  הרב זרקא שביקש לדעת אם ירצו לבקר בבית הספר החרדי בנהריה כדי להתרשם על מידת התאמתו לילדיהם...

תמו ימי הנדודים. משפחת תורג'מן הכשירה את המטבח וקבעה מזוזות חדשות. הילדים נשלחו למוסדות חינוך חרדיים והרב תורג'מן החל להשקיע את כל עתותיו כדי להדביק את הפערים שהיו לו בתחום לימוד התורה, באותה דבקות ועקשנות בו התמודד עם כל אומנות לחימה חדשה.

"הייתה לי כבר הכנה מוקדמת לכך," הוא אומר בחיוך. "בשביל להצטיין באומנות לחימה צריך מסירות נפש גדולה עד כדי שיגעון: לישון לפי מדד, הורדת משקל, משטר אימונים מפרך, טכניקות לפיתוח גמישות, אכילה בדיוק בכמות הנצרכת. הכול חייב להיות מאוד מדויק. אתה צריך להוריד את הראש בפני המאמן ולציית להוראותיו במדויק. המאמן הוא כמו "רב" - הוא זה שכבר הגיע להישג המבוקש ומורה לך את הדרך לשם. כשחזרתי ליהדות ראיתי שגם כדי להצליח בלימוד התורה הקדושה נדרשים אותם תנאים – רק שכאן הם מגויסים לתכלית האמיתית של החיים".

בישוב התקשו לעכל את המפנה שחל בתורג'מן. "ביום שחבשתי כיפה ועטיתי ציצית הזדעזעה הקהילה הקטנה. כולנו מאוד קשורים. חברים באו וניסו להשפיע עליי. ביקשו להבין מה השתבש אצלי. דיברו איתי וראו שאני רציני. כשגם רעייתי שבה בתשובה והוצאנו את הילדים מבית הספר המקומי הוחלט לערוך כינוס בבית שלי במטרה לדבר על לבנו ולשכנע אותנו בטעות שעשינו... הסכמתי אבל אמרתי להם שמן הראוי שגם לצד השני יהיה ייצוג בכינוס הזה. הזמנתי את הרב יהודה יוספי שליט"א מארגון "ערכים" שיישא דברים. אפשר כבר לדמיין את מהלך הפגישה"...

מסירות נפש – רק למטרה הנכונה

מחשבתו הראשונה של הרב תורג'מן הייתה לנטוש לחלוטין את אורח חייו הקודם, לעבור למקום ישוב חרדי וכמובן לחדול מכל עיסוקו בתחום הלחימה. "מי שיש לו מלחמתה של תורה לא זקוק למלחמות מסוגים אחרים," הוא אומר. "כל העניין הזה של פיתוח הגוף זו תרבות יוון במלואה," אומרת הגב' תורג'מן. "בכל פעם שהייתי לובש את בגדי האימונים ועולה על המזרן הייתי חש תחושת החמצה נוראה," מספר הרב תורג'מן. "נחרדתי מההבל שבו האנשים סביבי מבלים את זמנם. רציתי לנער אותם ולשאול אותם בשביל מה אתם משקיעים כוחות בעולם חולף ותלוש ולא משקיעים מאומה בנשמה?!"

חיבוטי הנפש הובילו את הרב תורג'מן לעשות שאלת רב. "רציתי לסגור את בית הספר – חד וחלק," הוא אומר. "רציתי להניח הכול מאחורי ולהשקיע את כל כוחותי בלימוד התורה. בזבזתי מספיק פרקי זמן יקרים במרדף אחר תרבות זרה בארצות רחוקות. הגיע הזמן שאעשה לביתי".

לגודל הפתעתו רבו הניאו מכוונתו זו. לא רק שהורה לו להישאר באותו ישוב, הוא גם חייב אותו להמשיך בתפעול בית הספר שלו לאומנות לחימה. "לבית הספר שלך מגיעים אנשים שאתה עבורם בן התורה היחיד שיפגשו," הסביר לו. "אסור לך לנטוש את העמדה".

זו הייתה הוראה קשה מאין כמוה, אבל חזקה עליו מצוות הרב. מאז הוא מחלק את סדר יומו בין לימוד תורה לבין ההדרכה באומנויות הלחימה. במשך שעות אחדות הוא מסיר את המגבעת הישיבתית ומתייצב לאימונים יחד עם תלמידיו. בזקנו המתבדר וציציותיו המתנופפות הוא מהווה דמות יוצאת דופן בנוף הספורטיבי בארץ אבל הדבר לא הקטין את מספר תלמידיו. אולי להפך. גם העובדה שהוא משחיל מסרים יהודיים בין אימון לאימון מתקבלת בהערכה.  "ברחבי הארץ פועלים בתי ספר לא מעטים עם מורים טובים, אבל דווקא אצלנו ההצלחות ייחודיות. החניכים שלנו זוכים בתחרויות באופן לא ממש מוסבר ומושכים אלינו צעירים. ברוך ה' הפכנו לאבן שואבת ואני מאמין שזה קורה בגלל השילוב הרוחני והיהודי".

בימי החנוכה מציינים את המאבק בתרבות יוון שפיתוח הגוף היה אחד מנושאיה המרכזיים. כמי שעבר מעולם שבו פיתוח היכולת הפיזיות נחשב לשיא ההצלחה לעולם שבו שבירת מידה אחת חשובה יותר מאינספור תרגילי אקרובטיקה יש לרב תורג'מן לא מעט לומר בנושא. "באופן בסיסי, עלינו לשמור על הגוף כדי שיתפקד כראוי ויעניק לנו כוח לעבוד את ה'. לאכול בריא, להתנהל בריא. לעסוק בפעילות גופנית מינימאלית, כמו שהרמב"ם כותב. כל מה שמעבר בהחלט מוגזם. אין צורך להשקיע יותר מדי. באשר לתחום שלי, יש בו את היכולת לייצב אופי, אבל הוא לא מתאים לכולם. הוא מציל ילדים מהרחוב, אבל יש שבאים אליי ולאחר תקופה אני אומר להם: תשמעו לי, אל תבזבזו את הזמן שלכם. לכו ללמוד תורה. אתם מפספסים את העיקר, וחבל על כל יום שעובר".

"ריש לקיש היה גיבור גדול שהיה קופץ את הירדן מגדה לגדה. רבי יוחנן נדהם מכוחו הרב ואמר לו: 'חילך לאורייתא', ומרגע שהחל ללמוד תורה כבר לא היה מסוגל לשחזר את הגבורה שלו. מאז שחזרתי לשמור מצוות אני לא מגיע להישגים שלי מפעם. זה כבר לא אותו דבר. אבל אני לא מצטער לרגע. בכל פעם שאני מסיים עוד מסכת ועוד ספר אני מתמוגג משמחה. זה התענוג הגדול ביותר".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"א טבת ה'תשע"ז

אומר החפץ חיים שלפעמים אפשר להרוג בן אדם עם האף בלבד. ולמשל עני שרוצה להתקבל לעבודה כל שהיא לפרנסתו והבעל הבית מתעניין אצל אחרים עליו, ובעקימת האף יכול לקלקל לו את כל מחייתו.

     אל הרבי מקוצק בא זקן אחד ואמר לו שמתכונן הוא לעלות לארץ ישראל, כדי שלא יסבול אחרי מאה ועשרים שנה מצער גלגול מחילות. או ואבוי! אמר הרבי מקוצק - כמה בני אדם הללו אוהבים את גופם הרקוב והסרוח, שדואגים לו אפילו לאחר מיתה.

     בחרבי ובקשתי היא חכמתי ותפילתי.-  ונשאלת השאלה מה עניין חכמה לכאן, חכמה מה זו עושה, ולא עוד אלא שהקדים רש"י בפירושו את החכמה לתפילה? אלא, הסביר הגה"ק בעל האבן האזל זי"ע - דבר גדול בא רש"י ללמדנו: כי צריך האדם למידה נכונה של חכמה ודעת עליון לדעת על מה להתפלל. כי יש שאדם מתפלל לפני המקום שימלא רצון כלשהו משלו, שהוא בשכלו הקט חושב כי לטובתו הוא, ואינו אלא לרעתו. לכן צריך האדם חכמה מיוחדת בשביל לדעת על מה ואיך להתפלל.

     "וידגו לרוב בקרב הארץ" - מה דגים הללו גדלים במים כיוון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלים אותה בצימאון כמו שלא קיבלו טיפה של מים מימיהם, כך הם ישראל גדלים במים בתורה. כיוון שהם שומעים דבר חדש מן התורה, הם מקבלים אותו בצימאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהם. (בראשית רבה צז).

המתווכים (ופריו מתוק).

     מעשה בראובן שחיפש לרכוש דירה מרווחת עם גג בעיר פלונית. התקשר למתווך שמעון, והלה סיפר לו אודות דירה נפלאה, ותיאר לו בפרוטרוט את תכונות ומידות הדירה וחדריה, את כיווני האוויר, את גודל החדר שבגג וכו'. ראובן שמע היטב את כל הפרטים , ורשם אותם בפנקסו.  לבסוף ביקש ראובן 'האם תוכל לציין לי רק את שם הרחוב, כמובן מבלי לנקוב במספר הבניין'. המתווך השיב, 'היות ומדובר בדירה הממוקמת ברחוב גדול מאוד (ואין סיכוי שמישהו ילך לשם על מנת לאתר את הדירה) אגלה לך - הדירה נמצאת ברחוב 'הכלנית'; כתובת מדויקת אמסור לך בע"ה כשתכנס למשרדי ותחתום על טופס התחיבות לתשלום דמי התיווך'.

     ראובן הודה לשמעון, ולאחר מכן המשיך להתעניין אצל מתווך אחר. הנה הוא מתקשר למתווך יהודה, והלה מודיע 'יש לי דירה עם גג שבדיוק מתאימה לדרישותיך', ומתחיל לתאר בפניו את פרטיה המדויקים של הדירה ומידותיה. ראובן רשם את הפרטים לצד פרטי ההצעה של המתווך הקודם, והשתומם לרגע... 'מדהים', חושב בליבו, 'הפרטים כולם תואמים בדיוק לפרטים שמסר לי המתווך הקודם'. ביקש מיהודה: 'אולי תוכל לומר לי את שם הרחוב, ללא כתובת מדוייקת?' המתווך הסכים: 'הדירה נמצאת ברחוב גדול מאוד, רחוב הרקפת'! ראובן מיד נזכר שרחוב הרקפת מצטלב עם רחוב הכלנית. חיבר אפוא בראשו את הפרטים אלו לאלו, והגיע למסקנה, שככל הנראה זו אכן הדירה שעליה שמע מהמתווך הקודם - היא פשוט ממוקמת ברחוב הכלנית פינת הרקפת!... ראובן הודה למתווך מקרב לב, ומיהר להגיע אל הצטלבות הרחובות הכלנית-הרקפת. התבונן וחיפש את הדירה שתיארו בפניו, ולא היה קשה כלל לאתרה. בא אפוא במשא ומתן עם בעל הדירה, והרכישה הסתיימה בהצלחה, והכל בא על מקומו בשלום.

     בשלום אמרנו? לא לגמרי. הנה דבר רכישת הדירה הגיע לאוזנם של שני המתווכים, וכעת הם באים ותובעים מראובן דמי תיווך.  ראובן טוען לעומתם, 'זכיתי בדירה רק בסייעתא דשמיא מופלאה, ולא בזכותכם; ומשכך, אני חייב תודה רק לה' יתברך, ולכם איני חייב לשלם מאומה'... עם מי הדין? ובכן, לפנינו מקרה של שני מתווכים שרקמו יחד (שלא במתכוין) את התיווך, כאשר 'זה אינו יכול וזה אינו יכול', והמידע שהתקבל משני המוקדים, נתן תוצאה אחת - תיווך הדירה. והנה היה נראה לומר, שאף אחד לא יזכה בדמי התיווך, מאחר ודמי תיווך הם תשלום עבור ההתקשרות בין הקונה למוכר, וכיון שלמעשה המתווכים הנ"ל לא קישרו בין הקונה למוכר, וכפי שראינו שלא ציינו את הכתובת המדוייקת של הדירה, אלא אמרו לו אם תרצה תבוא ותחתום, כך שכל אחד בפני עצמו לא הביא בפועל את הלקוח אל הדירה, אלא הלקוח עשה 'חשבון' וכך הגיע אליה בעצמו, אם כן, לא התחילה פעולת המתווכים, וממילא אין הם פועלים. (ולמשל, אילו יראה אדם שתי מודעות בשני עיתונים, ויחבר את המידע, ויקבל תוצאה - וכי מגיע למי מהם דמי תיוך?!). והיות והמידע החלקי שכל אחד מהמתווכים מסר, עדיין אינו מחייב תשלום דמי תיווך (שכן ברור שאילו היה הלקוח הולך ומחפש בעצמו בכל הרחוב הענק את הדירה, ולבסוף מוצאה, לא היה צריך לשלם למתווך), אם כן גם עתה, שהתברר שהמידע הושלם על ידי מתווך אחר, שגם הוא מסר מידע חלקי (שאין עליו חיוב תשלומין) - ממילא ראובן אינו חייב בתשלום דמי תיווך, לא למתווך הראשון ולא למתווך השני. וכמובן ששני המתווכים אינם יכולים להיחשב כשותפים, כיון שאף אחד מהם לא התכוון לתרום לשותפות, אלא להיפך - רצה שלא יסתדרו בלעדיו. והצירוף לא נעשה משניהם, אלא ע"י הלקוח.אולם, כאשר הוצעו הדברים לפני מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א, ענה ואמר כדלהלן:

     נראה שבכל זאת יש לחייב את ראובן לשלם לכל אחד מהמתווכים חצי דמי תיווך, כי כל אחד פעל מתוך העסק שלו במטרה אחת ויחידה - להפיק רווחים; ומן השמים גלגלו שבהצטרפות שניהם נרקם התיווך וראובן זכה בדירה, ולכן שלם ישלם לכל אחד את חצי התשלום.  ואמנם המתווך שמעון חשב שהוא מגלה רק קצת, וכך חשב גם יהודה, אבל ה' יתברך גלגל שהתועלת תושלם על ידי שניהם, ולכן מגיע להם תשלום, שמעון מחצה ויהודה מחצה. ולה' יתברך השיר והשבח! 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/