אמרי שפר ט"ו תמוז ה'תשע"ז

 האויב ההרסני ביותר שלנו הוא התירוץ.

     המחשב הכי חזק בעולם הוא המוח שלנו.

     העבודה המספקת ביותר היא לעזור לאחרים.

     הרגש המיותר ביותר הוא רחמים עצמיים.

להפסיד את החיים.

     דייג ופרופסור שטים בסירת הדייג .

     הפרופסור: "סלח לי, האם אי פעם למדת פיזיקה?"

     הדייג: "לא"

     הפרופסור: "אז כנראה שהפסדת רבע מהחיים שלך. ומתמטיקה למדת?"

     הדייג: "גם לא"

     הפרופסור: "אז תדע לך שהפסדת חצי מהחיים שלך! מה עם מחשבים?"

     הדייג: "גם לא"

     הפרופסור: "אז תתבייש לך! הפסדת שלושה רבעים מהחיים שלך!!"

     לפתע מתחילה סופה שמרסקת את הסירה לחתיכות ומעיפה את שני האנשים למים. הדייג שוחה לעבר קרש צף ונתפס עליו בזמן שהפרופסור מתחיל לפרפר.

      הדייג: "תגיד לי, אתה יודע לשחות?"

     הפרופסור (בולע מים):"ל...ל.. לא"

     הדייג: "אז אני שמח להודיע לך שהפסדת את כל החיים שלך!!!"

גלגול הסוס (דברים טובים – שלח)

     מעשה בשני אנשים שביקשו לעצמם מלאכה שלא דרושה לה תעודת בגרות. מאחר שתרו בשווקים וברחובות ולא מצאו, מה עשו?  לשלוח יד בעירם לא יכלו, מחמת המשטרה המקומית שירדה לחייהם. שלא לשלוח יד כלל גם כן אי אפשר, מחמת הרעב המציק. נטלו מקל והחלו נודדים בדרך לעיירות אחרות. ויהי בחצי הדרך,  והנה רואים הם מרכבה הדורה, רתומה לסוס אביר,  נוסעת לה לאיטה, ובעל העגלה מנמנם. החליטו להחרים לעצמם את הסוס ההדור. אלא שהחשש גדול, שבעת שייטלו את הסוס, יתנער בעל הבית מנמנומו. מה עשו? בעוד האחד לקח את הסוס,  החזיק השני במוטות העגלה והובילה על דרך המלך. כך לא תעמוד העגלה ממסעה, והבעלים לא יתעורר.

     ויקום המנמנם מתנומתו. משפשף הוא את עיניו, והנה, רואה הוא כי במקום סוסו האביר, שהיה מוביל את עגלתו ההדורה, הרי היא מובלת ביד הולך על שתיים, המדדה על רגליו, זיעה נוטפת ממנו ומותירה עקבותיה על דרך המלך. כעסו גבר,  ואילולא שנכמרו רחמיו על אותו בר-נש הולך על שתיים, היה מכה בשוט שבידו חבטה שיש בה ממש. פתח את פיו וקרא: "הי, סוס בן-אדם, מי אתה? מה מעשיך? וסוסי האביר היכן הוא? ומה מעשיו?" ברגע הראשון כמעט התבלבל ידידנו מהקול הקורא, אלא שנתעשת מיד, הניח את מוטות העגלה בנחת, הסתובב ואמר: "שמע ואספר לך את העניין כולו על בוריו: היה זה לפני שנים רבות מאד. בביתי לא הייתה פרוטה לפורטה, ולי אישה וילדים להאכילם לחם. עמדתי ושלחתי יד בגניבה,  ומגניבה אחת באה השנייה, עד שנעשיתי לגנב ממש. ויהי היום, ויתפסוני שומרי החוק, והובילוני לבית האסורים, שם ישבתי גם בכיתי, עד אשר הנשמה שבי פרחה מאפי ותעל אל מקום המשפט.  ובמקום המשפט העלו על כף מאזניים את כל מסכת עוונותי, וייגזר גזר דיני לשוב אל העולם הזה בגלגול, אולם לא סתם גלגול, אלא גלגול בגופו של סוס לחמישים שנה. היום", הרים הגנב את קולו, " מלאו חמישים לגלגולי, ומשום כך נעלם הסוס,  והנה אני תחתיו לסחוב את עגלתך. ועתה, אם תעשה עמדי חסד, והנחתני לנפשי". שמע זאת בעל הסוס וייכמרו רחמיו. הן לא ייתן לאדם מסכן להוביל את עגלתו כסוס. פנה אליו ואמר: "ראה,  משחרר אני אותך. אולם אך ורק בתנאי שתבטיח לי נאמנה שלא תשוב לגנוב". הבטיח לו הגנב את דברתו, וילך לדרכו. אך נשתחרר מעולו של זה, פנה אל חברו עם הסוס, ויחדיו פנו בצחוק מתגלגל אל העיירה הסמוכה כדי למכור את הסוס ביריד שהתקיים שם.

     עומדים הם ביריד ומכריזים על סוס אביר העומד למכירה. והנה, עיניהם רואות את מיודעם, משחרר הגלגולים, מתקרב כדי למצוא סוס תחת סוסו הפורח. מיהרו ותפסו מחסה, והמתינו לראות כיצד ייפול דבר. ניגש הלה לראות את הסחורה המוצעת למכירה, ולפתע משפשף הוא את עיניו, רואה הוא לפניו את סוסו משכבר הימים, עומד ומנפנף בזנבו לכל עבר. בלא להתבלבל, שולף את חגורת העור ממכנסיו, ומתחיל להצליף בסוס הלוך ושוב. הסוס מנתר וקופץ, וזה מצליף. פניו מאדימות, הזיעה נוטפת, והוא ממשיך להצליף.  לאחר דקות ארוכות של הצלפה, נאנח ואמר באכזבה: "יום אחד, כבן אדם, וכבר הס??קת לחזור להיות גנב". כמה פעמים הבטחנו לעצמנו, שזהו זה.  ולמרות הכל, זה קרה שוב.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ג' שבט ה'תשע"ה

אין פעולה שאינה רלוונטית. כולם משנות את המהות שלנו. (שמואל אייזיקוביץ) אם אין אני לי! מי לי? כלל שכדאי לזכור תמיד. "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מאת רעהו" (יא,ב). זה ציווי לעתיד ולדורות – תמיד, בכל זמן ובכל מקום, צריכים יהודים 'לשאול' איש מאת רעהו, לסייע ולעזור איש לרעהו. (רבי יוסף מקרלין) דרך קלה להגיע לאושר היא לשחק בתפקיד של אדם מאושר. זו משוואה פשוטה של סיבה ותוצאה. בזה שמקדמים את פני היום החדש בהתלהבות ועושים את התפקידים שלנו בשמחה, פעולותינו ישפיעו על הישות הפנימית שלנו, עד שנגיע בסופו של דבר למצב של אושר. היום עזוב מה היה אתמול, היום זה יום חדש קדימה... הכל הולך לפי התכנית, עד שזה לא. (שמואל אייזיקוביץ) "ולמען תספר באזני בנך... וידעתם כי אני ה'" (י,ב). כדי לנטוע בלב הבנים את האמונה צריך שיהיה תחילה "וידעתם כי אני ה'" – אתם עצמכם צריכים להיות מאמינים ולדעת את ה'.(רבי יהושע רוקח) חיים שיש בהם... זו דרכנו כי תמיד יש למה לחכות. "אמא ניצחה!!!" (נשלח ע''י ידידי ח.ז.) מעשה שהיה ביהודי מאמריקה, שביום מן הימים התקבלה שיחת טלפון בביתו. מן הצד השני של האפרכסת נשמע קולה של מזכירת בית האבות בלונדון, בו שוהה אמו הישישה. המזכירה הודיעה לבן בצער רב אודות פטירת אמו. הבן שלא צפה כלל את פטירת אמו, משום שהייתה בריאה, נותר בהלם ובעצב עמוק. והדבר הקשה ביותר מבחינתו כעת, הייתה עובדה שלא הורשה על ידי השלטונות לצאת ממדינתו, עקב טעמים שונים, ועל כן ביקש מהחברא קדישא בלונדון להביא את אמו לקבורה, כמובן, כפי ההלכה המסורה בידינו. כעבור יומיים, בעוד האיש, שהיה בנה היחיד של המנוחה, יושב שבעה בביתו, צלצל לפתע הטלפון. "מדוע אינך מתקשר לשאול בשלומי יקירי?..." בקע קולה של גברת זקנה. האיש שלא אחז במה מדובר מיהר לשאול: "רק רגע, עם מי אני מדבר?", -"וכי שכחת אותי לגמרי, הלא אמך אני!...". הבן הזדעזע עד עמקי נשמתו עד שהתעלף... לאחר שהתאושש, גילה כי אכן מדובר באמו. לא הייתה זו תחיית המתים. מה התברר? - טעות מצערת אירעה במזכירות בית האבות. נודע כי הנפטרת לא הייתה אלא חברתה היהודייה לחדר של האישה, ובשגגה החליפו בין שתי הנשים... בבית האבות כעת ההרגשה היא מאד לא נעימה, היאך יודיעו כעת למשפחת המנוחה (האמתית) אודות פטירתה, לאחר שכבר התקיימה הלווייתה והיא נקברה. בלית ברירה, ניגש המנהל להתקשר בדחילו ורחימו אל הבן הרשום בכרטסת כבנה היחיד של הנפטרת, והתחיל להסביר, תוך כדי התנצלות, כי האֵם שבקה חיים... "בסדר", קטע אותו הבן בלי לשמוע את ההמשך, "תדאג לשרוף את הגופה! את האפר תשלח אלי, עם החשבון...!" המנהל ההמום, ביקש שוב את סליחת האיש, ובישר לו כי כבר הובלה אמו לקבורת עולמים, על ידי החברא קדישא. "אימא ניצחה!!!", הפטיר הבן בזעם וירד מהקו... צוות בית האבות החליט לחקור את הסיפור, והתגלה כי כל המקרה המשונה התנהל בהשגחה פרטית מופלאה. הסכיתו נא ושמעו: הנה התברר כי המנוחה היתה מסוכסכת מזה שנים עם בנה. בן זה השתמד, רח"ל, והפך להיות כומר קתולי. בכל פעם שהגיע לביקור, הודיע לאמו כי לאחר מותה ישרוף את גופתה, כפי 'המנהג המקובל'... אמו של בן הבליעל, בכתה לפני בורא עולם והתחננה שירחם עליה, ותזכה להגיע לקבר ישראל על ידי קבורה יהודית כדת וכהלכה, וכך עד סוף ימיה הייתה מתמוגגת בדמעות באמירת תהלים ותחינות... ויושב בשמים שמע, וניהל את העניינים בצורה מופלאה, עד שהגיעה הצדקת לקבורה יהודית, על פי כל הדינים וההנהגות, ועם קדיש וקבלות לעילוי נשמתה, על אפו ועל חמתו של בנה!... יש לנו אבא גדול בשמים הסופר ומונה את כל צעדינו הנעשים תחת השמש, ומשלם שכר טוב להולכים בדרכיו, והכל-הכל נעשה ב'אצבע אלוקים' - בהשגחתו ובהכוונתו של בורא עולם, ואיש אינו יכול לעשות ולוּ את המעשה הקל ביותר, אלא אם כן נקבע כך בשמים.. במקום מכתב (על-פי 'האיש על החומה') "אתה נכדו של רבי יוסף-חיים זוננפלד, רבה של ירושלים!", קרא הפרופסור אשר (אנדרי) נהר בהתפעלות, ומיהר לארח את הרב שלמה-זלמן זוננפלד בביתו שבסטרסבור, צרפת. אחרי שיחת נימוסין קצרה אמר הפרופסור: "רצוני להכיר לך אדם שבוודאי יעניין אותך", וזיק שובבות ניצת בעיניו. השניים יצאו מן הבית ועצרו ליד אחד הבתים הסמוכים. כשהדלת נפתחה עמד שם גבר בא בימים. "הכר-נא את אורחי", אמר הפרופסור במבט שובב לבעל הבית, "האם תוכל לזהותו בלי שאומר לך את שמו?". האיש צמצם את עיניו והביט רגע קצר בפניו של האורח. לפתע ניתר ממקומו: "אתה בנה של לאה, בתו של רבי יוסף-חיים זוננפלד!", קרא בהתרגשות, "איי... איי...", דמעות ערגה צצו בזוויות עיניו. "הבה אספר לך מאורע שהייתי עד לו ואף היה לי בו חלק". וזה סיפורו של האיש: הדבר היה בשנת תרפ"ב. בבית החולים של המיסיון האנגלי בירושלים היה מאושפז פעיל בכיר בהסתדרות העובדים. מצבו החמיר מיום ליום עד שהרופא נאלץ לומר לבני המשפחה כי אין לאל ידו לעשות מאומה. בני המשפחה התעשתו, ומיהרו לפנות אל מכרים וידידים כדי להיוועץ בהם כיצד להציל את חיי יקירם. הללו יעצו להם להעביר את החולה למרכז הרפואי 'שערי צדק', שנחשב באותם ימים לאחד הטובים בארץ. אולם כאן התעוררה בעיה. החולה, שכעת היה חסר ישע, היה פעיל נמרץ במאבק נגד שומרי התורה והמצוות. שמו היה לצנינים בעיני היהדות החרדית שהד"ר משה וולך, מייסד המרכז הרפואי 'שערי צדק', נמנה עמה. בני המשפחה פנו אליי – מספר אותו יהודי בסטרסבור – ואני השבתי להם: "אני מכיר היטב את הד"ר וולך. העבירו אותו לשם בלי לשאול אותו מראש על כך, ובטוחני שיקבל אותו. בטיפולו המסור יש תקווה שיחלים ממחלתו". בני המשפחה החליטו כי אין להם מה להפסיד. שני סבלים גברתנים נשכרו לצורך ההעברה. הללו העמיסו את החולה על אלונקה ויצאו לדרך. חיכיתי להם בפרוזדור 'שערי צדק', ששימש גם חדר מיון. הד"ר וולך ניגש מיד אל החולה, ערך לו בדיקה קצרה ובמהרה עמד על מצבו הקשה. הוא התעניין בהיסטוריה הרפואית של החולה, וכששמע שהיה מאושפז בבית החולים המיסיונרי, עצר את התשאול, עזב את החולה והסתגר בחדרו. עמדנו נבוכים. בני המשפחה תלו את עיניהם בי, כמי שיעץ להם להביאו לכאן בלי תיאום מראש. במוחי צץ רעיון. מיהרתי אל הרובע היהודי בעיר העתיקה, למתחם הדירות 'בתי מחסה'. גשם שוטף ירד באותה שעה, והגעתי אל הכתובת המבוקשת רטוב עד לשד עצמותיי. נשמתי לרווחה כשהדלת נפתחה, ודמותו המאירה של רבי יוסף-חיים זוננפלד ניצבה בפתח. "רבי", אמרתי, "אני מתנצל על ההפרעה. באתי כדי לבקש את עזרתכם להצלת חולה מסכנה". שטחתי את סיפורו של בכיר ההסתדרות ותיארתי את סירובו של הד"ר וולך לטפל בו. "אנא, כתבו לו מכתב המלצה כדי שייאות לטפל בחולה", ביקשתי. למרבה ההפתעה קם רבי יוסף-חיים, שכבר היה כבן שבעים וחמש שנים, סימן קמט בשולי הגמרא שבה למד וסגר אותה. הוא לבש את מעילו והודיע: "יוצאים לדרך". נחרדתי. "חלילה לי מלהטריח את הרב. דיי לי במכתב". "זו הצלת נפש מישראל!", הרים הרב את קולו. "אין מצווה גדולה מזו. ספק אם מכתבי יועיל, מוטב שאלך בעצמי לשוחח עם הרופא". עוד בטרם הספקתי לפצות פה כבר יצא רבי יוסף-חיים מפתח הבית. דלקתי בעקבותיו. "רבי, הבה נמתין תחת אחד הגגות עד שייפסק הגשם", קראתי לעברו, אך רבי יוסף-חיים הניף את ידו בביטול והוסיף לצעוד בצעדים נמרצים. "פיקוח נפש", אמר. "כשהולכים לקיים מצוות הצלת נפשות לא נרתעים מכמה טיפות גשם". בקושי הצלחתי אני הצעיר להדביק את קצב פסיעותיו של הרב. כשהגענו לשער יפו שכרנו כרכרה ונסענו יחד ל'שערי צדק'. רבי יוסף-חיים לא בזבז לריק את זמן הנסיעה. הוא הוציא מכיסו ספר תהילים קטן וקרא מזמורי תהילים בהשתפכות הנפש. מצוקתו של החולה נגעה לליבו כאילו היה קרוב משפחתו. כעבור כרבע שעה הגיעה הכרכרה לפתח 'שערי צדק'. רבי יוסף-חיים קפץ מן הכרכרה וחש לעבר משרדו של הד"ר וולך. שילמתי לעגלון את שכר הנסיעה, וכאשר הגעתי אל המשרד קלטו אוזניי את דבריו הנחרצים של רבי יוסף-חיים: "ממתי רופא פוסק בהלכות פיקוח נפש?! קבל את החולה לטיפול, ואחר-כך נדון בהלכות פיקוח נפש"... למותר לציין שהרופא ציית לרב זוננפלד. וראה זה פלא: כעבור שבועיים בדיוק החלים האיש ועזב את 'שערי צדק' כשהוא הולך על רגליו, בריא ושלם. הוא לא ידע כל ימיו מי פעל במסירות רבה כל-כך להצלתו... חוויית השבוע שלי www.h-y.xwx.co.il