אמרי שפר י"ח טבת ה'תשע"ה
אם אתה נוטש סירה במים סוערים אין סיכוי גדול שתגיע אל החוף
ביאר המגיד ממעזריטש זי"ע, ותראהו את הילד והנה נער בכה (ב, ו). ג׳ דברים צריך אדם ללמוד מן הילד: הוא תמיד שמח, לעולם אינו יושב בטל, וכשרוצה משהו - פורץ בבכי עד שמשיגו.
יהודי אם מילה אחת טובה יכול להפוך עולמות... יכול להחיות בני אדם...
יהודי צריך כל הזמן לדבר אמונה. לחפש פטנטים "מתחת לאדמה", איך להתחזק ולחזק את הבית שלו באמונה.
יהודי צריך לראות רק את התכלית מול העיניים. ברגע שהוא נצרך לבריות, שאכפת לו מה אנשים יגידו עליו, אז כבר אין לו חיים. עכשיו מישהו חייך אליו, ברוך השם. עכשיו לא חייך אליו, הוא כבר שבור. צריך להתנתק מכל דבר שהוא לא התכלית האמיתית. התכלית האמיתית זה מה ה' רוצה ממני וכשאני מחובר אל ה', אז מה איכפת לי שאנשים מדברים ומה אכפת לי מה אומרים. (אור האמונה)
יהיה מה שיהיה – בסוף יגיע המוות. (נפוליאון)
יהיה מה שיהיה – בסוף נגיע לאותו מקום, עלי אדמות (שמואל אייזיקוביץ)
"יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי יב, י)
בדרכן של המיילדות (שיחת השבוע, גליון 1462)
נהג המשאית החנה אותה ברחבת מחסן הסיוע של אגודת 'אפרת', בקריית משה בירושלים, והחל להעמיס את הסחורה. "כבוד הרב", קרא פתאום לעבר הרב גדעון לוי , מנהל מחסן הסיוע. "אני חייב לספר לך משהו", פתח האיש בן השלושים. "לפני כמה שבועות סיפרתי לאימי שאני עובד גם עם 'אפרת'. היא הביטה בי ואמרה: 'לא סיפרתי לך, אבל דע שאתה חי בזכותם'... הבטתי בה ולא הבנתי. והיא המשיכה: 'מצבנו הכלכלי היה קשה. חשבנו שלא נוכל לגדל עוד ילד. ב"אפרת" שמעו על כך, שוחחו איתנו ועזרו לנו רבות. אתה חי אפוא בזכותם'". עיני הנהג דמעו. הוא חיבק את הרב לוי ארוכות. "אני מספר לך את זה עכשיו, ועדיין מתרגש", אומר הרב לוי.
בזכות ההרצאה
הרב לוי (33) רואה ב'אפרת' את שליחות חייו. הוא מתגורר בבית וגן בירושלים, מוסר שיעורי תורה בשעות הערב ואף מפרסם עלון שבועי. "לפני כמה שנים נחשפתי להרצאה של מנהל האגודה, הד"ר אלי שוסהיים. באותו רגע הבנתי שאקדיש את חיי לאגודה זו".
תחילה התנדב בסיוע לארגון ובהמשך נתמנה למנהל מחסן הציוד. "יש נשים שהושפעו ממתנדבות האגודה, אך מתקשות בהתמודדות הכלכלית הכרוכה בגידול הילד. הן מקבלות סיוע, החל מערכה מיוחדת לגידול התינוק, שבה מיטה, עגלה, אמבטיה, סט מצעים, בגדים ועוד. בהמשך מלווים אותן בערכה חודשית במשך שנתיים, ובה מוצרי יסוד לתינוק לצד מוצרי מזון למשפחה".
מסטודנטים ועד פנסיונרים
בכל חודש נארזות במחסן 3800 ערכות סיוע, עבור משפחות שנבחרו על-ידי ועדה מיוחדת. "לצד מתנדבות שעומדות בקשר עם הנשים, יש לנו במחסן מערך מתנדבים גדול", מסביר הרב לוי. "בכל חודש באים מתנדבים מבתי ספר, סטודנטים מאוניברסיטאות וגמלאים, ומסייעים בהכנת הערכות".
העבודה טכנית לכאורה, אבל מספקת אין-ספור רגעים מרגשים. "הייתה מתנדבת שעבדה במסירות בלתי רגילה", מספר הרב לוי. "יום אחד סיפרה כי בעבר עשתה טעות גדולה, שהותירה אותה עם רגשות אשם כבדים, עד שהחליטה לעשות תיקון ולהתנדב באגודה. אותו מעשה גרם לה קושי להביא ילדים לעולם, אך זמן קצר אחרי שהתחילה להתנדב באגודה זכתה להיפקד בשעה טובה".
מלידה לחתונה
הרב לוי מספר על תגובות שגורמות לו התרגשות: "לפני חצי שנה אזלו לנו משטחי העץ, המשמשים להעמסת ערכות הסיוע. התקשרתי לחברה שמוכרת משטחים, וכאשר הבעלים שמע את המטרה, אמר מיד שהוא תורם את המשטחים עם ההובלה. נדהמתי. הוא עצמו הביא אלינו את המשטחים ואמר: 'מגיע לכם, אתם צדיקים'. התפלאתי. ואז אמר: 'הצלתם את אחייניתי. זכות היא לי לעזור לכם'".
עד היום ניצלו בזכות 'אפרת' מעל שישים אלף תינוקות. "הקשר שלנו עם המשפחות נמשך גם אחרי השנתיים של הסיוע. כל הזמן מתקבלים באגודה מכתבי תודה, תמונות של הילדים גדלים, הזמנות לבר-מצווה ואפילו לחתונות. זכיתי להיות בכמה חתונות של צעירים שניצלו על-ידינו", מסכם הרב לוי. אכן, "וַתְּחַיֶּיןָ את הילדים", כנאמר בפרשת השבוע.
הסבא שהסתובב בכיס עם שתי כרטיסיות (הרב עמיחי גורדין)
אדר תרס"ה (1905): אוניית מעפילים עוגנת בנמל יפו. בין העולים החדשים יורדים מהסיפון שני בחורים צעירים מהעיר אורלא שבפולין. אחד מהם יתפרסם לימים כ'רב האסירים', הרב אריה לוין זצ"ל. הבחור השני היה הרב חיים שלמה רוזנטל זצ"ל. לרב רוזנטל היו צאצאים רבים וחשובים, ביניהם רבנים ודיינים ידועים. אנחנו נתמקד בבן הזקונים שלו, רבי ישעיהו רוזנטל. הסבא שלי.
חורף תש"ח (1948): 'שערי חסד', שכונה ירושלמית חמימה ותמה של היישוב הישן. בין תושבי השכונה היו תלמידי חכמים גדולים ולא מעט בחורי ישיבה. כדי לשמור על השכונה מהכנופיות הערביות, הובאו אנשי 'הגנה' מבחוץ. סבא, שהיה אז תלמיד ישיבה, לא יכול לסבול את המחשבה שאנשים אחרים ישמרו עליו. הוא וחבריו מארגנים קבוצה מבני המקום, שתחליף את לוחמי ה'הגנה'. 'האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה'?
שנות החמישים: סבא וסבתא עוזבים את המשפחה הענפה ב'שערי חסד', ועוברים ל'בית מזמיל'. אל השכונה מתאספים יהודים מארבע קצוות תבל. עבור סבא כולם יהודים. כולם. בבית הכנסת 'זכרון קדושים' דאג סבא שהרב שוחט, יהודי ממוצא עיראקי, ישמש באופן לא רשמי כרב בית הכנסת. איך יסתדר רב עיראקי בבית כנסת של רומנים ופולנים? יסתדר.
שנות השבעים: דוד שלי, שלמה, מזמין את סבא למשרד החדש שלו. 'תכיני בבקשה לי ולאבא שתי כוסות קפה', מבקש שלמה מהמזכירה. סבא כועס. 'זו לא העבודה שלה', הוא מוחה, 'היא המזכירה שלך, ולא המשרתת שלך. את כוס הקפה שלך תכין בעצמך'.
תשל"ז (1977) - מישור אדומים: אחרי שנות עבודה רבות בבניית מקוואות ברחבי הארץ פרש סבא לגמלאות. בגיל שבו אנשים מסכמים את שנות עבודתם, סבא מתחיל עוד פרוייקט גדול. ישיבת ההסדר 'ברכת משה'. סבא מקים ומנהל את הישיבה מיומה הראשון.
לישיבה אין רכב, סבא מתנייד באמצעות תחבורה ציבורית. בכיסו שתי כרטיסיות אוטובוס. על אחת כתוב 'צרכי הישיבה', על השנייה כתוב 'פרטי'. 'אסור ליהנות מכספי הישיבה, אפילו לא בפרוטה. אסור למעול בהקדש', אומר סבא. סבא מקפיד על שני כללי ברזל. הישיבה לעולם לא תהיה במינוס, והישיבה תמיד תשלם את המשכורות בזמן. מעולם לא התעכבו משכורות ומעולם לא נכנסה הישיבה למאזן שלילי. פעם, כשבושש התקציב הממשלתי לבוא, ניגש סבא לעמיתו להנהלת הישיבה, הרב חיים סבתו, והציע שישלמו את המשכורות של הישיבה מכיסם הפרטי. עד שהגיע התקציב מהממשלה, הוציאו סבא והרב חיים מחסכונותיהם האישיים את הכסף עבור התשלום לעובדי הישיבה. 'ביומו תתן שכרו'.
קיץ תשמ"ה (1985) – מצפה נבו, מעלה אדומים: הישיבה עוברת לגבעה מדברית ושוממת ליד מעלה אדומים. ליד הישיבה מוקמת שכונה חדשה בשם 'מצפה נבו'. סבא, שהיה מיוזמי הקמת השכונה נותן דוגמא אישית. הבתים עדיין בבנייה, הכביש עדיין מעופר. סבא וסבתא עוזבים את הבית הירוק והפורח שלהם, ועוברים עם עוד ארבע משפחות לגבעה מאובקת ומבודדת. בשנות השישים לחייהם מתחילים סבא וסבתא חיים חדשים בלב המדבר השומם. בלי חשמל ועם גנרטור מקרטע, בלי פחי אשפה ובלי תחבורה, קובעים סבא וסבתא את מושבם בשכונה הצעירה והחדשה. אף פעם לא מאוחר להתחלות חדשות.
תשס"א (2001): בגיל שמונים יוצא סבא לפנסיה. הוא עולה כל בוקר לבית הכנסת ויושב שם שעות לבדו מול הגמרא. אחרי שנים של עשייה חזר הנער משערי חסד לימיו בתלמוד התורה 'עץ חיים'. חם במעלה אדומים. סבא מדליק את המזגן בבית הכנסת, בלי מזגן קשה ללמוד גמרא. בסוף כל חודש הוא ניגש ומשלם כסף על השימוש במזגן. 'הקדש זה הקדש', מסביר סבא. 'אם אני לומד לבדי, קופת בית הכנסת לא צריכה לממן את המזגן'.
תשע"ה (2014) – מוצאי שבת 'ויגש': אני עולה לדוכן ההספדים, בבית ההלוויות שמגר, להספיד את סבא. סבא לא אהב גאווה ולא אהב דיבורים ריקים מתוכן. חשש מפעם בקרבי, שלא ארגיז את סבא. והנה, מכל שנות הילדות שזכיתי לחלוק איתו, ומכל השעות היפות שישבתי לידו בבית הכנסת באלון שבות, עולה בראשי רק משפט אחד.
'הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש מעמך. כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם א-לוהיך' (מיכה ו:ח)
חוויית השבוע שלי
http://h-y.xwx.co.il/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה