אמרי שפר י"ח טבת ה'תשע"ה

אמרי שפר י"ח טבת ה'תשע"ה אם אתה נוטש סירה במים סוערים אין סיכוי גדול שתגיע אל החוף ביאר המגיד ממעזריטש זי"ע, ותראהו את הילד והנה נער בכה (ב, ו). ג׳ דברים צריך אדם ללמוד מן הילד: הוא תמיד שמח, לעולם אינו יושב בטל, וכשרוצה משהו - פורץ בבכי עד שמשיגו. יהודי אם מילה אחת טובה יכול להפוך עולמות... יכול להחיות בני אדם... יהודי צריך כל הזמן לדבר אמונה. לחפש פטנטים "מתחת לאדמה", איך להתחזק ולחזק את הבית שלו באמונה. יהודי צריך לראות רק את התכלית מול העיניים. ברגע שהוא נצרך לבריות, שאכפת לו מה אנשים יגידו עליו, אז כבר אין לו חיים. עכשיו מישהו חייך אליו, ברוך השם. עכשיו לא חייך אליו, הוא כבר שבור. צריך להתנתק מכל דבר שהוא לא התכלית האמיתית. התכלית האמיתית זה מה ה' רוצה ממני וכשאני מחובר אל ה', אז מה איכפת לי שאנשים מדברים ומה אכפת לי מה אומרים. (אור האמונה) יהיה מה שיהיה – בסוף יגיע המוות. (נפוליאון) יהיה מה שיהיה – בסוף נגיע לאותו מקום, עלי אדמות (שמואל אייזיקוביץ) "יודע צדיק נפש בהמתו" (משלי יב, י) בדרכן של המיילדות (שיחת השבוע, גליון 1462) נהג המשאית החנה אותה ברחבת מחסן הסיוע של אגודת 'אפרת', בקריית משה בירושלים, והחל להעמיס את הסחורה. "כבוד הרב", קרא פתאום לעבר הרב גדעון לוי , מנהל מחסן הסיוע. "אני חייב לספר לך משהו", פתח האיש בן השלושים. "לפני כמה שבועות סיפרתי לאימי שאני עובד גם עם 'אפרת'. היא הביטה בי ואמרה: 'לא סיפרתי לך, אבל דע שאתה חי בזכותם'... הבטתי בה ולא הבנתי. והיא המשיכה: 'מצבנו הכלכלי היה קשה. חשבנו שלא נוכל לגדל עוד ילד. ב"אפרת" שמעו על כך, שוחחו איתנו ועזרו לנו רבות. אתה חי אפוא בזכותם'". עיני הנהג דמעו. הוא חיבק את הרב לוי ארוכות. "אני מספר לך את זה עכשיו, ועדיין מתרגש", אומר הרב לוי. בזכות ההרצאה הרב לוי (33) רואה ב'אפרת' את שליחות חייו. הוא מתגורר בבית וגן בירושלים, מוסר שיעורי תורה בשעות הערב ואף מפרסם עלון שבועי. "לפני כמה שנים נחשפתי להרצאה של מנהל האגודה, הד"ר אלי שוסהיים. באותו רגע הבנתי שאקדיש את חיי לאגודה זו". תחילה התנדב בסיוע לארגון ובהמשך נתמנה למנהל מחסן הציוד. "יש נשים שהושפעו ממתנדבות האגודה, אך מתקשות בהתמודדות הכלכלית הכרוכה בגידול הילד. הן מקבלות סיוע, החל מערכה מיוחדת לגידול התינוק, שבה מיטה, עגלה, אמבטיה, סט מצעים, בגדים ועוד. בהמשך מלווים אותן בערכה חודשית במשך שנתיים, ובה מוצרי יסוד לתינוק לצד מוצרי מזון למשפחה". מסטודנטים ועד פנסיונרים בכל חודש נארזות במחסן 3800 ערכות סיוע, עבור משפחות שנבחרו על-ידי ועדה מיוחדת. "לצד מתנדבות שעומדות בקשר עם הנשים, יש לנו במחסן מערך מתנדבים גדול", מסביר הרב לוי. "בכל חודש באים מתנדבים מבתי ספר, סטודנטים מאוניברסיטאות וגמלאים, ומסייעים בהכנת הערכות". העבודה טכנית לכאורה, אבל מספקת אין-ספור רגעים מרגשים. "הייתה מתנדבת שעבדה במסירות בלתי רגילה", מספר הרב לוי. "יום אחד סיפרה כי בעבר עשתה טעות גדולה, שהותירה אותה עם רגשות אשם כבדים, עד שהחליטה לעשות תיקון ולהתנדב באגודה. אותו מעשה גרם לה קושי להביא ילדים לעולם, אך זמן קצר אחרי שהתחילה להתנדב באגודה זכתה להיפקד בשעה טובה". מלידה לחתונה הרב לוי מספר על תגובות שגורמות לו התרגשות: "לפני חצי שנה אזלו לנו משטחי העץ, המשמשים להעמסת ערכות הסיוע. התקשרתי לחברה שמוכרת משטחים, וכאשר הבעלים שמע את המטרה, אמר מיד שהוא תורם את המשטחים עם ההובלה. נדהמתי. הוא עצמו הביא אלינו את המשטחים ואמר: 'מגיע לכם, אתם צדיקים'. התפלאתי. ואז אמר: 'הצלתם את אחייניתי. זכות היא לי לעזור לכם'". עד היום ניצלו בזכות 'אפרת' מעל שישים אלף תינוקות. "הקשר שלנו עם המשפחות נמשך גם אחרי השנתיים של הסיוע. כל הזמן מתקבלים באגודה מכתבי תודה, תמונות של הילדים גדלים, הזמנות לבר-מצווה ואפילו לחתונות. זכיתי להיות בכמה חתונות של צעירים שניצלו על-ידינו", מסכם הרב לוי. אכן, "וַתְּחַיֶּיןָ את הילדים", כנאמר בפרשת השבוע. הסבא שהסתובב בכיס עם שתי כרטיסיות (הרב עמיחי גורדין) אדר תרס"ה (1905): אוניית מעפילים עוגנת בנמל יפו. בין העולים החדשים יורדים מהסיפון שני בחורים צעירים מהעיר אורלא שבפולין. אחד מהם יתפרסם לימים כ'רב האסירים', הרב אריה לוין זצ"ל. הבחור השני היה הרב חיים שלמה רוזנטל זצ"ל. לרב רוזנטל היו צאצאים רבים וחשובים, ביניהם רבנים ודיינים ידועים. אנחנו נתמקד בבן הזקונים שלו, רבי ישעיהו רוזנטל. הסבא שלי. חורף תש"ח (1948): 'שערי חסד', שכונה ירושלמית חמימה ותמה של היישוב הישן. בין תושבי השכונה היו תלמידי חכמים גדולים ולא מעט בחורי ישיבה. כדי לשמור על השכונה מהכנופיות הערביות, הובאו אנשי 'הגנה' מבחוץ. סבא, שהיה אז תלמיד ישיבה, לא יכול לסבול את המחשבה שאנשים אחרים ישמרו עליו. הוא וחבריו מארגנים קבוצה מבני המקום, שתחליף את לוחמי ה'הגנה'. 'האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה'? שנות החמישים: סבא וסבתא עוזבים את המשפחה הענפה ב'שערי חסד', ועוברים ל'בית מזמיל'. אל השכונה מתאספים יהודים מארבע קצוות תבל. עבור סבא כולם יהודים. כולם. בבית הכנסת 'זכרון קדושים' דאג סבא שהרב שוחט, יהודי ממוצא עיראקי, ישמש באופן לא רשמי כרב בית הכנסת. איך יסתדר רב עיראקי בבית כנסת של רומנים ופולנים? יסתדר. שנות השבעים: דוד שלי, שלמה, מזמין את סבא למשרד החדש שלו. 'תכיני בבקשה לי ולאבא שתי כוסות קפה', מבקש שלמה מהמזכירה. סבא כועס. 'זו לא העבודה שלה', הוא מוחה, 'היא המזכירה שלך, ולא המשרתת שלך. את כוס הקפה שלך תכין בעצמך'. תשל"ז (1977) - מישור אדומים: אחרי שנות עבודה רבות בבניית מקוואות ברחבי הארץ פרש סבא לגמלאות. בגיל שבו אנשים מסכמים את שנות עבודתם, סבא מתחיל עוד פרוייקט גדול. ישיבת ההסדר 'ברכת משה'. סבא מקים ומנהל את הישיבה מיומה הראשון. לישיבה אין רכב, סבא מתנייד באמצעות תחבורה ציבורית. בכיסו שתי כרטיסיות אוטובוס. על אחת כתוב 'צרכי הישיבה', על השנייה כתוב 'פרטי'. 'אסור ליהנות מכספי הישיבה, אפילו לא בפרוטה. אסור למעול בהקדש', אומר סבא. סבא מקפיד על שני כללי ברזל. הישיבה לעולם לא תהיה במינוס, והישיבה תמיד תשלם את המשכורות בזמן. מעולם לא התעכבו משכורות ומעולם לא נכנסה הישיבה למאזן שלילי. פעם, כשבושש התקציב הממשלתי לבוא, ניגש סבא לעמיתו להנהלת הישיבה, הרב חיים סבתו, והציע שישלמו את המשכורות של הישיבה מכיסם הפרטי. עד שהגיע התקציב מהממשלה, הוציאו סבא והרב חיים מחסכונותיהם האישיים את הכסף עבור התשלום לעובדי הישיבה. 'ביומו תתן שכרו'. קיץ תשמ"ה (1985) – מצפה נבו, מעלה אדומים: הישיבה עוברת לגבעה מדברית ושוממת ליד מעלה אדומים. ליד הישיבה מוקמת שכונה חדשה בשם 'מצפה נבו'. סבא, שהיה מיוזמי הקמת השכונה נותן דוגמא אישית. הבתים עדיין בבנייה, הכביש עדיין מעופר. סבא וסבתא עוזבים את הבית הירוק והפורח שלהם, ועוברים עם עוד ארבע משפחות לגבעה מאובקת ומבודדת. בשנות השישים לחייהם מתחילים סבא וסבתא חיים חדשים בלב המדבר השומם. בלי חשמל ועם גנרטור מקרטע, בלי פחי אשפה ובלי תחבורה, קובעים סבא וסבתא את מושבם בשכונה הצעירה והחדשה. אף פעם לא מאוחר להתחלות חדשות. תשס"א (2001): בגיל שמונים יוצא סבא לפנסיה. הוא עולה כל בוקר לבית הכנסת ויושב שם שעות לבדו מול הגמרא. אחרי שנים של עשייה חזר הנער משערי חסד לימיו בתלמוד התורה 'עץ חיים'. חם במעלה אדומים. סבא מדליק את המזגן בבית הכנסת, בלי מזגן קשה ללמוד גמרא. בסוף כל חודש הוא ניגש ומשלם כסף על השימוש במזגן. 'הקדש זה הקדש', מסביר סבא. 'אם אני לומד לבדי, קופת בית הכנסת לא צריכה לממן את המזגן'. תשע"ה (2014) – מוצאי שבת 'ויגש': אני עולה לדוכן ההספדים, בבית ההלוויות שמגר, להספיד את סבא. סבא לא אהב גאווה ולא אהב דיבורים ריקים מתוכן. חשש מפעם בקרבי, שלא ארגיז את סבא. והנה, מכל שנות הילדות שזכיתי לחלוק איתו, ומכל השעות היפות שישבתי לידו בבית הכנסת באלון שבות, עולה בראשי רק משפט אחד. 'הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש מעמך. כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם א-לוהיך' (מיכה ו:ח) חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ז טבת ה'תשע"ה

ואלה וגו' איש וביתו באו. הפסוק מתחיל באות ו' ומסיים בו' כנגד שנים עשרה שבטים, וזהו ווי העמודים. (בעל הטורים) ומה המים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע, כך דברי תורה אם אין אדם יודע לשוט בהם ולהורות בהם סוף שהוא מתבלע. ומה המים מניחים מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו; "ותראהו והנה נער בוכה... ותאמר מילדי העברים זה" (ב, ו) - בתיה ראתה אותו בוכה, אבל לא שמעה אותו, לפיכך אמרה: אין זאת אלא מילדי העברים הוא זה. יהודי מסוגל לבכות חרש ללא השמעת קול...(הרה"צ ר' בונם מאוטבוצק) גם ערבים זקוקים לברכה (מתוך הספר אביהם של ישראל חלק ג' על מרן הראש"ל הרב מרדכי אליהו זצ''ל ) פעם, בתקופה של יריות בדרכים ופיגועים רבים, הרב מרדכי אליהו זצ"ל היה בדרכו למערת המכפלה, אך הרב כדרכו, לא הסכים לנסוע ברכב ממוגן ירי. הוא היה אומר שהוא נוסע רק ברכב שבו נוסעים כל המתיישבים ביהודה ושומרון. נסענו בשיירה,כך שלפני הרכב של הרב ואחרי הרכב של הרב נסעו מכוניות שלנו, ובסופה של השיירה נסעתי אני עם הרכב שלי. באחד הסיבובים הראשונים לאחר שיצאנו,נכנסה מונית ערבית לשיירה שלנו ונצמדה לרכב ,מאחוריו ממש. האנשים שהיו ברכב שאחרי הרב נדרכו כולם מחשש לפיגוע וניסו בכל דרך לעקוף את המונית הערבית ,אך ללא הצלחה. היא נצמדה לרכב של הרב כמו עלוקה, ושום תרגיל שניסינו לא עזר. לא הצלחנו להיכנס בין הרכב של הרב לבין המונית הערבית ולהפריד בניהם. הלחץ היה גדול, עד שכמעט וקרתה תאונה, אך הרב בעצמו פתר את הבעיה – הוא ביקש לעצור בצד הכביש. כמובן שכולנו עצרנו, דרוכים. גם המונית הערבית עצרה. יצאו ממנה שלושה גברים ואישה אחת, לבושים כאפיות וג'לביות כערבים לכל דבר. מיד נצמדנו כולנו לרב, על מנת לגונן עליו מפני הנוסעים המוזרים שיצאו מהמונית, אבל הרב רק חייך חיוך רחב ואמר לנו: "תקראו להם שיקבלו ברכה".ערבים? ברכה? זה לא מספיק מסוכן גם ככה? כך חשבנו לעצמנו,אך לא העזנו להפר את דברי הרב וקראנו להם. למרבה ההפתעה, הם באו! התקרבו אל הרב והסירו את הכאפיות מעל ראשיהם ...לפתע התגלו לעינינו כיפות צחורות ששכנו אחר כבוד מתחת לכאפיות. להפתעתנו הסתבר לנו כי מדובר בחבורה של מסתערבים שקיבלו משימה לשמור על הרב בדרכים, באותם הימים של סכנה גדולה. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

נקודה שבועית פרשת השבוע "שמות"

השבת נתחיל בשעה טובה את חומש "שמות". פרשת השבוע, פרשת "שמות", הפותחת את החומש עוסקת בעיקרה בהתהוותו של עם ישראל ממשפחה פרטית לעם שלם וחדש ולאחר מכן לידתו והסמכתו של משה למנהיגם העתידי של ישראל שיוציא אותם ממצרים. במעשיו ודרכיו של משה יש הקבלה לדרכיו ומעשיו של יעקב אבינו, ולעיתים היא הקבלה ניגודית: יעקב ברח מבית לבן בלי רשותו, ומשה יצא מביתו של יתרו לאחר שביקש את רשותו ובירכתו, משה אף לא גילה ליתרו את מטרת הליכתו למצרים אלא רק אמר לו שרצונו לראות את אחיו "העודם חיים". משה לא גילה את האמת הגמורה מפני שהיה עניו, אך ברור שגם לא שיקר שהרי אכן הלך לראות אם אחיו "עודם חיים". דמיון נוסף בין משה ליעקב נמצא כשמשה פגש בדרך את חתן הדמים, מלאך ה', שניסה להורגו וציפורה הצילה אותו, כפי שיעקב נאבק עם מלאך ה' שהתבקש לשוב לארצו. שניהם,גם משה וגם יעקב התבקשו לשוב לארץ מולדתם על ידי המלאכים. אצל יעקב היה זה שרו של עשיו, ואצל משה היה זה שר של מצרים. עיקר הכוונה אצל שניהם היא להזהיר אותם בדרך המוחשית כמה גדולה הסכנה שהם מכניסים את עצמם,הן יעקב והן משה וכמה עצומים הכוחות העוינים העתידים לעמוד נגדם. אצל יעקב מי שנאבק איתו זה "איש" או "אלוקים" או "מלאך" ואצל משה נאמר השם המפורש שנתגלה למשה בשעה שנצטווה בשליחות זו. כאשר פגש משה את מלאך ה' הצילה אותו ציפורה על ידי מילת בנם. את דם המילה היא שמה לרגליו של משה ואמרה "כי חתן דמים אתה לי" - הכוונה שהדם הזה הוא אות למשחית שלא ייקח מעליה את משה. ניתן לפרש את האירוע הזה בשתי דרכים: האחת שהדם הוא מעין מחסום בדרכו של המשחית, ובמקום שנמצא דם אין רשות למשחית לפעול. הדרך השנייה היא שהדם הוא מעין כופר. דם המילה הוא פדיון דמו של משה, ובכל מקרה על ידי הדם הזה נעשה שוב משה לחתנה של ציפורה,ודווקא הדם הזה שהניחה ציפורה תחת רגליו של משה,דם מילת בנה, הוא הדם המעיד שמשה הוא בעלה,חתנה, והיא ילדה לו את הבן הזה שזהו דמו שלו. גם במקרה זה יש דמיון ליעקב, שאצלו נאמר "ויגע בכף ירכו". משה היה צאצא ישיר של יעקב. כשם שיעקב היה פעיל ועסוק בעשייה כל חייו כך משה מרגע לידתו ועד סוף ימיו היה עסוק וטרוד בעשייה ציבורית ללא הפסקה. שבת שלום ומבורך! תודות : לצחי מכאלי חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ט"ז טבת ה'תשע"ה

דברי תורה נמשלו למים; שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה, א) ומה המים אין הגדול מתבייש לומר לקטן: השקני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד, פסוק אחד, ואפילו אות אחת; ומה המים אין מתקיימים בכלי כסף וזהב, אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס; ומה המים יורדים טיפין טיפין ונעשים נחלים נחלים, כך תורה אדם למד שתי הלכות היום ושתיים למחר עד שנעשה כנחל נובע; גאונותו האדירה של בעל התניא (סיפורי צדיקים עלון 136) היה זה לפני למעלה ממאתים שנים, בסביבות העיר שוינציאן הסמוכה לעיר וילנא, נולד הגאון רבי ברוך מרדכי מרבני ברובויסק זצ"ל, בצעירותו חי ולמד מספר שנים בוילנא, ושם דבק בו הכינוי "העילוי משוינציאן". כל גדולי העיר אהבו להשתעשע בפלפול עם העלם הצעיר ברוך הכישרונות, כעבור זמן מה נעשה העילוי בן בית גם אצל הגאון הקדוש רבי אליהו מוילנא הגר"א זיע"א בכבודו ובעצמו, שהתרשם עמוקות מעומק המחשבה ומהיקף הידיעות של הצעיר. בשלב מסוים של חיו, פגש רבי ברוך מרדכי בתלמידיו של הרב הקדוש רבי שניאור זלמן בעל התניא והשולחן ערוך זיע"א, (יומא דהילולא כ"ד טבת). אט אט התקרב אל רעיון ודרך החסידות, עד שבאחד הימים החליט שהוא צריך להתקרב יותר ולבדוק מקרוב את דרכו של "בעל התניא". אומר ועושה, בוקר אחד קם ונסע לליאוזנה מקום מושבו של רבי שניאור זלמן, כשבא רבי ברוך מרדכי לליאוזנה, היתה כרסו מלאה כבר בתורת החסידות, ובכל זאת הוא לא היה שלם עם עצמו, ובלבו עדין כרסם הספק לגבי הדרך שבה ילך. הסדר בליאוזנה היה, שהמבקש להתקבל ל"יחידות" אצל הרבי בעל התניא, חיב היה לעבור תחילה סדרה ארוכה של הכנות. הממונה על האברכים, שבאו לליאוזנה כדי להתודע אל רבי שניאור זלמן ולהתקבל על ידו, היה רבי יהודה ליב זצ"ל אחיו של הרבי, תחילה בחן את האברכים בלימוד, לאחר שעמד על טיב לימודם וידיעותיהם, היה מתוה לכל אחד ואחד מהם דרך פרטית בלימוד נגלה וחסידות, לימוד זה היה נמשך מספר שבועות, אז היה האברך חוזר ונבחן פעם נוספת על ידי שני אחיו הנוספים של הרבי רבי מרדכי זצ"ל ורבי משה זצ"ל, רבי מרדכי הצטין בבקיאות מיוחדת בש"ס בבלי ובראשונים, ורבי משה נודע בשליטתו הנדירה בש"ס ירושלמי וברמב"ם. גם רבי ברוך מרדכי עבר מסלול דומה, שבועים תמימים למד יומם וליל בהתאם להדרכתו של רבי יהודה ליב, ולאחר מכן נקרא לשיחה אצל שני האחים האחרים, ולאחר שבחנו אותו כנהוג ועמדו על טיבו, רק אז נכנס ל"יחידות" אצל "בעל התניא". רבי ברוך מרדכי נשא בצקלונו שתי קושיות חמורות בירושלמי וברמב"ם, את הקושיות האלה נהג להציג לכל גאון בתורה שפגש, ועד כה איש מביניהם לא הניח את דעתו בתשובותיו. פעם אחת אף העז להציג את הקושיות לפני הגר"א מוילנא, שלא ככל יתר הלמדנים אשר ניסו את כוחם בתירוץ הקושיות, הגר"א דוקא חיזק את הקושיות והוסיף להן עומק על עומק, אולם תירוץ לקושיות לא נתן. מראהו נורא ההוד של רבי שניאור זלמן, גרמה להתרגשות גדולה אצל רבי ברוך מרדכי, וכמעט ומנע ממנו להציג לפניו את הקושיות, לבסוף התגבר על הרגש ושטח אותן לפני הרבי, רבי שניאור זלמן הקשיב לדבריו רוב קשב, ולאחר שהמתין בסבלנות לסיום דבריו, החל הרבי להרצות את הסוגיה בירושלמי, ולאחר מכן את ההלכה הנדונה ברמב"ם, אופן לימודו של רבי שניאור זלמן והצורה שבה הסביר את הדברים, שמטו את היסוד לקושיות הקשות והנפלאות, רבי ברוך מרדכי היה המום ולשונו כמו נעתקה מפיו, לאחר כמה דקות של שקט, נפרד מ"בעל התניא", הוא יצא מחדרו של הצדיק גאון הגאונים נסער ונרעש. הנוהג בליאוזנה היה, שהיוצאים מ"יחידות" אצל הרבי היו פוצחים בריקוד חסידי המכונה "ריקוד היחידות". בצאתו מחדר הרבי נסחב רבי ברוך מרדכי על ידי כמה מן האברכים הצעירים לריקוד הנהוג, אולם רגליו רקדו, אך לבו ומחשבותיו לא היו עמו, עדין לא נרגע מהתרגשותו. לאחר סיום הריקוד ולאחר שנרגע מעט, ישב וסיפר לסובבים על מה ולמה התרגש כל כך, כמובן שגם צעירי החסידים התרגשו מהדברים ששמעו, אם כי זה לא היה בשבילם חידוש כל כך גדול. רבי ברוך מרדכי נשאר עוד זמן בחצרו של "בעל התניא", שם התעלה בלימוד תורת החסידות, ולאחר פרק זמן מסוים נפרד רבי ברוך מרדכי מחבריו החדשים, וחזר לביתו כחסיד לכל דבר. יום אחד סיפר רבי ברוך מרדכי לאחד הקרובים אליו, על הקושיות החמורות בירושלמי וברמב"ם, קושיות שלאיש לא היתה עליהן תשובה שתניח את דעתו, ועל ה"יחידות" המופלאה אצל רבי שניאור זלמן בעל התניא, שבמהלכה הוברר לו לתדהמתו כי למעשה הקושיות שבעיניו היו חמורות, חסרות בסיס הן, לאחר שהלה שמע את הקושיות והתירוצים, נפעם אף הוא מגאונתו של הרבי ואמר לרבי ברוך מרדכי: מוכרחים לגשת לגאון מוילנא ולהציע לפניו את הענין. רבי ברוך מרדכי קיבל את הרעיון, והשנים התיצבו לפני הגר"א, רבי ברוך מרדכי ביקש להזכיר את שתי הקושיות לגאון, אלא שהגאון כלל לא היה זקוק לתזכורת, ומיד החל להרצות מילה במילה את שתי הקושיות, וגם את אותם הדברים שהוסיף הוא לקושיות בפעם הקודמת. כשסים הגר"א את דבריו, חזר רבי ברוך מרדכי באוזני הגאון על ביאור הסוגיות כפי ששמע מפיו של רבי שניאור זלמן. הגר"א הקשיב לדברים בקשב רב, ולבסוף הוא נראה אחוז בשרעפיו למשך כמה שניות. לפתע התרומם הגאון הקדוש מלוא קומתו עטור בטליתו ותפיליו, ואמר בהתרגשות רבה: "תשובות כאלה יכול לומד רק הריש מתיבתא דרקיע, (ראש הישיבה של מעלה) ואם גאון או צדיק אמר את הדברים, יודע הוא זאת ברוח הקודש, לו שמעתי אני בעצמי את הדברים מפיו של הגאון שאמרם, היתי נוקט כלשונו של רבי יוחנן שאמר 'מובילנא מאניה אבתריה לבי מסותא' (אשא את בגדיו אחריו לבית המרחץ)". לימים התחרט רבי ברוך מרדכי חרטה עמוקה, על כי לא אזר עוז בנפשו לגלות לגר"א מיהו אותו גאון האלמוני שישב את סוגיות הגמרא בדרך מופלאה כל כך, ושהגר"א היה מוכן כדבריו לשאת את בגדיו, אולי חשיפת שמו של רבי שניאור זלמן היתה מונעת את אש המחלוקת המיותרת שניצתה בין המתנגדים לחסידים. חוויית השבוע של http://h-y.xwx.co.il/

שיר וצליל פרשת "ויחי"

אמרי שפר ט"ו טבת ה'תשע"ה

אמרו חז"ל (ברכות נג ב): "גדול העונה אמן יותר מן המברך", ותמהו המפרשים, הכיצד ייתכן שזכות עניית אמן תגדל יותר מהברכה עצמה, הלא לכאורה המברך הוא שעושה את עיקר המעשה, ובלעדיו אף לא הייתה כלל עניית אמן? הרא"ש פירש זאת על פי דברי חז"ל (תנחומא עקב ו): "אמר רבי יוחנן, כל מי שהתחיל במצווה ואחר כך בא אחר וגמרה, נקראת על שם גומרה", ולענייננו, כיון שעניית אמן היא גמר והשלמת הברכה, לפיכך גדול העונה אמן יותר מן המברך, כיון שהמברך רק התחיל במצווה והעונה אמן הוא שהשלימה. ('תוספות הרא"ש' ברכות נג ב) הרה"ק רבי אברהם המלאך אומר: ריבון העולמים: אילו יצויר רגע אחד בלי השפעתך והשגחתך, מה יתן ומה יוסיף לנו העולם הזה, ומה יתן ומה יוסיף לנו העולם הבא, ומה תיתן ומה תוסיף לנו ביאת המשיח ותחית המתים – מה הנאה מהם ולמה הם? הרה"ק רבי שלום שכנא מפרוהוביטש אומר: יש המטפסים ועולים אל ה' יתברך, ואני – מקום שאני שם – שם ה' יתברך. ' 'יהודי, גם כשהוא עוסק בעניינים ארציים, אינו נפרד מה' אחד, כמו שנאמר 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' – גם כשהוא 'בארץ' הוא קשור ל'אחד''' (הרבי הזקן מקרב) "זכור ימות עולם" (לקח טוב) אמר להם: כל זמן שהמקום מביא ייסורים עליכם, היזכרו כמה טובות ונחמות עתיד ליתן לכם לעולם הבא. (ילקוט שמעוני) את דברי חז"ל אלו ביאר החפץ חיים בשם המגיד מישרים של העיר וילנא על פי משל: יהודי שכר דירה משר אחד בשלוש מאות רובל לשנה. את שכר הדירה היה היהודי מעביר לידי בעל הבית בתאריך קבוע מידי שנה בשנה. ויהי היום, וייסע השר למדינה רחוקה, ולפני צאתו לדרך מינה את אחד מפקידיו לאחראי על הדירה המושכרת ליהודי. אותו פקיד היה שונא ישראל, ומשבאה לידו עתה הזדמנות להציק ליהודי, לא אחר לעשות זאת. מיד לאחר שהופקד על הבית הודיע לשוכר כי שכר הדירה הועלה לחמש מאות רובל לשנה. כאשר הגיע זמן הפירעון, שלח וקרא ליהודי השכם בבוקר ודרש ממנו את התשלום המלא. בידו של היהודי היו אז רק ארבע מאות ושמונים רובל. אי לכך ביקש מאת הפקיד להמתין מספר ימים עד שישלים את הסכום. הפקיד, שהיה כאמור רע-מעללים, דרש שהתשלום כולו יבוצע בו ביום. כאשר הגיע הערב ובידי היהודי לא נמצאו עשרים הרובלים שחסרו, ציווה איש הבלייעל להכותו עשרים מכות – מכה אחת עבור כל רובל. כן עשה הפקיד לכמה יהודים נוספים, ועוד הוסיף חטא על פשע במה שגזל ועשק אותם, עד שבמשך הזמן נעשה לעשיר גדול וקנה לעצמו חצר ובה כמה בתים. כאשר שב השר לביתו, אמר היהודי לאשתו: הנני הולך אל השר כדי לספר לו על מעללי הפקיד. כאשר שמע השר את כל הקורות אותו ואת אחיו היהודים, חרה לו הדבר מאד ונכמרו רחמיו על האיש באהבתו אותו אהבה רבה. כשכילה היהודי את דבריו אמר לו השר: הנני מודיעך בזה כי על כל מכה שהכה אותך הפקיד יחויב לשלם לך מאה רובל, ובסך הכל מגיע לך ממנו סך אלפיים רובל. מאחר והפקיד רכש לעצמו חצר ששווייה ארבעת אלפים רובל, הנני ממציא לך שטר המאשר כי מחצית החצר שייכת לך מהיום והלאה. כאשר שב היהודי לביתו אשתו ראתה שפניו נפולות וזועפות. כאשר שאלה אותו מה אמר לו השר, הראה לה את השטר שקיבל על חצי החצר של הפקיד. מדוע, אפוא, נפלו פניך? שאלה האישה, אדרבה, עליך לשמוח במתנה היקרה שקיבלת! השיב לה בעלה: את הכאב של המכות שהכני הפקיד כבר איני חש היום, אם כן, מוטב היה אילו היה מכה אותי אז ארבעים מכות והייתי זוכה עתה בכל החצר. על זה לבי דווה... כן הדבר בעניין ייסורי האדם בעולם הזה. כאשר הם באים על האדם, הוא מצטער עליהם מאד ואינו רוצה לסובלם. אך כאשר יבוא לעולם הגמול ויקבל שם הרבה שכר תחת כל שעה ושעה של סבל בעולם הזה, יחשוב האדם אז בנפשו: הלוואי שהייתי סובל יותר ייסורים בעולם הזה, כי אז היה לי הרבה יותר עונג בעולם הנצח. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ג טבת ה'תשע"ה

אמרי שפר י"ג טבת ה'תשע"ה אם תעזוב את הדאגה היא תישכח אותך אשרי מי ששובר את מידותיו, והשבר לא נשמע למרחוק . הגלות באה למרק את עוונותיהם של ישראל, והתכלית היא שיגיעו לגאולה זכים וממורקים. אולם אם ייוודע זמן הקץ לא ירגישו- בני ישראל כל-כך את הגלות ומרירותה, כי צרה שאדם יודע את קיצה וסופה אינה קשה כל – כך. ''יגעתי ולא מצאתי - אל תאמין" עצם היגיעה היא מציאה, מציאה גדולה! (הרבי מנחם מנדל מקוצק) זהירות בבקשות (המאור שבתורה עלון 225) היה פעם בחור צעיר שנדד מעיר לעיר בחיפוש אחר מזלו. באחד הימים, כשעייף מלצעוד בדרך, ישב לנוח בצלו של עץ עבות. הוא לא ידע שהעץ תחתיו בחר לשבת הוא עץ מגשים משאלות. היה זה יום קיץ שרבי, והחום הכבד העיק עליו והגיר מגופו אגלי זיעה נוטפים. הוא התלונן בקול רם: "איזה חום! הלוואי שהיה להשיב עלי רוח במניפה !" עוד לא גמר הבחור לומר את המשפט והנה התייצב מולו נער חסון עם מניפת ענק, והחל מנופף בה מול פניו " . אחחחח איזה עונג" אמר הבחור, נהנה ממשבי הרוח הקרירים " . כנראה שזהו עץ מגשים משאלות ! כעבור זמן מה חש הבחור רעב, והחליט לנצל את כוחו של העץ כדי לארגן לו ארוחה כיד המלך. רק סיים לבטא את רצונו, והנער החל עורך לכבודו שולחן מטעמים מזילי ריר. הוא אכל ואכל כמו שלא אכל מימיו והתענג על מזלו הטוב. כששבע, הביט מסביבו בהנאה, ואמר: "ככה נהנים מהחיים ! שפר עליי מזלי הטוב, סוף סוף יש לי קצת נחת מנדודי בדרכים." ומיד אחרי זה, ביטא בקול רם מחשבה שחלפה במוחו: ''איזה מין מקום משונה הוא זה. יער, אבל אין בו חיות? איך יכול להיות יער בלי חיות? הייתי רוצה לראות ולו גם רק נמר אחד, או אריה". מיד הגיח מבין העצים נמר גדול וטרף אותו מבלי להשאיר ממנו דבר מלבד גל עצמות. ללמדך שאל לך להתגרות במזלך הטוב, עשה בו שימוש מדוד ומושכל שאם לא כן הוא עלול להתהפך בין רגע. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/