יום ראשון, 17 בדצמבר 2017

אמרי שפר כ"ט כסלו ה'תשע"ח


אומרים בהלל "עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם " –  שבדרך רמז יש כאן הסבר = מדוע אנשים עצבניים ולחוצים   כי הם חושבים שכסף וזהב זה מעשה ידי אדם, וחושבים שככל שיותר ירדפו אחרי הכסף כך ירוויחו, אך אינם מכירים בזה שהכול מאת ה' ומה שנגזר על האדם זה  לתת ורק לתת זה  מה שהוא יקבל .   ( הגאון רבי שלמה לוינשטיין שליט"א) 
    אמר רבי משה מפשבורסק: מהו ההבדל בין מצווה לעבירה? במצווה, שמח אדם לאחר מעשה   ובעבירה – לפני המעשה .
     בדרך צחות אמרו בפסוקים על הנפקא מינה בין תיבה זו לזו  –  שאותיותיהם שוות, זולתי אות ח' וכ' המתחלפות ביניהם. והנה האות 'ח' עומדת על ב' רגליה, ואילו האות 'כ' שוכבת, והיינו כי כאשר האדם משכיב עצמו ונותן לייאוש לשלוט עליו ואינו עושה מאומה להמשיך בדרכו, זה גופא 'סוף וכילוי' דרכו, והיינו 'ותכלינה'. משא"כ המעמיד עצמו על ב' רגליו ואינו מתפעל אלא ממשיך בדרכו על זה אמרו 'ותחילנה' – שבזה עצמו נולד מחדש ופתח לעצמו פתח לשוב ולהתרומם)באר הפרשה(
     חנוכה הוא חג של פרסום הנס. כשאדם שמח, באופן טבעי, הוא רוצה לשתף גם אחרים בשמחתו. כשיש לאדם חתונה, והוא עצמו מקור השמחה, הוא מזמין אחרים. כך בח־ נוכה אנחנו רוצים לפרסם את הנס, לשתף אחרים .
דפיקות באמצע הלילה ...   (לקראת שבת מלכתא – וירא)
     תקופת מלחמת השחרור בשנת תש"ח, לא הייתה תקופה קלה לעם היושב בציון. ארץ ישראל הקטנה הוקפה מכל עבר באויבים, וגם בפנים הארץ המצב היה רחוק ממזהיר. כמו בימינו אנו, בני ישמעאל חיפשו כל דרך להזיק, להרע, לרצוח ולטבוח ביישוב היהודי הקטן המתרקם לאט לאט, וקרבות עם ערביי הסביבה היו מעשה של יום יום ושעה שעה   אחד ממעוזי המלחמה העקובה מדם, היה בירושלים, במקום בשם  ' שער מנדלבאום'. הייתה זו נקודת החיכוך המרכזית בין העיר העתיקה לעיר החדשה, בין ירדן ותושבי המקום הערבים לבין הציבור היהודי הקטן והחלש. הנקודה הזו הייתה למעשה חזית המלחמה, שם הייתה נטושה המערכה בעוצמה כפולה ומכופלת מיתר ערי הארץ .
     סמוך מאוד לשער מנדלבאום, התגורר באותה תקופה כ"ק האדמו"ר בעל ה 'דבר חיים' מנדבורנה זי"ע. התקופה הקשה התאפיינה באיום ממשי על החיים, באיסור יציאה מהבית, ובמחסור חמור במזון ואף בשתייה   לא קלים היו החיים בחזית המלחמה, אך בחזית כמו בחזית - לא ניתן לצאת ממנה, הן כל יציאה מהמקום כרוכה בסיכון חיים   ששה שבועות רצופים נמשכה המערכה במלוא עוזה. יריות הרובים שרקו בכל עוז, הפילו אימתם על תושבי השכונה. רעם התותחים היה כה חזק, עד שבקושי היה ניתן לישון גם בשעות הלילה. הרבי ובני משפחתו ישנו על מחצלות פשוטות במקלט ציבורי נטוש, מקום שנחשב לבטוח יחסית בתנאי החיים הקשים  ...  לאחר ששת השבועות הקשים, ובסיוע התערבות בינלאומית ענפה   הוכרזה הפסקת אש למשך שש שעות בלבד, באחד הלילות, מחצות הלילה ועד שש בבוקר. הייתה זו הזדמנות לכל מי שחפץ בכך להתרחק מהמקומות המאוימים ביותר, או לחילופין - להצטייד לתקופה סוערת וממושכת נוספת. הרבי שמע על ההכרזה על הפסקת האש, ומיהר לקבוע כי יש לנסוע לתל אביב באותו לילה, לברוח מהמקום המסוכן עד יעבור זעם.
     מכשירי טלפון לא היו זמינים, למעשה לא היה קשר בכלל בין אזור המרכז לאזור ירושלים. מיד כשהודיע הרבי על החלטתו לנסוע לתל אביב, ביקשה הרבנית לשאול ולברר היכן הרבי מבקש לשכון, והאם ידוע לו אצל מי יתארח בתל אביב. 'הן אם נצא בשעת חצות הלילה - עם כניסת הפסקת האש לתוקפה   נגיע לתל אביב רק בשעת לפנות בוקר. היכן נשהה? להיכן נלך?' שאלה הרבנית בחשש מה . '  אני לא יכול לתאם זאת מראש', השיב הרבי, 'אך מכר לנו בתל אביב, יהודי יקר בשם רבי יעקב שכטר, הידוע בהכנסת האורחים שלו בכל עת ושעה. אנו ניסע אליו, ננקוש על הדלת באמצע הלילה, ונבקש לבוא בשערי ביתו להתאכסן בו. ייתכן כי המקום צפוף, בוודאי הייתה עדיפה הודעה מראש, אך בתנאי הזמן הנוכחיים - נאלץ להסתמך על טוב לבו הידוע, ולצאת לדרך בתקווה כי לבטח לא ישאירנו ר' יעקב ברחובה של עיר עד שעת הבוקר. משיאיר השחר - נוכל לשוב ולכלכל צעדינו בתבונה,' סיכם הרבי, ונחפז לארוז מיטלטלים בודדים ...   
     הגיעה שעת חצות, חושך אפילה כיסה את ירושלים, וגם רעם התותחים השתתק לפתע פתאום. 'הפסקת אש', סחו היהודים זה לזה, ויצאו לרחובה של עיר, לשאוף מעט אויר צח, כשעיניהם נוצצות בחושך ככוכבי השמים ברקיע הקטיפתי. הרבי ובני משפחתו צוררים את מעט המיטלטלים   ועולים על מונית העושה דרכה לתל אביב ...  שתיים בלילה, תל אביב. הרחובות ריקים מאדם, דומיה מוחלטת שוררת בחלל. רק מונית אחת קטנה מפלסת דרכה בחושך, תרה אחרי כתובתו של ר' יעקב שכטר. אחרי חיפוש קל נמצא המקום, בית קטן ורעוע ועליו דלת צהובה מיושן, עם כיתוב בכתב יד קטן ואצילי על הפעמון: משפחת שכטר ...   הרבי משלם לנהג המונית, מוריד בעצמו את צרורותיו וגוררם לכיוון ביתו של ר' יעקב. הוא דופק דפיקות שקטות, מבקש למנוע מבני הבית פחד פתאומי בזמנים הטרופים גם בלאו הכי. ר' יעקב מתעורר לשמע הדפיקות, נוטל ידיו ומציץ בחרך הדלת, ומגלה לתדהמתו את דמותו הנערצת של הרבי האהוב מירושלים, עומד עם בני משפחתו על מפתן הדלת ... חיש קל מסובב ר' יעקב את המפתח, ומקבל את הרבי בפנים מאירות . ' ברוכים הבאים', הוא אומר בחיוך וביראת כבוד, וממהר להציע שתייה חמה ועוגה ביתית מעשי ידי רעייתו, המתעוררת גם היא לשמע ההתפתחויות במבואת הכניסה לבית. ר' יעקב נרגש מהאורח המכובד והפתאומי, ומוצא עצמו מתנצל על כי לא נערך לבואו של אורח כזה, פשוט כי לא ידע ...   הרבי מבטל את ההתנצלות בהנפת יד מחויכת, ומספר את סיפור הבריחה הפתאומית, בחלון זמן צר וקצר שנוצר בנסיבות הימים האחרונים  .  ר' יעקב שמח על כי הרבי בחר דווקא בו כמקום אכסנייתו, ורעייתו ממהרת להעיר את הילדים ולהעבירם לישון על שמיכות בסלון, כדי לאפשר לרבי ולמשפחתו לישון על המיטות בחדרי השינה ...   הרבנית, אשת הרבי, נחרדת לנוכח הערת הילדים. 'אין צורך, חלילה וחס להעיר את הילדים', היא אומרת בנחישות, 'אנחנו כבר נסתדר בסלון   בבקשה, אל תעירי את הילדים עבורנו,' היא מבקשת, כמעט מתחננת ...   רעייתו של ר' יעקב, לעומתה, אינה מבינה על מה מדברת הרבנית - 'הן לא יתכן כי הרבי ייאלץ ללון על שמיכה בסלון, בעוד ילדיי ישנים היטב במיטות מוצעות ונוחות. הנה, אני כבר מעירה אותם,' וכבר נחפזת לעבר חדרי השינה ...   אך הרבנית מת קשת. 'לא ולא,' היא קוראת, 'הן כבר התרגלנו לישון על הרצפה, מזה כחודש וחצי שאנחנו ישנים על מחצלות במקלט ציבורי   נוכל לישון כך בנינוחות גם בסלון ביתכם. חלילה לנו להעיר את הילדים הישנים, הזקוקים לכוח ליום המחר ...'    לבסוף, ניצחה רעייתו של ר' יעקב בוויכוח אציל המידות הזה, באומרה את הטיעון המנצח: 'וכי כיצד אחנך את ילדיי למצות הכנסת אורחים   אם יידעו שנקלעו לכאן אורחים בשעת לילה שנאלצו ללון בסלון, בעוד הם נותרים במיטותיהם? וכי יכולה אני לוותר על הזדמנות חד פעמית כזאת לחנך את הילדים ולהטביע בהם חותם של הכנסת אורחים, כמו ויתור על המיטה באמצע הלילה לטובת אורחים מזדמנים ?'   לנוכח הטיעון הזה, לא היה לרבנית מענה, והיא נאלצה להסיר את התנגדותה. וכך, בשעת לילה מאוחרת הוערו ילדי משפחת שכטר בזה אחר זה, ואלה שמחו לכבד אורחים באמצע הלילה, ולפנות את מיטותיהם לטובת אורחים לא צפויים מירושלים... כל זאת לא עשתה אמם, אלא כדי שיבינו ויכירו את מעלתה וגדולתה של מצות הכנסת אורחים, הכול כדי שיפנימו ויטמיעו לוותר על נוחיותם הפרטית לטובת אורח מזדמן !

החוויה היהודית


אמרי שפר כ"ז כסלו ה'תשע"ח




אמר הגה"ק מסאטמאר זי"ע: שגור בפי העולם, כי בנים אין יכולים לבחור, רק את מה שהקב"ה הזמין לו לעמת זאת, חתנים טובים יכול כל אחד לבחור לעצמו – אך אני אומר כי להיפך, חתנים אי אפשר לבחור, שכן בהכרח ייטול מה שהוכרז מ' יום לפני יצירת הוולד בת פלוני לפלוני, אבל בנים טובים יכולים לבחור, ע"י שיוריד דמעות לבקש מהקב"ה בנים טובים.
     בספר "מעשה איש" (ח"ב עמ' מ') מביא, שאחד ממקורבי מרן ה"חזון איש" זי"ע סיפר, שביקר אצל מרן ה"חזון איש" זי"ע בתחילת שנת ת"ש, ודיברו בנושא חינוך, וטען המקורב לפניו, שלא כל אחד מסוגל לגדול בתורה, שכן בכדי להיות גדול בתורה צריך להיות מחונן בכישרונות. דחה החזו"א את דבריו ואמר לו בהאי לישנא "יכול להיות שאדם בלי כישרונות, סתום לגמרי, עד שהוא הולך ומגיע לפינה של הרחוב ומסתובב לרחוב השני, והנה נפתחים לפניו כל הכישרונות וכל המעיינות, והוא נהפך להיות לבעל כישרון עצום"... לאחר מכן הוסיף ואמר "כדי לזכות להיות גדול בתורה הדבר תלוי לא פחות מבכישרונות, גם בבכיות של הסבתא ובתפילותיה על הנכד".
     בספר "תורת חיים" - בריסק (עמ' רנה) הביא, שהגאון רבי זאב צ'ציק זצ"ל, מיקירי קרתא דירושלים עיה"ק, נכנס פעם למרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל ביום החלאקה של בנו הקטן, וביקש ברכה עבור הילד, ואמר לו הגרי"ז: בודאי אתם רוצים ברכה שיהיה תלמיד חכם – תלמיד חכם הוא יהיה כפי ערך שהאבא ילמד אתווירא שמים הוא יהיה כפי ריבוי הדמעות שהאימא תשפוך עבורו.
     החלום הולך אחרי פתרונו, כמו שכתוב "ויהי כאשר פתר לנו כן היה(ירושלמי מעשר שני פ"ד)
     ההלכה אומרת: אף פתילות ושמנים שאין מדליקים בהם בשבת, מדליקים בהם בחנוכה; והיו דורשי רשומות  – צדיקי הדורות דורשים הלכה זו כמין חומר, אף נשמות יהודיות שנחלשו מבחינה רוחנית ונדחו לדרגה בה אף קדושת השבת אינה מרוממת ומדליקה אותן – בכוחם של נרות החנוכה להדליק ולהלהיב אף אותן באשר הן ולעוררן לקדושה העליונה
     הפני יהושע מקשה במסכת שבת לשם מה היו צריכים את הנס של פך השמן, הרי טומאה הותרה בציבור, והיה אפשר להשתמש בשמן טמא ? ונראה לי לתרץ בזה, שהקב"ה רצה להראות לנו שלא נחפש לעצמנו היתרים, כי אם האדם יתחיל לחפש היתרים, ימצא על כל דבר היתר.
     הקב"ה מדקדק עם הצדיקים. ולמה מדקדק הקב"ה כ"כ עם הצדיקים? שמעתי מהגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שהבונה בנין גדול ורב קומות צריך לדייק ביסודות הבניין מאוד מאוד, כי כל סטייה וטעות קטנה ביסודות, גורם עיוות גדול בקומות העליונות. כך גם הצדיקים שהם יסוד העולם, מדקדק הקב"ה עימהם בדקדוק דק עד אין נבדק, ומפני כך דקדק הקב"ה עם יוסף כ"כ.
       ״יוסף״ הוא על שם ״יוסף לי ה׳ בן אחר״ (בראשית ל,כד). עבודתו של יוסף היא להפוך את ה 'אחר' ל 'בן'; להשפיע על הזולת ולהחזירו למוטב. (הרבי מליובאוויטש
הקב"ה לא חייב לתת לך!!! (עונג שבת, גליון 1864) 
     הלילה הוא ליל נישואינו העשירי.... כן, אני מודה לקב"ה שזיכה אותי בבעל אברך ת"ח, ירא שמים, עדין נפש, ובעל רגישות נדירה, שאפילו לא השמיע צליל של טרוניה, לא שביב של אכזבה, ואף ולא גרגיר אבק של ייאוש. אבל הבית ריק משמחת ילדים, ואין בכתלים קשקושי צבעים, ואף קובית משחק או צעצוע לא נחבאים מתחת למיטה או מחורי הדלת אישה עקרה. שמעתי שעל פי ההלכה יכול הבעל לגרש את אשתו אחרי 10 שנות נישואין.. לא חששתי, ידעתי שאצל אישי הגזירה היא משותפת והוא לא יצער אותי לעולם! אבל הצער שלי לא מניח לי, אני טרודה, נרדפת, עצובה, חסרת מנוחה מעגל שאין לו סוף.
     החלטתי לנסוע לגדול הדור הגאון שלמה זלמן אויערבעך זצ"ל. דפקתי בעדינות על הדלת. הרב פתח, מי שהכירו הוקסם מהארת-פניו הלבבית. "מה אוכל לעזור שאל?"..  סיפרתי על בעלי הצדיק, על שלום בית, ואז פרצתי בבכי גדול עשר שנות נישואין, ללא ילדים, והרופאים אמרו אין סיכוי והבכי שוטף כנהר מתגלגל... וליבי מנסה לקושש שברי תקווה וחלקי ישועה. אם בכלל. והלילה ליל נישואינו העשירי... כאמור..  כשנרגעתי מעט, שמעתי מפיו הקדוש, משפטים מזעזעים מחד ומופלאים מאידך. מילים קשות ואוהבות יחדיו, כמו אש ומים המשמשים בערבוביה על - טבעית. "אני מאד מצטער בשבילך ", אמר בלחש בעיניים מורדות, ואז גביה מעט קולו והוסיף "אבל הקב"ה לא חייב לתת לך ילדים... הוא לא חייב לתת בריאות ולא חייב לתת פרנסה, או בית או משפחה..." ובקול תקיף וחד סיכם את דבריו "הקב"ה לא חייב!".
     הסתובבתי לצאת "תודה כבוד הרב" מלמלתי. עשיתי צעד קטן החוצה ופתאום שמעתי מילה "אבל", הוא אמר "אבל". הפניתי ראשי לעברו, וחשה כמו צבייה לכודה שמוצאת פתח מילוט מן המצודה. ומכאן ואילך שמעתי את המשפט הכול כך פשוט, אבל כה עצום ובונה ומטלטל לבבות "אבל דעי לך, שאם את תעשי למען אנשים מה שאת לא חייבת, אז מהשמיים יעשו איתך מה שלא חייבים לך כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, ומידה כנגד מידה לא בטלה...". החילותי לשנן את המשפט הזה, מדקדקת במילותיו כמו בקריאת שמע, "אם את תעשי למען אנשים מה שאת לא חייבת, מן השמים יעשו איתך מה שלא חייבים לך". אמרתי "תודה רבה", וירדתי במדרגות בוכה מאושר. קיבלתי הרגע פרספקטיבה לכל החיים, הבטתי בשחקים ולחשתי "הקב"ה, הבנתי הכול, אני בתך האוהבת מבטיחה לך, שכמו שאתה נותן בחינם לכולם, לבני אנוש, לחיות, ולעופות, ולכל ביריותיך, גם אני אתן מזמני מכספי ומהכוחות שלי לילדיך. אני אעשה המון למענם, גם אם אני אינני חייבת...".
     החלטתי להפנות את מרצי הוני ואוני למחלקה הכי...הכי.... אונקולוגיה קניתי מן המעט שיש לי המון ממתקים, מכל הסוגים. וופלות , וחלווה וקוקוס ושוקולדים שקדים ותמרים וסוכריות וחטיפים עם מפיונים מרהיבים והכול ארזתי בסלסלות מתוקות ובעיצוב ססגוני ומשובב עין. התחלתי לעבור מאחת לאחת, ממיטה למיטה בחיוך במאור פנים כשאני אוחזת את עגלת הנירוסטה שאף היא מעוצבת בשלל צלופנים וניירות מרשרשים, תענוג לעין, לחך, וללב. לעשות כרצון איש ואישה, שבשעות הקשות הללו בוודאי ובוודאי שכל גילוי של מתיקות והארת-פנים הוא נכס נצחי עבורם, וגם בעבורי, שכן מצוות ביקור חולים, כידוע אין לה שיעור, ומי גדול מבקרי החולים? הקב"ה שסעד את אברהם אבינוהשקעתי במצווה הזו את הלב הנשמה הכוח והכסף התאהבתי בחסד הזה, וכל חיוך קטנטן של חולה, שובב את נפשי. ריבונו של עולם, הרי שכינה שורה למעלה ממראשותיו של חולה, ובודאי שהמבריאים הללו הם צדיקים אמיתיים שאינם בועטים בייסורים, ולכן ברכתם ראויה שתתקייםביקשתי שיברכוני בשמחה, עם הכרת הטוב, שספק אם אני ראויה לה.
     אחרי שנה נולד לנו במזל טוב – בן. אחרי ארבע שנים נוספות קיבלנו מתנה נוספת מהקב"ה שלא חייב לנו ילדים, עוד תאומות מקסימות אבל אני לא הפסקתי עם החובה שאינני חייבת, חיי סובבים סביב המתקת חייהם של האנשים והנשים הללו שנמצאים שם בקומה השביעית, ובחסדי השי"ת יבריאו. מדי יום שני בשבוע עם אמי שתחיה, ועם בנותי, [כשהן בחופשה מן הלימודים] אנו מחלקות מאות סלסלות מתוקות, שממתיקות חיים.
אמונה והבטחון בד' (''רבי יעקב אומר'( "
     וכה סיפר הרב מפונוביז'  : כשהייתי רבה של פונוביז', הייתה בי שאיפה להפכה למעצמה של חינוך לא הסתפקתי בבניין תלמוד התורה שהקמתי, אלא הוספתי ישיבה קטנה וגדולה, וכולל. בית ספר לבנות ואף בית ספר על יסודי. מוסדות החינוך שהקמתי היו מפוזרים בעיירה, בדירות שכורות, והדבר הקשה על פעילותם כיוון שראיתי כך, החלטתי כי יש לרכוש קרקע רחבת ידיים ולהקים עליה את מוסדות החינוך. ההחלטה קלה, אבל הביצוע – קשה...
     נודע לי כי כומר העיירה, יורש שושלת האצילים ששלטו באזור, רוצה למכור חלקת יער שברשותו במחיר מציאה עשרים וחמישה אלף רובלים. דרישתו היחידה היא שהכסף יהיה מזומן. ניסיתי לבקש שימתין כמה חודשים עד שאגייס את הכסף, אבל הוא לא נאות לכך. היער שווה מאה אלף רובלים. הוא מוכן לעשרים וחמישה אלף, בתנאי אחד: מזומן בלבד . ובכן, היו לי חמשת אלפים רובלים נדוניה מחותני. היה זה כסף שאמור היה להספיק לנישואי צאצאיי. אשתי הסכימה להקדישו למטרה הקדושה. הבאתי את הכסף לכומר וסיכמנו כך: אם אביא א עשרים האלף הנוספים בעוד שלושה חודשים, מה טוב. יהפוך היער לנחלתי. אבל אם לאו – חמשת האלפים הללו יהוו קנס לכך שהפרתי את ההסכם 
     טוב ויפה. הלכתי מעשיר לנגיד, ומנדיב לגביר, והתחלתי לקושש את הסכום. אבל השטן היה לימני, ולא הצלחתי לקבל פרוטה. כל אחד מסיבתו, לא יכול היה לתת לי כסף כעת. היו כאלו שנתנו לי הבטחה שבעוד חצי שנה יתנו לי כמה אלפי רובלים, אבל אני הייתי צריך את הכסף כעת...  בינתיים נודע הדבר לחמי וחמותי, שבאו לבקר. הם גערו בי קשות על שפיזרתי את הכסף לריק, ומאיפה באו הרעיונות הללו לרב צעיר, והיאך העזתי לכלות את ממונם... יצאתי, אפוא, מן הבית, והמתנתי לשוך זעמם חזרתי בשתיים בלילה, וסברתי שחמי וחמותי נסעו כבר, ואילו שאר בני הבית נמים. ולא כן היה, כי אם שניים מעשירי העיירה ישבו בסלוני והמתינו לבואי. עומדים לארס את צאצאיהם בשעה טובה, מבקשים הם להשליש בידי סכום הנדוניה – כל אחד מהם עשרת אלפים רובל – ושניהם בוטחים בי אמרתי להם: אוכל להשתמש בכסף לצורכי הרבים? ובעוד חצי שנה להחזירו הסכימו בחפץ לב. עליתי לבית הכומר, ושילמתי את הסכום, והקמתי את הקריה ופרחה להפליא. אלפיים תלמידים התחנכו בה לתורה וליראת שמים.
החוויה היהודית


יום חמישי, 14 בדצמבר 2017

חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע, "מקץ", ה'תשע"ח





אמרי שפר כ"ו כסלו ה'תשע"ח


''חז"ל אמרו: 'מי שאמר לשמן וידלוק, יאמר לחומץ וידלוק'. גם מי שנחמץ חלילה יכול להיתקן בחנוכה ולהאיר באור הקדושה" (ה'שפת אמת')
      חנוכה הוא הכנה לימות המשיח. ראשי תיבות 'משיח' הם: מ דליק ש מונת י מי ח נוכה.
(מדרש תלפיות)
    חנוכה חל על-פי-רוב בפרשת מקץ, ויש בפרשה רמז למנהג נתינת דמי חנוכה. בפרשה מדובר הרבה על נתינת מעות: הכסף לקניית השבר, הכסף שהחזיר יוסף לשבטים, "כסף משנה" שלקחו עמם השבטים ליוסף, והמשאות שנתן יוסף לאחיו.   (רבי לוי-יצחק שניאורסון)
      '' כשיהודים יושבים יחדיו באחדות, מיד מופיעים גורמים שמנסים להפר את אחדותם. וכך כתוב: 'וישבו לאכול לחם', ומיד 'והנה אורחת ישמעאלים באה'"  (רבי ישראל ממודז'יץ)
איך נעלמו העז והחמור  ) אמונה שלמה (
     הייתה זאת שעת צהריים חמימה כאשר החליט יוסף שהוא קונה עז חולבת שתדור בחצרו. החלטה נחושה זו גרמה לו לצאת אל הכפר הסמוך. רכוב על חמורו הגיע לכפר, קנה עז ולא שכח לתלות בצווארה פעמון. את הפעמון קשר לחבל ואת החבל לזנב החמור, וכך היה רגוע, שכל עת שהוא שומע את הפעמון מקשקש, העז פוסעת אחריו, וכך התקדם יוסף מיודענו אל עירו שהוא שמח וטוב לב   בדרכו חזרה משך יוסף את תשומת לבם של שלושה גנבים, הם ראו אדם, אחריו עז ולפעמונה מחובר חוט המחבר לזנב הסוס שעליו הוא רוכב. אומר הגנב הראשון: "מסוגל אני לגנוב את העז". אומר הגנב השני: "אני מסוגל לגנוב את החמור שהוא רוכב עליו", והשלישי אמר: "את העז והחמור אתם יכולים לגנוב   אני מסוגל לגנוב את הבגדים בהם לבוש הרוכב ".   ומדיבור למעשה: התגנב הראשון, התיר את הפעמון מצוואר העז ותלהו בזנב החמור, התיר את החבל, משך את העז אחריו   אך יוסף לא שם לב, הוא המשיך לשמוע את קשקוש הפעמון ולא חשד בדבר, בטוח היה שהעז מהלכת בעקבות החמור  לאחר כברת דרך פנה הגנב השני אל יוסף "אמור נא לי אדוני   האם אופנה חדשה היא לתלות פעמונים בזנב החמור?" הביט יוסף אחוריו ונחרד: העז נעלמה! "הבין" הגנב ואמר: "ודאי לא הספיק הגנב להרחיק לכת, רוץ תפוס אותו ואני אשמור על חמורך", וכך היה. רץ יוסף לחפש את הגנב ולהשיב את האבדה   אך לא מצא לא את השומר ולא את החמור   בכבדות המשיך יוסף, אך הפעם קשה הייתה הדרך במתחילה   החום היה כבד והשמש קפחה. בלית ברירה נאלץ לשרך את רגליו לעבר עירו. בדרכו ראה יוסף באר מים והחליט לעצור ככל העוברים והשבים להתרענן לצידה, והנה, לצידו רואה הוא אדם בוכה, שאל אותו יוסף: "מה לך, מדוע אתה בוכה?" סיפר הלה שהתכופף לבאר להרוות את צימאונו וצרור כספו נשר מחיקו למעמקי המים. "יום פגעים הוא, גם לי נגנבו היום עז וחמור ",  אמר יוסף. השיב האדם: "עז וחמור? הבלים! תוציא לי את ארנקי מהבור ואתן לך בשכרך דמי עז וחמור גם יחד", התקווה החלה לפעם ביוסף מיודענו במהירות, הוא פשט את בגדיו ונכנס לבאר אך חיפושו לא העלה דבר וכשיצא לא מצא לא את האדם ולא את בגדיו...
     יוסף היה שאנן. אם היה מעיף מבט מדי פעם לראות אם העז אחריו, היה חוזר מכבר לביתו שמח וטוב לב, אך הואיל וסמך על הפעמון ולא חשד באפשרות גניבה הפסיד את כל אשר לו  כך חלילה עלול לקרות בחינוך ילדינו, הורים רבים כביכול  " רוכבים על חמורם", עסוקים הם בענייני עבודה, בענייני הבית וכו' ושאננים למה שקורה עם ילדיהם, רגועים הם מקול הפעמונים שברקע ולא חושבים שמשהו רע עלול להתרחש, הרי הם "שומעים את הפעמונים" - זה בסדר, הילדים הולכים בעקבותינו, אך בינתיים עלול לבוא מישהו ולהדיחם, חבר רע   אמצעי אלקטרוניקה למיניהם, צלצולים ופעמונים וכלים מכלים שונים המתחדשים ומחליפים צורה חדשים לבקרים... הם שאננים עד שמישהו מסב את תשומת לבם.. ולא אחת שבים הורים בלא העז ובלא החמור, חפויי בושה נוראה על שאננותם   וחוסר תשומת לבם, על הביטחון ש"הפעמונים מצלצלים אחריהם" אף בלי מבט לאחור על מנת לבדוק אם נכון הדבר 
החוויה היהודית

נקודה שבועית פרשת "מקץ" ה'תשע"ח



לא פעם אנו עושים מעשים או פעולות אך איננו עושים אותם בהתלהבות המתאימה או שאיננו מבצעים אותם כראוי. 
סיפור האחים ויוסף מגיע למצרים ושם יוסף  כמשנה למלך בא אליהם בטענה שהם מרגלים. הם נחקרים אצל המשנה למלך במקום להיחקר על ידי דרגים נמוכים יותר כפי שבדרך כלל.
יוסף שמזהה אותם שולח אותם להביא מביתם את בנימין גם למצרים, ואז האחים בינם לבין עצמם נזכרים באירוע מלפני 22 שנים ומביעים חרטה: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמם אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת". האחים מבינים שמושל מצרים לא סתם נטפל דווקא אליהם והם מפשפשים במעשיהם מהעבר וחוזרים כל כך הרבה שנים לאחור. גם בהמשך שהם בדרכם חזרה ועוצרים במלון שם נמצא כסף באמתחתם: "ויחרדו איש אל אחיו לאמור מה זאת עשה אלוקים לנו".
עוד בחדר עם יוסף אומר להם ראובן במעין טרוניה: "ויען ראובן אותם לאמור הלוא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש" - לכאורה ראובן אומר להם פה: "אמרתי לכם", לא היינו צריכים להשאיר אותו שם, אלא שראובן מצא בעצמו פגם יותר עמוק. הוא הבין שמחשבתו שם באירועי הבור נפגמה. שהוא חשב לזרוק את יוסף לבור כל מחשבתו הייתה "רק" על יוסף ולהציל אותו מהאחים, אך לא חשב מה זה יוביל כמו מכירתו לישמעאלים וירידתו למצרים. 
ראובן שם לא כיוון גם על מצוות כיבוד הורים והדאגה לבריאות נפשו של אביו כשיידע שבנו יוסף איננו. מעשהו של ראובן היה חסר. שורש הבעיה אצל ראובן הייתה חסרון השלמות. מעל פני השטח במעשה היה נראה שהוא מגן על יוסף, אך אם ליבו היה שלם לגמרי עם כוונה לשמה כשאמר "לא נכנו נפש" גם על צער אביו הזקן, הרי אז הייתה מתקיימת "מצווה גוררת מצווה",.ומתוך כך זה היה משפיע גם על האחים. 
כל מה שעלינו ללמוד מכך הוא להשקיע יותר כוונה במעשינו הרבים מידי יום. בכל דבר שאנו עושים: תפילה, עזרה לחבר, כיבוד הורים עוד ועוד. עלינו לזכור שכל מעשינו כאן נרשמים שם למעלה ויש חשיבות גדולה לעשייה אמיתית ושלמה. 
אם נדע חשיבות עצמנו נדע גם את חשיבות מעשינו. 
(ע"פ הרב נבנצאל)

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם