ליקוטי שמואל פרשת בא

< פרשת בא ליקט וערך : שמואל אייזיקוביץ התבוננות חוסכת סבל רב (הרב שלמה הלוי) פרשת בא בגימטרייה 2,ב + 1,א= 3 שלש מכות אחרונות שה' מביא על פרעה. ננסה לחשוב. פרעה סבל ממכות קשות בשל סירובו לשחרר את בני ישראל , מדוע סבל כל כך ! ? הדבר יובן על פי משל של המגיד מדובנא : מלך ביקש מהטבח שלו להכין עבורו דג, משניגש המלך לאכול חש מיד בריח שעלה מין הדג, ריח המבשר שהוא אינו ראוי למאכל. המלך כעס על הטבח והחליט להענישו בשל כך. המלך שאהב אותו נתן לו ברירה בין שלושה עונשים, או שיאכל את מה שבישל, או שיקבל מאה מלקות, או שישלם מאה זהובים. הטבח היה קמצן ושכל לא היה לו, חשב לעצמו, שכדאי לו לאכול את הדג ולפטור עצמו מהעונש. לאחר שנתנו לו לאכול את צלחת הדג הסרוח, ואכל מחצית, וחש ברע ורצה להקיא, התחרט ובקש לנסות לקבל המאה מלקות. כי לשלם, כלל לא עלה על דעתו, שהרי קמצן היה. החלו להלקותו כדבעי. וכאשר הגיעו לארבעים - חמשים מלקות, ראה שלא יוכל להחזיק עוד מעמד, אזי צעק 'הצילו' אני מוכן כבר לשלם את המאה זהובים יצא אם כן - שבסופו של דבר הוא שילם את כל שלושת העונשים, גם אכל את הדג, גם לקה את הארבעים ולבסוף שילם מאה זהובים. אולם, אילו היה לו מעט שכל בתחילה, היה משלם את הזהובים מיד ולא היה צריך לעבור את כל הצרות. הנמשל: פרעה גם קיבל מכות, גם שילח את בני ישראל וגם טבעו הוא וחילו בים ... אילו היה במכה הראשונה מבין שה' הוא הא-לוקים לא היה צריך לעבור ייסורים שלבסוף לא הועילו לו מלשלח את בני ישראל ... הוא הדין גם לגבינו לצערי גם הרבה אנשים סובלים מאוד עד שהם מגיעים להכרה מה ה' רוצה מהם... כפי שמבאר השפתי צדיק זצ"ל וזה לשונו " : דהיינו, שהאדם שמקבל את העונש, יתייסר תיכף על ידי זה, ומיד יעשה תשובה. ממילא, לא יצטרכו להענישו בכמה וכמה עונשים, עד שיבין ויעשה תשובה ."'וכו הבה נחלץ את עצמינו וננסה בכל מכה שנקבל , לחשוב לרגע: "מה ה' רוצה ממני !"? וממילא זו תהיה האחרונה... שבת שלום ומבורך א-לקים בשמים, ואתה על הארץ (אשר לורבר) החפץ חיים זצ"ל סיפר סיפור, שכולו מוסר השכל: בעיירה אחת היה איזבושציק, מעין מוכתר ושתדלן אצל הרשות. בקושי הסתדר עם סידור התפילה, על חומש אין מה לדבר. כשפקד את בית הכנסת בשבת, אמר לשמש: "בשבוע הבא יש לי יאהרצייט. יום זיכרון לאבי. ראה נא להסדיר לי מפטיר ותפילת מוסף, ועליה ביום שלישי הבא!". ענה השמש: "המפטיר והמוסף, שלך. אבל עליה לתורה, אין ביום שלישי...". גאתה חמתו של האיזבושציק: "שכחת עם מי אתה מדבר, שמש! יעקיל אומר שתהיה עליה לתורה, תהיה עליה לתורה!"... משך השמש בכתפיו, פנה והלך. זועם ופגוע פנה יעקיל האיזבושציק לשכנו: "זוכר אני שקראו בתורה ביום חול!" אמר. אישר הלה: "אכן, בימי שני וחמישי קוראים בתורה". "וביום שלישי?" שאל. "אין קריאה", צדק השמש. "אף פעם לא?" התעקש יעקיל. "לעתים נדירות", הבהיר השכן. "כשחל יום צום"... "ומתי חל יום צום?" חקר יעקיל. "בעשרה בטבת, י"ז בתמוז"... אמר השכן. "או כשיש צרה, לא עלינו, והרב גוזר צום. בימי סכנה או מגפה, או גזירה רעה"... אורו עיני יעקיל. בבוקר יום ראשון מיהר לבית המרזח, וקנה בקבוק וודקה משובח, רבע רובל מחירו. עלה לתחנת המשטרה, והניח את הבקבוק לפני השוטר המשועמם, ידידו. מזג שתי כוסות ברוחב יד, השוטר שתה בקורת רוח ויעקיל הפטיר: "יודע אתה שהעיירה שלנו היא, למעשה, מחוץ לתחום המושב של היהודים"... "למי זה אכפת"... הפטיר השוטר, ולגם. לגם יעקיל לעומתו, ואמר: "מה פירוש למי זה אכפת, תבוא ביקורת מפטרבורג, ובמי ינזפו, הלא בך!". "מי יבוא, מי ינזוף", ביטל השוטר את החששות, "אינם יודעים שכפר זה קיים, לבדוק יבואו?!"... "יבואו ויבואו", קבע יעקיל, "ובך ינזפו!". הוודקה עלתה למוחו של השוטר, וערפלה את שיפוטו: "ומה אעשה, אפוא", שאל. "יום ראשון היום", הזכירו יעקיל, "לך לכיכר העיירה ותכריז, שעד יום ראשון הבא חייבים כל היהודים לעקור מן המקום, שאם לא כן יגורשו בשוטים! ואל תסכים לדבר עם איש מן היהודים, מלבדי!". "כדברך אעשה", הבטיח השוטר, ורוקן את שארית כוסו. לא עברה שעה ארוכה, והעיירה רעשה וגעשה. חנוונים סגרו את חנויותיהם, רוכלים הגיפו דוכניהם. הכל התכנסו לבית הרב לטכס עצה, שיגרו שליח ליעקיל השתדלן, והשליח חזר בידיים ריקות: יעקיל שוכב במיטתו, מאז חזר ממטה המשטרה חשך עליו עולמו. כמעט אחזו השבץ, אינו יכול לבוא. החליטו, שאם אין יעקיל יכול לבוא לאסיפה תבוא האסיפה אצל יעקיל. קם הרב, קמו הפרנסים, קמו אחריהם כולם, ופנו לביתו של השתדלן. התיישב הרב ליד מיטתו, התיישבו הפרנסים סביבו, והכל עמדו סביבם ביראת כבוד. ויעקיל פתח וסיפר כיצד נקרא למטה המשטרה, כיצד נמסר לו דבר הגזירה הנוראה. ולא, הוא לא קיבל את הדברים בשלווה, פתח והזכיר לאותו ערל את כל הטובות שקיבל ממנו, בכה לפניו, התחנן, תלש שערות ראשו, וללא הועיל. פרס בפניו את חולצתו, אמר: "ירה בי, ולא אראה ברעה אשר תמצא את עמי!" אבל הערל בשלו, קשוח כצור חלמיש. אמר: "פקודה היא מגבוה. משר הפלך, ואולי אף מפטרבורג. אין בידו להועיל". שבור ורצוץ שבתי לביתי, הקיץ הקץ על קהילתנו המפוארת, סיים בבכי. שמעו נדהמים. הרב התעשת ראשון: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים", הזכיר. חייבים לעשות דבר מה. "אין אפשרות", פסק יעקיל. "מוכרחים", אמר הרב. נאנח יעקיל. ראשית לכל, יש לברר מהיכן הגיעה הגזירה. אם מפטרבורג, אין סיכוי לשנותה. אם משר הפלך, שונה הדבר. ידיד לו בחלונות הגבוהים, מקורב לשר הפלך. אם יקבל איזו מתת, אולי יוכל לפעול מה. אבל עיניהם הרואות, אין בו כח אף לקום ממיטתו. "קווי השם יחליפו כח", ציטטו באזניו. חייב הוא להתחזק, קהילה שלמה תלויה בו, נושאת אליו עין, תתפלל להצלחתו. לא עת רפיון עתה, עת לעשות! אין ברירה. יביאו חמישים רובלים, ודמי נסיעה. "חמישים רובלים", נבעתו. והעיירה כה עניה! כאן זה כסף רב, הסכים אבל בעיר הפלך אין זה אלא כסף קטן, בפחות מזה לא יפעל דבר. אבל אם חפצים הם שיסע, יש למהר. אין פנאי. מיהרו וערכו מגבית בזק. שקלו על ידיו חמישים רובלים, הוסיפו דמי נסיעה. בערבו של יום חזר, שם פעמיו היישר לבית הרב. בשורה אחת טובה בפיו, והשנייה רעה. הבשורה הטובה: לא מפטרבורג יצאה הגזירה. ידו של יועץ שר הפלך בדבר. אכן ניתן לבטל ולהעביר את רוע הגזירה. והבשורה הרעה: זה יעלה חמש מאות רובלים. "חמש מאות", נבעת הרב. האיזבושציק משך בכתפיו, ידידו ייקח מעט לעצמו, ייתן את הרוב למזכיר השר, ודמי לא יחרץ לכמה מסביב... ולבסוף, אין בטחון שכל זה יעזור... "מה עושים?", מלמל הרב. "דבר ראשון, אוספים את הכסף. הנה אני תורם חמישים. ודבר שני, גוזרים תענית ציבור למחר". "למחר אי אפשר", אמר הרב, וגם יעקיל כבר בירר וידע. "יש לקבל תענית מבעוד יום. רק ליום שלישי אפשר". "יהיה ליום שלישי", הסכים יעקיל "בינתיים אסע, ואראה מה ניתן לפעול". הכלל, נמסרו לידיו ארבע מאות וחמישים רובלים, שארית כספם של עניי העיירה המרודים. קם ונסע, ותפילותיהם מלוות אותו. בערבו של יום חזר, בישר שכל האמצעים הופעלו, אך אין לדעת באיזו מידה הצליחו. רק מחר ידעו, ביום התענית. ולמחרת, כמובן השתתף בתפילה, גם עלה לתורה. לאחר התפילה נטל בקבוק וודקה בידו ועלה למטה המשטרה, ועיני הכל צופיות בו ומייחלות להצלחתו. הפעם שתה השוטר לבדו, יעקיל שרוי בצום, יום זיכרון הוא לו. וגם תענית ציבור, כזכור. יחד עם השוטר יצא, ועיני שניהם זורחות. השוטר בישר שהגזירה בטלה, ויעקיל היה לגיבור היום... בבוז סקר יעקיל את השמש הזקן, שסירב לתת לו עליה ביום שלישי. יעקיל החליט, אז יעקיל השיג. ומה גרם השמש בסכלותו? שלושה ימי צער ואבל, יום תענית, והפסד של חמש מאות רובלים...ומוסר השכל: אם איזבושציק נבער יכול להשיג כל רצונו, אם ברצון ואם בדרכי עקיפין וכורח. כיצד יחשוב אדם זעיר שיעלה בידו להפר רצון הבורא הכל יכול! כלום לא שילם פרעה עשרת מונים יותר מאותם בני עיירה! ואנו, כולנו, כיצד יעלה בדעתנו שנוכל אנו להפר עצת בוראנו?! משמעות החופש (אלירם אלגרבלי) בפרשתנו מסתיימת מסכת התלאות שעוברים בני ישראל במצרים. הקב"ה, בנחישות אין קץ, מתיש את פרעה ואת עבדיו ומביאם לידי מאיסה בתרבות הפטרונות ובשלטון על עם זר. מלך מצרים מקבל דרישה מה' לשלח את עמו, ולהסיר מעליהם את אות העבדות. אבל אין זאת הבקשה היחידה שמשה מבקש. "Let my people go" זה רק החלק הראשון בבקשתו של משה. החלק המהותי נמצא בהמשך הדברים של משה. "שלח את עמי, ויעבדוני" ישנן שתי בקשות: 1. שלח את עמי. 2. ויעבדוני. מניין נובע הצורך המהותי לשזור את שתי הבקשות זו בזו? האם מן ההכרח להטיל את שתי הדרישות באחת? וכי לא די בבקשה לבטל את עומס השעבוד בלבד? גלוי לעין כי אין שילוח העם מסתכם בהפיכתם לחופשיים בלבד. החופש הוא לשחרור מצד אחד, אך פעמים רבות הוא עלול להפוך לרפיון חושים במקרה הטוב, ופריקת עול הרסנית במקרה הרע. לפיכך בכל פעם שמשה מבקש לשחרר את עם ישראל, הוא מיד מכריז את משמעותה של מטרה זו עבודת ה'. וכך, כאשר בני ישראל משתחררים, מיד מטיל ה' עליהם מרות ומכניסם למסגרת דתית-רוחנית חדשה. הוא מבקש מפרעה לשלח את העם ע"מ שיוכלו להתפנות לעבודת ה' ולקיום מצוותיו. אין ה' חפץ בהמון של שיכורי חופש והלומי חירות הבורחים כעדר הנמלט משיני הזאב, כי אם במתן של תחושת דרור מתונה הכרוכה בציות למצוות ה'. המשימה הגדולה היא לא בהנסת העם והברחתם מארץ מצרים, אלא בהקניית ביסוס ותוכן לאותה קבוצת העבדים היוצאת זה עתה מסבלה ושעבודה. אפילו זמן להתארגנות, הסתדרות, בחירת מנהיג וקביעת דרך לא ניתן להם. על משה מוטלת המשימה הכבדה לבצר את אמונת העם, תוך שימוש באמצעים זהירים, וכשהוא מגדיר לפרעה את מטרת היציאה ממצרים "ויעבדוני" הוא בעצם הופך את כל השחרור למשהו נשגב ומשמעותי יותר; משה רוצה להצהיר בפני פרעה כי איננו פעיל זכויות אדם, אלא שליח ה' ומבשר הגאולה הרוחנית. וכך נוטע משה בלב האומה את ההכרה כי קיום המצוות הוא תנאי הכרחי ליציאה הגונה מארץ של טומאה. ולכן, בציווי הראשון, מיד אחרי מכת בכורות נמסר: זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח! בלי להתמהמה או להתעכב, כשהעם עוד מתנשף ומתנשם אחרי כל האותות והמופתים - מייסדים חוקה ומצווה. משה מבין: הדקות הללו של יציאה לחירות הן רגעים שלא יחזרו עוד. ההיסטוריה התחילה שם. משה נוטע שורשים, בדיוק בעיתוי ובזמן הנדרשים. גם הדרשנים מכירים במעלתה של המסגרת הרוחנית. אדם, קל וחומר עבד, זקוק למצוות שיתנו לו מקום ומסגרת. עם ישראל היה מוכרח להיכנס מיד לעול מצוות, כדי לא להגיע למצב של קריסה לאומית מוראלית. עליו למתן את תחושת החופש בנתינת ביטוי למאוויי נפשו הרוחניים. ואכן, כפי הנלמד, הביטוי האמתי של החופש הוא היכולת ליצור קשר עם מצוות ה'. פרפראות (רפאל פת) פרק י' פסוק א' "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" "בא" (אל פרעה) ראשי תיבות: בא איתי, אומר הקב"ה למשה, כי איתך אני תמיד. "למען שתי אתת", ראשי תיבות: למצרים מכות עוד נתן (הקב"ה). בפרק י"א פסוק ו' כתוב: "וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף". וכן עוד ראשי תיבות למען, לשלוש מכות עוד נותר. עוד: למלך עקש מתעלל (ב)נתיניו (עמו) פרק י' פסוק ג' "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" "עמי ויעבדוני" - סופי אותיות שם ה'. הקב"ה בחר בעם ישראל מכל העמים שיעבדו אותו, אחד מהדרכים לעבוד את ה', זו עבודה שבלב- תפילה. פרק י' פסוק ד' "כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ" "מביא מחר"= 301 בגימטרייא אש= 301. האש מסמלת אבדן מהיר, והארבה מסמל הרס מהיר. ארבה בגבלך= 265 בגימטרייא הרס= 265. "מביא" (מחר)= 53 בגימטרייא גן= 53. רמוז כאן שכל הצומח בגן: עצים, שיחים, צמחים וכו' יושמדו ע"י הארבה. פרק י' פסוק י"ט "וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם" ארבה אחד בכל גבול= 314 בגימטרייא שדי= 314. רק הקב"ה יכול מאלפי אלפים של ארבה, שלא ישאר ארבה אחד בכל גבול מצרים. פרק י"א פסוק ז' "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" יחרץ= 308 בגימטרייא שח (דיבר)= 308. דיבור הכלב, נביחות, לכל בנ"י לא נבח כלב בפיו. יחרץ כלב לשונו- אותיות חלש. (אות שניה) כידוע, הכלבים עזי פנים, אבל בפני בנ"י נפלה עליהם חולשה (שתיקה). פרק י"ב פסוק ז' "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" שתי המזוזת- ראשי תיבות שה. רמוז כאן שדמו של השה נתנו על שתי המזוזות. שה- ראשי תיבות: שחטו השה. בפרק י"ב פסוק כ': "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל". פרק י"ב פסוק מ"ג "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" נכר= 270 בגימטרייא רע= 270. יהודי משומד הוא רע בעיני הקב"ה ולכן אסור לו לאכול מקורבן הפסח. "לא יאכל בו"- סופי אותיות ולא. בן נכר לא אוכל מקרבן הפסח. פה רע, פה סח אחד התיקונים הגדולים בכל סיפור מצרים הוא המעבר מפרעה - פה רע, לפסח - פה סח - הפה המדבר דיבורים טובים (ס"ח בגימטרייה = חיים). הרבה אנשים משגיחים כל כך על מה שנכנס אל תוך פיהם, אבל מה עם מה שיוצא? חשוב להיות במודעות על הדיבור, האם אני במודעות של פרעה - פה רע, או במודעות של פסח - פה טוב? כדברי הרב שיינברגר שליט"א, מספיק שדברים נאמרים בחלל העולם, כבר יש להם השפעה. גם אם אמרנו דבר רע בחדרי חדרים, הוא נקלט בעולם, הוא משפיע על המציאות. כמו בפתרון חלום, נאמר שמוטב לא לספר חלומות, כי ברגע שמספרים אותם נותנים להם גושפנקא (חותם) ומעבירים אותם מעולם המחשבה לעולם הדיבור - הוצאה לפועל. כך גם הוצאת הדיבור מהפה היא חותם שעושה את רושמו עמוק במציאות העולם שלנו. תאמין, זה יגיע! (גד שכטמן) “מה השעה?!”, תהתה אשתו של רפי כשכולה מנומנמת. “עכשיו אחת בלילה”, השיב רפי שחזר ממקום בילוי ולא רצה שאשתו תדע שהשעה שלוש לפנות בוקר. לפתע צלצל שעון הקוקיה וקרא בקול: “קוקו, קוקו, קוקו”. “שמענו אותך”, התרגז רפי לעבר השעון, “לא צריך לחזור על זה שעכשיו השעה 01:00 בלילה שלוש פעמים”... *** מיד עם תחילת הפרשה אנו נתקלים בקושיה חמורה. הקב”ה מצווה את משה רבינו ללכת לדבר עם פרעה שישלח את בני ישראל, באותה נשימה הוא מבשר לו “כי אני הכבדתי את לבו”, והוא לא ישלח אתכם. אם כן, לשם מה נשלח משה אל פרעה להפציר בו שישחרר את בני ישראל אם הקב”ה מונע ממנו זאת? “למען שיתי אותותי אלה בקרבו”, בכדי שהקב”ה יעניש את פרעה על מעשיו הרעים. אבל - מדגיש רבינו חיים בן עטר, ה”אור החיים” הקדוש - המטרה עמוקה יותר: “ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך... וידעתם כי אני ה’”. על ידי שכל אב יעביר ויספר לבניו ולנכדיו, את סיפור יציאת מצרים, בעיקר בליל הסדר - נגיע לאמונה מוחשית בבורא העולם. תחדור ללבנו ההכרה בעוצמתו ובשליטתו בכל איתני הטבע. וזו הייתה המטרה העיקרית בעשר המכות, “וידעתם כי אני ה’”. אמנם, זאת יש לדעת, בדרך כלל כשנכתבות בתורה המילים “אני ה’”, מטרתן היא בכדי לחזק את האמונה בשכר ועונש, שהקב”ה נאמן לשלם שכר טוב לעושי רצונו, וכן גם להעניש את עוברי רצונו ולהיפרע מהם. בנקודה זו אני חש חובה לשתף אתכם בסיפור מרגש ששמעתי: השיפוץ שעבר בית הכנסת במיליוני שקלים שיווה לו מראה מכובד ביותר, והגבאים החליטו באותה הזדמנות לבדוק את כל ספרי התורה. הזמינו אברך סופר סת”ם שיבדוק את מצבם, והסופר הודיע שכולם כשרים למעט ספר אחד פסול, אבל ניתן גם ניתן לתקנו. המחיר: חמשת אלפים דולר. רוב הגבאים הסכימו למחיר, אבל הגבאי הראשי נעמד על רגליו האחוריות, הוא מוכן להקצות לבדיקה רק חמש מאות דולר בלבד. הגבאים הבינו שלא ניתן לדרוש מהאברך לעבוד בחינם, ואם אין כסף - אין תיקון. האברך חזר לביתו, אך לבו נקפו: ספר תורה שלא יהיה בשימוש, לא חבל? החליט לזכות את חברו, אף הוא סופר סת”ם, במצווה ושניהם לקחו על עצמם לתקנו בעשירית המחיר. משנסתיימה המלאכה לקחו שניהם את הספר להגהה ממוחשבת מחוץ לעיר מגוריהם, כשחזרו לביתם נעצרו ליד בית קברות נוצרי בכדי להתרענן מהנהיגה ולעשות צרכיהם במקום שקט. בפתח בית הקברות עמד שוטר, ביקש לראות תעודות זהות ורשם את פרטיהם, משהושבו להם התעודות “חתכו” השניים בזריזות את בית הקברות בדרכם לפינה נסתרת מאחוריו. תוך כמה דקות ניצבו בחזרה ליד רכבם, נטלו ידיהם ובירכו “אשר יצר”. המעשה כמעט השתכח מליבם, לולי שחודש לאחר אותו אירוע קיבלו שניהם צווי זימון לבית משפט, התאריך נשא בערך את אותו יום בו לקח השוטר מהם את תעודות הזהות. לאחר שנלאו שניהם להבין על מה ולמה הם נקראים, החליטו שאין להם ברירה כי אם להתייצב לדיון במועד שנקבע. בבית המשפט ציפתה להם הפתעה: עשיר מופלג שמת בלי ילדים כתב צוואה בה הוא מורה לחלק את כל רכושו, שנאמד במיליוני דולרים, בצורה שווה ל... כל מי שיבוא להלווייתו. כמובן, שאסור לספר לאיש על סעיף זה בחלוקת הצוואה, כי אז המשחק יהיה מכור ולא יבואו לכבוד המת, כי אם לכבוד הירוק הירוק הזה. שני האברכים שנכנסו בפתח בית הקברות, נקלעו בדיוק לשעת הלווייתו של העשיר, והשוטר כתב את פרטיהם על מנת להעניק להם מאוחר יותר את חלקם בצוואה. הסכום אותו קיבל כל אחד מן האברכים היה שישים ושניים אלף דולר!!! *** למרות שאנו יודעים שהעולם מונהג בצורה של שכר ועונש, עלינו לשנן לעצמנו שוב ושוב את העובדה שאין הקב”ה מקפח שכר כל בריה, ומי שמוכן להקריב מעט מעצמו למען כבוד שמים, לעולם לא יפסיד מזה. לעתים השכר ניתן בצורה גשמית ובולטת לעין, אך יש פעמים רבות שהשכר מוענק בצורות שונות, כילדים טובים, בריאות איתנה, פרנסה ברווח ואין מי שיקשר בין המצווה שנעשתה לבין השכר המוענק. ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה (י א) (בעל הטורים) בפרשה זו אנו מוצאים שלושה מכות שנחת ה' על מצרים. אומר נכדי האהוב, בשם הבעל הטורים, שמשמה של הפרשה עולה בגימטרייה עובדה זו. הרי ב' וא' הם שלושה כנגד שלושת המכות. ישנם האומרים שהמכות שנמצאים בפרשה גם נרמזים בשם הפרשה. ב' – מכת בכורות, א' - מכת ארבה. והיכן מכת חושך שגם היא נמצאת בפרשה? אלא שבחושך לא רואים. "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה..." (י, א) (ר' מ"מ מקוצק) "לך אל פרעה" אין כתיב כאן אלא "בא אל פרעה" כי מן הקב"ה אין הולכים, אי אפשר להתרחק ממנו, הוא נמצא בכל מקום, מלוא כל הארץ כבודו. לכן אמר כאן "בא" כלומר: בא אתי, הנני אתך בכל אשר תלך. כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו (י א) (עוד יוסף חי) המפרשים שאלו מדוע השם יתברך הכביד את לב פרעה בכל פעם להרבות בנסים, והרי די היה שייתן לו מכה אחת זמן מרובה, עד שילאה ולא יוכל לסבול אותו, ובעל כרחו יצטרך לשלוח את ישראל? והעניין יתבאר על פי משל: אדם אחד היה הולך במדבר ומצא מציאה בסך עשרת אלפים דינר זהב בבת אחת, ושמח על כך שמחה גדולה. חברו גם הוא היה הולך במדבר ומצא מציאה של אלף זהובים, ושמח שמחה גדולה, והלך עוד ומצא שוב אלף ושוב שמח שמחה גדולה, וכן הלאה שבכל כמה זמן מצא אלף, עד שכאשר הגיע לביתו היה בידו עשרת אלפים דינרים זהב, כי מצא עשר פעמים מציאה של אלף דינרים בכל פעם ופעם. יוצא מכאן שאף על פי שביד שניהם יש סכום שווה של עשרת אלפים דינרים, מכל מקום הטובה של השני יותר גדולה, כי הראשון שמח רק שמחה אחת, אבל השני שמח עשר שמחות. וכן הדבר לגבי מצרים, אם היה השם יתברך נותן להם רק מכה אחת במשך זמן מרובה, היה פרעה משלחם תיכף, וישראל היו שמחים רק שמחה אחת, אבל עתה שעשה להם עשרה נסים על ידי שהביא על מצרים עשר מכות שמחו ישראל עשר שמחות... (הערת המלקט: אפשר אולי גם להוסיף, כתוב כל המכות אשר שמתי... לא עשים עליך. כל מה שהם יקבלו יותר, אנחנו נקבל פחות.) "כי אני הכבדתי את ליבו למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים" קושיא: האם זה מן הצדק להתעלל במצרים כדי שיהיה לנו מה לספר לבנינו אחרינו? משל למה הדבר דומה: עשיר גדול שכר מינקת שתניק את בנו יחידו. לאחר 3 חודשים חלה הילד במחלה ממארת בקיבתו, לאחר טיפולים ממושכים הרופאים נואשו. עד שנמצא רופא מומחה שאמר שיש בידו תרופה אך היא מרה מאוד, והילד לא ישתה אותה לבדו, אלא אם המינקת תשתה ודרך החלב שלה הוא יקבל את התרופה. אך המינקת התנגדה בטענה: "וכי אני ילדתי אותו?! אני נתתי לו חלב, לא באתי כדי לשתות תרופות?!" בתביעה לביהמ"ש לא ניתן היה לחייב את המינקת. מה עשה העשיר, שכר עורך דין טוב וטען בביהמ"ש: "והלא הילד הזה עד היום שתה מהחלב של המינקת, אם כך המינקת הזו היא שגרמה למחלה, לכן חייבת היא לשתות את התרופה, כי אשמת המחלה בראשה. היא הביאה אותה והיא צריכה להסיר את המחלה, והכריחו אותה לשתות. נמשל: פרעה וכל מצרים הסיתו ופיתו את בני ישראל ולכן בדין הוא שיקבלו 10 מכות שידעו ויבינו שה' הוא הא-לוקים ואין עוד מלבדו. מצרים גרמו להסיתם ולהדיחם מאחרי ה'- צריכים הם לקבל מכות נוראות כדי לעלות ארוכה ומרפא לעם ישראל.... ולמען תספר באזני בנך ובן בנך (י,ב) (הרב יעקב שטולמן) ה"חתם סופר" (תורת משה, דברים כח, יא) מביא את דברי הרמב"ם באגרתו לבנו רבי אברהם: 'אשרי מי שחתם ימיו במהרה', כלומר, שלכל אדם נקצבו עניינים אותם צריך הוא לתקן בעולם הזה, ואם סיים לתקנם – השלים את ימיו, ואשרי מי שזכה במהרה להשלים את כל תפקידיו בעולם. הוסיף ה"חתם סופר", שאדם שיש לו בנים לחנכם או שרבים צריכים לו, יכול להאריך ימים אף לאחר שהשלים את תיקונו בעולם, ורמז לכך מן הכתוב (שם): 'והותרך ה' לטובה בפרי בטנך', שבזכות צאצאיך תזכה שיותירך ה' בעולם אף לאחר שהשלמת תיקונך. בספר 'פרדס יוסף' הביא רמז נוסף לדברי ה"חתם סופר", מכך שנאמר כאן 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך', ובדומה לזה נאמר בחמש דברים (יא, ט): 'ולמען תאריכו ימים על האדמה', מכאן שאם עוסק אתה ב'ולמען תספר' – בחנוך בניך לתורה, תזכה ל'ולמען תאריכו ימים' – אף לאחר שהשלמת תיקונך בעולם. באזני בנך ובן בנך (י ב) (יחיאל מיכל מונדרוביץ') בשם אחד מגדולי זמננו שליט"א שמעתי לפרש את הנאמר בפרשתנו וְהִגַדְתָ לְבִנְָך בַיוֹם הַהּוא לֵאמֹר, בַעֲבּור זֶה עָשָה ה' לִי בְצֵאתִי מִמִצְרָיִם, בעבור ההגדה לבנים וחינוכם הוציאני ה' ממצרים. בכך מתקיימת ההבטחה הא-לוקית וְלָקַחְתִי אֶתְכֶם לִי לְעָם. עַם הוא שיש בו המשכיות, יש מסורת המועברת מאב לבן, והלאה לדורות הבאים. כפי שהגדיר הרב מפוניבז' זצ"ל 'נער ללא הורים - נער יתום, עם ללא נוער – עם יתום'. את יסודות האמונה יש להנחיל לדורות הבאים. יש ללמוד כיצד לדבר שייכנסו הדברים לאוזניהם! והנה, כל בן שונה מאחיו, וכאופי הבן כך אופן החינוך. מחובתנו לזהות בכל אחד מהבנים והתלמידים את הדרך המיוחדת לחינוכם, ובאיזו גישה נמצא מסילות לליבו. זהו תמצית כוונת שלמה המלך באומרו חֲנְֹך לַנַעַר עַל פִי דַרְכוֹ . אילולא החינוך הייחודי והאישי, שהוא על פי דרכו של כל בן ובן, לא יתקיים הסיפא, המטרה הנכספת, גַם כִי יַזְקִין לא יָסּור מִמֶנָה. (טעמו וראו בהקדמה הנאדרת בקודש של ספר חובת התלמידים) בסדר ליל פסח, עת הנחלת גודל מעשי ה' ומצוקי אמונתנו, מתייחסת ה'הגדה' לארבעת הבנים. התורה חוזרת ארבע פעמים על צִוּויָּה לספר לבנים על ניסי יציאת מצרים. בעל ההגדה דורש שלא חזרה גרידא יש כאן, כי אם ארבעה ציּוּויים - כנגד ארבעה הבנים. כל אחד מזוהה על פי סגנון שאלתו, ולכל בן תשובה ייעודית. לא הרי זה כהרי זה, אין תשובה אחידה ולא שפה אחת לכלום. חינוך דורש 'יחידנות'. במיוחד כלפי הבן הרשע, עליו נאמר 'אילו היה שם לא היה נגאל'. כבר פירשו צדיקי הדורות, שאמנם אילו היה שם במצרים, לפני מתן התורה, לא היה נגאל. אך ב"ה הוא איננו שם! הוא עמנו כאן. התורה שקיבלנו בסיני נותנת לנו כלים כיצד ללמדו, היאך לקרבו לתורה בחינוך אומנותי. אז במצרים היה נפלט, היום לא! והנה נקודה מעניינית, למדרש ולמעשה. בפרשתנו, פרשת בא, פוגשים רק שלשה מבין ארבעת הבנים. הבן הרשע (פרק יב פסוק כו), השאינו יודע לשאול (יג ח), והתם (יג יד). וזאת, כי בפרשתנו עומדים עדיין במעבר הראשוני בין עבדות לבין חרות. טרם קיבלו תורה. עוד לא זכינו לבן חכם. עדיין שקועים במ"ט שערי טומאה. בשלב זה של ההתפתחות מחנכים לעיקרי האמונה והדת. עם הבנים הללו מדברים ברמה בסיסית וראשונית, מספרים שה' הוא המוציא ממצרים, וההוצאה היא למען קיום מצוותיו, ויש לעשות זכר לניסים. אנו עדיין בניצנים הראשונים של תובנה א-לוקית, ויש לחנכם על פי דרכם, הדרך בה עומדים כעת. רק ב'משנה תורה', בפרשת ואתחנן, מופיעה שאלתו המושכלת של הבן החכם (דברים ו כ). התורה מלמדת שיש להשיב לו ברמה גבוהה, כפום שיעורא דיליה. הנה, רק לאחר ארבעים שנות תורה, זכינו לבן החכם. אשרי מי שגדל בתורה וראוי לשמוע אודות 'עדות חוקים ומשפטים'. גם החכם ביותר היה בראשית דרכו 'שאינו יודע לשאול'! את ה"חצי עבד וחצי בן חורין" השקוע במצריו וקשייו יש ללמד בפשטות ובְרַכּות. חַפֵש ומְצָא את מצבו העכשווי של כל בן ובן. מְצָא את חוזקותיו למען ישמשו לך כלי עזר. לא את כישוריך בלבד תפעיל, אלא את כישוריו שלו. כאשר תתכופף לעברו, תדבר עמו בגובה עיניו שלו בשיח מלב אל לב, ישתוקק הוא בתורו להתרומם לעברך, לשרבב את קומתו ולנסוק לרמתך. בכך נקיים את רצון ה', כי כנגד כל הארבעה בנים דברה תורה, בעבור זה הוציאני ה' ממצרים! עד מתי מאנת לענת מפני (י,ג) (הרב צ. מנדלסון) אלו היינו מביאים את פרעה למשפט בפני בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג – על מה היו מרשיעים אותו? הוא היה מואשם ברצח עם, בהתעללות באסירים פוליטיים, בשלילת חרויות של אזרחים, ובזריקת תינוקות רכים ליאור. ובמה 'מואשם' פרעה בפסוק? – "עד מתי מאנת לענות מפני". האשמה האמתית, שגורמת לכל העולות והפשעים הנוראים, היא: "מאנת!" – סרובו של פרעה להכניע לבו בפני הקב"ה, ולשמוע בקולו. דברים אלו, נאמרו על ידי רבי אהרן לייב שטיינמן, והובאו מפיו על ידי מקורבו, רבי יצחק לוונשטין ז"ל. והוסיף עוד הרב שטיינמן ואמר: התוכחה הזו, של "עד מתי מאנת", נאמרה לא רק לפרעה הרשע. היא נאמרת לכל אדם ואדם, אף בימינו. אבי אבות כל המחלות, והבסיס לכל החטאים, הוא "עד מתי מאנת" – שאדם אינו מכניע את לבו, אינו משעבד את לבו לבורא. יש באדם גאווה, הגורמת לו ללכת בשרירות לבו. אף בעת שבאות עליו צרות ומצוקות, חלילה, אין הוא נותן דעתו לכך שמהקב"ה באו, לעוררו לתקן דרכיו. אם חולפים חודש חשון וגם כסלו, אף טבת מגיע, וגשם אין – על מה מצטער האדם? על דלדול מי התהום, על הקו האדום החדש של הכנרת, על יוקר הירקות ועל מס בצורת. אם תמשך הבצורת – מוטרד האדם – עלולה להיות בעיה רצינית באמת של מחסור במים. האם הוא מצטער, אותו אדם, על כך שהבצורת היא תוצאה של "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים"?! האם הוא מצטער על כך שהרע דרכיו?! האם הוא מכניע לבו ומטיב מעשיו? הקב"ה מדבר אתנו כל הזמן, שולח לנו רמזים דקים ועבים. לכל אחד יש 'תיק' אישי שלו, הדברים שהוא צריך לתקן. הקב"ה אומר לכל אחד: "עד מתי מאנת?" ואם האדם אינו מכניע לבבו, ואינו מיטיב מעשיו, ממשיכות לנחות עליו מכות, כפי שארע לפרעה. ובכל זאת, כפי שרואות עינינו, אנשים ממשיכים למאן. כי הגאווה מפריעה לאדם להיכנע, והמידות הרעות והתאוות מפריעות לעזוב את החטא ולדבוק במצוות. ומה הפתרון? יש ללמד את התורה, ובמקביל להתפלל: "והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו". בעת שלומדים את התורה, ומבינים איזו זכות גדולה היא קבלתה – אזי משפיעה התורה גם על מידותיו של האדם, מבטלת את הגאווה ומעדנת את היצרים. כאשר מגיע האדם לזאת, הוא שומע בקול ה' מאהבה, דבק בו והולך בדרכיו. שוב אין לו צורך ברמזים בצורת צרות וקשיים, וה' מצליח דרכו. ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים אשר לא ראו אבתיך ואבות אבתיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה (י,ו) ויש לדקדק, שאת המלים "אשר לא ראו אבתיך", היה לו לומר למעלה – "הנני מביא ארבה בגבולך אשר לא ראו אבותיך". מהי אפוא כוונת הכתוב "ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך... אשר לא ראו אבתיך"? מה בדיוק הם לא ראו? הרב צבי הירש פרבר, בספרו "כרם הצבי", באר זאת על דרך צחות: דרך העולם, שכאשר מתמנה מלך חדש, ראשית הוא קובע פגישות עם אצילי העם ורוזני הארץ בבתיהם ובבתי המשפט והמועצה, כדי להכיר את אלו שהם בעלי ההשפעה, מנהיגי הקבוצות השונות ועשירי המדינה. אך זה ברור כי לא יכנס לבתי דלת העם שבשכונות הפחים, כי בעל גאווה הוא, והכניסה לבתי העניים תחשב עבורו פחיתות גדולה לכבודו הרם. אמר, אפוא, משה רבנו לפרעה, כי הארבה שעתיד לבוא עליו ועל עמו יתנהג בענווה ושפלות, ולא ידלג על שום בית, מהגדול שבגדולים עד הפחות שבפחותים. את כולם יכבד בביקוריו. "ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים אשר לא ראו אבתיך", אפילו אותם בתים אשר לא ראו את פניך ופני אבותיך ואבות אבותיך, מלכי מצרים הנכבדים והגאוותנים – גם בהם יכנס הארבה... אשר לֹּא ראו אבתיך (י,ו) מעשה באברך שחלה במחלה אנושה ר"ל והרופאים אמרו נואש לחיו החליט האיש לנסוע אל הגה"ק ה"חזון איש" זיע"א ולהתברך מפיו, הדרך מעירו אל הגאון הייתה ארוכה למדי והאמצעים היו ממנו והלאה, אולם כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו, ומשום כך עשה האברך מאמצים למעלה מכוחותיו עד שהצליח לגיס את הסכום הדרוש לנסיעה הארוכה, כשהגיע לבית החזון איש שאלו הגאון האם יש לו הורים? לתשובת האיש כי ברוך ה' זכה והוריו מתגוררים בסמוך לו, המשיך החזון איש להתעניין במה הם מתפרנסים? בדחיקות רבה, ענה האיש, נענה החזון איש ואמר בוא וראה חשבונות של בני אדם, חולה אנוש סובל טלטולי דרך קשים, מוציא הוצאות מרובות כדי להתברך מפי אדם, ספק יעזרו ספק לא, הקב"ה הבטיח בתורתו "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך ולמען יטב לך" הבטחה מפורשת, אמור נא לי סיים החזון איש, מתי הוצאת על הוריך ולו מחצית הסכום שעלתה לך נסיעה זו? נכנסו הדברים אל לבו של האברך והחליט להתמסר למצות כיבוד הוריו מחלתו נעלמה והוא עוד זכה להאריך ימים. בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו נלך, כי חג ה' לנו (י,ט) (גד שכטמן) מטרת המצוות היא להביא את האדם ליראת ואהבת ה', ולקשר עמוק בין האדם לבוראו. אם כן, מדוע לא נסתפק רק באהבת ה' לבדה, לשם מה נצרכים אנו למצוות חיצוניות? למספרה נכנס ילדון לבוש בלויים, הספר לוחש ללקוח: "תראה איזה ילד טיפש". לקח הספר שטר של 20 שקלים ביד אחת, ובשנייה מטבע של 5 שקלים. "במה אתה בוחר"? הילד נטל את המטבע ויצא בריצה. "אמרתי לך", התמוגג הספר, "טיפש! כל יום אותו סיפור". לאחר התספורת יצא הלקוח, הילד ישב מולו על הספסל עם ארטיק. "ילד, למה אתה לוקח את המטבע ולא את השטר"? חייך הילד: "ביום שאבחר בשטר, המשחק ייגמר"... *** לאחר המכות הרבות שספג פרעה מה' יתברך ועדיין עומד הוא במריו, מגיע משה ומתרה בפרעה ובעבדיו: "אם חשבתם שאחרי הארבה עדיין יש לכם מה לאכול, משום שהחיטה והכוסמת לא לקו בברד – טעות בידכם. כעת תבוא מכת הארבה ותשמיד כל מה שנשאר". עבדי פרעה כבר מבינים, שאם פרעה לא יתרגש מידי בגלל שיש לו אוצרות של מזון, הרי שהם כעת בסכנת הכחדה ממשית. רעב זו מיתה נוראה. הם פונים לפרעה ומפצירים בו: "למה אתה עקשן, כל מצרים בדרך לאבדון מוחלט. תעשה טובה, תשלח את ה'נזק' הזה ממצרים ונמשיך לחיות בשקט". פרעה עונה כסוחר ממולח: "מי ומי ההולכים"? משה משיב: "בנערינו ובזקנינו – נלך, בבנינו ובבנותינו – נלך, כי חג ה' לנו". וכאן צריך להבין: מדוע הוזכרה המילה "נלך" פעמיים? כשנדקדק בתשובתו של משה רבנו נחכים לא מעט. כל דרדק יודע לצטט שישנה מצוות: "והדרת פני זקן", מי שלא למד זאת בחומש - מכיר את המשפט מהמדבקה שעל חלונות האוטובוס... אז איך ייתכן שמשה מקדים לפרעה – נערים ואחר כך זקנים? מסביר רבי אהרן רוקח זצ"ל שלפרעה הייתה שאלה: "אמרתם שרצונכם ללכת לזבוח לה', נכון? הילדים אינם יודעים כיצד עובדים את ה'. יישארו אפוא הילדים במצרים (תעודת ביטוח שתחזרו), ואתם לכו לעבוד את ה' כמו שדיברתם". לכן חקר פרעה: "מי ומי ההולכים". תשובתו של משה הייתה חד משמעית: אתה חושב שרק המבוגרים עובדים את ה', אך טעות בידך. אם אין גדיים – אין תיישים. ביהדות עיקר החינוך הוא כשהילד עוד קטן, הוא רואה שאבא מקפיד על שמירת המצוות, שאבא לא פוגע בזולת, שאימא שומרת על פיה ולשונה – יש לו דוגמה חיה ומוחשית, הוא חווה את עבודת ה' בצורה תקינה. בשל כך הקדים משה את הנערים לזקנים, שהרי כל עיקר החינוך הוא דווקא לצעירים שבהם, יראו הנערים כיצד עובדים המבוגרים את ה' וילמדו בבוא יומם כיצד לנהוג. ולא זו בלבד, אלא גם "בבנינו ובבנותינו" – הקטנים, שאינם מבינים ויודעים מה פשרה של עבודה זו, "נלך" – אף הם יקלטו מושגים ותיטמע בליבם אהבת ויראת ה'. מטרת המצוות היא להביא את האדם ליראת ואהבת ה', ולקשר עמוק בין האדם לבוראו. אם כן, מדוע לא נסתפק רק באהבת ה' לבדה, לשם מה נצרכים אנו למצוות חיצוניות? והתשובה פשוטה וגאונית: אם יאהב האדם את בוראו בכל ליבו, אך לא ייתן לכך ביטוי חיצוני, מניין ידע הילד – דור ההמשך איך לעבוד את ה'? לשם כך הוצרכנו גם למצוות שיש לקיימן בפועל, כשבת ותפילין, ואז יוכל הדור הצעיר להבין איך מתקרבים לאהבת ה' באמצעות קיום המצוות ולימוד התורה. לפי זה, הוא ממשיך להסביר בצורה נפלאה את הפסוק בחומש דברים: "הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת". הנסתרות – יראת ואהבת ה', לה' אלוקינו – הוא היחיד שיכול לבחון לב ולחקור כליות האם עשינו זאת כיאות. והנגלות – המצוות שאנו מקיימים בפועל, לנו ולבנינו – זה כלי חינוכי ממדרגה ראשונה להטמיע את עבודת ה' בילדים. שיקיימו את כל דברי התורה, במעשה ובמחשבה. ובתנאי שעבודת ה' אינה לעול עלינו. אלא כמו שאמר משה לפרעה: "כי חג ה' לנו". כשחוגגים, מביאים גם את הפעוטות שאינם מבינים דבר. *** הכלל הראשון בחינוך הוא: כמה שאתה חושב שהילד יודע, תכפיל זאת פי שנים לפחות. מי שחושב שהילד אינו מרגיש וחש בנעשה מסביב – טועה ובגדול. גם הספר חשב שהילד טיפש, אבל כנראה שהילדים חכמים יותר. גם למי שעדיין לא נמצא בשלב שאמור הוא לגדל את ילדיו, בכל אחד מאתנו ישנו ה"ילד הקטן" שעדיין לא הספיק לגדול עם מבנה הגוף והאישיות. ככל שנחדיר ל'אני' הפנימי שבנו, שעבודת ה' זהו חג עבורנו, היצר הרע – הילד הקטן, ישתף פעולה בצורה טובה יותר. לכו נא הגברים (י,יא) בספר "לקוטי מהר"ם שיק" מביא בשם האדמו"ר רבי שר שלום מבעלז זצ"ל, שהיה מדקדק מדוע שינו החרטומים ופרעה בלשונם, וכל אחד הגדיר את ההולכים בצורה אחרת: החרטומים אמרו – "אנשים", פרעה אמר – "גברים", בעוד שמשה רבנו בקש "שלח עמי"? ופרש, שהחרטומים באו לפרעה והציעו: הבה ונכנס עמהם למשא ומתן. לא נשחרר את כל העם, רק את ה'דתיים', שומרי השבת שביניהם – אותם נשחרר. דבר זה מרומז בלשונם "שלח את האנשים". לשון יחיד של "אנשים הוא "אנש", אשר עולה בגימטרייה שלש מאות חמשים ואחת. וכיון שמיעוט רבים שנים, כשנאמר "אנשים" הכוונה פעמיים "אנש", והיינו שבע מאות ושתים. המלה "שבת" אף היא בגימטרייה שבע מאות ושתים, רמז לכך שישחרר את שומרי השבת בלבד. אמר להם פרעה: לא ולא! לא אשחרר את כל שומרי השבת מקרב היהודים, רק את "הגברים". "גבר" בגימטרייה מאתים וחמש. "גברים" [פעמים "גבר"] – ארבע מאות ועשר, שזו גם הגימטרייה של "קדוש". רק הקדושים מביניהם ילכו ולא כל שומרי השבת. אבל משה רבנו אמר: "שלח עמי" שהוא מלשון עוממין, כמו שמצינו בגמרא "גחלים עוממות" – גחלים שכמעט כבו לגמרי. אף את היהודים הריקים ממצוות, אלה שכבר בקשי זוכרים שהם יהודים, והם כגחלים עוממות – גם הם ילכו אתנו לעבוד את ה'. "בנערינו ובזקנינו נלך כי חג ה' לנו". עד כאן דברי האדמו"ר מבעלז זצ"ל, ונראה שבדבריו טמון רעיון עמוק יותר: פרעה הוא בעצם היצר הרע, כמו שכתב הרמב"ם, והיצר הרע יודע היטב את עבודתו. הוא בא ואומר: אין צורך לשחרר את כל אלו השומרים שבת. מספיק שנשלח את הרבנים שלהם, את גדולי הדור והמנהיגים הרוחניים של עם ישראל, ואז כולם יהפכו להיות אחרת, הכל יהיה בסדר... ויסר מעלי רק את המות הזה (י יז) (הרה''ג ר' שבתי יודלביץ) יש להבין מדוע דווקא במכת הארבה אומר פרעה ויסר מעלי את ''המות'', שנראה מדבריו שמכה זו חמורה ומכאיבה יותר משאר המכות? ויש לומר, שהנה בעל הטורים כתב על הפסוק ''וינח בכל גבול מצרים'', שלומדים משם שהארבה נח בשבת, כיוון שגם בשבת כתוב: ''וינח ביום השביעי''. ולפי הנ''ל יש לומר, שאת כל המכות יכל פרעה לסבול, אבל ''מכת חרדים'' שנחים ביום שבת, את זה לא יכל פרעה לסבול מחמת רשעותו... וַיהפך ה' רוח ים חָזק מאד וִּישא את האְרבה וִּיתָקעהו ימה סוף לֹּא נשאר אְרבה אחד בכל גבול מצָריִּם (י,יט) (אוצרות התורה - שמות דף עב). רוח רגילה הביאה למצרים, ומדוע לשאת אותם צריך "רוח חָזָק מְאֹּד"? אלא, הארבה היה לו נחת רוח גדול להתנקם מאויבי ה' ועמו, ועל כן בבואו לא הוצרך רוח חזק דבא בשמחה וברצון, אבל בסילוקו הוצרך רוח חזק כדי לשאתם בעל כרחם שלא בטובתם, דמיאנו לצאת. כתב בספר "כרם דל" רמז לזה "ורוח הַקִּדים נָשָׂא אֶת הָאַּרְבֶּה", ר"ת: 'הנאה', לומר לך כיון שהיה הנאה לארבה לבוא על מצרים היה די ברוח רגילה כדי להביאם, אבל בהוציאם היה צריך רוח חזקה. ("אהל יצחק") מכאן ילמד האדם קל וחומר בעצמו אם הארבה שלא נברא כדי לקיים מצוות כך, האדם שתכלית ביאתו לעולם היא לעשות רצון בוראו, כמה קשה צריך להיות לו כאשר צריך לצאת מבית הכנסת ומבית המדרש. ויעשה מבחן לעצמו מתי הוא צריך את ה"רוח חָזָק מְאֹּד" - לשאת אותו, האם בכניסה לבית מדרש או ביציאה?.. לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים (י כג) (חידושי הרי''ם) מעיר כאן בעל ''חידושי הרי''ם'': החושך הגרוע ביותר, הוא כאשר איש אינו רוצה לראות את אחיו בצערו ולהושיט לו עזרה. ברם. התוצאה היא, שכאשר אדם מתעלם מדחקו של חברו אין הוא עצמו יכול למוש ממקומו – ''ולא קמו איש מתחתיו''... לכו עבדו את ה' רק צאנכם ובקרכם יוצג גם טפכם ילך עמכם (י כד) (תורת הפרשה, שמות) יש לפרש בדרך רמז, כי הנה כאשר האדם מתפלל לפני השם יתברך, צריך הוא להסיר את טרדות הפרנסה ממחשבתו, וזה שאמר הכתוב: ''לכו עבדו את ה'' – כאשר האדם מתפלל לפני השם יתברך (אין עבודה אלא תפלה), צריך הוא לקיים: ''רק צאנכם ובקרכם יוצג'' – כלומר שיציג במקומם את הצאן והבקר, היינו את הממון ואת טרדות הפרנסה, ולא יחשוב עליהם בזמן התפילה, וממשיך הכתוב: ''גם טפכם ילך עמכם'' – רשאי האדם לקחת עמו את הטף, דהיינו רשאי להתפלל עליהם לפני השם יתברך, ורק יסיר מחשבתו מטרדות הפרנסה... ולא אבה לשלחם (י כז) (משלחן גבוה) מסופר על הגאון רבי אהרצ'יק בקשט זצ''ל, שכאשר ישב על כס הרבנות של לומז'ה, נהגו תלמידי הישיבה של לומז'ה להיכנס אליו מידי ליל שבת לשמיעת שיחה מוסרית. פעם אחת בשעה שנכנסו לביתו בשבת פרשת בא, ראוהו מתהלך בחדר הלוך וחזור, ומדבר אל עצמו... מה חשב פרעה שעה שראה את הנסים הגדולים במו עינו? תמה בפליאה. לפתע עמד מלכת, פנה אל הבחורים ופשט: הוא לא חשב מאומה! רק בהעדר מחשבה יכול אדם לעבור נסים גלויים, מבלי שישפיעו עליו אפילו משהו... דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב (יא,ב) (הרב ראובן שמעוני) רש"י : אין נא אלא לשון בקשה. בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק אברהם: ועבדום וענו אתם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. מפני מה דאג הקב"ה מטענתו של אברהם על שהבטיח לבניו רכוש, ולא מעצם ההבטחה שנתנה לישראל, שיש לקיים אותה? המגיד מדובנא מסביר, בשם הגאון מוילנא, שעיקר הבטחתו של הקב"ה הייתה על ביזת הים, שהייתה גדולה יותר מביזת מצרים, אולם אברהם בקש שהם יקבלו משהו, מועט וסמלי, כבר ביציאתם ממצרים. משל למה הדבר דומה? בחופשה עבד ילד אצל הירקן השכונתי, ובתמורה לכך נתן לו הירקן צ'ק דחוי על סך אלף שקלים. אביו של הילד פנה אל הירקן ואמר לו: "שלמת לו היטב, אבל אנא ממך, תן לו בטובך גם שטר של עשרים שקלים ביד, על מנת שיצליח למשש את הכסף ולראות אותו במו עיניו, שכן אין הוא מבין מהי משמעותו של צ'ק דחוי". לפי פרוש זה מסביר הרב דב דיסקין, ראש ישיבת "אורחות תורה", מדוע הקב"ה אמר לישראל לשאול מן המצרים ולא הורה להם לקחת, ומפני מה היה עליהם לומר למצרים שמדובר בשלשה ימים בלבד ולא במתנת עולם, על אף שמצבם של המצרים היה בכי רע, עד שגם אלו היהודים עומדים ומבקשים את רכושם, הם היו נותנים להם, ובלבד שכבר ילכו? אלא, שמאחר שהבטחת הקב"ה מוסבת הייתה על ביזת הים, וכל ענינה של ביזת מצרים היה רק על מנת שבני ישראל יצאו עם 'משהו' בידם – הרי שביזת מצרים הייתה באמת רק הלוואה למספר ימים, עד לבואם של ישראל לים סוף ולביזת הים, שם יקבלו באמת את מה שמגיע להם, אלא, שבשביעי של פסח, לאחר ביזת הים, כבר טבעו המצרים, ובני ישראל לא יכולים היו להחזיר את ההלוואה, וכך נותר הרכוש בידיהם... הרב שמעון קמינצקי מסביר את הענין באופן אחר ואומר, כי מבואר בחז"ל, שכל ענין לקיחת שרי לבית פרעה, והוראתו של אברהם (בראשית יב, יג) "אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך" לא נועדה לשם קבלת טובות הנאה מפרעה, שהלא אברהם שונא מתנות היה, וכבר אמר למלך סדום (שם יד, כג) "אם מחוט ועד שרוך נעל", אלא שקבע הקב"ה בבריאה כי מעשה אבות סימן לבנים, ולקיחתה של שרה מסמלת את גלות ישראל במצרים, ונתינת המתנות מסמלת את הרכוש הגדול שבו יצאו ישראל. ביזת מצרים נועדה, אפוא, כדי שלא יאמר אברהם שב"ועבדום וענו אתם" קיים הקב"ה מעשה אבות סימן לבנים, ואלו בעניין "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" לא קיים בהם מעשה אבות סימן לבנים... וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב (יא ב) (אוצר חיים) יש להבין, לשם מה היו צריכים לשאול כלי כסף וכלי זהב, והרי מביזת הים עתידים היו לקבל רכוש גדול? אלא – אומר בעל ''מאור השמש'' – אילו לא השאילו להם המצרים כלים ובגדים, יתכן שלא היו ממהרים המצרים לרדוף אחרי בני ישראל. נמצא שזו הייתה סיבה לביזת הים... הצדיק רבי משה מללוב היה אומר: שלפיכך צווה ה' שישאלו מאת המצרים כלי כסף וכלי זהב, בכדי שיפחדו ישראל ללכת חזרה למצרים, מפני הבעלי חובות... בזכות נשים צדקניות (והגדת–שמות, הגה''צ רבי יעקב גלינסקי זצ''ל) ''בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים''. מה פשר הדבר. רגילים לומר, שעם ישראל היה מעתד להיות משעבד ארבע מאות שנה, וזעק מתוקף השעבוד ונכמרו רחמי שמים. אבל איך אפשר לגאלם כעבר מאתים ועשר שנים בלבד, כחלף חצי הזמן? אמרו הנשים הצדקניות: ריבונו של עולם, תגאל אותם כעת, ואנו מתחייבות להשלים להם את שעבודם... אבל היה קשה לי על באור זה, שזה לאו דווקא ''נשים צדקניות''. וסתם נשים, אינם נוטלות חלק בשעבוד בעליהם? עד ששמעתי את הספור ברבי ישעיה'לה מושקט מפראגא זצ''ל, בעל ''ראשי בשמים''. הוא התברך באשה, ככתוב. ''שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל'': בבקר שב מבית הכנסת, ואשתו באמצע תפלת שחרית. בצהרים שב מותש מהשיעור שמסר לתלמידו, ואשתו טרם סימה את מכסת פרקי תהלים היומית. ו''פרק שירה'', ותחנות, לפני שפנתה לפעילויות החסד. נענה ואמר: ''עתה מובנים לי דברי רש''י הקדוש על הפסוק: 'לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו', זכה – עזר, לא זכה – כנגדו. והינו, שאם זכה עוזרתו: הוא מתפלל, והיא מכינה ארוחת בוקר. הוא מוסר שיעור לבני הישיבה, והיא מכינה ארוחת צהרים. הוא יושב בבית דין ודן דיני תורה והיא מסדרת את הבית ומכינה ארוחת ערב. אבל אם לא זכה, הריי הי כנגדו, דהיינו מולו וכמותו. הוא מתפלל, והיא מתפללת. הוא מוסר שיעור, והיא אומרת תהלים ומעמדות. הוא דן דיני תורה והיא אומרת פרק שירה'' – אבל איננו מתאוננים. שהרי בזכותן יצאנו ממצרים... ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (יא,ז) (מר רפאל ירקוני) מעשה שהיה בתלמיד חכם, הפעיל באחת האגודות העוסקות בקירוב רחוקים, שבימי מלחמת 'עופרת יצוקה' נסע אל העיר אשקלון, כדי לקרב ולחזק את רוחם של התושבים. לפתע, בעודו נוהג במכוניתו, נשמעה האזעקה. בהלה גדולה הייתה במקום, והתלמיד חכם סטה במהירות לצידי הכביש, כדי לעצור ולצאת לעבר מרחב מוגן, ופתאום קפץ לכביש כלב (שכנראה אף הוא היה מבועת) אל תחת גלגלי הרכב ונדרס. מיודענו מיהר לצאת מהרכב ולהסתתר, והנה לאחר מספר דקות, כששב אל מכוניתו, ראה מהומה גדולה במקום. היו אלו בעלי הכלב, שביכו את מותו, וחיפשו אחר הנהג הדורס. התלמיד חכם ניגש אליהם והביע את צערו הרב ו'תנחומיו', "האמינו לי, אינני אשם, הפגיעה בכלב הייתה בלתי נמנעת. הוא פשוט נכנס אל מתחת לגלגלים. אך אשלם לכם את כל שוויו, ואף אפצה אתכם על עגמת הנפש..." האנשים, שהיו רחוקים מאד משמירת תורה ומצוות, היו המומים. הם לא העלו על דעתם לפגוש באדם חרדי כה נחמד ו'חברמן'. על הכסף הם וויתרו, ועד מהרה התפתחה שיחה נעימה בין הצדדים, ובסופה, קבעו להיפגש וללמוד תורה בבית המשפחה. לא היה זה מפגש חד פעמי. התלמיד חכם המשיך להגיע אל המקום אחת לשבועיים, ולמסור שיעור תורה לציבור הגדול שהצטופף בבית משפחת הכלב. האנשים הביעו את שמחתם הגדולה על שזכו להיכנס בשערי היהדות... והנה, לאחר מספר חודשים, פנו בני הבית, שעדיין היו רק בתחילת דרכם בתשובה, אל התלמיד חכם והודיעוהו: "החלטנו להפוך את המרתף הגדול שבביתנו ל'מדרשה ליהדות', אליה יובאו מרצים חשובים, ויקרבו את בני השכונה ליהדות. נשמח אם תגיע אלינו מדי שבוע ותמסור לנו דברי חכמה...". התלמיד חכם השיב בחיוב, אך כאן הגיעה הודעה נוספת מבני הבית: "החלטנו כי שמה של 'המדרשה' יהיה 'זיכרון איגור'!...", "מי זה איגור?", תמה התלמיד חכם. השיבו בני המשפחה: "איגור הוא זה שממנו הכל התחיל - הכלב האהוב שלנו... אנו רוצים להנציח את זכרו בהקמת בית המדרש על שמו". רק בדבר אחד הסתפקו, וביקשו לשמוע את חוות דעתו של התלמיד חכם: "נשמח אם כבוד הרב יעזור לנו להחליט, אם לחרוט בשלט ההנצחה שהכלב מת בתאונת דרכים, או שמא לציין שהוא נספה במלחמה...". התלמיד חכם החליט שלא להגיב בינתיים, וניגש אל מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א ושאל: "האם מותר לי להסכים לדרישתם של בני המשפחה, לקרוא למקום על שם הכלב ובלבד שימשיכו ללמוד ולהתקרב, או שמא זהו ביזיון הקודש, שמקום תורה ותפילה ייקרא על שם כלב..."? להלן תשובת מו"ר שליט"א: מצינו במקומות רבים שציינו חז"ל למעלות מסוימות בכלב, וציינו לשבח את מעשיו, כדלהלן: מסופר בירושלמי במסכת תרומות (דף מ"ד ע"ב): מעשה באדם שהזמין רב חשוב, והושיב אותו בראש השולחן ליד... כלב. אמר לו הרב ההוא, 'האם הבאתני לכאן כדי לבזותני לעיני הבריות? מדוע הושַבת אותי ליד כלב?', השיב לו בעל הבית, 'כלב זה עשה עמי חסד עצום, בעת ששבאי אחד נכנס לעיר, וביקש לגזול ממני את אשתי, נשך הכלב את השבאי, ועל ידי כך ניצלה אשתי. ולכך אני משלם לו כעת את שכרו ומכבדו בכבוד גדול'... עוד מובא בירושלמי (שם ע"א): מעשה היה ברועים שחלבו חלב מהפרה, וכשיצאו לרגע, בא נחש וטעם מהחלב ונתן בו את ארסו. הרועים לא ידעו מזה, וכשחזרו ורצו לשתות מהחלב, התחיל הכלב לנבוח בכל מיני צורות, ורצונו היה לרמוז להם שלא ישתו מכלי זה. האנשים לא הבינו את רמזיו, ועמדו לשתות חרף נביחותיו. מה עשה הכלב? קפץ ושתה בעצמו מן החלב, וכעבור מספר רגעים מת. התברר כי היה מוכן הכלב לשתות את הארס ולמסור את נפשו, ובלבד שלא ימותו בעליו. ויעויין במהרש"א (בסנהדרין דף צ"ז.), שכתב כי ה'כלב' נקרא כך על שם ש'כולו-לב' והוא נאמן לאדוניו. ומצאנו עוד מעלה בכלב בכך שלא נבח במצרים, ככתוב בפרשתנו (שמות י"א, ז') וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, ולפיכך אמרה תורה בטריפה (שמות כ"ב, ל') לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתו. ולכן, נראה שאם רצון המשפחה הוא להתקרב ליהדות, אין זה כל כך נורא אם יקראו למדרשה על שם הכלב, על מנת להמשיך ולהשיב את לב בני המקום לצור מחצבתם, לבלתי ידח ממנו נדח, ולהגדיל תורה ולהאדירה. ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו (יא,ז) (מנחם יעקובזון) האדמו"ר רבי מאיר מפרמישלאן דרש פסוק זה כך: כלל ידוע בעבודת ה' הוא, שעל האדם לנהוג ביושר, שיהיו פיו ולבו שוים, ולא שידבר אחד בפה ואחד בלב. אם כן, "ולכל בני ישראל לא יחרץ" – "יחרץ" הוא לשון חתוך ["חרץ דינו" – חתך דינו]. אל תחתוך ותחלק בין הלב ללשון, אחד בפה ואחד בלב, אלא "כ-לב לשונו" – כמו מחשבת הלב, כך יהיה דבור הלשון. ורק כך זוכים לשפע ברכה והצלחה. אחי, ר' טוביה לוונשטיין ז"ל, יסד ועמד שנים בראש ארגון החסד "קו לחיים". בעת שישבנו 'שבעה' עליו, ספר אחד מעמיתיו בארגון, ר' מרדכי פלדשטיין, שפעם האדמו"ר מסלונים נזקק לכמה ימי מנוחה. באו הגבאים ושאלו אם אפשר להשתמש עבורו בהוסטל של "קו לחיים". רצו שהאדמו"ר ישהה שם במשך היום, בלי שאף אחד ידע מכך, כדי שלא יטרידוהו [רק בצהרים היו באים אברכים להתפלל עמו תפלת מנחה], ובלילה היה שב לביתו. שאלו את הרב פלדשטיין האם לדעתו טוביה יסכים, והוא אמר: "מסתבר שכן". – "וכמה זה יעלה?" – "מאומה. אינכם צריכים לשלם". בסוף השהות שם בקש האדמו"ר מסלונים לשוחח עם טוביה. בתחילה הוא נסה להתחמק כי הבין שהרבי מבקש לשלם על שהותו שם, אך הרבי עמד על בקשתו לשוחח עמו ובלית ברירה הגיע אליו. בהיכנסו לחדר ראה טוביה שהרבי מחזיק בידו סכום כסף. מיד החלו לדבר בדברי תורה, וטוביה 'משך' את הזמן עד שהגיע זמן מנחה. לפני שנגשו להתפלל אמר לו הרבי: "תזכיר לי אחר כך שאני צריך לדבר אתך על משהו..." בסוף מנחה טוביה ברח. שאל אותו הרב פלדשטיין: "מדוע ברחת? הרי ראית שהוא מחזיק כסף בידו?" אמר לו טוביה: "כי אתה הרי אמרת לו שלא ניקח ממנו כסף עבור השהות כאן, ומה שאומרים – צריכים לקיים!" ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (יא ז) (בריסק) בעיר בריסק פרצה יום אחד מחלוקת בציבור וכנהוג נתגבשו שני הצדדים ונלחמו זה בזה, בא רבי יושה בר, רבה של העיר ופנה אל מספר בעלי בתים בעלי השפעה וביקש מהם שיבואו בדברים עם שני הצדדים וישימו קץ למחלוקת שהתלקחה והלכה. אולם הללו טענו שאין הם רוצים להתערב בדבר והם מעדיפים להישאר ניטרליים. אמר להם רבי יושה בר בהקפדה בדרך ניטראלית, זו הדרך שבו נקטו כלבי מצרים שכן אומרים חכמינו, כלבים בוכים מלאך המוות בא לעיר, כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר. ומכיוון שבמצרים נמצאו אז גם מלאך המוות שבא להכות בבכורים וגם אליהו הנביא שבא לגאול את בני ישראל, לא ידעו הכלבים מה לעשות. לפיכך ''ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו'', החליטו להישאר ניטרליים שלא לפצות פה ולא להתערב. ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (יא ז) (המגיד מדובנה) המגיד מדובנה נזדמן פעם לאחת הקהילות הרפורמיות בגרמניה, פנו אליו ראשי הקהל ואמרו לו, שמענו שאתה ממשיל משלים גדול ויש את נפשנו לשמוע ממשליך. אולם עליך לזכור כי אנחנו בני אשכנז מתקדמים, סולדים מהדרשות המסורתיות המתובלים בפסוקים לרוב, אנו מתנים איפוא תנאי שתשמיע לנו משלים רצופים בלי שום פסוק. השיב המגיד ואמר, אמשול לכם משל למה הדבר דומה. למלמד דרדקי שיצא עם תלמידיו לטייל ביער מחוץ לעיר, תוך כדי הליכה אמר המלמד לתלמידיו, אם יתנפלו עליכם כלבים בדרך, אל תיבהלו מהם אלא אמרו מיד את הפסוק ''ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו'' ושוב לא תהיה להם שליטה עליכם. עודנו מדבר, וסיעה של כלבים הגיחה לעומתם מתוך חורשה סמוכה, המלמד נשא מיד רגליו ונמלט על נפשו והתלמידים בעקבותיו. כשהגיעו למקום מבטחים שאלו התלמידים את רבם, מדוע ברח ולא אמר את הפסוק. השיב להם המלמד, מה אעשה והכלבים אינם נותנים לומר פסוק. ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (יא ז) (תורת הפרשה, שמות) מעשה בשני סוחרים נודעים, שבאו אצל רבי מאיר מפרמישלן ובקשו ממנו שיעניק להם סגולה מיוחדת להצלחה בעסק גדול של שותפות, שנכנסו בו לא מכבר. נטל רבי מאיר מעל השולחן פיסת נייר קטנה ורשם בצידה האחד את האותיות ''א-ב'', ובצד השני רשם את האותיות ''ג-ד''. ובעד הסוחרים משתוממים למראה עיניהם, הושיט להם הצדיק את פיסת הנייר הזעירה ואמר: שימרו נא היטב על הכתוב בפתק זה! לדעתי, אין לכם סגולה בדוקה ומנוסה להצלחה במסחר, יותר מן הכתוב כאן. הסוחרים לא העזו לשאול את הרבי לפשר האותיות הרשומות בפתק שהושיט להם, אולם הביעו את מבוכתם במראה פניהם. כאן הפתיעם רבי מאיר במתן הסבר לאותיות שרשם על הנייר שבידיהם: בצד אחד של הפתק רשמתי את האותיות ''א-ב'' ופירושן: אל''ף – אמונה, בי''ת – ברכה. ובצד השני של הפתק רשמתי את האותיות ''ג-ד'', ופירושן: גימ''ל – גניבה, דל''ת דלות, והרי פשר הדברים שלפניכם: אם תישאו ותתנו באמונה ויושר, תשרה הברכה במעשי ידיכם ובכל אשר תפנו תצליחו. ואם חלילה תתפתו למעשי גניבה ומרמה – סופכם יהא דלות ודלדול... ... ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל...“ (פרק י“ב‘ פסוק ו‘) (מעין השבוע) מעשה בבחור חרדי משוויץ שביקש ללמוד תורה. נסע לליטא והתעלה בישיבת מיר המפורסמת. כשסיים את חוק לימודיו, עמד לשוב לבית הוריו. חשב לעצמו: בדרכי אסור לעיירה ראדין ואקבל ברכתו של זקן צדיקי הדור, רבינו ה”חפץ חיים“ זצ“ל. היה זה בעיצומו של החורף המושלג. הרכבת הגיעה בשעת חצות לתחנת בסטון הסמוכה לראדין. שני אנשים ירדו ממנה לצינת הכפור המקפיאה: הסוחר עם צרורותיו ואדם בעל הדרת פנים שהתנדב לעזור לו לשאתן. עגלון הגיח מן העלטה והציע להם נסיעה במזחלת לעיירה, מרחק שלושה קילומטרים, במרחבי השלג. עצמותיהם קפאו מקור, והשלג ירד כמרבד של נוצות. בשיניים נוקשות שאל את בן לווייתו לשמו. ”צבי לוינזון“, ענה הלה. הבחור נדהם: היה זה חותנו הגדול של החפץ חיים, הגאון והצדיק, ראש ישיבת ראדין! הוא סיפר שהגיע לקבל את ברכת הצדיק הנערץ, וראש הישיבה נענה ואמר: ”כשנגיע לראדין תהיה השעה שלוש בלילה. הכל נמים את שנתם. עלה עימי לביתי והיה נא אורחי, ומחר תכנס אל חותני“. בהכרת תודה קיבל את ההזמנה. ראש הישיבה הציע לו את מיטתו, והוא התכסה בשמיכה החמה. אט אט הפשיר מן הצינה. לפתע נזכר שטרם התפלל ערבית! אמר לעצמו: אתחמם מעט, ואקום להתפלל. אך תשוש היה ועייף, שמורות עיניו דבקו זו בזו, והוא שקוע בשינה עמוקה... בבוקר נמחה הכל מזיכרונו. קם רענן, נטל ידיו ועלה לישיבה להתפלל שחרית. בבית ראש הישיבה המתינה לו ארוחה משביעה, והוא הוציא מכיסו את רשימת השאלות אותן התעתד לשאול את החפץ חיים. עשה דרכו בשלג העמוק ונכנס לבית החפץ חיים. הצדיק נשא את עיניו הקורנות, המאירות, ובטרם פצה הבחור את פיו נד בראשו ואמר: ”זכורני שלפני עשרות בשנים, בימי השפע, בתקופת הצאר, לא הייתה אגורת נחושת נחשבת, באשר היו מטבעות זהב וכסף לרוב. אנשים זלזלו בפרוטת הנחושת, כאשר נפלה ארצה אף לא גחנו להרימה... אך עתה חיים אנו בתקופת רעב ומחסור. ובתקופה כזו, גם לאגורת נחושת יש ערך. פרוטה לפרוטה מצטרפת לקניית כיכר לחם! אם נראה פרוטת נחושת ברחוב, נגחן להרימה“... תמה הבחור להעלאת זיכרונות זו. והחפץ חיים המשיך ואמר, כדובר לעצמו: ”פעם, בעבר, היו לומדים רבים ועובדי ה‘, גאונים וצדיקים. זוכר אני את הדור, ספוג היה בתורה ובתפילה, מלא במצוות וגדוש במעשים טובים. בעשירות כה גדולה ובשפע כה רב, ייתכן ולא היה אסון בכך אם מישהו נרדם לפני תפילת ערבית והפסיד קריאת שמע ותפילה. אבל עתה בדור יתום זה, דור כה עני בתורה ובתפילה - גם לתפילת ערבית אחת יש חשיבות רבה“... פיו של הבחור נפער בתדהמה. רוח הקודש דיברה מפיו של הצדיק! המשיך הצדיק ואמר: ”כשהיו ישראל במצרים, לא היו בידם מצוות להיגאל בזכותן. נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצוות, פסח ומילה. נשאלת השאלה: הן שקועים במ“ט שערי טומאה, האם די בשתי מצוות כדי להיגאל מעבדות לחירות עולם?!“ ”והתשובה: אדרבה, דווקא משום כך! בדור כה ירוד מאירה וזוהרת כל מצוה! כל מצוה קלה בדורנו מזכה ומרוממת את האדם כמצוות עצומות בדורות קודמים!“ נרעש הבחור ונפרד מהחפץ חיים בלא לשאול מאומה - דיו במה שראה ושמע!... כל בן נכר לא יאכל בו. (יב מג) (פרדס יוסף) גוי ומשומד לא נותנין לו קרבן פסח. ושואלים למה אנו אומרים בכל נדרי אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, ובקרבן פסח לא משתתפים עמהם, ומתרצים כי ביום כיפור שגם העבריינים באים לצום, בוודאי צריכים לצרף אותם, אבל כשבא לאכול צליית קרבן פסח אי אפשר לצרף אותו. תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם (יב, מט). (אוצר חיים) כשהיו חיכוכים בין פלגי היהדות החרדית התבטא פעם מרן הגר"ח זצ"ל ואמר, הרי הדברים ק"ו ומה לישראל ולגר צריכה להיות רק "תורה אחת", ישראל בינם לבין עצמם, ועל אחת כמה וכמה יהודים חרדים בינם לבין עצמם, בוודאי ובוודאי שצריכה להיות להם רק תורה אחת. ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין בו מת (יב ל) (תורת הפרשה, שמות) אומר רש''י, ויקם פרעה – ממיטתו. מה רצה רש''י להשמיענו? ויש לומר, שרצה רש''י ללמדנו את גודל רשעותו של פרעה, שלאחר שראה שכל דבריו של משה רבינו נתקיימו, וספג עד עתה מכות רבות ועצומות, ועתה בא משה ומתרה בו: ''ומת כל בכור בארץ מצרים'', עם כל זה פרעה לא שם לבו לדברים אלו, והלך לישון במיטתו כרגיל כמידי לילה בלילה, ללא פחד ומורא... ותהי צעָקה גדלה במצָרִּים (יב ל) מה זאת "צעקה גדולה"? וכי יש צעקה קטנה או גדולה? כך ביאר בטוב טעם מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף זצ"ל: בא הכתוב ללמדנו שהיו הרבה צעקות במצרים. וזאת יש לנו ללמוד מדברי הכתוב: "ומת כל בְּכור" (יא,ה) - וכפי שדרשו חז"ל שאפילו בכור לאב גם הוא מת. ומכיוון שהמצריות היו מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים, נמצא שאותו ולד הוא בכור לאביו. אם כן ממילא הרבה בכורים היו בכל בית וכולם מתו. ומכיוון שבמכת בכורות הבינו בעליהן שאותם ילדים שמתו הם לא בניהם, אלא בני אחרים - או אז התפתח מריבות ''ותהי צעָקה גדלה במצָרִּים" - ללמד שהיה ריבוי ביניהם של צעקות בקשר להתנהגות האישה המצרית. לא רק צעקה אחת על מות הבנים, אלא עוד צעקות על הנשים שלא היו נאמנות לבעליהן. עיון בלקחי מצרים יציאת מצרים מכת בכורות וקריעת ים סוף נצטווינו לקרוא בכל יום פעמיים קריאת שמע בה מוזכרת יציאת מצרים ועפ"י התלמוד הירושלמי גם מכת בכורות וקריעת ים סוף (ברכות פ"א, פ"ו) וכך אנו מזכירים בעזרת אבותינו=ברכת הגאולה ובערבית ראו בנים... הסבא מקלם מביא משל למה הדבר דומה: יש סוג מזון שמספיקה לאדם, כמות קטנה ממנו כמו - תבלינים וסוגי ויטמינים. ולעומתם יש סוגי מזון הנצרכים יום יום לאדם - חלבונים ופחמימות... כן הוא הנמשל: יש מצוות שהם פעם בשנה - ר"ה ויוה"כ – שופר. ויש מצוות שזקוקים להם שבוע = פסח וסוכות. ויש אחת לשבוע – שבת. ויש שהם כארוחת בוקר וערב ונצרכות לאדם יום יום כגון הזכרת יציאת מצרים בקריאת שמע. נתאר לעצמנו אדם שהולך לקבל ברכה מרב שיהיה לו ילדים והרב מבקש ממנו לקרוא בכל יום פרק תהילים במשך שנה ויהיה לו בן האם יעלה על הדעת שזה לא יקרה?! ואם משה רבנו יאמר לו?! ואם הקב"ה יאמר זאת?!.. בוודאי שזה יתקיים. אם כן שאלה: מדוע ר"ה ויוה"כ משפיעים עלינו מאד ובחג סוכות ופסח האדם מרגיש התעלות רוחנית ואת צאת השבת כל אחד מרגיש בהבדלה... אך כשהאדם מזכיר יציאת מצרים בקריאת שמע, האם מרגיש הוא שהתעלה?! ואם המשלנו את המצוות לאוכל הרי אחרי ארוחת בוקר וערב האדם מרגיש שבע ולאחר הזכרת יציאת מצרים - מאומה? ונשאל: הייתכן שסגולתו של הקב"ה לא פועלת?! תשובה: לא יתכן! אך למה נרמה את עצמנו הרי זה לא משפיע עלינו במאומה?! תרוץ יובן על פי משל: לאחד צרוד שבא לרופא ואיננו יכול לדבר. הרופא רושם תרופות לגרון ומבקש לחזור אליו לאחר שלושה ימים לביקורת ומסביר: לקחת כל שעה מחר תרגיש הקלה, מחרתיים שיפור ובעוד 3 ימים תבוא. ביום השלישי מגיע כשעדיין אינו יכול לדבר מאומה. הרופא מתפלא ושואל לקחת את כל הכדורים? והוא משיב בקושי בלעתי את כולם כל שעה... לבלוע?! מזדעזע הרופא כדורים לגרון צריך למצוץ!!!... כן הוא הנמשל: זוהי התשובה אנו "בולעים" את הזכרת יציאת מצרים לכן אינה פועלת את פעולתה.. עלינו לעיין בה ולהבין את לקחי האמונה ואז נושפע... קדש לי כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא (יג ב) (הרבי מאפטא זצ''ל) הרבי מאפטא, ''האוהב ישראל'' הגדול זצ''ל, היה מספר על רבי אליעזר (אביו של הבעל שם טוב) שהיה מכניס אורחים מכל הסוגים ולא היה מבחין בין צדיק לרשע, אמר שיש רמז לכך מפסוק בתורה. שהנה הכתיב אומר: ''קדש לי כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא''. וכך הוא ביאר את הפסוק: ''קדש לי'' – אם אדם מישראל רוצה באמת להתקדש לפני השם יתברך, עליו להיות ענוותן ושפל ברך, ולדעת כי ''כל בכור'' – כל אחד מישראל הוא גדול ממנו וצדיק ממנו, ולא ילך לחפש חטאים במעשי אחרים. ''פטר כל'' – פתח כל דבר וראשיתו, יסודו ועיקרו הוא ''רחם בבני ישראל'' – לרחם על כל איש ישראל יהיה מי שיהיה. ואולם ''באדם ובבהמה'' – להבדיל בין יהודי ויהודי, לומר שפלוני יש לו צורת אדם, ואלמוני נמשל כבהמה, ''לי הוא'' – זה שייך רק לי – ה', שאני יודע מעשי בני אדם ומחשבותיהם. אבל בשר ודם אסור לו להבדיל בין איש לרעהו, ועליו לרחם על כל בני ישראל, ולאהוב אותם במידה שווה ובלי הבדל כל שהוא... והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים (יג,טז) (הרב יוסף זילברפרב) מצות תפילין שכרה גדול מאד, וכמובא ב"משנה ברורה" בשם הטור "שכל המניחם מאריך ימים בעולם הזה, שנאמר ה' עליהם יחיו, כלומר, אותם שנושאים שם ה' עליהם בתפילין – יחיו, ומובטח שהוא בן עולם הבא, ואין אש של גיהינום שולט בו, וכל עוונותיו נמחלים לו", וכן מובא ב"קיצור שולחן ערוך": "כל הזהיר במצות תפילין לנהוג בהם קדושה שלא לדבר בהם דברי הבלים ושיחת חולין ... מאריך ימים ומובטח שהוא בן עולם הבא". מסופר על הרה"ק רבי שלום מבעלזא זצ"ל שבא אליו כנהוג נער בר מצוה שיניח לו תפילין. אחר הנחת התפילין אמר לו הרבי שיזהר שלא לדבר שיחת חולין בעת שהתפילין על ראשו. לאחר כמה שנים בא אותו נער שהתבגר ועמד לפני נישואיו, לבקש ברכת הצדיק לרגל הנישואין. שאלו הרבי האם קיימת את ההבטחה שלא לדבר בתפילין? לא ענה הבחור מאומה. משחזר ושאלו מספר פעמים ולא ענה, הבין הצדיק שהבחור החתן לא קיים את ההבטחה. אמר לו הרבי: אם כן הבטח לי שלא תדבר דברים בטלים עם הטלית! הושיט לו הצדיק את ידו, והחתן קיבל על עצמו בנתינת יד שלא לדבר בעת שהוא עטוף בטליתו, וכך אכן נהג כל ימיו. כשנפטר מהעולם, קברו אותו עם הטלית, כמנהג חוץ לארץ שקוברים עם הטלית, וכאשר הגיע לעולם העליון, מצבו לא היה כל כך טוב ... כאשר נשאל על מעשיו, לא ענה והראה בתנועות שהוא אינו מדבר כשהוא עטוף בטלית, ונעשה רעש גדול בשמים, עד שהוברר מה שאמר לו המוהר"ש זצ"ל, והוחלט שאם אכן קיים הבטחתו ולא דיבר דברים בטלים כשהוא מעוטף בטלית, ומצאו שאכן קיים הבטחתו, וכך דחף עצמו ישר לגן עדן ... מסופר על בעל ה"שאגת אריה" זצ"ל שהיה רב בוולוז'ין ונסע פעם בכרכרה לעיר אחרת והיה יושב תחת אהל העגלה מעוטר בטלית ותפילין, ולמד שם, וגם העגלון היה לבוש בתפילין והתפלל. כשהגיעו ליד היער, יצאו מתוך היער חמשה גזלנים וביקשו מהעגלון את הכסף שהיה ברשותם? השאגת אריה לא שמע ולא ראה אותם עד שהתחיל העגלון לצעוק: רבי, אוי נא לנו, כי בסכנה גדולה אנחנו. הביט עליהם הגאון וברחו מפחד לתוך היער. כששאלו העגלון למה ברחו, ענה הרב: לא מפני הכח הגופני שלי ברחו, אלא מפני עוזו של תפילין שבראשי ברחו, כנאמר: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', אלו תפילין שבראש, ולכן, כשראו את אור קדושת התפילין שלי ברחו. אמר לו העגלון: הלא גם אני הייתי לבוש התפילין על ראשי, ולא יראו? ענה הגאון: חז"ל אמרו "תפילין שבראש" ולא "על הראש", אצלך היו התפילין רק על הראש, כמצות אנשים מלומדה, וקדושת מצות התפילין צריכה להיות בפנימיות הראש, האדם צריך להניח את התפילין כדין ובכוונה של מצוה, ולכן לא יראו הגזלנים ממך ... בענידת התפילין כראוי הופכים היהודי והתפילין להיות כמין ישות אחת ששם שמים נקרא עליה ועל ידי כך יכול הוא להטיל יראה על אויבי ה', וכשם שמהדרים במצות תפילין שייכתבו בידי סופר ירא שמים ומומחה, לא פחות מכך צריכים להדר במחויבות שלא להסיח דעת מהתפילין, ולא לנהוג בהם קלות ראש. "והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך" [יג, טז]. (והערב נא) להלן שאלה מעניינת שנשלחה אל מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א מאת יהודים מהעיר אמסטרדם שבהולנד: עקב התפשטות תופעת האנטישמיות במקומנו, מצד גורמים מוסלמים עוינים, החליטה המשטרה המקומית, לנקוט בשיטה חדשנית על מנת למגר את התופעה הנוראה שמסכנת את חיי היהודים: שוטרים ובלשים הולנדיים מתחפשים ליהודים חסידים, ועם הלבוש החסידי מסיירים בפאתי העיר ובבתי הכנסיות, באופן שהמחבלים אינם מבחינים כלל כי מדובר בשוטרים, וכך מצליחים השוטרים ללכוד את התוקפים בערמה. אחד השוטרים ההולנדיים, משכים ומעריב לאחרונה באופן קבוע אל בית הכנסת שלנו. הוא נראה כחסיד שורשי, ומשך כל התפילה אוחז בידו את הסידור (הפוך), מתנענע ושפתותיו רוחשות... והנה, ניגש אלינו השוטר ואמר: "אני רואה שאתם מניחים על ראשכם בכל בוקר 'ריבועים שחורים' שמחוברות להם רצועות. ראו נא, על מנת שהמשימה תצליח, אנו מוכרחים להיות זהים ממש, ראוי שתתנו לי גם ריבוע שחור ואניחהו על ראשי..." מכיוון שהובהר לנו, כי לבישת התפילין של השוטר הנוכרי, אינה צורך נחוץ כל כך של פיקוח נפש, אלא רק בגדר 'עדיפות לכתחילה', אם כן ברצוננו לדעת, האם מותר לנו למסור לנוכרי את התפילין, או שמא יש להימנע מכך? השיב מו"ר שליט"א: כתב הרמב"ם (הלכות מלכים פ"י ה"י): "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעים אותו לעשותה כהלכתה...", וכתב הרדב"ז על דבריו: "ומכל מקום במצוות שצריכים קדושה וטהרה, כגון תפילין ספר-תורה ומזוזה, אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן". לאור דברי הרדב"ז, נראה שאין מקום להקל ולתן לנוכרי תפילין, כאשר אין בכך צורך חיוני של פיקוח נפש. התפילין הם "פאר" מיוחד דווקא לעם היהודי ("כי שם ה' נקרא עליך" - אלו תפילין שבראש), ולכן אין לעטר נוכרי בפאר זה. והצעתנו היא, למסור לנוכרי בתים ריקים שלא נעשו לשם קדושת תפילין, ובזה תהיה תחפושתו מושלמת! ובנוגע ללבישת הציצית של השוטרים הנוכרים, אמנם שנינו בשולחן ערוך, שאין מוכרים ומפקידים טלית מצויצת לנוכרי, שמא יתלווה עם ישראל בדרך (מחמת שיטעה הישראלי לחשוב כי מדובר ביהודי), ויהרגנו הנוכרי. מכל מקום, הרי אנשי המשטרה דנן, אינם חשודים על שפיכות דמים, ואדרבה, כל מעשיהם נעשים על מנת ללכוד עושי עוולה, ולכן ניתן להתיר (בנסיבות הקיימות) למסור להם את הציציות. החיפזון למצווה הוא מדד, על מנת להבין את חשיבות הזריזות למצווה, נביא סיפור שסיפר הרב פינחס קזיוף שליט"א: לא פעם אנו דוחים מצווה שבא לידנו, לא רק שאיבדנו אותה אלא הרסנו את מה שקיים. משל למה הדבר דומה: לקמצן אחד, שהחליט לקנות חליפה חדשה לאחר עשרים וחמש שנות נישואין. למחשבה החיובית הזו נדרשה חשיבה רבת שנים... כדרכה של זו, התקבלה ההחלטה רק בערב החג בשעה שהחנויות לקראת סגירה. המוכר היה קצר רוח, הוא אומנם מצא חליפה תואמת ללקוח, אך המכנס היה ארוך ונדרשה מקפלת של 5 ס"מ. מכיוון והחייט כבר הלך לביתו, נאלץ ידידנו לעשות זאת בכוחות עצמו. כשהוא מאושר על הרכישה ניגש לרעייתו וביקש ממנה: "קניתי חליפה אנא גזרי 5 ס"מ קפלי 5 ס"מ ותתפרי..." האישה מצאה את שעת הכושר להזכיר נשכחות: "אתה לא מתבייש?! עד שכבר קנית יא-קמצן לא יכולת לשלם עוד 20 ₪ ושיעשו לך מכפלת?! יש לי לסדר את הבית!" בצר לו, פנה האיש אל ביתו בת החמש-עשרה שזה עתה סיימה קורס תפירה. אך גם זו כאימה, החלה מיללת: "אבא וכי אינך רואה שיש לי מבחנים ובגרויות?! לא מצאת זמן?!..." כשהוא המום מתושבותיהן של רעייתו וביתו, ניגש בלית ברירה לחמתו. מאז שנפטר בעלה לפני כשלוש עשרה שנה היא גרה אצלו וסועדת על שולחנו. גם היא כצאצאיה בחרה להפר שתיקה: "עד מתי אשתוק?! כל הביבי-סיטר אני עושה לכם. את מטלות הבית אתם דוחפים רק לי מה חשבת לעצמך?!"... כשהוא מיואש ומצר על החליפה שקנה, שם את החליפה בארון והלך לישון. אשתו סיימה את הניקיונות בשעה 12 בלילה ובשעה של חשבון נפש אמרה לעצמה: "איזו אישה רעה אני מה בסך הכול ביקש בעלי לאחר 20 שנה? מכפלת?!... אעשה לו הפתעה!..." קמה מיד הוציאה את המכנסים מהארון גזרה 5 ס"מ קיפלה 5 ס"מ ותפרה. תחושה טובה עלתה על יצועה, מחר היא תשמח את בעלה.... כך חשבה. הבת שלו חזרה בשעה 2 בלילה וגם היא בשעה של חשבון נפש אמרה לעצמה: "איזו ילדה רעה אני. מה בסך הכול ביקש אבא ממני? ועוד לאחר שהשקיע בי ונותן לי כל מה שביקשתי ממנו? מכפלת?!... אעשה לו הפתעה!..." קמה מיד הוציאה את המכנסים מהארון גזרה 5 ס"מ קיפלה 5 ס"מ ותפרה. בתחושה טובה עלתה על יצועה, מחר היא תשמח את אבא... כך חשבה. בשעה 4 לפנות בוקר קמה חמתו לשתות כדור. ובשעה של חשבון נפש אמרה לעצמה: "איזו חמה רעה אני מה בסך הכול ביקש חתני היקר שמארח אותי בביתו? מכפלת?!... אעשה לו הפתעה!..." קמה מיד הוציאה את המכנסים מהארון גזרה 5 ס"מ קיפלה 5 ס"מ ותפרה. בתחושה טובה עלתה על יצועה, מחר היא תשמח את .... כך חשבה..... מסכן אפילו מכנס ברמודה לא נותר לו... מכאן נלמד: מצווה שבאה לידנו אם לא נקיימה מיד, לא רק שנאבד אותה אלא גם נחבל בה... זריזות למצווה היא מדד לאהבה. אם יהודי מתאמץ להזדרז הרי הוא מגלה חיבה למי שציווה עליו... עם ישראל משתבח במצה כי היא המוכיחה את אהבתנו לבורא עולם.. וישמע יתרו את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל (יח,א) מה הייתה טעותו של פרעה? לפני כמאתיים שנה, נקראו תושבי עיר הבירה וינה לראות בפלא הגדול, בנסיעת הבכורה של הרכבת. מרכבה הנוסעת ללא סוסים! נקהלו באי העיר והתגודדו ליד מפלצת הברזל האימתנית. היה שם יהודי אחד, ריאלי ומפוכח. הוא טען באזני כל מי שהיה מוכן לשמוע: "אין דבר כזה, מתעתעים כאן בקהל! מעולם לא נסעה מרכבה בלא סוסים! מה עוד מרכבה כבדה כל כך, כולה ברזל ופלדה. והיא עוד מתיימרת למשוך אחריה שורה של קרונות!" אמרו לו: "זוהי המצאה חדשה, אחא, הכל מדברים בה!". והוא בשלו: "ראה תראו, הרכבת לא תמוש ממקומה!" הקטר הוסק, ותימרות עשן עלו מן הארובה. והאיש נחרץ בדעתו: "הצגה, ותו לא. התנור בביתי מעלה עשן מזה שנים, ואינו זז בסנטימטר אחד!". הקטר צופר צפירה חדה. והאיש צוחק: "צפצפה אינה תחליף לסוס. היא לא תזוז!". הרכבת נרעדה, והגלגלים החלו לנוע, באיטיות. "אמרתי לכם", אומר האיש, "הניסיון נכשל! תראו באיזו איטיות, חצי סיבוב וזהו!" הרכבת נכנסה לתאוצה, ובשקשוק גלגלים פתחה בדהרה. ספק האיש כפיים: "היא לא תיעצר לעולם!!!" קרא בחרדה... הסיפור ממחיש לנו תכונה יסודית מאד, המקננת בנו: כיצד כל דבר עכשווי, נראה בעינינו קבוע ונצחי! כשברית המועצות הייתה מעצמת על, היא נראתה כענק אימתני, הקיים לעד. קרסה, וכבר ספדו לה ומחקוה מן התודעה. כשלא ירדו גשמים, החליטו שהמדבר מתפשט, ויש לייבא מים מטורקיה. כשירדו גשמים, החליטו שהמבול הגיע... זוהי גדלותם של החכמים, חכמי התורה, שעליהם נאמר "איזהו חכם הרואה את הנולד": הם אינם דנים לפי הרגע, אינם נסחפים בהתרגשות החולפת, ומבטם מקיף יותר ורחב יותר. אשרי השומע לקולם! דבר דומה קרה גם במכות מצרים. הכל תמהים, מדוע פרעה הקשה את לבו, כיצד יכול היה להתעקש לנוכח המכות? את התשובה השמיע לנו האלשיך הקדוש זצ"ל: הגיעה, למשל, מכת ערוב. חיות הג'ונגל פשטו על ערים, ועשו שמות בבקר ובצאן. המכה עברה, פרעה סקר את הנזקים ונאנח לרווחה: לא נורא, עוד נותרו המוני עדרי צאן! אין זאת חשב אלא שאלוהי מצרים הצליחו למתן את המכה... ואז הגיע מכת הדבר, וחלפה. פרעה סקר את הנזק, ונשם לרווחה: אמנם המון בקר וצאן מתו! אבל עוד נותרו רבים בהם לא נגעה המכה לרעה. לא נורא... ואז ניחתה מכת הברד, והמיתה את כל הבקר שהיה בשדה. ופרעה נרגע: לא נורא, עוד נשארו הבקר והצאן שבמכלאות... מה הייתה הטעות של פרעה? טעות אווילית, וכה אנושית: הוא דן כל מכה לגופה, כשלעצמה, וערך סיכום לפני הזמן... אבל היה מי שידע כיצד להתבונן. מי שידע שאין להסתכל על חצי דבר, היה זה יתרו. ועליו נאמר: "וישמע יתרו את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו". הוא התבונן במבט כולל, והבין! הוא הבין, שהקדוש ברוך הוא הותיר פליטה במכת ערוב, כדי שיהיה לדבר במה לפגוע ומה לכלות. והדבר הותיר פליטה, כדי שיהיה לברד במה להכות. ובמכת ברד הורה משה רבינו שיכניסו את בעלי החיים הביתה, ופרעה חשב שהדבר לטובתו. ולמעשה, מה היה? על ידי כך היו לפרעה סוסים כדי לרדוף אחרי בני ישראל ועל ידם טבעו הוא וחילו בים סוף... לסיכום: כל דבר שנראה כשלעצמו לטובת פרעה ועמו, היה למעשה שלב במכתם וברעתם! ומהו הלקח עבורנו? לדעת, שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם במבט מרחיק ראות, בסדרה של שלבים שלא יובנו אלא בסופם! אנו, המתבוננים בחלקי הדברים, בתהליך התהוותם, עומדים ותוהים. רק החכמים הרואים את הנולד במבט של התורה, אשר גילתה בשירת "האזינו" את כל מהלך הדורות עד לגאולה. רק הם מבינים את פשר המאורעות, ורואים איך כל מאורע הוא שלב במכלול שיביא את הגאולה!