בס''ד
''השופר''
מתוך ''ליקוטי שמואל''
שופר
השופר הוא כלי נשיפה עשוי מקרן חלולה של חיה בעלת קרניים. בימי קדם שימש השופר ככלי להשמעת
רעש להודעות והתרעה. ביהדות השופר הוא תשמיש מצווה המשמש לקיום מצוות תקיעת שופר בראש השנה וככזה הפך לסמל יהודי.
שימוש בשופר בימי קדם
בתנ"ך מובא השופר
בהקשרים רבים והוא כלי הנגינה המוזכר מספר הפעמים הרב ביותר בתנ"ך. השופר גם
היה בשימוש אצל עמים אחרים בימי קדם. גם במלחמות היו נוהגים לתקוע כדי להרתיע את האויב. בכרכמיש נמצא תבליט מתקופת הברזל המראה אנשים מנגנים על שופר ותוף.
על
פי ספר יהושע הייתה יריחו העיר הראשונה שכבשו בני ישראל בכניסתם לארץ ישראל. על כיבוש העיר מסופר שהיה בדרך נס. בני ישראל סבבו את
חומת העיר הבצורה פעם אחת ביום במשך שבוע, כאשר בראשם הולכים שבעה כוהנים ביחד
עם ארון הברית, וביום השביעי הקיפו שבע פעמים, תקעו בשופרות והריעו, ואז החומה 'נפלה תחתיה',
והם פרצו לתוך העיר, כבשו ושרפו אותה.
ביהדות
אף
ששימושו הכמעט בלעדי של השופר בשנות האלפיים הוא למצוות תקיעת שופר בראש השנה, בימי קדם היו לתקיעת השופר שמושים רבים:
·
תקיעה להקהלת העם, לעוררם למלחמה ולהחרדת האויב.
·
בתורה מצוינת התקיעה דווקא בחצוצרות כמצווה העיקרית, אך גם שופרות
שימשו בתפקיד זה לעתים, כמו במלחמת יריחו בזמן יהושע.
·
תקיעה בעת הכרזת הודעות לציבור, כהטלת חרם ונידוי, לווית המת, קידוש החודש, או כאשר רצו חכמים להודיע שאסרו או התירו דבר מסוים.
·
על אף שניתן לקיים את המצווה גם היום, אין בכך חובה כל עוד אין רוב
עם ישראל בארץ ישראל; לכן, כנראה, היא אינה נוהגת בימינו.
שופר בימים נוראים
בימינו,
עיקר שימושו של השופר ביהדות הוא לקיום מצוות תקיעת שופר בראש השנה ונלמד מן הפסוק "יום תרועה יהיה לכם". התוקע בשופר
מכונה "בעל תוקע".
בקהילות
מסוימות נהוג לתקוע בשופר במהלך חודש אלול (למעט ערב ראש השנה, בו לא תוקעים כדי ליצור הפסקה בין התקיעות שאינן אלא מכח מנהג
לבין התקיעות שהן מצווה מן התורה). אצל האשכנזים נהוג לתקוע לאחר תפילת שחרית, ויש מהם שנוהגים לתקוע גם לאחר תפילת ערבית. אצל חלק מהספרדים נהוג לתקוע במהלך אמירת שלש עשרה מידות שבסליחות או במהלך הקדיש שבסוף
הסליחות, אולם במספר קהילות ספרדיות לא נהוג כלל לתקוע בשופר במהלך חודש אלול.
התקיעה בחודש אלול היא סדר תשר"ת (=תקיעה, שברים־תרועה, תקיעה). ויש התוקעים
תשר"ת תש"ת (=תקיעה, שברים, תרועה) תר"ת (=תקיעה, תרועה, תקיעה)
(הובא בב"ח וכן מנהג חב"ד).
רוב
הספרדים נוהגים לתקוע תשר"ת פעם אחת, לאחר מכן תש"ת פעם אחת ולאחר מכן
תר"ת פעם אחת, ולאחר הקדיש תוקעים תרועה
גדולה. יהודי תימן, איטליה והספרדים במערב אירופה נוהגים לתקוע תשר"ת בלבד,
וכך נוהגים חלק מיהודי אשכנז. בקהילות אשכנזיות אחרות נהוג לתקוע תקיעה בלבד.
יהודי תימן נוהגים שלא לתקוע בסיום תפילת נעילה שבצאת הצום אלא רק לאחר תפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים הבאה לאחר תפילת נעילה.
משמעותו הסמלית של השופר
·
המלכת ה'
·
זכירת מעמד הר סיני
·
קריאה לחזרה בתשובה
·
תקווה לגאולה
·
רבי נחמן מברסלב, בספרו "ליקוטי מוהר"ן", מסביר בצורה רעיונית, על פי הפסוק שנהוג לקרוא לפני תקיעות
השופר בראש השנה: "מִן הַמֵּצַר
קָרָאתִי יָּהּ; עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ." (תהילים, קי"ח, ה'), שאדם תוקע בשופר מהצד הצר (מיצר) והקול יוצא מהצד הרחב (מרחב) –
דבר הבא לרמז לחשיבות הגדולה של תיקון הדרכים, בין אם התיקון קטן או גדול.
·
בשנות השישים והשבעים של המאה ה־20 היה מי שהציע לראות בקול השופר חזרה לשורשו הבראשיתי והפשוט
של האדם.
מיני שופרות
השופר
נעשה בדרך כלל מקרנו של אַיִּל, כבש בוגר ממין זכר,
ובכך מתקיימת המצווה בראש השנה מן המובחר. אך מעיקר הדין יש להכשיר קרן של כבש אף
אם אינו איל, ואף קרני בעלי חיים אחרים טהורים כשרים לשופר לדעת רוב הפוסקים. אין
משתמשים בקרן של שור ולא של בעלי חיים
אחרים שקרניהם אינן חלולות אלא עשויות עצם אחד, כיון שאין הם קרויים
"שופר", ורק הקרניים הדומות לשפופרת קרויות שופר.
מנהג
קדום ומקובל ביהודי תימן לתקוע בראש השנה בשופר ארוך ומסולסל העשוי מקרן אנטילופה אפריקנית הקרויה "קודו" (לרוב קודו מהמין קודו גמלוני), וזאת על אף שהרמב"ם, שיהודי תימן לרוב הולכים אחר פסיקותיו, מצריך לתקיעת שופר בראש
השנה שופר איל דווקא ופוסל שופרות אחרים. הדרדעים שבין יהודי תימן ניסו לערער על כשרותו מתוך דבקותם היתרה
ברמב"ם (אפילו נגד מנהג תימן הקדום), אולם המנהג קיים עד היום ביהדות תימן,
אם כי במידה פחותה מבעבר. יש הסבורים שה"קודו" הוא מין גדול ממיני
הכבשים, לדעתם גם הרמב"ם מכשיר את שופרו.
חלק
מהשופרות האשכנזיים קטנים (מעט יותר מגודל כף היד) ודמויי האות "ו".
שיעורו המינימאלי של השופר הוא כטפח – בין 8 ל־10
סנטימטר.
הכנת השופר
רוב
השופר עשויים מקרני אַיִּל, כבש בוגר ממין זכר.
משום שבישראל אין אילים שקרניהם מתאימות לשופרות, מיובאות הקרניים ממדינות המגרב ודרום אפריקה. את השופר ה"תימני" מכינים מקרני קודו גמלוני.
רוב
הקרניים המיובאות לארץ נפסלות מיד בשל שברים, סדקים ורקבונות. רק
כשלושים אחוזים מהן מתחילות את העיבוד הראשוני, במהלכו מנוקה הקרן ומלוטשת. ציפוי
הקרן הקשה
מופרד מחומר העצם שבצידו
הפנימי, תוך זהירות שלא לשבור את הקרן.
לאחר
ההפרדה, נבדקת הקרן שוב. אם יש בה חור או סדק לכל עובייה – היא נפסלת. אם הנקב הוא
חיצוני בלבד, אז הקרן כשרה. לא ניתן לבצע בקרן תיקון כל שהוא, על פי הכתוב
"הכל ממינו".
בהמשך
התהליך הקרן מעוקרת בתנור ומיושרת באיטיות. השופר הספרדי בדרך כלל מיושר לכל
אורכו, בעוד זה האשכנזי ישר בתחילתו ומסתלסל לקראת סופו. יישור השופר הספרדי מעלה
את מחירו עד פי שלושה וגורם לשבירתו של כל שופר שני בתהליך זה.
בתום
היישור, מלטשים את הפייה ואת גוף הקרן, ומשיגים את קול השופר הרצוי בתהליך הדורש
מיומנות מיוחדת.
הרב יוסף קאפח הוכיח מדברי התלמוד, ששופר הראוי לכתחילה למצוות התקיעה בראש השנה, הוא שופר הכפוף
כפיפה טבעית (סיני כרך סט). לפיכך, בקרב יהודי תימן מקובל שלא ליישר את השופר כלל בתהליך הכנתו. דבר זה גורם לכך
שתהליך ההכנה מורכב יותר, ושהשופר המוגמר יקר יותר.
השופר במאבק הלאומי
בתקופת השלטון העות'מאני והמנדט הבריטי אסור היה ליהודים לתקוע בשופר בכותל המערבי. איסור זה היה בין הגורמים לפרוץ מאורעות תרפ"ט שהתמקדו בכותל.
עם
כיבוש העיר העתיקה של ירושלים במלחמת ששת הימים הגיע הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, אל הכותל המערבי ותקע בשופר.
השופר במסורת היהודית
התקיעה בשופר היא חלק
בלתי נפרד מאווירת הימים הנוראים ומאווירת ימי הסליחות, המקדימים אותם. מצוות
שמיעת קול שופר היא מצווה מן התורה, והיא זו המאפיינת את ראש השנה יותר
מכל כמו שנאמר:
"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם--כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם". (במדבר כ"ט, א')
"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם--כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם". (במדבר כ"ט, א')
אולם, אף ששימושו הכמעט
בלעדי של השופר כיום הוא למצוות תקיעת שופר בראש השנה, בימי קדם היו לתקיעת
השופר שמושים רבים וזאת מעצם היותו כלי נשיפה המפיק צליל חזק הנשמע למרחקים.
בתורה מוזכר השופר
לראשונה במעמד הר סיני. במעמד קבלת התורה מתואר כיצד קול השופר מלווה
את האווירה המיוחדת והעוצמתית ועוטף אותה בנופך מלא הוד ויראה:
"וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". (שמות י"ט, י"ח - י"ט)
"וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". (שמות י"ט, י"ח - י"ט)
בזמן כיבוש הארץ ע"י
יהושוע הופלו חומות העיר יריחו כאשר ביום השביעי למצור סבבו שבעה כוהנים שבע פעמים
את חומות העיר בעודם תוקעים בשופרות:
"וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר, יָרִיעוּ כָל-הָעָם, תְּרוּעָה גְדוֹלָה; וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר, תַּחְתֶּיהָ, וְעָלוּ הָעָם, אִישׁ נֶגְדּו." (יהושוע ו', ה')
"וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר, יָרִיעוּ כָל-הָעָם, תְּרוּעָה גְדוֹלָה; וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר, תַּחְתֶּיהָ, וְעָלוּ הָעָם, אִישׁ נֶגְדּו." (יהושוע ו', ה')
כאשר דוד מעלה את ארון
הברית לירושלים נאמר:
"וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן יְהוָה, בִּתְרוּעָה, וּבְקוֹל שׁוֹפָר." (שמואל ב', ט"ו)
"וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן יְהוָה, בִּתְרוּעָה, וּבְקוֹל שׁוֹפָר." (שמואל ב', ט"ו)
השופר הוא כלי הנגינה
שמוזכר בתנ"ך יותר מכל כלי אחר - שבעים ושתיים פעמים. הוא מופיע בהקשרים של
פולחן וקדושה, המלכת מלכים ומנהיגים, יציאה למלחמה, כינוס של העם, גאולה, קבורת
המת ועוד.
בזמן שבית המקדש היה
קיים, היו תוקעים בשופר מידי יום ואף היה מקום מיוחד שנקרא בית התקיעה שהיה ממוקם
בפינה שבין הכותל הדרומי והמערבי, כך שיוכל השופר להישמע בכל העיר ובשדות הסמוכים.
כמו כן, היו מכריזים על כניסת השבת בסדרה של שש תקיעות:
- בתקיעה הראשונה הפסיקו הפועלים
את מלאכתם.
- בתקיעה השנייה הוגפו התריסים
וננעלו החנויות.
- בתקיעה שלישית היו מדליקים את
הנר ושאר מלאכות אחרונות טרם שבת.
- ולאחר מכן היו תוקעים שלוש
תקיעות ברצף לבשר על כניסת השבת.
"אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים
וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים
וּשְׁמוֹנֶה. בְּכָל יוֹם הָיוּ שָׁם עֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת
(בַּמִּקְדָּשׁ)... וּבְעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד שֵׁשׁשָׁלֹשׁ
לְהַבְטִיל הָעָם מִמְּלָאכָה, וְשָׁלֹשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ
לְחֹל" (משנה סוכה ה', ה')
מכאן גם נוצר הביטוי
"לשמש כשופר", שמשמעותו לשמש כמודיע, ככרוז.
מאז שחרב בית המקדש
ובוטלה הסנהדרין, איבד השופר את משמעותו הציבורית ככרוז שמודיע על אירועים שונים.
אולם תפקידו הפולחני נשמר לקיום המצווה בראש השנה (מאוחר יותר תיקנו רבנן גם
במוצאי יום הכיפורים). בחלק מהקהילות תוקעים בשופר גם בחודש אלול בזמן הסליחות
ובתעניות.
רס"ג (רבי סעדיה
גאון, 882-942) מגאוני בבל, מנה עשרה טעמים במצוות השופר בראש השנה
- המלכת הקב"ה כשם שהמליכו
מלכים – בתרועת שופר.
- להזכירנו שראש השנה הוא הזמן
לתשובה, אחרת אדם קורא תיגר על עצמו כמו מי שמחליט להמרות את חוקי המלך למרות
שהוא מכיר אותם.
- להזכירנו מעמד הר סיני ולקבל על
עצמנו מה שקיבלו אבותינו על עצמם – "נעשה ונשמע".
- להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו
בתקיעת שופר.
- להזכירנו חורבן בית המקדש
ובשמיעת השופר לבקש את בניין המקדש.
- להזכירנו עקדת יצחק.
- בשמיעת קול השופר לגרום לנו
לרעוד, להיחרד ולשבור עצמנו בפני הבורא.
- להזכירנו את יום הדין הגדול
ולירוא מפניו.
- להזכירנו קיבוץ נידחי ישראל,
ולהתאוות אליו, שנאמר בו בישעיה (כ"ז י"ג) והיה ביום ההוא יתקע
בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וגו'.
- להזכירנו תחיית המתים,
שנאמר: כָּל-יֹשְׁבֵי תֵבֵל, וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ, כִּנְשֹׂא-נֵס הָרִים
תִּרְאוּ, וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ. (ישעיה י"ח, ג')
הרמב"ם (רבי משה
בן מימון, 1135-1204) מגדולי הפוסקים וההוגים, אמר שמעבר לכך שתקיעת שופר בראש
השנה היא גזירת הכתוב יש בה גם רמז:
עורו ישנים משנתכם,
ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, חפשו במעשיכם, חזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את
האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם
והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם את דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.
(הלכות תשובה, פ"ג, ה"ד)
הרמב"ם מונה מספר
טעמים למצוות התקיעה בשופר:
- התקיעה בשופר מציינת כי ביום זה
ממליכים אנו את הקב"ה למלך על כל הארץ, כי דרכם של המלכים, שעלו על כס
המלוכה, היה לציין את המאורע בתקיעת שופרות. ואכן, תקיעת השופר כמבשרת מלכות
ה' בעולמנו מובאת בפסוקים רבים בתפילות ראש השנה. למשל:
כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ... עלה ה' בתרועה ה' בקול שופר. - התקיעה בשופר מטרתה לעורר את
זכויות האבות, ולהזכיר את עקידת יצחק ואת עמידתו של אברהם אבינו בניסיון, כפי
שנאמר:
אמר הקב"ה, תקעו לפני בקרן של איל, כדי שאזכור להם עקידת יצחק בן אברהם ויעלה זיכרונם לפני. - התקיעה בשופר מזכירה את מעמד הר
סיני, כאשר הכריז העם למרגלות ההר פה-אחד: "נעשה נשמע!".
"מִן-הַמֵּצַר, קָרָאתִי יָּהּ; עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ". (תהלים קי"ח, ה) פסוק זה אנו
קוראים לפני התקיעות בשופר בראש השנה. רבי נחמן מברסלב , בספרו "ליקוטי
מוהר"ן" מסביר בצורה רעיונית שאדם תוקע בשופר מהצד הצר (מיצר) והקול
יוצא מהצד הרחב (מרחב) – דבר הבא לרמז לחשיבות הגדולה שיש לתיקון דרכיו של האדם
ולכך שהשופר משמש כמתווך בין האדם ואלוהיו.
לפי המשנה חייב אדם
מישראל לשמוע בראש השנה תשעה קולות. שלוש פעמים מוזכרת בתורה המילה
"תרועה", וכל "תרועה" צריך שתבוא "תקיעה" (פשוטה)
לפניה ואחריה, כלומר סדר התקיעות שלוש פעמים: תקיעה, תרועה, תקיעה (תר"ת) –
תשעה קולות.
במאה הרביעית הוסיפו שלושה קולות - שברים (שקולם נשמע כשל גניחה) מאחר ולא היו בטוחים מהם הקולות המדויקים וצירופם וסך הכל תיקנו מתשעה קולות לשלושים. ובשל כך אנו תוקעים את כל הצירופים:
תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה (תשר"ת) - שלוש פעמים
תקיעה, שברים, תקיעה (תש"ת) - שלוש פעמים
תקיעה, תרועה, תקיעה (תר"ת) - שלוש פעמים
במאה הרביעית הוסיפו שלושה קולות - שברים (שקולם נשמע כשל גניחה) מאחר ולא היו בטוחים מהם הקולות המדויקים וצירופם וסך הכל תיקנו מתשעה קולות לשלושים. ובשל כך אנו תוקעים את כל הצירופים:
תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה (תשר"ת) - שלוש פעמים
תקיעה, שברים, תקיעה (תש"ת) - שלוש פעמים
תקיעה, תרועה, תקיעה (תר"ת) - שלוש פעמים
כפי שהרמב"ם אומר
על כך:
תרועה זו האמורה בתורה, נספק לנו בה ספק, לפי אורך השנים ורוב הגלות, ואין אנו יודעים היאך הוא: אם היא היללה שמייללות נשים ביניהן בעת שמייבבות, או האנחה בדרך שייאנח אדם, פעם אחר פעם, כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד. לכן אנו עושים הכול: היללה היא שאנו קוראים תרועה, והאנחה זו אחר זו היא שאנו קוראים אותה שלושה שברים.
תרועה זו האמורה בתורה, נספק לנו בה ספק, לפי אורך השנים ורוב הגלות, ואין אנו יודעים היאך הוא: אם היא היללה שמייללות נשים ביניהן בעת שמייבבות, או האנחה בדרך שייאנח אדם, פעם אחר פעם, כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד. לכן אנו עושים הכול: היללה היא שאנו קוראים תרועה, והאנחה זו אחר זו היא שאנו קוראים אותה שלושה שברים.
במרוצת השנים הוסיפו ברוב העדות עוד שלושים קולות באמצע התפילה - למלכויות, לזיכרונות ולשופרות - סך הכול: תשעים; ולסיום - משלימים עוד עשרה קולות עד מאה.
מאז קום המדינה קיבל
השופר מקום של כבוד בטקסים ואירועים שונים בעלי צביון לאומי יהודי.
בעת כיבוש הכותל בשנת
1967 תקע הרב שלמה גורן (הרב הצבאי דאז) בשופר. כאשר חזרו החטופים שחולצו מאנטבה
קיבלו את פניהם בנמל התעופה בן גוריון בתרועת שופר.
בטקס השבעת נשיא
המדינה, מיד לאחר הצהרת הנשיא וחתימתו מושמעת תקיעת שופרות.
בנוסף קיימים מנהגים
שונים כגון תקיעת שופר בתפילות שנערכות בקברי צדיקים, יש שנוהגים לתקוע
ב"מימונה" (במוצאי הפסח) ויש מי שתוקעים בשופר בחתונות ושמחות שונות.
ויהי קול השופר (עלינו
לשבח, שמות. הרב יצחק זילברשטיין שליט''א )
הגאון רבי חיים
ברלין זצ''ל, בנו של הנצי''ב, היה רבה של מוסקבה בעת שניתכו על העיר, ועל האזור
כולו, גזירות קשות נגד היהודים, ששיאן התבטא בהודעה הממשלתית שעל כל היהודים לעזוב
את העיר בתוך תקופת-זמן קצרה. רק לבעלי מלאכה מיוחדים שנצרכו על ידי הממשלה, הותר להמשיך
ולהתגורר במוסקבה, וגם זאת לפסק-זמן קצר בלבד.
המרא דאתרא ידע
שעליו להישאר במקום עד שאחרון היהודים ייצא את מוסקבה, כפי שרב-חובל אינו נוטש את
אנייתו הטובעת בלב-ים עד שאחרון הנוסעים והמלחים יורד אל ספינת ההצלה. מיותר יהיה
לומר שכל פעולה של דבר-שבקדושה הייתה כרוכה אז במסירות נפש אמתית. והנה, מגיע חודש
אלול והיהודים שנותרו בעיר ביקשו לתקוע בשופר. ברם, כשהוציאו את השופר ממקומו,
נחרדו לראות שהשטן שלח שם את ידו, והשופר נסדק לכל אורכו ונפסל. היה זה השופר
היחידי בעיר, וכיוון שלא הייתה כל אפשרות להביא שופר אחר מחוץ למוסקבה, הצטער
הגר''ח ברלין צער רב, בחששו שתהיה זו הפעם הראשונה בחייו שלא ישמע קול שופר בראש
השנה.
נעצור לרגע
ונחשוב: מה עושה גאון וצדיק כמותו במצב שכזה?! הרי לכאורה נמנע ממנו לשמוע קול
שופר, ומה יש עוד לעשות? אבל מי שליבו חפץ לעשות רצון בוראו, אינו יושב בחיבוק
ידיים! הוא מנסה כל העת לראות במה אפשר לרצות את השם יתברך, ולהשלים את החסר.
נכון, את קול השופר – מונעים ממני; אבל
להישאר ער בליל ראש השנה וללמוד הלכות שופר – אני יכול ויכול!--- נשאר הגר''ח
ברלין בליל ראש השנה בבית המדרש ולא הלך לביתו לישון, ושינן כל הלכות שופר בשלחן
ערוך.
עם שחר, יצא רבה
של מוסקבה מבית המדרש בדרכו לתפילת 'הנץ', ולנגד עיניו מתגלה מחזה מופלא. בקצה
הרחוב עומדת עגלת-שחת, ומקום מושבו של העגלון מקושט בקישוטים שונים, וביניהם כלים
שונים שמשכו את ליבו של הרב. הוא מתקרב מעט אל העגלה, ונדהם לראות שאחד הכלים
התלויים מעל העגלון הוא... שופר. כן, שופר ממש... ניגש הגר''ח אל העגלון ושואל
אותו מנין לך שופר זה. השאלה גרמה לבהלה אצל העגלון הגוי, שמיהר להשיב 'יסלח לי
כבוד הרב, לא ידעתי שהשופר הזה הוא שלך'... רב העיר ממשיך לתחקר את העגלון
ומתעניין האם השופר נעשה בידי יהודי, ועד מהרה מתברר שאמנם כן!
תחביב מיוחד היה
לו לעגלון זה, והוא, איסוף חצוצרות ושופרות, וכל דבר המריע... גם את עגלתו היה
נוהג לקשט בכלי-תרועה אלו. שופר זה, כך סיפר, היה שייך לבית הכנסת סמוך לביתו,
והוא נתן בו את עיניו משכבר השנים, וכשהתרוקנה עתה כל הקהילה מבתיה, בעקבות
הגירוש, וגם בית הכנסת ננטש ונעזב על ידי מתפלליו, התגנב בחשאי לבית הכנסת וגנב את
השופר. בראותו עתה את הגר''ח ברלין המתעניין כל כך בשופר זה, היה הגוי בטוח שמדובר
ברב בית הכנסת ממנו גנב את השופר, ולכן מיהר להשיב את הגניבה כדי שלא ידווח על כך
למשטרה... שמחתו של הגר''ח ברלין על שיהא בידו לקיים בעוד זמן קצר את מצוות השופר
– פרצה עתה את כל הגבולות. שופר זה נמסר לידיו של רבי אריה לוין זצ''ל, אשר השתמש
בו פעמים רבות.
מוסר-ההשכל
העיקרי שיש לנו ללמוד מסיפור זה הוא שגם כאשר האדם נמצא במצב כזה שלכאורה כלו כל
הקיצין, ואין יותר מה לעשות, צריך הוא להמשיך במאמציו לקיים את רצון השם יתברך,
וכאשר יראה הקב''ה שהוא מצדו עשה את כל מה שניתן לעשות, ייכנס גם הוא יתברך
לתמונה, ויסייע בית האדם למלא את שאיפתו הטהורה. היה זה לכל הדעות נס של ממש. כדי
לזכות בנס שכזה, צריך להוכיח להקב''ה שרצוננו לעשות את המצווה הוא כל כך גדול שאין
אנו יכולים לישון באותו לילה... ובמלים אחרות: אם באותו לילה היה הולך הגר''ח
ברלין לישון, כבכל לילה, לא בטוח כלל וכלל שהנס המופלא הזה היה מתרחש עימו...
תקיעת הניצחון (תודה לבנו,
ר' אריק קרמר)
פייביש קרמר היה
בן עשר כאשר כאבי אוזניים עזים תקפו אותו. הכאבים גברו והלכו והרופאים לא מצאו להם
מזור. הרופאים המליצו על תרופות חזקות יותר – ללא הועיל.
משפחתו של פייביש
התגוררה בעיר שאץ שברומניה. אביו של פייביש החליט שזה הזמן לשלוח את הילד אל הרבי,
ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ. למרבה השמחה באותה עת בא הרבי לבקר בעיירה הסמוכה,
ופייביש נשלח לבדו, בעגלת נוסעים, אל הרבי.
זה היה בשנת
תרצ"ב. פייביש בא מצויד בפתקת בקשה מאביו, כדי לקבל את ברכת הצדיק. בליבו חשש
כיצד יעמוד לבדו מול הרבי ומניין ישאב עוז לפצות את פיו. בלילה לן אצל קרובי
משפחה, ולמחרת יצא לבית הכנסת להתפלל שחרית במחיצת הרבי.
בית הכנסת היה
מלא מפה אל פה בחסידים ובאורחים. כולם רצו את קרבת הרבי, והצפיפות הגדולה הקשתה על
פייביש לגשת אל הרבי. בסוף התפילה זיהה פתאום הזדמנות להסתנן אל חדרו של הרבי בשעה
שהצדיק נכנס להחליף את תפילין של רש"י בתפילין של רבנו תם. ליבו הלם בפראות.
עכשיו עמד לבדו מול הרבי בחדרו. הצדיק פנה אל הילד בחיוך מרגיע. "למה אתה
בוכה?", שאל ברוֹך. פייביש הושיט ברעד את הפתקה והצליח ללחוש: "כואבות
לי האוזניים". הניח הרבי את שתי ידיו על אוזניו של פייביש ובירכו: "מעתה
– לעולם לא תבכה!". כעבור רגע הוסיף ושאל: "מה שמך, יקירי?".
"פייביש", ענה הילד. "הקשב לי, פייביש", הרצינו פניו של הרבי,
"שמי ישראל בן ציפורה הגר, ראשי התיבות של מילות הפסוק ' י ענך ה ' ב יום צ
רה'. בכל פעם שתחוש כאב או תהיה בצרה – תאמר 'ישראל בן ציפורה הגר, יענך ה' ביום
צרה' – והכול יסתדר". פייביש הנהן בראשו בהתרגשות ומיהר להיפרד מן הרבי. הוא
שב לביתו וכאב האוזניים חלף כלא היה.
חלפו השנים. עבים
שחורים התקדרו מעל שמי אירופה. השואה האיומה התנהלה במלוא עוצמתה. פייביש נלקח
למחנה כפייה סמוך לעיר מוגילב. ייסורים רבים עברו עליו בגיהינום הנאצי, אך תמיד
הייתה סגולתו של הרבי לנגד עיניו והגנה עליו. לא אחת היה שרוי בסכנת חיים מידית
וניצל בדרך נס.
יום אחד התרחש
אחד הניסים הבולטים שחווה. אחד ממפקדי המחנה היה קצין ושמו קרייטשמר. משום מה
'זכה' פייביש להתחבב על חיית האדם זו, ומדי פעם בפעם היה מטיל עליו משימות אישיות.
באותו יום הורה לו קרייטשמר לזמֵן אליו יהודי פלוני, כדי שהלה יטפל בניקוז בור
הביוב העמוק של המחנה. היהודי נדרש לרדת לתחתית הבור, שהיה מלא רפש טובעני, ולנקז
את תכולתו לבור סמוך. קרייטשמר עצמו פיקח על המלאכה. היהודי ירד לעומק הבור
באמצעות סולם נייד, ואחז בו לבל ישקע. כשהחל במלאכתו, הורה הנאצי לפייביש בחיוך
שטני: "משוך את הסולם". פייביש נחרד. משמעות הדבר הייתה מוות ודאי של
היהודי האומלל בבור הביוב. באין ברירה משך את הסולם. היהודי החל לשקוע לאִטו. לפתע
באו שליחים מן המפקדה וזימנו בבהילות את קרייטשמר. פייביש ניצל את ההזדמנות ומיהר
להחזיר את הסולם. היהודי, שכבר היה באפיסת כוחות, ניצל.
כעבור זמן ראה
קרייטשמר את היהודי מתהלך במחנה, והבין מיד כיצד נחלץ מבור המוות. בו-במקום ירה
ביהודי, וכעת התפנה לטפל בפייביש. בפיק ברכיים הובל פייביש אל הנאצי, וזה הביט בו
בעיניים מזרות אימה. "כרע על ברכיך", פקד ושלף שוב את אקדחו. פייביש
הבין שבא קיצו. הוא כרע על ברכיו אך העמיד לנגד עיניו את דמותו של ה'אהבת ישראל',
מברכו ומבטחו שלעולם לא יבכה עוד.
הנאצי החליט
להתעלל בטרפו ולשחק עמו ברולטה רוסית. הוא טען את אקדחו בכדור יחיד, גלגל את התוף
באקראי, וסחט את ההדק בכוונו את הקנה לעבר ראשו של פייביש. לחיצה ראשונה –
לא-כלום. לחיצה שנייה – כקודמתה. גם בפעם השלישית ובפעם הרביעית לא נפלט כדור.
"פייביש!", קרא הנאצי המשועשע, "אלוקים אוהב אותך! אתה
משוחרר". פייביש ידע עוד תלאות רבות, אולם יד ההשגחה הצילה אותו. הוא נמלט מן
המחנה, זכה לעלות ארצה והקים דור ישרים. "מאז ברכתו של הרבי", גילה לבני
משפחתו, "מעולם לא פחדתי!".
עשרות שנים שימש
תוקע בחודש אלול ובמוצאי יום הכיפורים בבית הכנסת 'ישורון' בירושלים. לפני שלוש
שנים כבר הגיע לגיל שיבה ונחלש מאוד. בנו ניסה להניעו מכוונתו לתקוע בשופר במוצאי
יום הכיפורים. פייביש ציווה על בנו לתמוך בו בדרכו לבימה. בקושי רב טיפס במדרגות,
הצמיד את השופר לשפתיו, ותקע בו במלוא כוחו. קול התקיעה נישא ברמה. זו הייתה תקיעה
ממושכת, רמה ואיתנה. פייביש תקע עד שאזל האוויר בריאותיו. כשסיים, הסב את פניו
לעבר בנו. עיניו ברקו באור חדש. "זה הניצחון שלי על הגרמנים!", אמר
בהתרגשות. כעבור חודשיים השיב את נשמתו לבוראו, זקן ושבע ימים.
שופר
שופר נוצר תוך סיכון במחנה עבודות
כפייה סקרז'יסקו-קמיינה שבפולין בשנת 1943. השופר הוכן לקראת ראש השנה תש"ד
(1943) בידי משה (בן דב) וינטרטר מהעיר פיוטרקוב, שהיה מאסירי המחנה ועבד במסגרייה
של מפעלי הנשק.
את הרעיון ליצירתו הגה
האדמו"ר מראדושיץ, רבי יצחק פינקלר, שהיה אסיר במחנה, מתוך תחושה ואמונה
שחייבים לקיים את מצוות התקיעה בשופר ולעורר, במיוחד בשעה כזו, את מידת הרחמים.
השגת קרן אייל הדרושה מבחינה הלכתית לצורך יצירת שופר היתה משימה מסובכת מאוד. אחד
השומרים הפולנים שוחד בכסף לצורך זה, אך הוא הביא קרן של שור. רק תמורת סכום כסף
נוסף, הביא למחנה קרן אייל .
האדמו"ר פנה אל משה וינטרטר
בהיותו מסגר ובן עירו, וביקש ממנו להכין את השופר. משה וינטרטר לא נעתר מייד, שכן
הכנת חפץ שאינו תחמושת, בכלי העבודה של המסגרייה, או נשיאה של חפץ כלשהו בין
המפעלים למגורים, היתה כרוכה בעונש מוות מיידי.
למרות הסיכון הרב, יצר וינטרטר את
השופר והביאו ערב החג לידי האדמו"ר. השמועה על השופר עברה מפה לאוזן וביום
המיוחל הצטופפו האסירים להתפלל ולשמוע את האדמו"ר תוקע בשופר.
משה וינטרטר שמר על השופר עמו בכל
תקופת מאסרו בסקרז'יסקו-קמיינה וגם כאשר הועבר למחנה צ'נסטוחובה, אך לא הספיק לקחת
אותו עמו כאשר נלקח לבוכנוואלד. עם שחרור מחנה צ'נסטוחובה, הוחזר השופר לקהילה
היהודית בעיר ומאוחר יותר הגיע לארצות הברית.
בתום המלחמה עלה וינטרטר לארץ ישראל. בשנת 1977 סייע בהעברתו של
השופר ליד ושם למשמורת עולם.
ירחם השי"ת על כל כלל ישראל בכל מקום שהם בכל מקומות מושבותיהם בכל אתר ואתר, בכלליות ובפרטיות ברוחניות ובגשמיות, הרי נמצאים אנו זה עידן ועידנים בגלות ארוכה וקשה כל כך, וכבר קשה כח הסבל, ומבקשים שכבר יבוא שנה חדשה שייוושעו בה כל בני ישראל, ויעזור השי"ת שהקללות יתהפכו לברכות, וכל בני ישראל יתברכו בשנה טובה ומתוקה ותהא השנה הבא שנת גאולה וישועה, ויתקיים בנו, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ותקע בשופר גדול לגאולתנו, וניגאל במהרה גאולת עולמית בב"א.
ירחם השי"ת על כל כלל ישראל בכל מקום שהם בכל מקומות מושבותיהם בכל אתר ואתר, בכלליות ובפרטיות ברוחניות ובגשמיות, הרי נמצאים אנו זה עידן ועידנים בגלות ארוכה וקשה כל כך, וכבר קשה כח הסבל, ומבקשים שכבר יבוא שנה חדשה שייוושעו בה כל בני ישראל, ויעזור השי"ת שהקללות יתהפכו לברכות, וכל בני ישראל יתברכו בשנה טובה ומתוקה ותהא השנה הבא שנת גאולה וישועה, ויתקיים בנו, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ותקע בשופר גדול לגאולתנו, וניגאל במהרה גאולת עולמית בב"א.
מאחל המלקט: שמואל אייזיקוביץ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה