‏הצגת רשומות עם תוויות מצרים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מצרים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 17 באוגוסט 2017

אמרי שפר כ"ד אב ה'תשע"ז



אחד בא לשאול את מרן הגרי"י קנייבסקי שאביו מת בגיל צעיר, ומה יעשה סגולה לחיים ארוכים. והרב ענה שהסגולה הטובה ביותר לחיים ארוכים, זה מה שרבי יוחנן במסכת ברכות דף ח' אומרת, שבני בבל היו חיים 400-300 שנה בשביל שהיו באים לתפילה בזמן, מתחילה ועד הסוף. וכדכתיב "אשרי שוקד על דלתותיי יום יום לשמור מזוזות פתחי כי מוצאי מצא חיים".
           איך עברנו כל קח מהר מתקופת בין המיצרים לתקופת בין הצימרים.(שמואל אייזיקוביץ)

     האמת העצובה: "אני עדיין זוכרת את התקופה שבה הייתי זוכרת". היום היא כבר לא מצליחה לזכור כלום. אם כל המידע נמצא בגוגל וכל הדרכים נמצאות בווייז וכל תאריכי יום ההולדת קופצים עלייך בפייסבוק – מי צריך זיכרון? לשווא היא מנסה לשנן את המספר הביתי של הדירה השכורה החדשה שלה, ופעם אחר פעם לא מצליחה להכניס אותו לראש.
    יִּרְאָה: ארבעה זמנים נרמזו בתיבת 'יִּרְאָה'-ֱאלוּל, רֹאש השָנה, יֹום הכּפּוִּרים, הוֹשעְנָא רבָּה. כנגדם אמר הקב"הֱ 'מה ְהוָה אלֹהיך שאֵלָ ְמעמך כִּּי אִּם לְיּרְאָה'. לומר לאדם 'תתעורר בזמנים אלו לשוב בתשובה'. (אביר יעקב(
כלתו של המהר"ל מפראג
     לפני כארבע מאות שנה חי בעיר הגרמנית ורמס )וורמיזא( יהודי עשיר ומיוחס, ששמו היה ר' שמואל בר' יעקב הקצין. לאיש הזה הייתה בת, פרל שמה )פנינה( והיא אכן הייתה זוהרת כמו פנינה במידותיה הטובות ובחן היהודי, שהיה משוך על פניה כאשר הגיעה פרל לגיל, שבו נהגו בנות ישראל להשתדך – באותם הימים היה זה, לרוב גיל של 15-13 שנה – החלו להציע לה שידוכים לרוב. מכל ההצעות, מצא חן בעיני אביה תלמיד ישיבה צעיר מעיר פוזנן, שיצא לו שם של עילוי ואף מוצאו היה ממשפחה מיוחסת המשפחה עברה לפני שנים רבות לפוזנן ושם הבחור היה יהודה לייב )מאוחר יותר התפרסם בכל העולם המהר"ל מפראג(.  ר' שמואל קצין לא התעכב, קם ונסע לפוזנן, כדי לעמוד מקרוב על טיב החתן המיועד ולסיים את השידוך בכי טוב. הבחור מצא חן בעיניו מאד וגם בעיני הוריו נראה השידוך המוצע. מיד ישבו וכתבו "תנאים", בהם התחייב אבי הכלה, כי במשך שלוש שנים הוא יקיים בכבוד את החתן המיועד, כאשר הוא ילמד בישיבתו של הגאון המפורסם רבי שלמה לוריא (המהרש"ל) בבריסק אשר בליטא, אחר כך, כאשר ימלאו לחתן שמונה עשרה שנה, תיערך החתונה בשעה טוב ומוצלחת והמחותן מתחייב לקיים את הזוג הצעיר, כל עוד ירצה החתן לשבת וללמוד.
     ר' שמואל חזר לביתו שמח וטוב לב, זמן קצר לאחר מכן נסע החתן המיועד, אריה לייב, לבריסק, והחל ללמוד בהתמדה ושקידה בישיבת המהרש"ל. הכול היה טוב ויפה, והכול היה אמור להתבצע בדיוק לפי התכנית, אולם אז התערב הגורל – היינו ההשגחה הפרטית שמפעם בפעם מסובבת את גלגל החיים, כך שעשירים נעשים לפתע עניים מרודים ולהיפך, גם המחותן שלנו, ר' שמואל הקצין, החל לפתע לרדת מנכסיו הרבים, עד שתוך זמן קצר, איבד את כל הונו ואף שקע בחובות, הוא נאלץ למכור את כל חפצי הערך שבביתו, לכיסוי חובותיו, כל מה שנותר לו בחיים, הייתה בתו היחידה, פרל, שישבה עתה בבית וציפתה לישועה 
     כאשר הגיע הזמן המיועד של החתונה ובידי המחותן לא היו האמצעים שיאפשרו לו את קיום ה"תנאים" שעליהם הוא חתם – שיגר ר' שמואל איגרת אל החתן המיועד, בה תיאר במדויק את מצבו העגום, שיחרר את החתן מהתחייבותו, אמר לו כי חופשי הוא להשתדך כרצונו ואף ביקש ממנו מחילה באותה הזדמנות הידיעה העצובה, שנפלה עליו כמו רעם ביום בהיר, כאבה לאריה לייב מאד. הוא השיב למחותנו במכתב נוגע ללב, בו ניסה לנחמו ולעודדו, כדי שלא ייפול ברוחו, כי הרי "ישועת ה' כהרף עין". ביחד עם זאת הוא הבטיח למחותן נאמנה, כי אין לו אליו כל טענות, גם הוא מצידו משחרר את הכלה שתוכל להשתדך עם מי שתרצה. מה שנוגע לי – סיים אריה-לייב את מכתבו – אני נשאר איתן באמונתי בבורא עולם ואצפה לישועתו".
     אחר הדברים האלה, שיקע אריה-לייב את עצמו בלימודים ביתר שאת. כאשר הגיעה שעת החתונה, והחתן נשאר לומד בישיבה – הבינו כולם שהשידוך התבטל, מיד החלו לבוא שדכנים אל העילוי הצעיר, עם הצעות מהצעות שונות וקוסמות, אך הוא באחת, הודיע לכולם כי נפשו חשקה בתורה, ובשלב זה אין הוא מעוניין להשתדך הוא שקע בלימודים, יומם ולילה. חבריו בישיבה התחתנו אחד אחד ועזבו את הישיבה. אחרים באו במקומם ואריה-לייב התמיד בלימודיו, כשהוא חוזר על הש"ס פעם אחר פעם. "לייב הרווק" – כך היו מכנים אותו בעיר – עורר התפעלות גדולה בהתנהגותו, אצל כל מי שהכיר אותו. כולם שיבחו אותו כחריף ובקי, קדוש וטהור והוא המשיך ללכת בדרכו, שקט וצנוע, כשהוא נועל את עצמו בין כתלי הישיבה.
     מכתבו של חתנו לשעבר, יהודה לייב, עשה על ר' שמואל רושם עמוק. עתה קל היה לו יותר להשלים עם הרעיון שאיבד את כל הונו ה' נתן וה' לקח וה' יכול לחזור ולתת שוב. בכל זאת גדול היה צערו שהוא הפסיד חתן כה יקר וגם נשאלה השאלה הכאובה. מה יעלה עתה בגורלה של פרלהדווקא פרלה לא הייתה מיואשת כלל. מכתבו של החתן לשעבר אמנם נגע ללבה עד דמעות, אולם עד מהרה היא מחתה את דמעותיה וכמו כלתו של המהר"ל מפראג חתנה לשעבר, גם היא הייתה מלאה בטחון בה'. מלבד זאת, לא היה לה זמן, כדי לקונן על מר גורלה, כי עתה הייתה זו היא שהפכה למפרנסת של הוריה כאשר אביה נשאר בחוסר-כל, פתחה פרלה חנות קטנה ובה מכרה דברי מאפה, מעשה ידיה. בין ש??ר מעלותיה הרבות, היא הייתה גם מוכשרת מאד ונודעה בשערים כמי שאופה עוגות ועוגיות מצוינות, גם קודם לכן ניצלה כישרונותיה אלה לצרכים ביתיים ורבים מאורחי הבית, שהיו צובאים עליו בימים טובים, היו נהנים מהחלות המתוקות, העוגיות והדובשניות שלה. עתה הפך התחביב לפרנסה והחנות הקטנה הבטיחה פרנסה מצומצמת למשפחה שירדה מנכסיה, אם כי לא הייתה אפשרות לחשוב על חסכונות וודאי שלא על נדוניה לפרלה... ומה שנוגע לשידוך? היה אביה שואל את פרלה, גם שדכנים היו באים בזה אחר זה, כדי להציע לנערה הנאה והמוכשרת שידוכים טובים ומשפחות טובות רבות היו רוצות אותה בתור כלה. אולם פרלה דחתה באדיבות, אך בתקיפות, את כל ההצעות. בלבה חיה האמונה, כי חתנה לשעבר הוא בכל זאת מי שנועד לה על ידי ההשגחה העליונה כמו חתנה, גם היא הייתה חדורת בטחון בה' וציפתה וקיוותה לישועה כך עברו כמעט עשר שנים.
     באותם ימים פרצו מהומות רבות במדינה נסיכי גרמניה נלחמו בינם לבין עצמם, הקתולים נגד הפרוטסטנטים ולהיפך – האיכרים ניסו להתמרד נגד אדוניהם ששעבדו אותם העיר ורמס הייתה נתונה במוקד המהומות. גדודי חיילים נכנסו ויצאו ורחובות העיר היו מלאים אנשים מזוינים מכל הסוגים, שבאו מכל הכיוונים, יוצאים ונכנסים, רגליים ופרשים, מכל המינים קרה שברחוב בו הייתה חנותה הקטנה של פרלה, עברה קבוצה של פרשים. קצין צעיר התעכב לרגע ליד החנות, שעל שולחן שניצב לפניה היו מוצגים דברי המאפה של פרלה. ריח החלות הטריות נכנס לאפו של הקצין הרעב והוא חיכה עד שחבריו חלפו על פניו, אחר כך הוא לקח את החנית הארוכה שלידו, תוקע אותה לתוך חלה טרייה חובט בסוסו ופותח בדהרה, כדי להשיג את חבריו הפרשים פרלה שראתה את המעשה, יצאה מהחנות בריצה, פתחה בצעקות "גיוואלד" וקראה אחרי הקצין: "אתה לא שילמת! זה לא יפה! כך לא מתנהג קצין!"  הקצין נעצר לרגע, הפנה את פניו לעבר הנערה, משך בכתפיו ועשה בידו תנועת ייאוש כמי שאומר: "מה לעשות", אין לי כסף והבטן ריקה..." הוא המשיך לעמוד רגע, ב??בוכה ניכרת, אחר כך חזר על עקבותיו, ניצב לפניה על סוסו ואמר בצורה מנומסת "אני מתנצל ומבקש סליחה אלף פעם... שלושה ימים לא אכלתי מאומה... אין לי במה לשלם, הנה קחי את זה במקום כסף..." ובאומרו זאת הוא לוקח מאחוריו כיסוי – אוכף ישן ומקופל וזורק אתו לנערה המשתאה הקצין התרחק בדהרה ופרלה הכניסה את הכיסוי לחנות והחלה לפתוח אותו, תוך שהיא חושבת מה לעשות אתו. "מה שווה לי סמרטוט ישן זה?" – הרהרה בלבה וסחבה את הכיסוי הכבד לפנים החנות, כדי לשים אותו באחת הפינות.
     כאשר היא סחבה אותו בקושי רב, החלו להתגלגל מהשמיכה הרקובה למחצה מטבעות זהב לרוב פרלה כמעט שהתעלפה מרוב התרגשות היא נעלה את החנות, רצה הביתה וסיפרה את הידיעה המרעישה לאביה. אמר ר' שמואל: "ניקח את השמיכה הביתה ונחכה שלושה ימים. אם תוך שלושה ימים יחזור הקצין הפרש וידרוש בחזרה את הכיסוי, נחזיר לו כמובן כי זה שלו. אם הוא לא יחזור, נדע כי ה' יתברך שלח לנו ישועה מן השמים "... כאשר עברו שלושת הימים והפרש לא חזר, כתב ר' שמואל הקצין מכתב לחתנו לשעבר ובו הבשורה הטובה, כי השם הצליח דרכו ושוב מסוגל הוא לעמוד ב"תנאים", אותם הם כתבו לפני כעשר שנים ובכן, אם החתן מסכים ואין מצידו שום מניעה, אפשר להוביל את פרלה לחופה בשעה טובה ומוצלחת גדולה הייתה שמחתם של החתן והכלה והחתונה נערכה במזל טוב ובשעה טובה. קהילת ורמס שבעה רוב נחת וגם מן השמים איחלו מזל-טוב שהזיווג יהיה לבניין עדי עד.

החוויה היהודית





יום רביעי, 11 בינואר 2017

נקודה שבועית פרשת "ויחי" ה'תשע"ז


הנה אנו עומדים לפני סיום חומש בראשית, ובפרשתנו, פרשת "ויחי", מגיעים גם חייו של יעקב לסיום.
בטרם פטירתו קורא יעקב לכל בניו ומברכם ובנוסף לכך מבקש יעקב מיוסף בקשה חשובה מאוד עבורו: "...ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים".
רש"י בפירושו לפסוק זה מסביר בשלושה טעמים למה היה חשוב הדבר ליעקב: א. סופו של עפר מצרים להיות כינים. ב. אין מתים שבחוץ לארץ זוכים לתחיית המתים אלא אחרי גלגול מחילות לארץ ישראל. ג. שלא יעשוהו מצרים עבודה זרה.
הכלי יקר מסביר ששלושת הטעמים של רש"י כרוכים זה בזה. יעקב לא חשש באמת שישלטו בו כינים כי אין רימה שולטת בגוף צדיקים אולם הוא חשש כי זו תהיה סיבה שמצרים יעשו אותו עבודה זרה כשיראו שדווקא אצלו אין כינים
הצורך להעלותו לארץ ישראל נובע מחשש גלגול מחילות.
סיבה הגיונית לרצון יעקב להיקבר דווקא בארץ ישראל מביא הרש"ר הירש. הנימוק מבוסס על התנאים בהם חיו בני דורו.
יעקב חי במצרים שבע עשרה שנה והוא הכיר היטב את תוצאותיה של העבדות: "ויאחזו בה", וזה היה מצבם הנפשי והרוחני של בניו ונכדיו. הם החלו להמיר את הירדן בנילוס ולראות במצרים את ארצם ומולדתם.
זו הייתה הסיבה היסודית שהפציר בהם שלא יקברוהו במצרים.
היה חשוב לו להראות להם שאין הוא מכיר במצרים כמקום מגורים קבוע לבני ישראל ולכן אינו רוצה להיקבר בה.
עליהם מוטלת החובה להעלותו לקבורה בישראל ולא לחיות במצרים. זוהי צוואתו ודרך חינוכו לחיבור בניו לארץ ישראל.
שבת שלום ומבורך!
תודות: לצחי מיכאלי

החוויה היהודית


לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם



יום שני, 18 בינואר 2016

אמרי שפר ט' שבט ה'תשע"ו



 

 

אם אתה רוצה להמתיק את המר שלך תסתכל על המר של החבר שלך...

 

     אנו אומרים בכל יום ב' ברכת יוצר': "אשר בשמים מעל ואשר בארץ מתחת..." בשמים (-בעניינים רוחניים) ממעל - תראה מי מעליך ותשאף למעלה. ובארץ (-בעניינים הגשמיים) מתחת - תראה מי מתחתך וממילא תעריך מה שיש לך...

 

     המילה "מצרים" גזורה מהמילה "מיצר" – שפירושה, מאסר. לפעמים דווקא התא הקטן והצפוף ביותר, הוא שגורם לנו להרגיש שאנו נמצאים במקום הכי מוגן ובטוח.

 

     הרופא הטוב ביותר הוא זה ששומר על מטופלו שלא ייחלה כלל, ולא זה שמצליח לרפות את החולה (הרמב"ם)

 

ארבעים שנה לאחר המעשה העונש הגיע (ברכי נפשי(

     במעשה המופלא שסופר ע"י בעל המעשה, יש בו מסר חד כתער, עד כמה חמורה היא הפגיעה ביהודי, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בתלמיד. על המלמדים והר"מים, וכל מי שמתעסק בחינוך, לקרוא את השורות הבאות בעיון רב ולהחדיר את הלקח והמסקנות לליבם, ולהבין שהדברים אינם פשוטים כלל ועיקר. '

     לילה אחד', הוא מספר, 'והנה אני רואה בחלומי את הוריי יחד עם סבתי ובני משפחה נוספים שכבר נפטרו לבית עולמם. פניהם היו מאירות, ואבי המנוח פונה אליי ואומר כהאי לישנא: רוצים להזמין אותך לבירור בבית דין של מעלה, בענין מי שפגע בך לפני ארבעים ושלש שנים'. לפני שהספקתי להחזיר תשובה, ממשיך אבי ואומר ש'ביקשו להזמין אותך כבר לפני שנתיים, אבל אז היית רק בן חמשים ושמונה. עכשיו, משמלאו לך ששים שנה, רוצים להזמינך לבירור. בשומעי את הדברים, נרעדתי אל לבי, ואמרתי להם שאינני רוצה להגיע, כי חוששני שישאירו אותי שם... ההורים הרגיעו אותי ואמרו לי, בפנים מחייכות, ש'כל כך טוב כאן, שיתכן כשתגיע - תרצה להישאר, אבל עדיף שתישאר למטה' - - - כך, במדויק, היו הדברים הם הסבירו לי שבכל אופן רוצים להזמינני לבירור כיון שהאדם היחיד שיודע את הפרטים במדויק, זה אני, בהיותי בעל המעשה. - אז מה אעשה? שאלתי. תפנה לרב ותשאל מה לעשות, אמר אבי. - לאיזה רב לגשת? - לרב קניבסקי שליט"א - החזיר אבא התעוררתי בשעה ארבע בלילה, והנה חלום. בעתה אחזתניולא ידעתי כיצד לצאת מזה, במיוחד כשזכרתי היטב את פרטי המעשה ההוא שהתרחש לפני ארבעים ושלש שנים בהיותי לומד בישיבה, וגם ידעתי שהמשפט שיצא מפי אבי ז"ל ש'ביקשו להזמינך כבר לפני שנתיים, גם הוא נכון. היה זה המקרה המסעיר שרודף אחריי במשך כל השנים, ולא עזבני לרגע אחד.

     ומעשה שהיה כך היהיום אחד נכנסתי ל'סדר' בוקר בישיבה. כל שלש מאות הבחורים היו כבר באולם, ופתחו בלימוד. לפתע ניגש אליי אחד החברים וטען שהגמרא שאני לומד בה היא שלו, ודרש שאחזירנה לו. כיון שידעתי בוודאות שהוא טועה, והגמרא שייכת לי, סירבתי לשמוע לדבריו. החבר פונה אל הרב היושב בקצה האולם, והנה הרב קורא לי ומבלי לשאול שאלות ומבלי לברר את האמת דורש ממני להשיב לחברי את הגמרא. 'אבל הגמרא היא שלי', ניסית לטעון, אולם בטרם סיימתי את המשפט, נחתה עליי סטירה אדירה - - - הסטירה היתה כל כך חזקה, עד שהועפתי ממקומי למרחק כמה מטרים. זכורני שקול-ההד של הסטירה היה כל חזק, עד שכל התלמידים הפסיקו ללמוד, ובאולם שרר שקט מוחלט שוו בנפשכם באיזו פגיעה מדובר - שלוש מאות בחורים רואים בחרפתי, ובטוחים שעשיתי את שלא ייעשה, ולכן קבלתי סטירה בעוצמה שכזו. הרי לא יתכן אחרת! כמובן שנעלבתי ונפגעתי עד עמקי נשמתי, והאירוע פגע בי עד לאימה. יצאתי מהיכל הישיבה, והנה ניגש אליי ראש הישיבה וכששמע במה מדובר, הבין את העוול הנורא שנעשה לי והחל להרגיעני. בהיותו אדם חכם, עשה זאת ראש הישיבה בתבונה, ולא ניסה לסנגר על הר"מ ההוא, אלא אמר 'אני מאד מאוד מבין לליבך, אבל בטוחני שהיתה כאן אי-הבנה' . לאחר שהוסיף עוד אי-אלו דברי הרגעה, ביקשני שלא להוציא את הסיפור החוצה, ולא להעבירו לאף אחד. הוא הדגיש שאיננו דורש זאת ממני, 'אבל אם יעלה הדבר בידך אבקשך שלא לספר את הדברים'. באותו רגע גמלה בי ההחלטה לציית לדבריו של ראש הישיבה, וגם כשחזרתי לביתי לכמה ימי-מנוחה, וההורים שאלוני מה אירע התחמקתי, ולא סיפרתי להם מילה. השארתי את הסיפור בתוך לבי, ובמבט לאחור באמת אינני ידוע כיצד הצלחתי לעשות זאת היה זה אירוע כל כך טראומטי שאינני מבין כיצד עמדו לי כוחותיי לא לספרו לאיש. אבל המציאות היא שמאז ועד עתה, לאורך כל ארבעים ושלש השנים, לא סיפרתי את הדבר לאף אחד. עד החלום בליל שבת, לא שיתפתי בכך גם את קרוביי המובהקים ביותר.

     הרב לא ביקש ממני סליחה, ואני השתדלתי לחזור לחיי שגרה, ולשכוח מהסיפור. כיון שטבעם של חיים שהם שוטפים וזורמים, המשכתי גם אנכי את זרם-החיים, והגעתי בס"ד עד הלום. אבל תחושת הסטירה האדירה ליוותה אותי בכל צעד שעשיתי לפני כארבע שנים התגעגעתי לישיבה שבה למדתי בנעוריי, והלכתי לבקר בה, ואף העזתי לדפוק על דלת ביתו של הר"מ ההוא. אשתו פתחה את הדלת, ואמרה שהוא אינו מרגיש בטוב, אבל כשהתעקשתי להיפגש עימו, הכניסה אותי לחדרו, ואז הזדעזעתי לראות שהוא זורק את ראשו כל הזמן אנה-ואנה, בתנועות מפחידות. התמונה שהצטיירה בפני היתה שכאילו מאן-דהוא עומד לפני האיש, מימינו ומשמאלו, וסוטר כל העת על שתי לחייו, וזו היא הסיבה לתנועתו התכופה של הראש לשני הכיוונים. כשיצאתי אמרו לי בני הבית שתנועות הראש הללו החלו לפני זמן מה בצורה פתאומית. הם ביקרו אצל כמה רופאים, והם לא איבחנו שום מחלה, לא פרקינסון, ולא שום מחלה דומה, ולא ידעו את פשר התופעה. רציתי לומר שאני יודע את הסיבה, אבל התאפקתי, ועצרתי את עצמי, ולא הוצאתי מילה מפי 

     לפני שנתיים, כמה ימים לאחר שמלאו לי חמישים ושמונה שנים, הרגשתי כאבים בחזה, וכשמיהרתי לקופת החולים אמרו לי שאני בעיצומה של התקפת לב חזקה, והזעיקו אמבולנס שהבהיל אותי ל'תל השומר', שם אמרו לי שאם הייתי מגיע מחצית השעה מאוחר יותר, יתכן שלא היה כבר מה לעשות. והנה לפתע בא החלום על 'ההזמנה לבירור בפני בית דין של מעלה', ועל כך ש'כבר לפני שנתיים ביקשו לקרוא לך...' הרגשתי שיש דברים בגו, ומיד כשהתעוררתי בלילה מיהרתי לביתו של מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א והתפללתי ותיקין ב'לדרמן' . לאחר התפילה ביקשתי להתקבל אצל הגאון שליט"א אבל בני הבית רצו לדחותני בטענה שאין זו שעת קבלת קהל. כשאמרתי להם ש'מן השמים שלחוני אליו', ותיארתי את שהיה בחלום, ושאבי המנוח אמר שאתייעץ עם הגר"ח הכניסוני לחדרו. כששמע הרב את הדברים אמר שחלומות שווא ידברון. אמרתי לו שלמרות זאת אני מרגיש שיש כאן משהו אמיתי, הורה לי לכנס בית דין ולומר שאני מוחל לאותו רב במחילה גמורה. ואכן, הגר"א מן כינס עוד שתי תלמידי חכמים, ואמרתי לפניהם שאני מוחל. ועדיין לא הרגשתי רגוע. אמרתי להגר"א מן שאני רוצה לנסוע אל הר"מ ההוא, ולומר את בקשת המחילה בפניו. הגר"א נכנס אל מרן ושאלו האם יש טעם בדבר, והסכים.

     כשאני דופק על דלת ביתו של הר"מ בבוקרו של יום ראשון, אין קול ואין עונה. אחד השכנים ששמע את הדפיקות הרצופות, יצא ואמר לי שבליל שבת הבהילו את שכנו לבית החולים, והוא שוכב במחלקת טיפול נמרץ. רצתי לבית החולים, והגעתי היישר למיטתו של החולה, שם עמדו אשתו ובניו. התברר לי שמצבו קשה, ושעותיו ספורות. ניגשתי אל בנו ואמרתי לו שאני רוצה להיכנס לרגע לאביו, ולומר לו משהו. הבן דחה את בקשתי בכל תוקף, ואמר שאביו אמנם מצוי בהכרה מליאה, אבל מצבו כל כך קשה שפשוט לא שייך לדבר אתו. הוספתי ואמרתי לו שברצוני להזכיר לאביו מעשה פלוני שבו חטא כנגדי, והבן נבהל עוד יותר. 'האם זה הזמן לדבר איתו על חטאים? הרי הוא עלול לקחת את הדברים לליבו, ולהסתכן עוד יותר! ואז סיפרתי לו בקצרה את החלום, ואמרתי שהגר"ח הסכים שאגיע, ואולי דווקא זה יתרום לשיפור במצבו . בני המשפחה הסכימו להכניסני. התקרבתי למיטתו וראיתי שמצבו אכן קשה מאוד. במאמצים עליונים שאלתי אותו האם הוא זוכר את המעשה ההוא שפגע בי מאוד והחולה נענע בראשו לאות הסכמה. אמרתי בקול שהנני מוחל לו על כך, ואף הוספתי שגם אני מבקש מחילה ממנו על שלא שמעתי בקולו כשביקש שאתן את הגמרא לחבר ההוא [למרות שכאמור הגמרא היתה שלי]. החולה אמר במפורש שהוא מוחל לי על כך, ואז ראיתי שהוא אכן הבין את כל הדברים שאמרתי לו, ו'מעמד המחילה' הצליח בצורה יוצאת מן הכלל. הרגשתי שהוקל לי, וחזרתי לביתי.

     והנה, אני רק דורך על מפתן הבית, והטלפון מצלצל. אחד מילדיו של הר"מ, אמר לי בקול נרגש כי מצבו של אביו הוטב לפתע פתאום, והרופאים - שרק לפני זמן קצר הודיעו לנו את הגרוע מכל - נדהמו אף הם לראות את השיפור הדרמטי שחל במצבו, ולא הבינו איך זה קרה לא חלפו ארבעים ושמונה שעות והחולה שב לביתו ובני הבית סיפרו על מופת נוסף שהתרחש. תנועות הראש המוזרות של אביהם פסקו לחלוטין, והוא חזר להיות כאחד האדם. וכשם שאף אחד לא הבין על מה ולמה החל הראש לזוז, כך גם הפעם לא היה כל הסבר טבעי להפסקת התזוזה ביקשתי מהגר"א מן שישאל את מרן הגר"ח האם אפשר לתלות את הנס שקרה לר"מ שלי בתנועות הראש - בבקשת המחילה, והוא השיב בחיוב, ואמר שיתכן בהחלט לתלות את הדברים זה בזה.

     כעבור שבוע נסעתי שוב לבקר את הר"מ בביתו, ומצאתי לפני אדם בריא ושמח. חזרנו שוב על בקשת המחילה, והכל הלך למישרין. צריך לזכור, שהר"מ שלי הוא בן שמונים ושבע, ולמרות הכל הוא שב בס"ד לאיתנו, מה שמוכיח שהחולשה הגופנית הגדולה, והמחלה שבאה עליו היתה בגלל האירוע ההוא, לפני ארבעים ושלש שנים     

     מהלך הביקור נזכרנו לפתע שיש גם צלע שלישית בכל הסיפור, והוא החבר שבגללו קרה מה שקרה. הרגשנו צורך לחפש גם אותו, ולשתפו במה שהתרחש בימים האחרונים זמן רב לקח עד שמצאנו אותו, ואז התברר להוותנו שמזה שנים רבות האיש הזה אינו בקו הבריאות, ודעתו השתבשה עליו. הגענו לביתו וניסינו לתמוך בו, ולהזכיר גם לו את מה שהיה עם הגמרא בהיכל הישיבה, אבל הוא לא ידע מה נעשה איתו. ומי יודע אם לא הענישוהו מן שמיא'. יש דין ויש דיין, וגם לאחר כל כך הרבה שנים, כשהאדם עלול לחשוב אולי החטא כבר 'נשכח', דואגים להזכיר לו שהכל - הכל כתוב וחתום. 

 

חוויית השבוע שלי