אמרו חז"ל (ברכות נג ב): "גדול העונה אמן יותר מן המברך", ותמהו המפרשים, הכיצד ייתכן שזכות עניית אמן תגדל יותר מהברכה עצמה, הלא לכאורה המברך הוא שעושה את עיקר המעשה, ובלעדיו אף לא הייתה כלל עניית אמן? הרא"ש פירש זאת על פי דברי חז"ל (תנחומא עקב ו): "אמר רבי יוחנן, כל מי שהתחיל במצווה ואחר כך בא אחר וגמרה, נקראת על שם גומרה", ולענייננו, כיון שעניית אמן היא גמר והשלמת הברכה, לפיכך גדול העונה אמן יותר מן המברך, כיון שהמברך רק התחיל במצווה והעונה אמן הוא שהשלימה. ('תוספות הרא"ש' ברכות נג ב)
הרה"ק רבי אברהם המלאך אומר: ריבון העולמים: אילו יצויר רגע אחד בלי השפעתך והשגחתך, מה יתן ומה יוסיף לנו העולם הזה, ומה יתן ומה יוסיף לנו העולם הבא, ומה תיתן ומה תוסיף לנו ביאת המשיח ותחית המתים – מה הנאה מהם ולמה הם?
הרה"ק רבי שלום שכנא מפרוהוביטש אומר: יש המטפסים ועולים אל ה' יתברך, ואני – מקום שאני שם – שם ה' יתברך.
' 'יהודי, גם כשהוא עוסק בעניינים ארציים, אינו נפרד מה' אחד, כמו שנאמר 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' – גם כשהוא 'בארץ' הוא קשור ל'אחד''' (הרבי הזקן מקרב)
"זכור ימות עולם" (לקח טוב)
אמר להם: כל זמן שהמקום מביא ייסורים עליכם, היזכרו כמה טובות ונחמות עתיד ליתן לכם לעולם הבא. (ילקוט שמעוני)
את דברי חז"ל אלו ביאר החפץ חיים בשם המגיד מישרים של העיר וילנא על פי משל: יהודי שכר דירה משר אחד בשלוש מאות רובל לשנה. את שכר הדירה היה היהודי מעביר לידי בעל הבית בתאריך קבוע מידי שנה בשנה.
ויהי היום, וייסע השר למדינה רחוקה, ולפני צאתו לדרך מינה את אחד מפקידיו לאחראי על הדירה המושכרת ליהודי. אותו פקיד היה שונא ישראל, ומשבאה לידו עתה הזדמנות להציק ליהודי, לא אחר לעשות זאת.
מיד לאחר שהופקד על הבית הודיע לשוכר כי שכר הדירה הועלה לחמש מאות רובל לשנה. כאשר הגיע זמן הפירעון, שלח וקרא ליהודי השכם בבוקר ודרש ממנו את התשלום המלא. בידו של היהודי היו אז רק ארבע מאות ושמונים רובל. אי לכך ביקש מאת הפקיד להמתין מספר ימים עד שישלים את הסכום. הפקיד, שהיה כאמור רע-מעללים, דרש שהתשלום כולו יבוצע בו ביום. כאשר הגיע הערב ובידי היהודי לא נמצאו עשרים הרובלים שחסרו, ציווה איש הבלייעל להכותו עשרים מכות – מכה אחת עבור כל רובל.
כן עשה הפקיד לכמה יהודים נוספים, ועוד הוסיף חטא על פשע במה שגזל ועשק אותם, עד שבמשך הזמן נעשה לעשיר גדול וקנה לעצמו חצר ובה כמה בתים.
כאשר שב השר לביתו, אמר היהודי לאשתו: הנני הולך אל השר כדי לספר לו על מעללי הפקיד. כאשר שמע השר את כל הקורות אותו ואת אחיו היהודים, חרה לו הדבר מאד ונכמרו רחמיו על האיש באהבתו אותו אהבה רבה. כשכילה היהודי את דבריו אמר לו השר: הנני מודיעך בזה כי על כל מכה שהכה אותך הפקיד יחויב לשלם לך מאה רובל, ובסך הכל מגיע לך ממנו סך אלפיים רובל. מאחר והפקיד רכש לעצמו חצר ששווייה ארבעת אלפים רובל, הנני ממציא לך שטר המאשר כי מחצית החצר שייכת לך מהיום והלאה.
כאשר שב היהודי לביתו אשתו ראתה שפניו נפולות וזועפות. כאשר שאלה אותו מה אמר לו השר, הראה לה את השטר שקיבל על חצי החצר של הפקיד. מדוע, אפוא, נפלו פניך? שאלה האישה, אדרבה, עליך לשמוח במתנה היקרה שקיבלת! השיב לה בעלה: את הכאב של המכות שהכני הפקיד כבר איני חש היום, אם כן, מוטב היה אילו היה מכה אותי אז ארבעים מכות והייתי זוכה עתה בכל החצר. על זה לבי דווה...
כן הדבר בעניין ייסורי האדם בעולם הזה. כאשר הם באים על האדם, הוא מצטער עליהם מאד ואינו רוצה לסובלם. אך כאשר יבוא לעולם הגמול ויקבל שם הרבה שכר תחת כל שעה ושעה של סבל בעולם הזה, יחשוב האדם אז בנפשו: הלוואי שהייתי סובל יותר ייסורים בעולם הזה, כי אז היה לי הרבה יותר עונג בעולם הנצח.
חוויית השבוע שלי
http://h-y.xwx.co.il/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה