אמרי שפר י"ט כסלו ה'תשע"ח

 אדם יכול להתפלל מהבוקר עד הערב, הוא יכול ללמוד תורה 14 שעות ביום, ולעשות מצוות ומעשים טובים כל היום כולו ...   יש לו שכר הרבה, הוא הופך לאדם גדול ויש לו פינוק של גן עדן  !  אבל לא מכך נהיים מיליונרים .   מיליונר הופכים להיות מאיזה "וימאן" אחד באמצע היום  !  כשלאדם נופל איזה ניסיון קשה, והוא מתגבר... זה מיליארדים !   זה מה שמגדל אותו, זה מה שמרומם אותו – הוא הופך לעשיר !   לכן הטעם של "וימאן" זה דווקא טעם שלשלת, כדי ללמד אותנו שאם אדם מקיים "וימאן", זה מרים אותו מעל כולם בכמה מדרגות עד לפסגת הפסגות !

      במסכת שבת (דף כ"ג) נשאלת שאלה: אם יש לאדם כסף לקנות נר אחד בלבד ", לליל שבת של חנוכה , " האם עליו לקנות נר של שבת ולקיים מצות "הדלקת נר של שבת", או עליו להעדיף ולקנות "נר חנוכה"? הגמרא קובעת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהאדם מחויב להוציא את כספו ולקנות "נרות של שבת  , "   לא רק משום שזו מצווה שאנו חייבים בה, אלא הם גורמים שישרור  " שלום בית". לכן, נרות שמחזיקים "שלום בית" עדיפים על נר של חנוכה. 

     בעל ה"תוספת ברכה" כתב לפרש מה נשתנה חנוכה מפורים , שבנר חנוכה מצווה להניח בפתח היוצא לרשות הרבים בפרהסיא , ואילו בפורים מותר לקרוא את המגילה אפילו בפנים החדר שבבית? אך הטעם הוא, מפני שנס פורים כשזה קרה, זה קרה בפרסום גדול , ולכן אין צריך עוד להוסיף בפרסום, כי מעצמו זה מפורסם, וקריאת המגילה היא רק מצוות זכירה. אבל נס פך השמן בחנוכה, לא נודע כי אם ליחידי סגולה שהיו במקדש ( הכוהנים שמצאו את פך השמן) ולכן צריך לפרסם הנס, ולכן מצוותו להניח אותו בפתח רשות הרבים כדי לפרסם הנס בפומבי.

     ישנה את השאלה הידועה, מה שונה הנס של חנוכה מפורים ,   שבפורים יש מצוה להרבות במשתה ושמחה, ואילו חנוכה היא רק בהלל והודאה, ועל כך עונים: משום שהיוונים שאפו בעיקר להעביר מן העולם את תורת ישראל, להשמיד אותנו השמדה רוחנית, כנגד זה המן ביקש להרוג ולאבד אותנו בגופנו. על כן אנו חוגגים את =D7ג החנוכה ברוחניות, ואת פורים בגשמיות... 

החזן והנס

     מודעות צהובות גדולות הודבקו בסמטאות ירושלים, מכסות במעטה זהוב את הפאשקוילים המודבקים על הקירות דבר יום ביומו. גל הפרסום היה חריג בהיקפו, כמויות המודעות היו גדולות לאין ערוך מהכמויות המוכרות כמודעות פרסום. ולא בכדי. לא בכל יום מגיע מלך החזנות העולמי, החזן הנודע ר' יוסל'ה רוזנבלט, להופעה חד פעמית בירושלים רבתי. יוסל'ה ,   ששמו הלך לפניו מסוף העולם ועד סופו כגאון הגאונים בעולם החזנות ,   מי ששמו מוזכר בערגה עד ימינו אנו כמי שבנה וחידש את יצירות החזנות היהודיות, התגורר במנהטן שבארצות הברית, ובאותם ימים, לפני כשמונים שנה, הגעה ארצה הייתה פרויקט מורכב ויקר מאוד ...   מה רבה הייתה ההתרגשות לקראת בואו של החזן המהולל. תושבי ירושלים שמחו והתרגשו על הזכות הייחודית והנדירה, מה שגרם בציבור הירושלמי לחרושת שמועות על המועד והמקום המדויקים בהם יופיע, ואז יוכלו הכל לשמוע את קולו הערב ולראותו מסלסל באומנות בקולו הנפלא ...   בסופו של דבר, המודעות הגדולות הן שבישרו את העובדות לאשורן: יוסל'ה יגיע ארצה ביום חמישי, כ"א בסיון תרצ"ג, ויעבור לפני התיבה לתפילות שחרית ומוסף בשבת קודש, כ"ג בסיון תרצ"ג, בבית הכנסת 'החורבה' שבעיר העתיקה.

     עתה, הפכה ההתרגשות לציפייה של ממש ,  כאשר הכל ממתינים בדריכות לשבת המופלאה, בה יתנגן קול הטנור המפורסם והיפה בתבל בחוצות ירושלים ...   רבים מתושבי ירושלים הצליחו לתפוס מקומות לינה בבית מכרים וידידים ברובע היהודי, על מנת להשכים קום עם שחר ולתפוס מקומות טובים בבית הכנסת  ' החורבה'. אלה שלא הצליחו, התארגנו קבוצות קבוצות ליציאה משכונת 'מאה שערים' ופרבריה לכיוון העיר העתיקה, לקראת תחילת תפילת יום השבת. אין לב ירושלמי שלא נע וזע לקראת הופעתו של יוסל'ה ,   וגם ארגוני החסד כבר נערכו לחלק שתיה בדרכים המובילות לרובע ...  

     עם שחר יום השבת, רחובות ירושלים דמו לנחשול אדם ענקי. מאות אנשים צעדו במרץ, רגליהם מוליכות אותם לבית הכנסת 'החורבה' שכבר היה מלא מפה לפה בשעות בוקר מוקדמת, הרבה לפני שעת התחלת התפילה המתוכננת. אלה שניחנו בכישורים מוזיקליים יוצאי דופן - הקדימו והזדרזו להיות מהיושבים ראשונה ...   בשכונת מאה שערים, התגורר גם אברך מתמיד נחבא אל הכלים, בשם ר' יוסף שלום אלישיב. לא הרבה ידעו עליו, מי הוא ומה הוא ובמה הוא עוסק. רוב זמנו הוקדש לסטנדר המתקלף בבית הכנסת 'אוהל שרה', על יד הגמרא האהובה ממנה לא הניח ידו... אך ההתרגשות המוסיקלית, לא פסחה גם עליו. מנעוריו, ידע כי יש בו חושים מוסיקליים נפלאים, אך מעולם לא היה לו פנאי להקדיש להם מספיק תשומת לב. עתה, עם בואו של המוסיקאי הבכיר ביותר בעולם השירה היהודית, שבו החושים הללו ונדרכו, צפו וניעורו לחיים .   הספסל עליו ישב, מעודו לא היה עד למאבק איתנים שכזה, כמו שהתחולל בנפשו באותה שבת בשעת בוקר. הייתה בו נימה אחת, עקשנית ומרובעת משהו, שלחשה באומץ: 'נו, וכי בשביל קטע חזנות לעזוב את סוגיית מודה במקצת? וכי יוסל'ה מעניין יותר מדף הגמרא האהוב?'. מאידך, קול אחר ,   עקשן לא פחות מקודמו, זעק ללא לאות: 'יוסל'ה הוא חזן עולמי, ויש לך הזדמנות של פעם בחיים לשמוע אותו. הוא יהודי ירא שמים, גם גדולי ישראל האזינו לו ושבחו את תפילתו המרגשת. יוסל'ה נמצא כאן רק היום ,  ואילו דף הגמרא יהיה כאן גם מחר, גם מחרתיים, גם בשבוע הבא '...   אחרי מאבק ממושך, הקול האחרון ניצח. הרב אלישיב סגר את הגמרא באנחה כבידה, והלך בעקבות ההמון לכיוון העיר העתיקה. בדרך ניסה להרהר בדברי תורה עד ההגעה ליעד, אך משלא הצליח, הרגיש כי אולי טעה בהחלטתו. תחושה רוחנית חזרה והתעוררה בו, זועקת באלם קול: 'תורה מה תהא עליה? איך מלאך לבך לעזוב את דף הגמרא לטובת חזנות? מה יהיה על דף הגמרא שנותר מבויש בבית המדרש ?'   בשערי העיר העתיקה, החליט לשוב על עקבותיו. התחושה הזו הכריעה  ,  והרב אלישיב מצא עצמו חוזר את כל הדרך בואכה שכונת מאה שערים  ,  רץ שוב לעבר הגמרא שאהבה נפשו ...   אך בזאת לא תם המאבק. בבואו לשכונה, ראה קבוצת יהודים של צורה ,   אברכי חמד תלמידי חכמים נודעים ,  צועדים אל העיר העתיקה, להצטרף לתפילתו של יוסל'ה רוזנבלט. המלחמה הפנימית שבה והתחדשה כמקדם: 'ראה נא, אברכים תלמידי חכמים מבינים שאין כל פסול בללכת לשמוע את החזן הנדיר. וכי מה רע? סלסול של תפילה, נגינת חזנות מרוממת, הרי זה עונג שבת עילאי, ובכלל - עולם הנגינה קרוב לעולם התשובה !'  הקול לא ויתר, היה עקשן וחזק מאוד : '  מה לך כי נחפזת לחזור בשעה שהמונים גודשים את מבואות העיר העתיקה בדרכם לחזן המופלא - וכי יקרה משהו אם תנוח מעט מעמל הלימוד ותתענג על צלילים יהודיים מרגשים? וכי הדבר אסור או אינו ראוי? והרי זה עונג שבת שאין למעלה הימנו, והרי זה רגע נדיר ובלעדי ששוב לא יחזור ?'   הוא כבר היה בשכונת מאה שערים ,   אך שב וסב על עקבותיו, מצטרף להליכה ההמונית אל העיר העתיקה. הוא זירז את צעדיו על מנת לכסות על האיחור, וכעבור כעשרים דקות כבר עמד בחצר בית הכנסת 'החורבה  ', נדחק בין ההמונים הממלאים גם את החצר, צובאים על הפתחים וממלאים את החלונות ...   ניצחון ברגע האחרון ...   הוא תפס לעצמו עמדת האזנה נוחה, ועשה אוזניו כאפרכסת. אכן, הקול הצלול והבהיר, המתוק והיציב, החזק והנפלא של יוסל'ה, הוא בדיוק כמו באגדות. 'יש לו משהו שאין לאף אחד אחר', קבעו החושים המוסיקליים שלו, שעה שהמיית קולו של יוסל'ה וצלילי סלסוליו כובשים כל נים בנשמתו ,   מרגשים אותו עד דמעות ...

     ההתרגשות הזו זעזעה אותו, הניעה בנפשו את אמות הסייפים. 'להתרגש מחזנות?' - נזף בעצמו, 'היעלה על הדעת? והרי ההתרגשות הזו בהכרח תבוא על חשבון התרגשות מדף הגמרא! זהו, בשביל חזן אחד עוזבים את הגמרא ומחליפים אותה בקול טנור - מרגש ככל שיהיה ?'   הוא ירד מהמקום אותו תפס בדי עמל, ובצעדים בוטחים החל חוזר לכיוון  ' מאה שערים', בפעם השנייה באותו היום... 'יוסל'ה הוא אכן חזן רם דרג', לחש לעצמו, 'אין ספק שזו הזדמנות חד פעמית לשמוע אותו... אבל דף הגמרא חשוב יותר, מושך יותר, מרגש הרבה יותר...' הרהר, ושב ורץ כל הדרך עד לסטנדר המתקלף, חוזר ושוקע בסוגיית 'מודה במקצת ואחר כך באו עדים    '...

      שנה חולפת ועוד שנה, עשרות שנים חלפו. אותו אברך לא מוכר קם והיה לגדול הדור, פוסק בקנה מידה עולמי שכל היהדות חרדה למוצא פיו .   חלפו כשבעים שנה מאז אותו מאורע, עד ששב וחלף בחצר בית הכנסת  ' החורבה' עם חתנו, כשהוא מצביע על בית הכנסת, ממקד מבטו במקום בו עמד באותו יום השבת, וקורא בהתרגשות ובהתעוררות רבה: 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה ...'  אחרי רגע של תדהמה, הוסיף והסביר במילים ספורות אך מטלטלות : '  תאמין לי, הניסיון היה גדול מאוד. רוב ההמונים לא הבינו במוזיקה, לא ידעו מהי עוצמתו של יוסל'ה... הם באו כי כולם באו, הם באו בשל ההמון הרב ,   מיעוטם הגיעו מתוך הבנה מעמיקה מהי משמעות קולו של יוסל'ה, אחד מהם הייתי אני... ואחרי שכבר שמעתי, והאזנתי, והתרגשתי - לא היה קל לעזוב את המקום ולברוח לדף הגמרא. אבל זה היה הנס שלי, שהצלחתי להתגבר ולברוח !'   כי רגע המאבק בניסיון, היה קשה ומר עד מאוד. המלחמה הייתה קשה  -  החושים המוסיקליים, האורח הנדיר, והיצר המפעפע - כל אלה עשו חריש עמוק בנבכי נפשו הצעירה של הרב אלישיב! אך העמידה בניסיון, העקשנות באותם רגעים, ההחלטה הנחושה לתת לדף הגמרא לנצח - היא שיצרה את גדול הדור, היא שהפכה את האברך הצנום לפוסק וגאון! כי הניסיון ,   ככל שהוא גדול יותר - הוא מקפצה גבוהה יותר. כשהוא מגיע וניצב מנגד ,   כשהוא מגרה, וקשה, וכמעט בלתי אפשרי, אות וסימן הוא כי הניסיון הזה יקפיץ גבוה, יוביל לשיאים חדשים של הישגים! זה לא הרגע להישבר - זה בדיוק הרגע להתעקש, להחזיק מעמד, להילחם בציפורניים !

     הסיפור המפעים, המובא בספר 'הסוד' על צמיחתו וגדילתו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל, מלמד באופן ברור: כדאי להתעקש, להילחם, להיאבק בכל הכוח. כי התוצאה היא העפלה לשיאים לא מוכרים, נגיעה ביעדים לא מושגים !

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

' 

אמרי שפר י"ח כסלו ה'תשע"ח

ובאמת מביא בבן איש חי בפרשת וישב "רמז יפה לחנוכה" מהתורה. כשנעיין בפסוקים הראשונים של חומש בראשית, נגלה כי המילה הכ"ה מהמילה בראשית היא המילה אור, וזהו רמז לחג האור = חנוכה, החל בכ"ה בכסלו. התורה היא מקור האנרגיה של עם ישראל לעמידה מול כל העומדים עלינו לכלותינו... וממילא בכוח כזה לא יתבטל חנוכה לעולם!

      והבור ריק אין בו מים. אומר רש"י אבל נחשים ועקרבים יש בו. "אין בו" ר"ת א'בל י'ש ב'ו נ'חשים ו'עקרבים .

      בחנוכה מדליקים 44 נרות עם השמש, וזה מרומז במלה "נחמד" נר חנוכה מ"ד נרות, ונחמד מרמז על כלל ישראל שהם נחמדים למעלה ונחמדים למטה .

      בעלי המוסר מפרשים שמים נמשלו לתורה, וזה הפירוש אין בו מים פירוש אם אין תורה באדם אלא ריק הוא, אז מיד באות המידות הרעות שנחשבות כנחשים ועקרבים .

זאלסט יא האבן -  הצדיק הרה"ח ר' דוד לייב שוורץ זצ"ל   ) מתוך "בחוזק יד "(

      המראה דלהלן לא היה חריג בנוף ליד בתי הכנסת בעיר :   כשיצא מבית הכנסת לאוויר הרחוב, פגש בשני יהודים ששוחחו ביניהם .   הושיט למולם יד זריזה ועיניים מבקשות. השניים השיבו בקרירות: "אין לי." "זאלסט יא האבן! שכן יהיה לך!" קרא בפסקנות לעומת הראשון, הוא לא הסתפק בכך, במקביל פנה לחברו, הרי גם לו מגיעה ברכה מכל הלב : "  זאלסט יא האבן!" – שכן יהיה לך  !"  לימים, יכלו לשמוע את אותו משפט "זאלסט יא האבן" מפיו של אוסף צדקות אחר, ולא היה לזה את אותו צליל. המילים היו זהות. המנגינה היתה שונה. זו הייתה מנגינת הלב של ר' דוד לייב שנעדרה מהמילים. לב, אי אפשר להעתיק. לב אי אפשר לחקות. זר לא יבין... את ה"כוונתי רק שליהודים יהיה טוב" אי אפשר לקנות בזול. ה'טוב לב' שהתבטא באמרה זו "זאלסט יא האבן" רוכשים רק בעמל רב .

      פעם כשאמר ליהו די שפטרו בלא כלום "זאלסט יא האבן", הגיב האיש כמתריס ב"צדקות": "אני רוצה שיהיה לי, אבל גם אז לא אתן לך ..."  ר' דוד לייב חייך, אהבת ישראל שבו הוסיפה נדבך נוסף, וזו השתלבה בפקחותו. "אני אמשיך להפציר, לנדנד, ואני מאחל לך שהשי"ת יעזור שיהיה לך הרבה כל כך, עד שכאשר תרצה להפטר ממני, תאמר לי – קח לך כמה שתרצה ולך לך ממני!"  ) מפי י'מ .(

      ישבנו סביב שולחן עגול באולמי 'אור יהושע'", סיפר בעל המעשה הרב י' מ' ק', "ר' דוד לייב התקרב לשולחן והושיט יד של שנורר.  ראשון הנוכחים הגיב "איך האב נישט – אין לי." ר' דוד לייב השיב,  כדרכו: "זאלסט יא האבן! שכן יהיה לך!" גם השני הפטיר: "אין לי." אף הוא זכה מר' דוד לייב לאותה ברכה – "שיהיה לך!" כך השלישי, הרביעי, החמישי, השישי והשביעי. כל יושבי השולחן השיבו "אין לנו" או שהגיבו בתנועת התנצלות שמתפרשת כך (והכוונה היא, בדרך כלל, אין לי בשבילך, אין לי למטרה זו). והוא העניק להם בחום את הברכה "שכן יהיה לך". כשהגיע אלי, הוצאתי ונתתי לו סכום הגון. הוא הזדרז להמטיר עלי ברכות לתורה,  ליראת שמים, ל חסידשקייט, לנחת וכו'. ר' דוד לייב המשיך לשולחן הסמוך,  בחריצות השמורה לאוספי מצוות, לאו דווקא לאוספי מטבעות. פסעתי אחריו, קרבתי אליו ושאלתי בנימה של טרוניה: ' ר' דוד לייב, כל יושבי השולחן לא נתנו לך כסף, דחו אותך בקש, ולהם הענקת ברכה לכסף – "זאלסט יא האבן". ואילו אני, שנתתי לך כסף, אותי לא בירכת בכסף, אלא ברוחניות... מה פשר הדבר?'  ר' דוד לD7יב חייך. והחיוך שלו, מי שזוכר, היה מלא וגדוש בחיוך זך, אך הפעם היה זה חיוך רווי רצינות במבט שופע טוב. לרגע שתק ואח"כ אמר: ' כשהתחלתי לאסוף כסף, אמר לי אחד מגדולי אוספי הצדקה בירושלים )הוא נקב בשמו): לכל 'בעל צדקה' שהולך לקבץ ממון מתלווה מלאך , וכשהנתבע לתת מגיב במילים "אין לי", המלאך עונה אחריו א-מ-ן... הבנת ? לכן אני מזדרז לברך 'זאלסט יא האבן'. זאת כדי שה 'אמן' יחול על ברכתי )או לפחות – גם על ברכתי(. אבל אתה לא היית זקוק לכך. הרי אתה נתת'..." )ראה מדרש רבה רות פ"ה: "אמר ר' אבון, העני הזה העומד על פתחך,  והקב"ה עומד על ימינו, אם נתת לו, זה שעומד על ימינו מברכך, ואם לאו הוא עתיד להיפרע מאותו האיש, שנאמר כי יעמוד לימין אביון" ציטוט המדרש ע"י הרב ב' לב(.  בעל המעשה ששמע את הדברים החל להסתפק האם מתלווה אליו מלאך או שמא זה הוא עצמו... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ז כסלו ה'תשע"ח

הסבא מסלבודקא זצ"ל מבהיר שגם איננו יכולים לשער עד כמה גדול הוא השכר שנקבל על כל מעשה קטן של חסד. הוא מתייחס בזאת למעשהו של יעקב כאשר הוא הסיר את האבן הגדולה מעל פי הבאר ואפשר בכך לרועים להשקות את צאנם. לא נראה לכאורה, שלמעשה קטן זה ישנה דרגה גבוהה מאוד אם לוקחים בחשבון את כל רבבות המצוות אותן קיים יעקב אבינו במשך חייו. אולם, האמת היא כי עם ישראל כולו נשען על זכות זו. כל שנה ושנה אנו מתפללים תפילה מיוחדת על הגשמים – "תפילת גשם". בתפילה זו אנו מזכירים חלק ממעשיהם הגדולים של האבות, כגון התמודדותו ועמידתו של יעקב אבינו במאבק עם המלאך. יחד עם זאת, אנו מזכירים את מעשה הסרת האבן מעל הבאר: "ייחד לב וגל אבן מפי באר מים... בעבורו אל תמנע מים"     "ויראו אותו מרחוק" - כל הצרות של החברה בכלל ושל כולנו בפרט היא שמסתכלים אחד על השני בריחוק. במצב כזה לא ניתן להגיע לפתרון אלא רק להתנכלות ושנאת חינם - מיותרת...      יש שני סוגי סכינים המבתרים את גופו של אדם - סכין של מנתח וסכין של רוצח. סכין המנתח פועל במגמה של רחמים והצלה, לעומת זאת סכינו של רוצח מביע אכזריות ומוות. כיצד אפשר להבחין בין הסכינים השונים? אם הסכין חלוד וישן הרי הוא של רוצח, ואם הוא נקי וסטרילי הוא סכינו של מנתח. ולענייננו: אמנם יוסף בוודאי לא נזקק כלל לעצם הריח, מה שהיה חסר לו באותה שעה הייתה הארת פניו של הקב"ה להראות לו שהוא יתברך עמו בצרה. והארה זו נגלתה לו על ידי ריח הבשמים!.  ( הגר"מ פוגרמנסקי זצ"ל)      כל איש ישראל אמר הרבי ר' מנדלי מרמינוב: נקרא בשם "יעקב" ועל כל אחד ואחד נאמר "אלה תולדות יעקב", ומי הם? "יוסף", שלא יעמוד במקום אחד, כי אם יוסיף התמדה בתורה ומצוות ומעשים טובים וילך מחיל אל חיל בעבודת ה'. הילדים שגדלו בארמון      (מתוך דורש ציון (      לרבנו בחיי היה ויכוח עם מלך ספרד .   מלך ספרד טען: אתם היהודים מדברים תמיד על הגזע היהודי ומשתבחים בכך שאתם שונים מכל העמים, אבל באמת אין הבדל מהותי בין יהודי לגוי. שניהם בני אדם. כל השוני מקורו רק בתורה שאתם מלמדים. באופי של האדם, בתורשה ובנטיות – כמוני כמוך .   אולם רבנו בחיי השיב לו שהוא טועה. היהודי שונה לגמרי באופיו ובאישיותו מן הגוי, ואין ביניהם שום דמיון .   מלך ספרד עמד על דעתו והבטיח שביום מן הימים הוא יוכיח לרבנו בחיי את צדקת דבריו .   מה עשה? – הלך ללא ידיעת רבנו בחיי למקום שבו היו נשים יולדות, ולקח בכוח תינוק יהודי מיד לאחר לידתו. היולדת האומללה ניסתה להתנגד, אולם איש לא שמע לה. המלך שילם לה פיצויים והודיע לה שאין לה שום ברירה אחרת. לאחר מכן הלך לקצה אחר של ממלכתו ולקח משם תינוק גוי בן יומו. לשתי האימהות הוא הודיע שהבנים יגדלו בבית המלך עד הגיעם לגיל עשרים, ובגיל עשרים יורשו לשוב להוריהם. במשך כל התקופה אין להורים שום רשות לראות את הילדים, לטפל בהם או להתקרב אליהם .      הילדים גדלו בבית המלך כתאומים. שניהם אכלו יחד, למדו יחד, למדו לדבר ביחד, ולא היה ניכר ביניהם שום הבדל. איש לא ידע מי מהם הוא יהודי ומיהו הגוי מלבד המלך עצמו, שהכין ברצינות את ההוכחה שהבטיח לרבנו בחיי .   בהגיע הבחורים לגיל שמונה עשרה קרא המלך לרבנו בחיי ואמר לו: "האם אתה זוכר את הוויכוח שהיה בינינו לפני שמונה עשרה שנה בעניין יהודי וגוי ?  כעת הגיע יום פקודה. מחר אערוך אסיפה של כל שרי ויועצי, וכל המדענים וחכמי המדינה, אביא לך לשם שני בחורים ועליך יהיה להכריע מי מהם יהודי ומי מהם גוי. יכול אתה לבחון אותם בכל צורה שתמצא לנכון ולעשות להם כל תרגיל שתרצה. "      למחרת סיפר המלך את שני הבחורים בתספורת זהה, הלביש אותם באותה תלבושת, כך שהיו נראים כתאומים, והביא אותם לאסיפה. ישבו השנים כחתנים בלי לדעת דבר, וסביבם עמדו כל השרים שגם הם לא ידעו על מה ולמה הוזמנו לכאן .   פתח המלך וסיפר את כל השתלשלות הדברים ואת הוויכוח שהיה בינו לבין החכם היהודי, והזמין אותו בחגיגיות לגלות מי הוא הבחור היהודי ומיהו הגוי .   עמד רבנו בחיי במקומו, קיבל עצמו את האתגר שהוטל עליו, ושאל : "  אדוני המלך, האם יש בבית המלך ענבים  ?" " ודאי" – השיב לו המלך – "דבר לא חסר בבית המלך !"   עד מהרה הובא בציווי המלך מגש מלא ענבים למאכל. אחד הבחורים הגיש ידו ולקח את אשכול הענבים, והשני הושיט יד ולקח מן הענבים המופרדים. מיד אמר רבנו בחיי: "היהודי הוא מי שלקח את האשכול  ,  והשני הוא הגוי " .  השתומם המלך ושאל: "איך ידעת ?"   נענה ואמר לו: "אדוני המלך, היהודי בוחר תמיד במה שיש לו חיבור .   יהודי נמשך תמיד אל המקור שבו. כולנו מעולם הנשמות באנו מאותו מקור, וכולנו נמשכים תמיד למקור הזה. לעומת זאת לגוי – לגוי אין מקור .   הזוהר הקדוש כותב (בראשית ט) שנשמות הגויים באות מהסטרא אחרא ,   מהמקום שממנו באות הנפשות של הדובים והאריות, הברדלסים, הנחשים ,   העקרבים והיתושים. אנחנו באנו ממקור קדוש, מחלק אלו-ה ממעל, ושם יש אחדות וחיבור " .  כאלו – אומר האברבנאל – הם הכוכבים. נראה שכל אחד מהם בודד ברקיע, אבל בשעת לילה – בשעת צרה, הם נעשים מאירים וזוהרים. כך ישראל, בשעת צרה בוקע כוח ה 'יהודי' שבהם והם מאירים, ואז ניכר החיבור הגדול שביניהם, שהיה קיים במקורם, אף אחד מהם אינו בודד והם נעשים חברים זה לזה .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט"ז כסלו ה'תשע"ח

"איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות א,ד) אומרים חז''ל כי מידת הצדיק להסתפק במועט ומה שיש לו מספיק לו, ואינו מבקש יותר ממה שצריך לעצמו, לכן אמר יעקב "יש לי כל". אבל עשיו הרשע קיים את מאמר חז"ל (מדרש רבה קהלת סדר א): שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו, אף פעם לא מרוצה, על כן אמר "יש לי רב" דהיינו יש לי הרבה אבל תמיד אני מרגיש שעדיין חסר לי ...

     באין תקשורת – אין אפשרות להעביר מסרים.

    ביום שבו לא תתקל בשום בעיה – תהיה בטוח שאתה מתהלך בשביל הלא נכון.

 בעיה

     "זקן" – שהוא נוטריקון: זה שקנה חוכמה.

הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל על ה 'לך לך' הפרטי של אביו ובני משפחתו )מתוך מתוך הספר שיחות ביה"ש עלון'גאון יעקב' / לך לך התשע"ז(

     לפני שאבא ז"ל היה רב ברמת השרון הוא היה רב ברוסיה, ובעיירה שבה נולדתי, לפני שהגרזן של סטאלין ימ"ש השמיד את היער הגדול של התשב"ר,  היה שם ת"ת של ארבע מאות ילדים. אבל כשאני הגעתי לגיל שמתחילים ללמוד ספר בראשית, אבא שלח אותי למלמד היחידי בעיר, והיו שם רק שבעה ילדים! אלו שלא נכנעו למשטר של המכבש הגדול של לנין וסטלין ימ"ש, שעזרו להם הרבה יהודים פוקרים. היה חוק חינוך חובה שחייבים לשלוח כל ילד ל"שקולע" [ביה"ס של הקומוניסטים[, ומי שלא שלח היה צפוי לעונש, ואפשר לתאר איזה מצב זה היה. והנה כשהגענו בפרשת נח לפסוק "ויזכור אלוקים את נח", המלמד הודיע שלא ממשיכים יותר כי זה סכנת נפשות, כי הגיעו שלוחים מהשלטון והודיעו לו: "עד כאן!". שנה אחרי כן פגשתי את אחד מהילדים שלמדו איתי ספר בראשית, אוכל ברחוב סנדוויץ' עם חזיר! כל כך מהר היה המהפך...  המצב היה ששומרי תורה ומצוות היו בייאוש, וחשבו שאין תקווה שמישהו מהדור הבא ישמור בכלל תורה ומצוות. רוסיה הייתה שולטת אז על שישית מהעולם, ביניהם אוקראינה, גרוזיה, בוכרה, והיו שם מיליוני יהודים. ואבא היה מעודד את העם בדרשות שלו, והיה מדבר בתקיפות שהעיקר לא להתייאש .

     אבא ז"ל, אחרי מאמצים גדולים, קיבל בעז"ה רישיון יציאה, ונמל היציאה היה הנמל הגדול שבעיר אודסה.  נסענו באוניה כמעט שבועיים, וכשהגענו לא היה לנו איפה לגור, והמשפחה הייתה מפוזרת אצל קרובים. סבתא גרה אצל קרוב אחד, אחותי גרה אצל קרוב אחר, אבל אבא לא פיזר את הבנים, ר' גרשון ואני, כי בכל מקום שהיינו, תקופה בכפר חסידים, תקופה בירושלים, תקופה בת"א, הוא רצה להמשיך את סדר הלימוד בגמרא. גם כשנסענו מנמל אודסה, וכל החבילות היו בתא המטען, אבל הרי יש מזוודות קטנות שצריכים, ומה היה לנו בהן?  גמרא בבא קמא, ששלושתנו למדנו מתוכה ביחד, וחומש ויקרא לפרשת השבוע, כדי שלא נפסיק אף יום מללמוד! ובכל מקום שהיינו, אבא מיד לקח גמרא ולמד איתנו...  היו אמנם ימים שלא למדנו כי הוא היה עוסק בחבלי קליטה וסידורים שונים, אבל כשנכנסנו לגור ברמת השרון בסוף שנת תרצ"ד, וכבר שכרנו דירה, אבל בלי רהיטים, בלי שולחנות, בלי כיסאות, ובלי מיטות, והיה שם זקן אחד שבא מאמריקה והחליף את המיטות הישנות שלו, הוא שלח לנו שתי מיטות, אחת לאבא ואחת לסבתא, ואנחנו ישנו על הרצפה, ואז הדבר הראשון שאבא עשה- הוא הלך לביהכ"נ ונטל רשות מהגבאים והביא עוד שתי גמרות בבא קמא שיהיה יותר נח ללמוד, וזה לפני כל הרהיטים...  

     למשכיר של הדירה היה פרדס של חמישה דונם ברחוב אוסישקין, הוא נתן לנו רשות לקחת ארגזים שאורזים בהם תפוזים, וישבנו על הארגזים ולמדנו גמרא. וזה לימד אותנו על סולם הערכים: לפני שדואגים למה לאכול , ולמיטה לישון, דואגים שתהיה גמרא ללמוד!  אבא שמח מאוד שאנחנו נמצאים באוויר של א"י, וכשבאנו לארץ אמר: " תאר לך שאנו נמצאים במצב שכל הגוף באוויר של א"י, כמו בתוך סוכה, כל הגוף בתוך מקום קדוש!", ומאוד היה שמח בזה. לפעמים בחורף ביום בהיר, היה אומר "האם בחו"ל ישנם שמים בהירים כ"כ כמו פה? תראו אחרי הגשם הראשון איזה שמים בהירים, איזה תענוג!". וכך היה מאוד משבח את האוויר של ארץ ישראל.

     ביום הראשון שהגענו לנמל יפו,  התענינו הקרובים שכבר היו לפנינו בארץ ישראל מתי האוניה מגיעה, וחיכו לנו בנמל הרבה רבנים. הגענו לבנין ששם יורדים והתיישבנו, ואני שומע שאבא אומר לדודים שלי: "מה הייתה המטרה שברחנו מרוסיה, אמנם המצב הכלכלי שם קשה מאוד, אבל הסיבה העיקרית הייתה ששם אי אפשר ללמד תורה לילדים בגלל סכנת נפשות, וזוהי הסיבה שעשינו השתדלות לצאת משם", (כמובן עם הרבה נסים, והיה בן דוד שעזר לנו לקבל את הרישיונות(.  ובעצם אם הייתה אפשרות לנסוע מרוסיה לפולניה – הייתי נוסע לפולין, ששם הרב'ה שלי ר' ברוך בער, שם יש ישיבות מעולות: קמניץ, מיר, שהילדים יגדלו בישיבות בשקידה ועיון, ואותו רב'ה שאני למדתי אצלו ממשיך להיות ראש הישיבה, ורציתי שהבנים שלי גם ילמדו אצלו", אבל המצב היה שרוסיה ופולניה היו ביניהם כ"כ ברוגז, שאי אפשר היה להעביר שום דבר, ולכן נסענו לא"י שגם פה אפשר ללמד תורה. וגם מזה מבינים שהערך הכי חשוב הוא ללמוד תורה, ואיפה שאפשר ללמוד תורה – שם אנחנו! 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט"ו כסלו ה'תשע"ח

אהבה לא צומחת על העצים או נקנית בשוק, אך אם אדם רוצה להיות נאהב, הוא חייב ראשית כל לדעת כיצד לתת אהבה.      אושר זה הטבע שלך, זאת אינה טעות לחפש אחריו, הטעות היא לחפש אחריו בחוץ, במקום בתוכך.      אמרו חז"ל כי תלמיד חכם צריך שתהיה בו מעט גאווה, בשיעור של שמינית שבשמינית. ומבארים בזה ,   שלכל מידה יש מקום בעולם, וגם למידת הגאווה, על כן תלמיד חכם צריך לדעת להשתמש בגאווה בצורה נכונה .   כתב על כך הגאון מווילנא כי פרשתנו היא הפרשה השמינית, והפסוק השמיני בפרשה הוא "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת", הרי רמז בכך, שצריך תלמיד חכם ללמוד מפסוק זה, כי אפילו כשהוא מצליח ויש לו במה להתפאר ולהתגאות, כפי שאמר יעקב: "ועתה הייתי לשני מחנות" – בכל זאת עליו לזכור, כי אך חסדי ה' יתברך הם אלה, ועל ידי כך יבוא לידי "קטונתי ".   וזה הרמז, שאפילו בשמינית שבשמינית שבגאווה  -  יש רמז לענווה - קטונתי ...     ישנם הרבה אנשים שיש להם קושי בקבלת החלטות, הם נמנעים לעיתים מאוד קרובות מלהחליט כי יש להם את הפחד שמא הם טועים, ולמעשה אחת הטעויות הגדולות בחיים היא להימנע מהחלטה . אַל נָא תהִי מרִיבָה ּבֵינִי ּובֵינֶָך"  ) בראשית י"ג, ח')    (מתוך הספר "שמחה בבית" – בעריכת הר' משה מיכאל צורן (       את המעשה דלהלן סיפר הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, והיה מקדים ואומר שהסיפור שהוא עומד לספר הוא 'מסמר שיער' הדברים הובאו בקונטרס המופלא 'אגן הסהר' שיצא לזכרו של הגאון ז"ל .       מעשה ביהודי שהיה רגזן במיוחד, והדבר הציק לו במאוד, שהרי כבר אמרו חז"ל שהרתחנים חייהם אינם חיים  ) פסחים, דף קי"ג עמוד ב' ( . מחמת כעסו ,   לא היה איש זה נסבל בביתו, וגם לא בקרב ידידיו. הוא ניסה להיגמל מהכעס בדרכים שונות, אבל לא הצליח .  בשלב מסוים הגיע האיש למרן הסטייפלער זצ"ל, ותינה לפניו את צערו הגדול: "כבר ניסיתי את כל העצות שבעולם ולא הועילו לי", אמר האיש .      רבן של כל בני הגולה הביט בו ברוך, ואמר שיש עצה שיתכן ותגמול אותו מהכעס, אבל בתנאי אחד, "האם תהיה מוכן לקיים את התנאי שאציע בפניך?" – שאל . "  כל תנאי שיאמר לי הרב, לא יהיה קשה בעדי על מנת להיפטר מההרגל הנורא של הכעס", הבטיח האיש . "  לא אבקש ממך דבר קשה מדי", אמר לו מרן זצ"ל, "רק שתביט על הפנים שלי במשך חמש דקות תמימות, בלא הפסק והיסח הדעת כלל ".   היהודי שמע ושמח עד מאד. ראשית, באמת לא מדובר בתנאי קשה, ושנית ,   מי לא יסכים להסתכל על פניו של צדיק כהסטייפלער !   והנה, רבנו זצ"ל מתחיל לעשות פרצופים שונים ומשונים בפניו הקדושות והעדינות, עין אחת למעלה ועין אחת למטה, לפתע הוא מראה פנים זועפות ,  מלאות חמה. וכך מחליף מפעם לפעם את פני קודשו ממבטים רגועים, לכאלה המביעים כעס וריתחה ...   והאיש עומד ומשתאה לנוכח המראה הכול כך חריג, אך כיון שהתחייב להסתכל חמש דקות ברציפות, לא הזיז עיניו מפניו הקדושות של מרן זצ"ל, והיה זה עבורו סיוט בל יתואר ...   והנה, חלפו להם 5 הדקות  , והסטייפלער חוזר לתואר  ) ולטוהר (   פניו הרגילות. הוא פונה אל היהודי ואומר לו: "דע לך, כך נראה אדם כועס! ולא אחרת ! "      ''רבינו", אמר הגר"א גניחובסקי: "ביקש להראות לאיש את עצמו ב 'מראה  '  ולהציג בפניו כיצד הוא נראה כאשר הוא כועס, כדי שיבין וירגיש את צורתו הנלוזה, ויחדל ממידתו הגרועה". ואכן, היהודי סיפר שההמחשה של הסטייפלער מלווה אותו לאורך כל שנותיו, וכאשר הוא עומד לכעוס, הוא מצייר לעצמו את הבעות הפנים של אותו צדיק, ומיד הוא נמנע מן הכעס .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע, "וישלח", ה'תשע"ח