אמרי שפר י"ב אב ה'תשע"ח

אמר רבי יוחנן: אחרי ארי ולא אחרי אישה" (ברכות סא.) ומרמזים על כך שטוב להקדים ולשוב בתשובה לפני הקב"ה לאחר חודש "אב " שהוא מזל "ארי" ולא להמתין עד לאחריי חודש "אלול" שהוא מזל בתולה.

אֶת ה' אֱ-לֹקיך תּירָא. (ו, יג)לרבות תלמידי חכמים. (פסחים כח:). ובבעה"ט "תירא" בגימטריא "תלמידי חכמים".

    במשנה: "אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים...".

    השמחה הגדולה במילואה של הלבנה ביום ט"ו באב היא מפני שבני ישראל נמשלו ללבנה, ויום זה מסמל את שיא העלייה שלאחר הצער והירידה הגדולה של ימי בין המצרים ותשעה באב.

הארוחה הטעימה (להתעדן באהבתך, עלון 208)

    אמו של יצחק אלחנן הצעיר, אשר חביבה הייתה עליה זכות לימודו של בנה המתמיד, עשתה כל אשר ביכולתה בכדי לסייע לו ולאפשר לו להשקיע את כל כוחותיו אך ורק בלימודו . לפיכך, בכל ערב הייתה מכינה עבורו סיר מיוחד ובו בשר ונזיד, למען ישביע את נפשו בשובו אל ביתו באישון לילה, ויאגור כוחות ליום נוסף של התעלות. את הסיר ובו הנזיד ונתח הבשר – הייתה האם משאירה עבור בנה בתנור הלבנים, בכדי לשמור על חומו ועל טריותו.

ויהיה היום יום של 'כביסה', כאשר לשם עמלון החולצות – השרתה האם סמרטוטים בעמילן, והכניסה אותם לחימום בתנור האבן כמקובל באותם הימים. מבלי משים, כאשר דחפה את הסמרטוטים לתנור – נדחק לו סיר הבשר אל מעמקי התנור, ואילו קערת הסמרטוטים המעומלנים תפסה את מקומו... באותו הלילה, כאשר הגיע יצחק אלחנן אל ביתו בשעת לילה מאוחרת כהרגלו – שלף מן התנור את קערת הסמרטוטים, הניחה על השולחן ניגש לסעוד את ליבו... בשקיעותו הרבה בהוויות דאביי ורבא – הוא כלל לא הבחין בשינוי כלשהו בטעמו של ה 'מאכל '... כך ישב לו יצחק אלחנן, מוחו מתייגע בהבנת קושיית הרשב"א, כאשר תוך כדי כך הוא לועס מנות גדושות של עמילן... נפשו משוטטת לה בעולמות עליונים, עולמות בהם אין מלבד תירוציו של ה 'קצות החושן' מאומה, ואילו שיניו – גורסות את הסמרטוטים ומנסות להביאם אל בית הבליעה...  בקיצור, לאחר דקות ספורות כילה יצחק אלחנן לאכול את כל תכולת קערת העמילן, ואילו סיר הבשר אשר יועד לו – נותר מיותם במעמקי התנור...  את הטעות המצערת, גלתה אמו של הנער המתמיד רק למחרת בבוקר... היה זה כאשר בקשה להמשיך במלאכת הכביסה, אולם גלתה כי הקערה של העמילן והסמרטוטים אשר בה – נעלמה כלא הייתה... התעלומה התבררה כאשר חיפוש קצר חשף את קערת העמילן הריקה ואת סיר הבשר המלא... או אז הבינה האם את אשר עולל לעצמו בנה המתמיד בשקיעותו...

    במשך כל אותו היום פרפר ליבה של האם בדאגה. חששה היא פן יפגע העמילן בבריאותו של הבן הצדיק, ובמעיו. אולם ה' יתברך שומר רגלי חסידיו...  הקב"ה שמר על המתמיד אשר נכשל מחמת שקיעותו בלימוד תורתו, והגן עליו מכל נזק.  כאשר חזר יצחק אלחנן באותו לילה, ואמו ראתה כי פניו טובות כתמול שלשום – נחה דעתה. מעתה לא נותר לה אלא לברר כיצד התרחשה הטעות המצערת, וכיצד לא הבחין הנער כי גורס הוא סמרטוטים בעמילן במקום בשר משובח...  בכדי לעמוד על פשרה של תעלומה זו – פנתה האם אל בנה ושאלה: "יצחק אלחנן, אמור לי, האם ערב אמש האוכל לחיכך?" ויצחק אלחנן הצעיר השיב: "אכן אימא, ערב גם ערב. האוכל היה מצוין. אולם אם את שואלת אוכל רק לציין כי הבשר היה קשה מעט הפעם!"...

    ללמדנו, מהי אהבת תורה, ולאיזו שקיעות היא יכולה להביא את ה 'בן תורה' האמיתי!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"א אב ה'תשע"ח

 אין אומרים קדיש אחר איכה, והטעם: לפי שהקריאה היא ליחידים ולא שייך על זה קדיש (לוח הלכות ומנהגים אב(.

     אין מספיק לבוא לשיעור לשמוע וליהנות מהפרפראות של הרב, יש הרבה ששומעים אבל מההלכה למעשה רחוקים הם כמטחווי קשת... לא זו בלבד הם אף מנחמים את עצמם: "לא נורא - העיקר העיקרון..." אבל הכתוב מדגיש: "ושמרתם ועשיתם",

     אמרו חז"ל במדרש רבה "מהו בכל קראנו אליו אמרו רבנן יש תפלה שנענית לארבעים יום ממי את למד ממשה דכתיב ואתנפל לפני ה' מ' יום וגו'. ויש תפלה שנענית לכ' יום ממי את למד מדניאל דכתיב (דניאל י) לחם חמודות לא אכלתי עד מלאת שלשה שבוע ימים ואח"כ אמר ה' שמעה ה' סלחה וגו'. ויש תפלה שנענית לשלשה ימים ממי את למד מיונה דכתיב ויהי יונה במעי הדגה וגו' ואח"כ ויתפלל יונה אל ה' אלוהיו ממעי הדגה. ויש תפלה שנענית ליום אחד ממי את למד מאליהו דכתיב וייגש אליהו הנביא ויאמר וגו'. ויש תפלה שנענית לעונה ממי את למד מדוד דכתיב ואני תפילתי לך ה' עת רצון. ויש תפילה שעד שלא יתפלל אותה מפיו הקב"ה יענה שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה... הרי שאם מתפללים ומתפללים ולא מרפים זוכים בסוף לראות את ישועת ה'...

     אסור לשנות כלום במצוות, אפילו לא במחשבה טובה, כדי לשמור על המצוות. למשל, אם יבוא אדם ויאמר: הלא ה’ רצה שהשבת תהיה יום מנוחה, אז יום המנוחה שלי יש לו צביון אחר, חלילה, הס מלהזכיר! אל תנסו לשנות או “לשפץ” את המצוות לפי הבנתכם. האדם הוא קטן מכדי לעמוד על סודם של המצוות!” לא תוסיפו ולא תגרעו!” )האלשי”ך)

התפילה שמכוחה נפקדה האישה בתאומים –

     סיפר רבי נחום דיאמנט שליט"א, על בת סמינר שיצאה עם מורתה וחברותיה לטיול, ותוך כדי הטיול הרגישה המורה שהיא מאבדת שליטה ושהיא לא מצליחה להשליט משמעת, היא תפסה את אחת הבנות והחליטה כי היא זו שמתסיסה את כולן, וכך החלה לגעור בה בפומבי במילים קשות. אותה נערה שידעה שאין היא אשמה בכך, הרגישה מושפלת וחסרת אונים, אך הבליגה ולא הגיבה, ולא עוד אלא שהבינה שתמורת שתיקתה והבלגתה יכולה כעת לבקש בקשה מהקב"ה, ובקשה זו תתמלא.

     ומה הייתה בקשתה? - שאותה מורה שצועקת עליה תיפקד בזש"ק, מאחר ששנים רבות מצפה המורה לישועה זו... וכך כשאותה מורה צועקת וגוערת בה, מלמלה התלמידה תפילה להקב"ה על אותה מורה שתיפקד.  אך בזה לא תם הסיפור. כאשר ראתה המורה שתוך כדי שצועקת עליה ממלמלת התלמידה דבר מה, חשה המורה נפגעת, שכביכול היא מתעלמת ממנה, והוסיפה לצעוק: לא מספיק מה שעשית, אלא שאת ממשיכה לזלזל במורה?!, והתלמידה, שראתה שהצעקות מתגברות, שבה והתפללה אל ה' שיפקוד את אותה מורה לא בילד אחד אלא בשנים... ולפקודת השנה נפקדה אותה מורה בתאומים! זהו כוחה של הבלגה, ויתור ושתיקה.

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י' אב ה'תשע"ח

  "אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו: להשקיט לו מימי רע" (תהילים צ"ד, י"ב- י"ג), הגבר המאמין שהקשיים והייסורים שהוא נתקל בהם במהלך חייו, מן השמים שלחום יוכל לסבול את ייסוריו ולקוות לה' עד יכרה לרשע שחת.

     בדרך הלצה אומרים, שלכן ברמב"ם מופיע הלכות לשה"ר ואילו בשולחן ערוך אין הלכות לשה"ר כי הרמב"ם מביא גם את ההלכות שלא נוגעות בזמן הזה ואילו השו"ע לא מביא הלכות שאינן נוהגות בזה"ז... )הר"א דיסקין(

     בסיום מלחמת ששת הימים, לאחר ששוב דרכה רגל ישראל ליד שריד בית מקדשנו, חידש כ"ק הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע את מנהג אבותיו להיות בין מנחמי ציון וירושלים,  לפקוד את הכותל המערבי במוצאי תענית תשעה באב, ולקדש שם את הלבנה. מאות אנשים היו מצטרפים אל הרבי בנסיעתו אל הכותל, ולאחר קידוש הלבנה היה יוצא במחול, שותה 'לחיים' כנהוג ומברך את כולם שנזכה לראות במהרה בנחמת ציון.

     היה אומר הרה"ק ה'חוזה' מלובלין זיע"א (שיום פטירתו בתשעה באב), שהוא כבר צופה ורואה כיצד יושבים בני ישראל בליל תשעה באב בשולחן חג, ואומרים "ותיתן לנו ד' אלוקינו את יום תשעה באב הזה לששון ולשמחה"

הבית של הרב (לקראת שבת מלכתא – דברים)

     היה זה בימים בהם שלט השלטון הבריטי בארץ ישראל, שלטון ללא מצרים.  בירושלים התגוררו כמה אלפי משפחות יהודיות, שמנהיגן הרוחני היה רבה של ירושלים באותם ימים, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. הרב היה הדמות הדומיננטית בחיי היהודים בירושלים, ולכן השלטון הבריטי חפץ להכירו, ושלח את הנציב העליון להיפגש עמו.  כשהבשילו המגעים לקראת הפגישה ונקבע לה מועד, החלו מקורבי הרב לדבר אל לבו כי ייאות לקבל את הנציב בדירה מכובדת ולא בביתו. הן הרב מתגורר בדירה טחובה וצפופה מתחת לבנין, ללא ריהוט מכובד וכורסאות נוחות, הייתכן לפגוש את הנציב הבריטי העליון בבית כזה?! אך הרב סירב להצעה, ואמר כי את הפגישה יקיים בביתו הפשוט והדל בשכונת בתי מחסה,  ללא כל שינוי...

     כשהגיע הנציב הבריטי לפגישה וירד מרכבו, נעמד מול הבית והחל מחפש , היכן הבית היפה כראוי למנהיג היהודים... הוא תר בעיניו אנה ואנה, אך מקורביו רמזו לו לבוא בעקבותיהם, והם כבר יובילוהו אל בית הרב. עם כל מדרגה שירד הנציב לכיוון הקומה שמתחת לבנין - בה שכן בית הרב, הלכו עיניו והתעגלו בתדהמה...  כשניצב על פתח הבית, נעמד הנציב המום, כאילו הקפיא אותו המראה.  הוא חשב כי הוא מגיע לבית נאה ומכובד, והנה הוא מגלה כי רב היהודים מתגורר בדירה טחובה, אי שם מתחת לאדמה, דירה צפופה ופשוטה שהדלות זועקת מקירותיה... דקות ארוכות עמד הנציב המום ומשתומם מפשטות הבית והעוני הזועק ממנו, עד שהתאושש והושיט את ידו לשלום... מיד אחרי שאילת שלום מנומסת, לא עצר כוח מלשאול בתדהמה: 'האומנם ?! זה ביתו של הרב?! כאן?! מתחת לאדמה?! הייתכן?! הרי שמו של הרב נערץ בפי כל, שמעו הגיע עד לממלכת בריטניה שאני פועל בשליחותה, האם ראוי שהרב מתגורר בבית שכזה?! האם לא היה אפשר למצוא לרב בית נורמאלי יותר?!' השאלות קלחו מפיו בשטף, לא היה ניתן לעוצרו... ההלם בו היה נתון היה כה דרמטי, עד ששכח בכלל את נושא השיחה לשמה הגיע, רק ביקש להבין את תנאי חייו ומגוריו של הרב. האומנם, בכזה בית מתגורר רבה של ירושלים?  

     הרב זוננפלד האזין לשאלות שנורו לעברו, וכמו ציפה להן. מצחו נחרש קמטים, והוא לא הגיב או הסביר. תחת זאת, ביקש מאורחו לבוא בעקבותיו,  והובילו אל החלון היחיד בבית. הרב הסיט את הוילון, הצביע בעיניים עצובות על המראה הנשקף מהחלון, ואמר לאורחו: ' תביט נא, אתה רואה שם קיר בעל אבנים גדולות, הכותל המערבי? המקום הזה היה הבית של אבא שלי, הבית של בורא עולם, אביהם של עם ישראל.  הבית הגדול והקדוש בו כבודו של עולם התגורר, הפך למאכולת אש ונחרב עד היסוד - - - '  הרב ניגב את הדמעות שנקוו בעיניו, נאנח עמוקות והמשיך: 'נו, כשאבא שלי אין לו אלא חורבה, כשהוא לא זוכה לבית יפה משלו כבימי קדם,  כשלאבא אין בית - האם אני צריך יותר מחורבה? האם ראוי לי לטרוח עבור ביתי שיהיה יפה ונאה? הלא לאבא שלי אין בית בכלל, לאבא שלי לא נותרה אלא חורבה עלובה, שועלים הילכו בה!'

     הרב פרץ בבכי מר, לנגד עיני הנציב הבריטי, הנדהם מפרץ ההתרגשות הלא צפוי. הוא חשב שבא לפגוש אישיות רוחנית מנהיגותית, והוא פוגש לב שבור וכאוב, מרוסק מכאב ומבכה בצער, הזועק לעברו: 'כשלאבא שלי יש בקושי חורבה, האם אני ראוי לדירה יפה ונאה ?' - - - סיפור זה, המתואר בספר תולדותיו של הרב זוננפלד, מעניק לנו ראיה אחרת, פותח לנו פרספקטיבה חדשה על החיים. כמה אנו עשויים לפעול כדי לשפר את איכות חיינו, את הבית בו אנו מתגוררים, להתקדם בעבודה או לשפר את מעמדנו האישי, ואם איננו מצליחים - הדבר כואב לנו, מצער אותנו... אבל אם נתבונן בחסר של אבינו שבשמים, בצער העמוק על הגלות המתארכת וסאת הייסורים המדממת המוטלת על בניו אהוביו בגללה, בכאב האינסופי לנוכח ביזוי מקום מגוריו והיכלו הנשגב - יקבלו החסרים שלנו את מקומם האמיתי, הצער עליהם ייכנס למידתו הנכונה. חיינו הגשמיים יתגמדו, הכאבים האישיים שלנו יתקטנו, כי לאבינו האהוב אין בית בכלל, ביתו הפך לחורבה ,ירושלים ניתנה לביזה. וזה כואב הרבה יותר, מייסר שבעתיים...

     הבה נייחד את היממה הקרובה, לצאת קצת מהמחשבות על תנאי חיינו ומצבינו, עתידנו ודאגותינו האישיות. הבה נייחד את היממה הזו לחשוב כמה גדול הכאב והצער בראותנו את אבא בגלות, ומה נוכל לעשות כדי להחיש ולקרב ולמהר את הגאולה השלימה! כי בכוחות משותפים, באחדות אמת, בתפילות מקירות הלב ובשיפור רוחני אישי - נוכל לסייע, לבנות עוד אבן, להחיש ולקרב את היום בו 'במהרה יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים!'

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע, "דברים", ה'תשע"ח

אמרי שפר ח' אב ה'תשע"ח

  

אילו היינו מאמינים באמת ובתמים בביאת המשיח ובגאולה הקרובה, לא היינו מחזיקים את הקינות בביתנו מתשעה באב זה לתשעה באב הבא . (רבי מרדכי מלכוביץ')

     ״אם יחסר לאדם איזה דבר כלשהו, עת טובה הוא להתפלל ולבקש מהקב״ה על זה בתשעה באב בעת שיושבים על הארץ״. דהיינו שדווקא בשיא החושך בזמן אמירת הקינות והבכיה שבתשעה באב שם יש עת רצון עצומה להיוושע בתפילה, כי כמו שלמדנו במאמר הנ״ל בתוך החושך הכי גדול נמצא האור הכי עצום !   (הרה״ק רבי פינחס מקוריץ זי״ע (אמרי פנחס ט באב)

     "אף אם אשמע בת-קול מן השמים שביום המחר יבוא משיח צדקנו – לא אאמין, שהרי 'אחכה לו בכל יום שיבוא', ואוסיף לצפות לבואו  היום  " (רבי יצחק מסקווירה)     

     בימי בין המצרים נוהגים להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה, ובפרט בהלכות התורה הנקראים "משפט" שנאמר: "ציון במשפט תפדה", ובמיוחד בענייני בניין בית המקדש - על יסוד מה שכתוב במדרש "גדול קרייתה בתורה כבנינה... ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית ".             

     הצעד הראשון בהשגת משהו בחיים, הוא החלטה שאתה לא מוכן להישאר במקום בו אתה נמצא כעט .  

     הקב"ה מצייר לנו את החיים ואנחנו צובעים אותם  .

    "ויצא מבת ציון כל הדרה" (איכה א,ו). ריבונו של עולם, אם נגזרה הגזירה שייצא מבת ציון כל הדרה, ההוד וההדר של ישראל – קח מהם את ה'יופי' של העניות,

     ככל שההר  .  גבוה יותר ,   כך הנוף מרהיב יותר .

בין המצרים  [זיכרון מיכאל קובץ שיטות קמאי ביצה]

     הר"ר יחיאל מיכאל יונגרמן זצ"ל ניצול השואה מסר נפשו להציל יהודים בימי השואה במלחמת העולם השנייה, והיה מלומד בניסים. פעמים רבות היה כפסע בינו לבין המוות .

     באחד הימים התפרצו אנשי הגסטאפו הגרמנים בליווי אנשי משטרה ההונגרית המיוחדת, לאחד מבתי החסות השוודית בו שהה הרב יונגרמן, בטענה כי הם מחפשים מרגלים רוסיים שהסתננו והתחבאו בין היהודים. הם הוציאו את כל היהודים וריכזו אותם בחצר לבדיקה ומיון. על כל היהודים היה להסתדר בשורה למסדר, ואנשי הגסטאפו עברו בין השורות והצביעו על החשודים, כל חשוד נלקח מיד לפינה אחרת בחצר ונורה למוות בו במקום. והנה איש גסטאפו הורה באצבעו על הרב יונגרמן ז"ל כחשוד, ופקד על אחד השוטרים ההונגרים לקחתו לפינת הנרצחים ולירות בו.

     מנהגו של הר"ר יחיאל מיכל במשך כל שנות המלחמה היה, כי את הטלית והתפילין שלו החזיק בתיק קטן שהיה תפור לשרוול מעילו וקשור ליד ימינו, ובכל מקום שהלך והתגלגל היו עמו תמיד הטלית והתפילין, ומעולם לא נפרד מהם גם במצבים הקשים ביותר. והנה כאשר הובל לירייה בחצר ושתי ידיו מורמות למעלה מעל ראשו, היטלטל לו באוויר תיק הטלית והתפילין, וככה הוא התקדם צעד אחד צעד, כאשר השוטר ההונגרי הולך אחריו עם רובה דרוך מוכן לירייה, ומלווה אותו עד שיגיע למקום בחצר הנרצחים. כאשר הרב יונגרמן הגיע למקום המיועד לירייה, תפש פתאום את תיק הטלית והתפילין בשתי ידיו, הסתובב במהירות כאשר ידיו מושטות קדימה והתחיל להתקדם לעבר פניו של השוטר ההונגרי שהחזיק מולו את הרובה מוכן ודרוך לירייה. והנה הבלתי יאומן קרה, כאשר עם כל צעד שעשה לקראת רובהו של השוטר ההונגרי כשהוא מחזיק בשתי ידיו לפניו את הטלית והתפילין החל השוטר ההונגרי לסגת לאחור, וכך צעדו כעשרה צעדים ,   כשהרב יונגרמן מתקדם לקראת השוטר, והשוטר נסוג לאחור לעיניהם הנדהמות של היהודים שעמדו במסדר.

     באמצע המצעד המוזר הזה נשמעה אזעקה ופצצות החלו נופלות מאווירונים של בנות הברית שהפציצו את בודפשט ללא הרף ,   אחת הפצצות נפלה על אותו בנין ששימש כבית חסות שוודי ,  ובמהומה שנוצרה החלו כולם לברוח ולחפש מחסה מפני הפצצות, וגם הרב יונגרמן זצ"ל הצליח להימלט ולהינצל, כאשר שאלו בנו הרב שלום מאיר יונגרמן שליט"א על סמך מה עשה זאת, ענה כי איננו יודע בעצמו, אך הרגיש מין דחף פנימי שלא יכל להשתלט עליו, ואמר שראה בעיניו של השוטר ההונגרי מן תדהמה מן התעוזה, ופחד מוזר מפני השקית של הטלית ותפילין.

מט' באב לפורים    (על-פי 'אהל אברהם')

בארשת פנים רצינית יצאו היהודים באותו בוקר של תשעה באב לתפילת שחר ית בבית הכנסת. נעלי עץ לרגליהם וצער החורבן על פניהם. ופתאום הִכה באפיהם ריח עז של דברי מאפה טריים. הם נדהמו למראה עיניהם: הקונדיטוריה הכשרה, בבעלות יהודית, הייתה פתוחה כבכל יום!

בעליה של הקונדיטוריה, ששכנה בלב העיר, היה יהודי שהחל לזלזל במצוות, והתקשה לוותר על הרווחים של יום עבודה. חמדת הממון שיבשה עליו את דעתו. באותו בוקר פתח את הקונדיטוריה כבכל יום. ההלם בקרב בני הקהילה היה גדול. פריצת גדר כזו לא נראתה בקהילת קהיר מעולם. הידיעה הועברה במהירות אל רב הקהילה, וזה מיהר לשגר שליחים לקונדיטוריה הסוררת ולבדוק אם אכן אמת הדבר. השליחים הבהולים שבו ובפיהם ההודעה הכאובה כי אכן הקונדיטוריה פתוחה בתשעה באב ושוקקת לקוחות. "צווּ עליו לסגור מייד את החנות!", הרעים הרב בקולו.

השליחים שבו אל המאפייה, והעבירו לבעליה את המסר החד-משמעי. האיש הרים את פרצופו מקערת הלישה שבה עיבד גוש בצק גדול, והביט בלעג בשני השליחים חמורי הסבר. "לא אסגור!", אמר באטימות. "הסתלקו מכאן". "זה יום חורבן בית המקדש!", ניסו השניים לדבר על ליבו. "דורות של יהודים צמים ומתאבלים ביום המר הזה, שבו נשפך דמם של מיליוני יהודים ובעקבותיו התפזרנו בכל קצוות הארץ, ואתה בועט ברגל גסה בכאבו של עם ישראל!". האיש הניף ידו בביטול ודחה בשאט נפש את דברי התוכחה. "מה לי ולאירוע שהתרחש לפני אלף ושבע-מאות שנים!", אמר בבוז. "וכי אני אשם בחורבן בית המקדש ועליי להפסיד פרנסה ולהתאבל?".. הרוחות בקהילה היהודית סערו. התנהלותו החצופה של האיש פגעה ברגשות הציבור כולו. ואולם דווקא המרא דאתרא, שאליו היו נשואות עיני הכול, שתק והורה לציבור להבליג על המעשה המחפיר.

חלפו הימים. שנה חדשה פרשה את כנפיה, ואחר-כך באה עונת החורף. הכול שכחו את רמיסת תשעה באב על-ידי בעל הקונדיטוריה. התקרב ובא יום הפורים. הרחוב היהודי לבש ססגוניות. יהודי קהילת קהיר נהגו לקנות ביום הזה דברי מאפה רבים, ולשלבם במרכז משלוחי המנות ששיגרו איש לרעהו ואישה לרעותה.

בימים שלפני פורים היו ידי האופים מלאות עבודה. המומחים שבהם נהגו לקרוץ תופינים בדמויותיהם של גיבורי מגילת אסתר, ולהפליא בעוגות עשירות בטעמיהן, ומעוטרות עיטורים מרהיבים. היצירות האפויות הועמדו לתצוגה, ושבו את דמיונם של העוברים והשבים. רק האמידים שבין אנשי הקהילה יכולים היו להרשות לעצמם לקנות את המוצרים הייחודיים הללו. ימי הפורים היו התקופה הרווחית ביותר בשנה בעבור האופים היהודים. יומיים לפני הפורים הופיעו שני שוטרים חמורי סבר בפתח הקונדיטוריה של היהודי הסורר. לקול שקשוק האזיקים החווירו פניו של האיש. בטרם הספיק לפצות פה כבר נכבלו ידיו. "במה חטאתי?", שאל בתדהמה, "מדוע אתם עוצרים אותי בערב פורים דווקא, בעונה העמוסה ביותר בשנה?". השניים התעלמו ממחאותיו הקולניות, ובארשת פנים נחושה גררו אותו אל בית המעצר. "מה פשע פשעתי?", התחנן האיש ושאל. "איננו יודעים", השיבו לו השוטרים, "נצטווינו לכלוא אותך בפקודת רב הקהילה".

באותה עת נהנה רב הקהילה מסמכות שלטונית רחבה, ואף ניתנה לו הרשות לעצור יהודים מבני הקהילה בבית המעצר המקומי, על-פי שיפוטו האישי. זה היה גורלו של האופה, שהושלך לתא מעצר בלי שידע כלל במה הואשם. ישב האיש בתאו תוהה לפשר הדבר. כמה פעמים ביום נכנס הסוהר אל התא והכניס אליו מזון ומשק=94, אך לא אמר דבר. האופה אף לא זומן לחקירה. כך עברו עליו יום ועוד יום. גם את יום פורים בילה בכלא. ופתאום נכנס הסוהר, פתח את דלת התא ושילחו לחופשי.

תשוש ונסער מהחוויה הקשה שעבר מיהר האופה אל ביתו של הרב. הפעם היו צעדיו מהוססים, וגם זקיפות הקומה שאפיינה אותו נעלמה. גבהות הלב שבה נהג תמיד הסתלקה ממנו. "מדוע ציווית לשים אותי מאחורי סורג ובריח, ועוד בתקופה העמוסה ביותר בעבורי במהלך השנה?", שאל את הרב בקול כנוע. פניו היו מושפלות והזחיחות מהן והלאה. ניכר היה כי הבילוי בן כמה הימים במאסר נתן בו את אותותיו. "אומַר לך את הסיבה למעצרך", השיב הרב בניחותא. "זוכר אתה כי סירבת לבקשתי לסגור את חנותך בתשעה באב?". האיש קימט את מצחו, ואז הנהן בבושת פנים. "אבל למה דווקא עכשיו, בימי הפורים, המספקים לי פרנסה לכל השנה?", רטן בזעף. "וכי מה מיוחד בפורים?", הגיב הרב בטון מיתמם. "מדוע אירוע שקרה לפני אלפי שנים אמור לגרום ליהודים בימינו לנהור למאפייה שלך ולקנות דברי מאפה במחירים מפולפלים?".

האיש הרכין את ראשו בבושה. דבריו הנוקבים של הרב הוסיפו להלום בו: "מי שאיננו מתאבל בתשעה באב על האסון שהתרחש לפני דורות רבים, אינו ראוי לחגוג ולשמוח על נס שקרה אף הוא לפני שנים רבות".

האופה עזב בשתיקה את חדרו של הרב. מעתה והלאה המאפייה שלו לא נפתחה עוד בתשעה באב. הלקח נלמד.

  החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ז' אב ה'תשע"ח

אמירת הפסוק 'יהיו לרצון הראשון' בנחת ובכוונה בסיום התפילה – מועילה מאוד לקבלת התפילה שלא תשוב ריקם, ומסוגלת לעניינים רבים.  וכל האומר בכל יום לפני ה 'יהיו לרצון' השני, פסוק המתחיל באות שמו הראשונה ומסיים באות האחרונה של שמו, או פסוק ששמו מופיע בו. א. יזכור את שמו לאחר פטירתו, ועל ידי זה ינצל מייסורים קשים וממכות אכזריות שאותם סופגים אלו שאינם זוכרים את שמם; ב. התורה תציל אותו מדינה של גיהינום.

     האוצר הגדול ביותר - אמונה.

     העולם כולו הוא שרשרת שלמות שנוצרת על ידי נתינה, כל אדם תורם את תרומתו הייחודית .

     כדור השינה הטוב ביותר - שקט נפשי     

המעיל שהציל  (דברים טובים – נשא)

     אני גר בירושלים ולומד בכיתה ו'. לפני כחצי שנה חלתה אמי במחלה קשה.  היא הייתה מאשפזת זמן ארוך בבית החולים, ואבי ואחי הגדולים נראו מאד מודאגים. אתי אף אחד לא דיבר על מחלתה של אימי. כנראה חשבו שאני ילד קטן מדי. אני חשבתי שזו דווקא סיבה שכן ידברו איתי, כי הייתי מאד מודאג ונפחד. אבל כמו ילדים רבים, גם אני מצאתי את השיטות לדעת מה קורה , ומה ששמעתי היה גרוע מאד. הייתה זו מחלה כל כך קשה, שאחים שלי אפילו לא הזכירו אותה בשמה.

     פעם אחת שמעתי את אחותי הגדולה מתייפחת ואומרת בטלפון: "הרופאים אומרים שהעסק אבוד".  כששמעתי את המילים האלה, נכנס פחד גדול בליבי . ידעתי שאם לא יהיה נס, אימא תמות בתוך כמה ימים,  ואני אהיה יתום בלי אימא. בכיתי זמן רב, ולא היה לי עם מי לדבר ולחלוק את פחדי. היה זה בחודש אלול.  בת"ת דבר המחנך על "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". הקשבתי היטב. הוא הזכיר את האמרה "וצדקה תציל ממות". מילים אלה נחרטו היטב במוחי. רציתי להציל את אמי ממות. חזרתי הביתה והחלטתי לתת משהו משל עצמי לצדקה.  לפתע נזכרתי במגבית הביגוד הנערכת בשכונתנו על ידי לא אחר מאשר אשתו של המנהל שלי, הרב ריכמן. פתחתי את ארון הבגדים, ולאחר התלבטויות שונות החלטתי לתת את המעיל שלי משנה שעברה למגבית. נגשתי לאבי עם המעיל ואמרתי לו שאני רוצה לתת את המעיל. אמרתי לו שהמעיל קטן עלי,  והשנה אשתמש במעילו הישן של אחי. אבי בקש ממני למדוד שוב את המעיל ואמר שלדעתו אני יכול ללבוש את המעיל. אמרתי לו שאני רוצה לתת את המעיל לרפואתה של אימא והשנה אשתמש במעילו הישן של אחי. מה אכפת לך, אבא,  לא אבקש ממך לקנות לי מעיל חדש". אבי השתכנע מיד. "אין בעיות", אמר. אני מקווה שזה יעזור לרפואתה של אימא". ראיתי דמעות על פניו בעת שאמר זאת. רצתי לביתו של המנהל. אשתו לא הייתה בבית, והוא זה שפתח לי את הדלת. הגשתי לו את המעיל ואמרתי, שאני רוצה לתרום אותו לצדקה. הוא הביט במעיל ואמר: "זה נראה ממש חדש. אתה בטוח שהוריך נתנו את זה? הסברתי לו שאימא לא יכלה להסכים, כי היא חולה מאד ונמצאת בית החולים , ואבא מסכים שנמסור את המעיל לצדקה, כדי להציל את אמי ממות. קולי קצת רעד בעת שאמרתי את הדברים, וראיתי שהמנהל מתרגש מאד לשמעם. "

     המנהל, נכון שבטוח עכשיו שאימא תהיה בריאה ?" העזתי לשאול. "אנחנו מקוים ומתפללים", אמר. "אני רוצה שהמנהל יבטיח לי, שאימי תבריא", אמרתי פתאום ונדהמתי מחוצפתי. "צדקה תציל ממות, לא?"  המנהל לא ידע מה להשיב לי. "מאיר, עשית עכשיו השתדלות גדולה. איש אינו יכול להבטיח דברים כאלה, אבל אני בטוח שתרמת עכשיו זכות גדולה לרפואת אמך..." המנהל נשמע לי מתחמק, ואני הלכתי מביתו מאוכזב וכואב. מיד לאחר סוכות הגיע הגשם. אחותי הגדולה הורידה את בגדי החורף.  לבשתי גופיה ארוכה וסודר. בצאתי לת"ת, לבשתי את המעיל הישן של אחי. הוא נראה גדול עלי, אך לא היה אכפת לי בכלל. מצבה של אימא החמיר מאד, והבית הוזנח לחלוטין. לא היה מי שיכבס לי את הבגדים . הלכתי כמה ימים עם אותו בגד, ואתם מתארים לעצמכם איך הוא נראה.

     היה זה ביום שלישי, יום שלא אשכח לעולם. סימנו את הלימודים, ואני הלכתי לביתי שקוע במחשבות. לא הייתה לי שום סבה למהר. ממילא איש לא חיכה לי בבית הקודר והעצוב. הלכתי וחשתי איך גרוני נחנק, ודמעות מתחילות לבצבץ מעיני. ופתאום ראיתי קבוצת ילדים עומדת לצד תמרור באמצע המדרכה. הם נראו במצב רוח מרומם וצחקו בקולי קולות. נראה היה שהם החליטו להשתולל קצת. הם שגרו הערות לכל מי שעבר שם.  מי שהשמיע את ההערות היה אלעזר, שנחשב לילד בדחן במיוחד. עצרתי את דמעותיי והשתדלתי למחות את הבעת פנים העצובה שלי, כדי לעבור את חבורת הילדים בשלום. ואז ראיתי את אלעזר מביט אלי בצחוק וידעתי שהפכתי למטרה. "הנה הקבצן מגיע", הוא אמר, וכולם פרצו בצחוק. "תגיד, ממתי משתמשים באוהל בתור מעיל?" "יש לך בעיה?"  אמרתי. "לך יש בעיה, לא לי", אמר אלעזר. "תסתכל על עצמך ותראה." באופן לא רצוני העפתי מבט על עצמי, וראיתי שהוא אינו מדבר סתם. חולצתי ומכנסי היו מקומטים, ועליהם כתמי בוץ. כל אלה, והמעיל התלוי עלי כמו על קולב, באמת גרמו לי להראות קבצן. נעלבתי עד עמקי נשמתי. "תאמין לי, לך עם כובע הפוך – וכולם שמים לך כסף", אמר אלעזר,  וכולם פרצו בצחוק. הבטתי בו בלי מילים. לא היה לי מה לענות. ואז לפתע ראיתי דבר מדהים. המעיל שלו נראה לי מאד מוכר. הפרווה הזו של המעיל... אלעזר היה לבוש במעיל שלי!!! עיני הביטו מיד אל הכיס, כן בפתח שלו היה קרע זעיר. זה היה המעיל שלי, ללא ספק. הגילוי החזיר לי את הביטחון העצמי שלי.  ידעתי שאני יכול עכשיו להציל את כבודי העצמי ולהשפיל את אלעזר עד עפר. במשך השניות שחלפו דמיינתי איך אני אומר לו: "אל תדבר על קבצנים,  כאשר אתה לבוש במעיל שתרמתי למגבית הבגדים ". ידעתי שזה יסגור את הפה של אלעזר, וכעת הוא לא יעז לפגוע בי. אבל המילים נתקעו לי בפה. הרגשתי שזהו גילוי גדול מדי. שזוהי השפלה ענקית מדי . ידעתי שהדברים שאומר יתפרסמו בכל הת"ת , ואלעזר לא יוכל להראות את פרצופו ברבים.

     הבטתי בפניו של אלעזר, שפתי רועדות. לומר ? לשתוק? אלעזר המשיך לחייך. הוא אמר: "רק תביא לי אחוזים מהכסף שתאסוף, טוב?" הוספתי להביט בו, והוא כנראה חש שלא בנוח ושאל: "מה אתה מסתכל עלי ככה? אין עלי שום גרוש לתת לך, קבצן". למילה האחרונה שלו היה שומע נוסף. הרב ריכמן, שבדיוק היה בדרכו לביתו. "מה אמרת?"  שמענו כולנו קול והסתובבנו במהירות. "חזור על מה שאמרת!"  אלעזר שתק. "אני רוצה שתחזור מיד על דבריך האחרונים!" אמר המנהל בקל תקיף ביותר. "אמרתי... קבצן..." צייץ אלעזר. המנהל הביט בי. ראיתי שהוא מסתכל על מעילי המרופט, ראיתי שנזכר, ואז במהירות סובב את ראשו לכיוונו של אלעזר. ראיתי את עיניו ננעצות במעיל של אלעזר. הוא זיהה את המעיל. הוא לא יכול היה שלא לזהות, משום שהוא דבר איתי על כך שהמעיל נראה חדש. הוא הסתכל אלי ואליו ושוב אלי. מחשבות רבות חלפו במוחו . יכולתי לקרוא את מחשבותיו. ..."ומה ענית לו?" הוא שאל אותי. "לא עניתי כלום," אמרתי והבטתי חזק בעיני המנהל. ראיתי שפניו אורו. ראיתי על פניו הערכה גדולה ועם זאת ארשת הקלה. "לך, אלעזר, לביתך", אמר המנהל בקול קשה, "אולי אינך יודע,  אבל אמו של מאיר חולה מאד. אני מאחל לך ולחבריך שלא תעמדו אף פעם במצב שלו. בוא אלי מחר למשרד ותגיד לי איזה עונש מגיע לך, אף על פי שמה שאמרתי לך נראה לי עונש מספיק". הבטתי על פניו של אלעזר. הוא נראה אמלל מאד. הוא לא ידע שאמי חולה, וכעת עמד במצב מביך מול חבריו. הוא השפיל את פניו ומלמל: "אני מצטער, לא ידעתי..." "ואתה,  מאיר, בוא איתי למשרד, אני רוצה לשוחח אתך", אמר הרב ריכמן. הלכתי אתו, גורר עלי את מעילי . חשבתי שאני יודע מה הוא הולך לומר לי. אבל טעיתי. נכנסתי למשרדו. הוא התיישב על כסאו ונראה נבוך ומבולבל. הוא התחיל לדבר בשטף:" אני המום.  קשה לי להאמין שיש לי כזה ילד בת"ת. איך התאפקת, תגיד לי. אפילו אנשים מבוגרים לא היו עומדים בכך," אמר. "זיהית את המעיל?" שאל, כדי להיות בטוח. הנהנתי בראשי לאות "הן". "מה גרם לך לשתוק ולא לומר דבר?" משכתי בכתפי. "לא יודע ... חשבתי שזה יהיה... יותר מדי... חשבתי... "אני לא מאמין שמבוגר היה עומד בזה", אמר המנהל. " בעצם... יש מישהו.. מזמן.. תסתכל עליו..." המנהל הצביע לעבר תמונה על הקיר של אדם נשוא פנים "מי זה?" שאלתי. "השם שלו רבי אברהם ברדקי. הוא היה שנים רבות מנהל ת"ת 'המסורה'. הוא היחיד... וכעת אתה..." ופתאום כמו נזכר במשהו: "שמע, מאיר, אתה זוכר שבקשת שאבטיח לך שאמך תהיה בריאה,  ולא הסכמתי?" "זוכר", אמרתי ולא כל כך הבנתי מה הקשר. ... "כעת אני כמעט בטוח שהיא תבריא.. אל תסתכל עלי ככה... אני לא נביא... זה הכול בגללו", אמר, והצביע לעבר תמונתו של הרב אברהם ברדקי. " שב ואספר לך," אמר הרב ריכמן. ישבתי מולו והוא החל לספר: "

     רבי אברהם ברדקי היה לא רק מנהל חינוכי. הוא היה אישיות חינוכית גדולה. בהיותו בן 75 חלה ברגלו, ולאחר סדרת בדיקות הודיעו לו הרופאים, כי אין בררה אלא לכרות את רגלו. הוא חזר הביתה שבור ברוחו, וחשב על כך שלא יוכל עוד לסייר בת"ת בין הכיתות. הוא נעצב אל לבו, כי ידע שכעת יאלץ להטריח אחרים שיסיעו אותו בכיסא גלגלים. כך הלך לביתו עם כאבי רגלים וכאבי לב.  כאשר הגיע לבניין מגוריו, פגש בו אדם חצוף אחד מדיירי הרחוב והחל לומר לו: 'אתה אדם שמזניח את הניקיון. בגלל הבניין שלכם כל הרחוב מלוכלך. איך אתה יכול לחיות ככה? מדוע אתה מלכלך את כל הרחוב' רבי אברהם יכול היה לענות, שהוא ורעייתו זקנים ושומרים היטב על הניקיון. אך הוא בחר לשתוק , והחצוף הוסיף לעלוב בו ולהטיח בו דברים קשים.

     כאשר ראה שהדברים אינם זוכים לתגובה, סיים את דבריו בעלבון קשה במיוחד והלך לדרכו. ואז אמר לתלמידו, שפגשו במקום: 'מסתבר שזה היה במקום הרגל.' התלמיד לא הבין למה התכוון, אולם לאחר מספר ימים הודיעו לו הרופאים, כי הדלקת נרפאה מאליה, ואין צורך לכרות את הרגל. למקורביו הסביר,  כי אין לשער את גודל השכר של אלה 'הנעלבים ואינם עולבים – שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'. אלה הם האוהבים של הקדשו ברוך הוא, ו ה' אינו רוצה שיאנה רע לאוהביו". "מאיר , יקירי," אמר המנהל, "גם אתה אחד מאוהביו של הקדוש ברוך הוא. עלבו בך , ואתה יכולת לענות ובחרת לשתוק. העלבון שספגת צריך לבוא במקום צער גדול יותר. כעת אני כמעט בטוח, שהקדוש ברוך הוא ירפא את אמך..." "הלוואי, הלוואי,"אמרתי ופרצתי בבכי גדול. המנהל הרגיע אותי ואמר שוב ושוב: "יהיה טוב, מאיר, יהיה טוב". הוא הדגיש לי שאינו מבטיח שאימי תרפא, אך מאד מאוד נראה לו. עברו מאז חדשים, ואתם בוודאי מתוחים לדעת מה קרה. אספר לכם: הרופאים התייאשו לגמרי מלרפא את אימא. בעצת אחד מגדולי הדור היא הוטסה לחו"ל ועברה שם טיפולים קשים מאד. היו רגעים של ייאוש ורגעים של תקוה, ובסופו של דבר...  השבוע חזרה אמי הביתה. אמנם רזה וחלשה מאד,  אבל היא התגברה על המחלה הקשה. ואני יושב לי בחדרי בשקט, כדי לא להפריע לה לנוח, וכותב את הסיפור כולו. אני חושב שיש הרבה מה ללמוד ממנו.  

     השלמתי עם אלעזר. הוא בקש סליחה מכל הלב והסתדרנו. ובכל פעם שאנו עוברים ליד התמרור, אני חושב : "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" ומתאר לעצמי, מה היה אילו הייתי עונה לו. לעולם לא הייתי יודע מה הפסדתי. וכשאני יושב ליד אמי, לבי שמח ומאושר לראות אותה, אני יודע שלעולם אהיה שייך לאלה "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/