אמרי שפר כ"א אייר ה'תשע"ז

 בלי קיום הציווי ״ולא תונו איש את עמיתו״, לא ייתכן ״ויראת מאלוקיך״. ליראת שמים מדומה אין כל ערך. (אמרי נועם)

     בשבת נכריז 'חזק חזק ונתחזק'. ביאר הרה"ק רבי בנציון מבאבוב הי"ד, כי זו שיח בין שניים. האחד פונה לחברו ומעודדו "חזק!" והלה משיבו בחיוב "חזק" אף אתה, מתוך גם "נתחזק" יחדיו, ושם שמים נמצא מתגדל ומתקדש.

''     ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" )כו, כט - ( בזמנים הקשים שרבים מבחורי ישראל נפלו ברשת הכפירה של ההשכלה, היה יהודי חסיד שהיה בכל יום היה שופך נחלי דמעות לבל ייתפס אחד מבניו חלילה, אכן תפילתו עלתה לו וזכה שכל בניו נשארו יראי א-לקים למקטנם ועד גדולם. פעם השתתף בשמחה של אחד מבניו, קם ואמר: התודה לק-ל שנתקיים בי מקרא שכתוב ''ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו'', תמהו האנשים לשמע דבריו, הסביר ואמר: רואה אני הרבה מחברי אשר נפלו בניהם ובנותיהם ופרקו עולם, וכאשר הולכים הם אצלם אינם יכולים לאכול מבשר הפיגולים המוגש לפניהם, ואלו אני ב"ה יכול לאכול בשר אצל בני ובנותיי בלי פקפוק וחשש.

     "טובה מרדות אחת (מחשבת מוסר) בלבו של אדם, ממאה מלקויות".

המלאך שהציל אותי מרעב )הרמן רוזנבלט ממיאמי ביץ ', פלורידה,(

הרמן רוזנבלט ממיאמי ביץ ', פלורידה, סיפור זה נעשה לסרט שנקרא הגדר. סיפור מצמרר על חייו של ילד בשואה ואיך הסיפור האישי שלו הופך לסרט עוצמתי על חיים הישרדות והצלה, סיפורי שואה. 

אוגוסט 1942. פיוטרקוב, פולין

השמים היו קודרים באותו בוקר כשחיכינו בקוצר רוח.

כל הגברים, הנשים והילדים של הגטו היהודי של פיוטרקוב הוצעדו לכיכר.

השמועה התפשטה שאנחנו מועברים.

האבא שלי מת רק לאחרונה ממחלת הטיפוס, שהשתוללה בגטו הצפוף.

הפחד הגדול ביותר שלי היה שהמשפחה שלנו תופרד.

"מה שלא תעשה," איזידור, האח הבכור שלי, לחש לי, "אל תגיד להם מה גילך. אומר שאתה בן שישה עשר."
אני הייתי נער גבוה כבן 11, כך שיכולתי למשוך את זה. ככה אני הייתי עשוי להיחשב כעובד יקר ערך.

איש ס"ס ניגש אליי, מגפיו נקשו על המרצפות. הוא הביט בי מלמעלה למטה, ולאחר מכן שאל לגיל שלי.

"שש עשרה," אמרתי. הוא כיוון אותי לצד שמאל, שבו שלושת האחים שלי וגברים צעירים ובריאים אחרים כבר עמדו.

האימא שלי הייתה בצד ימין עם נשים אחרות, ילדים, חולים וקשישים.

לחשתי לאיזידור, 'למה?'

הוא לא ענה.

רצתי לצד של אימא ואמרתי שאני רוצה להישאר אתה.

"לא," היא אמרה בתקיפות.

"תתרחק. אל תהיה מטרד. תלך עם האחים שלך. "

היא מעולם לא דיברה כל כך בחריפות בעבר. אבל הבנתי: היא שומרת עליי. היא אהבה אותי כל כך הרבה שרק הפעם, היא העמידה פנים שלא.

זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.

אחיי ואני הועברנו בקרון לגרמניה.
הגענו למחנה הריכוז בוכנוואלד לילה אחד מאוחר מאד והובלנו לצריף צפוף.

למחרת, הוצאנו מדים ומספרי זיהוי.

"אל תקרא לי הרמן יותר", אמרתי לאחים שלי. "תקראו לי 94983. "

שמו אותי לעבוד במשרפות של המחנה, לשים את המתים למעלית המונעת ביד.
גם אני, הרגשתי מת. קשוח, נעשיתי מספר.

לאחר זמן קצר, האחים שלי ואני נשלחנו ל Schlieben, אחד ממחנות משנה של בוכנוואלד ליד ברלין.

בוקר אחד חשבתי ששמעתי קול של האימא שלי.

"בן, "היא אמרה בשקט אך באופן ברור, "אני הולכת לשלוח לך מלאך".
ואז התעוררתי. רק חלום. חלום יפה.

אבל במקום הזה לא יכולים להיות מלאכים. הייתה עבודה בלבד. ורעב. ופחד.

כמה ימים לאחר מכן, הלכתי במחנה, סביב הצריפים, ליד גדר התיל בנקודה בה השומרים לא יכלו לראות בקלות. הייתי לבד.
בצד השני של הגדר, ראיתי מישהי: ילדה קטנה עם אור, תלתלים כמעט זוהרים. היא הייתה חבויה למחצה מאחורי עץ ליבנה.
העפתי מבט סביבי כדי לוודא שאף אחד לא ראה אותי. קראתי לה בשקט בגרמנית. "האם יש לך משהו לאכול?

היא לא הבינה.

התקרבתי עוד קצת לגדר וחזרתי על השאלה בפולנית. היא צעדה קדימה. אני היה רזה וכחוש, עם סמרטוטים כרוכים סביב הרגליים שלי, אבל הבחורה נראתה חסרת פחד. בעיניה, ראיתי את החיים.

היא משכה את התפוח ממעיל הצמר שלה וזרקה אותו מעבר לגדר.

תפסתי את הפירות וכשהתחלתי לברוח, שמעתי אותה אומר ברכות, "אני אראה אותך מחר."

חזרתי לאותה הנקודה ליד הגדר באותה השעה בכל יום. היא תמיד הייתה שם עם משהו לאכול עבורי - חתיכת לחם או, יותר טוב, תפוח.

לא העזנו לדבר או להתעכב. להיתפס משמעותו מוות לשנינו.
אני לא יודע עליה כלום, רק שהיא מסוג של ילדת חווה, פרט לכך שהיא מבינה פולנית. מה היה שמה? למה היא מסכנת את חייה למעני?

התקווה הייתה המצרך נדיר כל כך, והבחורה הזאת בצד השני של הגדר נתנה לי כמה כאלה, כמזינה דרכה לחם ותפוחים.
כמעט שבעה חודשים מאוחר יותר, האחים שלי ואני נדחסנו אל תוך קרון פחם ונשלחנו למחנה טרזינשטט בצ'כוסלובקיה.
"אל תחזרי," אמרתי לילדה באותו יום. "אנחנו עוזבים."

פניתי לכיוון הצריפים ולא הבטתי לאחור, אפילו לא אמרתי שלום לילדה הקטנה ששמה אני מעולם לא למדתי, ילדה עם התפוחים.

היינו בטרזין במשך שלושה חודשים. המלחמה הייתה לקראת הסיום וכוחות בעלות הברית התקרבו,
עדיין הגורל שלי נראה אטום.

ב -10 במאי 1945, הייתי אמור למות בתאי הגזים בשעה 10:00.
בשקט של שחר, ניסיתי להכין את עצמי. המוות כל כך הרבה פעמים היה מוכן לתבוע אותי, אבל איכשהו נשארתי בחיים. עכשיו, זה נגמר.
חשבתי על ההורים שלי. לפחות, חשבתי, נוכל להתאחד.

אבל בשעה 8 הייתה מהומה. שמעתי צעקות, וראיתי אנשים רצים לכל עבר במחנה. אני הדבקתי את האחים שלי.

חיילים רוסים שחררו את המחנה! השערים נפתחו. כולנו רצנו, כך גם אני. למרבה הפלא, כל האחים שלי שרדו.

אני לא בטוח איך. אבל ידעתי שהילדה עם התפוחים הייתה המפתח להישרדות שלי.

במקום שבו היה רוע נראה עכשיו ניצחון, הטוב של האדם אחד שהציל את חיי, נתן לי תקווה במקום היה שם אף אחד.
האימא שלי הבטיחה לשלוח לי מלאך, והמלאך בא.

בסופו של דבר עשיתי את דרכי לאנגליה שבו הייתי בחסות צדקה יהודית, ובהוסטל יחד עם נערים אחרים ששרדו את השואה התמחיתי בתחום אלקטרוניקה. אז הגעתי לאמריקה, שבה אחי סם כבר היה. שירתי בצבא ארצות הברית במלחמת קוריאה, וחזרתי לעיר ניו יורק לאחר שנתיים.

באוגוסט 1957 פתחתי חנות משלי לתיקון אלקטרוניקה. התחלתי להתיישב בעיר.

יום אחד, חבר שלי סיד שהכרתי מאנגליה קרא לי.
"יש לי דייט. יש לה חברה מפולין. בואו נארגן מפגש כפול."

פגישה עיוורת? לא, זה לא היה בשבילי. אבל סיד המשיך להציק לי, וכמה ימים לאחר מכן נסענו עד ברונקס לקיים את הדייט ועם חברתה רומי.

היה עליי להודות, בתור פגישה עיוורת זה לא היה כל כך רע. רומי הייתה אחות בבית חולים בברונקס. היא הייתה אדיבה, חכמה. יפה, גם עם תלתלים מתערבלים חומים ועיניים דמויי שקד שנצצו בצבע ירוק ומאד מלאי חיים.

ארבעתנו נסענו לקוני איילנד. עם רומי היה קל לדבר, ומאד חברותית. מתבררr שהיא לא הייתה לגבי דייטים עיוורים מדי!
שנינו פשוט עשינו טובה לחברים שלנו. יצאנו לטייל בטיילת, ונהניתי מהאוקיינוס האטלנטי המלוח עם משבי הרוח, ולאחר מכן אכלנו ארוחת ערב על החוף. אני לא זוכר שהיה זמן טוב יותר.

אנו נכנסנו בחזרה למכוניתו של סיד, רומי ואני במושב האחורי.

כיהודים אירופיים ששרדו את המלחמה, היינו מודעים לכך שהרבה לא נאמר בינינו. היא העלתה את הנושא, "איפה היית," שאלה בשקט, "בזמן המלחמה?"

"במחנות," אמרתי. הזיכרונות הנוראים עדיין חיים, האובדן בלתי הפיך. ניסיתי לשכוח. אבל לא תוכל לשכוח לעולם.
היא הנהנה. "המשפחה שלי הסתתרה בחווה בגרמניה, לא רחוק מברלין," היא אמרה לי. "האבא שלי הכיר כומר, והוא השיג עבורנו ניירות אריים. "

דמיינתי איך היא כמוני בטח סבלה מדי, פחדה, בן לוויה קבוע. ובכל זאת, הנה שנינו היינו הניצולים, בעולם חדש.

"היה מחנה ליד החווה." רומי המשיכה. "ראיתי ילד שם ואני נהגתי לזרוק לו תפוחים כל יום ".

איזה צירוף מקרים שהיא עזרה לאיזה ילד אחר. "איך הוא נראה? " שאלתי.

"הוא היה גבוה, רזה, ורעב. אני הייתי חייבת לראות אותו כל יום במשך שישה חודשים. "

לבי פעם בחוזקה. לא יכולתי להאמין לזה. זה לא יכול להיות.

"הוא אמר לך שיום אחד לא לחזור, כי הוא עוזב את Schlieben? "

רומי הסתכלה עליי בתדהמה. "כן!"

"זה אני הייתי!"

הייתי מוכן להתפרץ בשמחה וביראה, מוצף ברגשות. לא יכולתי להאמין לזה! המלאך שלי.

"אני לא אתן לך ללכת." אמרתי לרומי. ובחלק האחורי של המכונית שבפגישה עיוורת, הצעתי לה נישואים. אני לא רוצה לחכות.

"אתה משוגע!" היא אמרה. אבל היא הזמינה אותי לפגוש את ההורים שלה לארוחת ערב שבת בשבוע הבא.

היה כל כך הרבה להסתכל קדימה ללמוד על רומי, אבל הדברים החשובים ביותר שתמיד ידעתי:
כושר עמידתה, טוב הלב שלה. במשך חודשים רבים, בנסיבות הקשות ביותר, היא הגיעה לגדר ונתנה לי תקווה. עכשיו שמצאתי אותה שוב, אני לא יכול לתת לה ללכת.

באותו יום, היא אמרה שכן. ואני עמדתי במילה שלי. אחרי כמעט 50 שנות נישואים, שני ילדים ושלושה נכדים, מעולם לא נתתי לה ללכת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ' אייר ה'תשע"ז

 "אם בחוקתי'' - רמז לגואלי ישראל לדורותם. "אם" ר"ת: אהרן משה, אסתר מרדכי, אליהו משיח, אם ישמרו את חוקות התורה יבוא הגואל, בב"א. " (ממשנתו של הגה"צ ר' גרשון שטיינברג זצ"ל)

    בפרשת השבוע, פרשת 'בחוקותי', מבטיח ה' שפע של ברכות לכל מי שישמע בקולו - ועונשים חמורים למי שלא ישמע בקולו.  אבל איך אפשר לשמוע את קול ה', בעולם כמו שלנו, שכל כך הרבה קולות אחרים וזרים נשמעים בו? איך אפשר לשמוע את קול ה' ברעש הגדול והעצום שיש בעולם הזה? הסוד הוא הרצון! האדם שומע את מה שהוא רוצה לשמוע. מי שרוצה להתקרב לה' ומבקש לשמוע את קולו, מובטח לו שישמע גם ישמע, אבל מי שלבו מושך אותו אל הרע ואל השלילה, 'יצליח' לשמוע את כל הקולות האחרים -רק לא את קולו של הקב''ה.

     ''ונתתי שלום בארץ...ונפלו אויביכם לפניכם לחרב" (כו,ו-ז - (שאל רבנו האברבנאל זצ"ל: לכאורה, היה צריך לכתוב בסדר הפוך, בתחילה- ניצחון על האויב במלחמה, ולאחר מכן השכנת השלום. ותירץ, שהפסוק בא להשמיע לנו סדר העדיפויות: גם כאשר אתה בטוח בניצחונך, העדף את השלום! וכמדומה,  שהדברים אמורים ביחסים שבין אדם לחברו, לא פחות משהם אמורים ביחס לאומה בכללותה!...(מעיין השבוע(

     ידוע הדבר שכל דבר אשר האדם רוצה בו מאוד ומתאווה לו, גם אם הוא טרוד ביותר ועסוק, מוצא הוא את הזמן בשבילו, כי הוא גוזל קצת זמן מזה, וקצת מזה, עד שהוא מוצא את הזמן לדבר שנפשו נכספה לו. וזאת היא השאלה ששואלים כשמכניסין אותו לדין: "קבעת עיתים לתורה?" היינו עד כמה אהבת את התורה? האם גזלת זמן בשביל לימוד תורה? כי גזלת הזמן הוא הסימן המובהק ביותר, וההוכחה הברורה ביותר לאהבת התורה, לכן השאלה האחת שהיא למעשה שתיים: כמה למדת תורה וכמה אהבת תורה? ככל שתרבה בלימוד התורה ותקבל עליך את עולה על חשבון דברים אחרים, בכך תוכיח עד כמה אהבת תורה יש בך!

הלוחשות לניצולות ) מיכל סגל(

היא הייתה שם בתופת ההיא, אך הזיכרונות נעולים על סורג ובריח, מעולם היא לא ספרה לאיש את אשר עבר עליה שם בגיהינום, ספק אם בעלה- סבי, יודע משהו מהימים הרעים ההם

המסורת המשפחתית יודעת לספר שהוריה נרצחו שם לנגד עיניה, והיא נותרה ילדה קטנה בודדה, לבדה בתופת, חלק משמעותי משנות המלחמה היא התייסרה במחנה ההשמדה אושוויץ, כך אבי טוען בידיעה ממקור מידע כלשהו, מה עשתה? כיצד נצלה? ניסינו לברר לא פעם, אבל היא שותקת, תמיד היא שותקת.

את החבישה הצחורה שעוטפת את זרועה הימנית היא מסבירה כ "פצע" לנכד או הנין התורן שמעז לשאול אותה בתמימות "מה קרה לך ביד", אבל כולנו יודעים בוודאות שפצע כל כך עתיק, בן 70 שנה או יותר, הוא כבר פצע של הנפש, והחבישה היא רק ניסיון נואש לטשטש אותו, את מה שחרט בלב המספר ההוא שנצרב על הזרוע הנטויה שלה, בכתובת האש.

לאחר שנות האימה היא הגיעה לארץ עם אחותה הגדולה, שגם היא כבר איננה בין החיים, הן הותירו שם בתופת את משפחתן הענפה, שאיש לא יודע דבר אודותיה, מלבד גבב של פרטים שחוברים לפאזל של משפחה יהודייה מפוארת, שנכחדה ואבדה, כמו רוב המשפחות באותה עיירה, באותה מדינה, באותה יבשת.

היא שמרה ושומרת בקנאות איתנה על שרידי המנהגים אותם היא זוכרת בזיכרון עמום, זיכרון של ילדה בת ארבע או חמש שנים. ובכל שנה מחדש היא מבררת בעדינות אם יש אי מי מצאצאיה שמפר את המסורת שהנחילה, וחלילה "אוכל שרויה בפסח", אחד מהזיכרונות הבודדים שנצרבו בליבה ע"י אש  המוקד, על הזיכרון ההוא היא שומרת מכל משמר.

היא שומרת על צלם אנוש בשיא תפארתו, אולי כמשקל נגד השנים שהוא כמעט אבד לה. היא מקפידה לקבל את פנינו הנכדים שקופצים לביקור קצר, כשהיא לבושה בקפידה, חבושה בפאה ונעליים כבודות לרגליה, את השולחן העתיק בסלון המצוחצח שלה, היא עורכת יחד עם סבא בטוב טעם, בכיבוד עשיר, אשר לא יושלך ממנו אף פרור אכיל אחד קטן אל פח האשפה, היא גם לא נותנת לנו להרגיש אף לא ברמז קל, שכבר לא פשוטה לה המלאכה של נשיאת הבקבוקים מהמקרר לשולחן, באותה מידה שהיא משתדלת להסתיר מאתנו את העובדה שחלק מן המאפים כבר אינם מעשי ידיה, היא לעולם לא תהא מנוצחת, היא תמשיך להיאבק באותות החולשה עד יומה האחרון.

על אף גילם השואף לגבהים, הם מקפידים להופיע יחד בשעה המדויקת בכל שמחה ושמחה במשפחה, לשם כך הם נוסעים בשעות לא שעות, מצפון הארץ ועד לדרומה, כדי לראות עין בעין את חזון אחרי הימים הפרטי שלהם, כשעוד נכד שבא בברית נישואין, עוד נין שנכנס לבריתו של אברהם אבינו או נכנס לעול מצוות , אולי כנגד השנים האכזריות עמוסות רוע וכאב בהם לא היה לה ניצוץ של שמחה, אולי כנקמה אכזרית לצוררים ההם, הוכחה ניצחת לכתוב "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

היא נוצרת בקרבה את סוד חייה, סוד שאיש מאתנו לא יודע ואולי גם לא ידע. היא שותקת שתיקה כבדה, חובשת את מסכת הרשמיות הנצחית שלה, ומעדיפה להתעניין בחיינו המלבלבים, בטרם נתעניין אנו בחייה הנסתרים. זוהי סבתי, אמו של אבי, היא עדות חיה לשרידי השואה האיומה, עדות למציאות הבלתי נתפסת שלא ניתנת להבנה בשכל אנוש, כיצד אוד מוצל מאש, שרד, השתקם, והקים אימפריית צאצאים ענפה, בגוף רצוץ, ובנפש מרוסקת, רק בכוח המאבק, בשם הניצחון, ובעבור שיהא זכר ושארית לכל אלו שנכחדו בתופת ההיא, ובלע אותם המוות לנצח.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ט אייר ה'תשע"ז

  אומר שלמה המלך במשלי "מלווה השם - חונן דל" מי יכול להיקרא מלווה להקב''ה זה שאינו דואג רק לעצמו ובני ביתו אלא חונן דל הוא מפרנס ודואג לאלו המסכנים וחסרי אמצעים והוא יכול להיות סמוך ובטוח שהקב"ה פורע הלוואותיו ויחזיר לו בעין יפה.

    בשם רבי נח מלבוביץ היו אומרים, את ה' יתברך אי אפשר לרמות, את הזולת קשה לרמות, ציבור אי אפשר להטעות, אם כך לא נותר את מי לרמות אלא רק את עצמו, ומה החכמה לרמות שוטה...

     טעם מצות השמיטה: זה לא רק להשריש בנו את ההכרה כי ”לה‘ הארץ ומלואה“, אלא כאשר האדם אינו מעבד את אדמתו במשך שנה שלימה, ומפקיר את פירותיה, הוא מחזק בכך את אמונתו, שכל אשר יש לו - זה מהקב“ה. ועפי“ז מובן, מדוע זוכים שומרי השביעית לפרנסה אף בשנה זו, כפי שנאמר: ” וצוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים“ (ויקרא כ“ה כ“א).

בשביל סבתא יום השואה זה יום העצמאות! )הנכדה של סבתא(

סבתא לא סתם עמדה בצפירה, היא עמדה שם כי הייתה לה סיבה מאד מיוחדת, אחת כזו משלה שקיפלה בתוכה חיים שלמים שהפכו לחיי נצח עבורה (יום השואה תשע"ז)

סבתא הלברשטאם היא אחת הנשים הכי משפיעות בחיי. אישה קטנה ומטופחת שעברה את השואה על כל זוועותיה וללא הנחות. עזבה בית מפואר וחם בגיל 12, יצאה לגלות וברחה ממקום למקום, עד שבסופה המר של הטרגדיה הגיעה לאושוויץ,  שם עבדה אצל מנגלה ימח"ש ביצור מטוסים בהיותה בת 16 בלבד.

אין אנו יכולים לאמוד סיפורי זוועה, מי סבל יותר ומי פחות. אנו כן יכולים לשער, שילדה קטנה לבדה שעברה את כל סוגי זוועות השואה כנראה ששפויה כבר לא תצא משם.

אבל סבתא, לא רק שיצאה שפויה. אלא אין עוד נשים עם עוצמות ואמונה כמו האישה הזו. אחת מנכדותיה סיפרה שהוציאה לפני כחצי שנה ספר "באש האמונה" ספר רווי באמונה ונוטף אהבת השם ואהבת החיים.

רציתי לספר לכם על יום השואה שנה שעברה, ונסחפתי לכתוב על סבתא... כך כותבת אחת מנכדותיה. לסבתא היה תור לבי"ח בלינסון, היא  נסעה לשם במונית, ואז.. צפירה. ברור שהנהג עצר ויצא, וסבתא החליטה גם לצאת ועמדה דום.

שנכנסו למונית, שאלה את הנהג, למה עמדת? ענה לה, גברת 6 מיליון איש נרצחו! ואני לא יכול לעמוד דקה? מה יש? אמרה לו סבתא: ומה יש ל-6 מיליון מזה שעמדת? הנהג התחיל לכעוס: אתם החרדים, אין לכם לב ...ובכלל, אם את נגד למה עמדת את? למה יצאת?.

ענתה לו סבתא: אני? אני למה עמדתי? עמדתי בצפירה וחשבתי לעצמי, את עומדת בגו זקוף, את לא בסלקציה, לא צריכה לפחד אם ישלחו אותך ימין או שמאל, עמדתי ללא מורא ופחד, אף אחד לא עמד עם אקדח מולי. עמדתי שבעה לא הייתי רעבה. בבוקר קמתי, לקחתי 2 פרוסות לחם, יכולתי לקחת יותר, כמה שרציתי... היה לי כיכר-שלם. לא הייתי צמאה, לא מודאגת, לכן עמדתי! רציתי לרקוד! לא רק לעמוד!

הנהג היה בהלם: "מה, גם את משם"? (סבתא אישה מאד מטופחת, לא כך דמיין ניצולת שואה) סבתא הרימה את השרוול: רואה את המספר הזה? מנגלה בכבודו חרט לי את זה. ואני לא צריכה יום שואה בשביל להיזכר בזוועות שהיו שם. הנהג עצר את הרכב, חבש לראשו כיפה ואמר: עכשיו סבתא, אני עומד לכבודך!

אני זוכרת שסבתא חזרה באותו יום כל כך שמחה שעמדה בצפירה, בשביל הכיף, בשביל הניצחון! בשבילה יום השואה זה יום העצמאות.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ח אייר ה'תשע"ז

אמנו את עצמכם לקבל חולשות של אחרים כדי לקבל את החולשות של עצמכם. כאשר אתם נמצאים בחברת משפחה, חברים או בני זוג, וחשים חוסר נוחות או כעס ממי שהם וחושבים על דרכים לשנות אותם, נסו במקום זאת לקבל את החולשה שלהם בחמלה, הבנה או סליחה, גם אם אינכם מסכימים איתה וכל עוד היא איננה גורמת לכם כאב אמיתי.

      המילה חכמה מתחלקת ל "כח מה". המילה "מה" בגימטריה היא 45 שזה גם הגימטריה של המילה "אדם". כלומר חכמה היא כח חיוני של האדם. ניתן לראות זאת בפשטות הפיזית, ככל שלאדם יש יותר ידע וחכמה, הוא ידע לשמור על תזונה נכונה, להיזהר מדברים מסוכנים, לנהל מערכות יחסים בריאות, להתפרנס בכבוד, לשמור על בריאותו ולהתנהל בצורה שתאריך את חייו.

     האדם דומה לכינור:  אם הוא שלם ללא פגם,  הריהו מנגן.

     האדם עשה את הטכנולוגיה להכרחית,  והיא עשתה אותו למיותר.

להגיע לפני כולם (לקראת שבת מלכתא)

     באחת הערים בארה"ב התקיימה תחרות של טיפוס מדרגות, תחרות שגרמה בסופה הפתעה ושינוי כיוון בחיים, לרבים מהמשתתפים בה.

     בהגיע יום התחרות התאספו רבים במקום הארוע, וככל שהתקרבה שעת תחילת התחרות ההתרגשות בקהל הצופים הלכה וגדלה, רבים הצטופפו למרגלות הבנין רב הקומות וחיכו לשריקת הפתיחה, שתודיע על תחילת המרוץ אל ה100 ! זו תחרות בה מנסים כמה אנשים את כוחם ומזלם בטיפוס במדרגות של בנין בן 100 קומות, מי שיגיע ראשון לקומה ה100 יוכרז כמנצח ויזכה בפרס כספי גדול! כמובן שהמעליות הושבתו והמרוץ נעשה במדרגות הבנין בלבד. וזה הגיע! נשמעה שריקה ובאחת התחילו המטפסים בתחרות הדורשת מאמץ רב, וכך לאחר כמה דקות נראו הראשונים שנשברו, אחד בקומה ה15 ,שני בקומה ה19 , וכן הלאה, יש שהמשיכו במאמץ רב והגיעו עד קומה 25 ! אחד אף התאמץ והצליח להגיע לקומה 37 ! אבל גם הוא הכריז על סיום!.....  והנה כשהמתח בשיאו, נראה אחד המטפסים מוציא ראשו מהקומה ה-50 ומראה סימון של נצחון בידיו, לפליאת הצופים למטה בסיבת נצחונו כשהצליח רק מחצית דרכו, ויש לפניו עוד 50 קומות, החווה שוב בידו לאות נצחון! ואז הכריז בקול רם, הגעתי במאמץ רב לקומה 50 , ושם יש שלט גדול ' אם הגעת לקומה 50 אתה יכול לעשות את שאר הקומות במעלית שפועלת מקומה זו !

     כמובן שמטפס זה הוכרז מיד כמנצח, אף שלא הגיע בפועל לקומה ה100 !! מעשה זה ממחיש ומחזק בתוכנו את האמת, כי אל לו לאדם להתייאש מגובה המאמץ הנדרש ממנו בעבודת ה', מה שנדרש ממנו זה להתאמץ ככל יכולתו, לבקש ולהתפלל, ואז כבר מגיעה המעלית ומעלה אותו לפסגת ההצלחה והרוממות.

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ז אייר ה'תשע"ז

אלא עיקר העבודה שחפץ בה הקב"ה הוא שנהיה "אנשי" קודש – מענטשליך הייליג – יכול האדם להיות קדוש, אבל קודם צריך להיות בן אדם... וכמו שאומרים: "לעולם יהא אדם" – קודם תהיה "בן אדם", ואח"כ "ירא שמים"...

      בטשו"ע ריש סי' תכח, אמרו בזה הלשון "לעולם ביום שיהיה פורים יהיה ל"ג לעומר, וסימן פל"ג".

     בשום מצווה אחרת לא נאמר "עם ה' אלוקיך". שכן במידת התמימות קל מאוד להונות את הבריות; קל מאוד להיראות תמים. לפיכך הזהירה התורה: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" – שהתמימות תהיה לפני ה', הבוחן כליות ולב. (רבי בונם מפשיסחה)

     בשום מקום התורה לא כתבה לשון הרחקה, חוץ מאשר באיסור שקר. 'מדבר שקר תרחק'. ללמדנו כי בשקר אין לחפש היתרים.

     בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד א-לוקים כזה, שדרכיו יהיו מובנים על פי שכל של כל טיפה סרוחה. (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל)

     בשכר מה זכה יהושע בן נון להנהיג את ישראל?  אומר הגרי"ש אלישיב שליט"א, שיהושע זכה לקבל את הנשיאות מפני דאגתו לרבים, שהרי חז"ל אומרים:  "כאשר משה רבנו ביקש שירשו בניו כבודו אמר לו ד' "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים…" כלומר, ודאי שהיו בני משה רבנו גדולים בתורה, שאם לא כן לא היה מבקש בשבילם את הנשיאות, אלא שעסקו בתורה לעצמם ולא עם הבאים ושבים, ורק יהושע העמיד ספסלים וכו' – וכעין מה שאמרו חז"ל  גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, שקבלת פני שכינה היא רק לעצמו, ואילו הכנסת אורחים היא גם לאחרים.

    גדולתו ועליונותו של הכוהן הגדול, של המנהיג בישראל, צריכה להיות בעיקר "משל אחיו" — גדולה יהודית, גדולה בתורה וביהדות, ולא בתורות זרות. )עיטורי תורה(

     הכוהן הגדול צריך להיות ״מאחיו״, אח ורע לכל אחד ואחד; שירגיש בצרת העם ושמחתו, כמו שאדם משתתף ביגונו ושמחתו של אחיו. )החוזה מלובלין(

 לבכות ... )פנינים(

     אל הגה"ק החריף רבי משולם איגרא זי"ע באו לדין תורה, שני בעלי בתים מאחת העיירות. העניין היה קשה ומסובך ביותר, והוא נאלץ לדחות את פסיקת הדין ליום המחרת.  לבעלי הדין אצה הדרך ולא יכלו לשהות עוד בטיסמניץ שם כיהן הגאון הנ"ל כרבה של העיירה. אמרו אחד לשני: הרי יש לנו רב עיירתנו, נלך אליו ויפסוק לנו הדין. וכך עשו.
     רבם היה ת"ח אבל לא התמצא כל כך בדבר תורה מסובך כזה, וביקש מהם להמתין מעט. נכנס לחדר שני לבדו, ואחר זמן מועט יצא ופסק להם הדין, כך וכך. הפסק נראה בעיניהם, השביע את רצונם ובאו על סיפוקם.  כעבור זמן מסוים, כשהזדמן להם שוב להיות בטיסמניץ, אמרו זה לזה: הבה ונכנס אל הרב מטיסמניץ, אשר בשעתו אמר לנו שיכול לפסוק את הדין רק למחרת, ונראה איך הוא פסק את דיננו... נכנסו אל רבי משולם לשמוע את פסק דינו. השמיעו דברי התנצלות על שלא באו לשמוע את פסק הדין למחרת. אמר להם רבי משולם כך וכך פסקתי.  בעלי הדין התפלאו לשמוע, כי פסיקתו של רבי משולם דומה ממש לפסק שפסק הרב שלהם...  בשמעם זאת, הביטו זה אל זה בקורטוב של תמיהה. הבין רבי משולם שדברים בגו ושאלם: מה לכם תמהים?  לא יכלו להתאפק וסיפרו לו את כל המעשה כפי שהיה אמת לאמיתה, וכי גם הרב שלהם פסק כך, לאחר שהות של מחצית השעה בלבד!  

     כששמע רבי משולם, כי רב פלוני באחת העיירות הקטנות ידע להשיב במשך זמן קצר על עניין כה קשה, אמר בלבו: הלא זה גאון נפלא בדורנו וצריך להכירו ולדעת ממנו... לא היסס רבי משולם , ומיד נסע אל אותו רב.  בבואו לביתו התעטף ונכנס בחרדה ועמד לפניו בהכנעה רבה,  כתלמיד בפני רבו, ושאל אותו: כיצד ידע כבוד הרב? לפתור כמעט ללא שהיות, עניין כה מסובך, שאני בעצמי נאלצתי לדחות את בעלי הדין עד ליום המחרת ? השיב לו הרב: האמת לא אכחד אמנם לא ידעתי כלל מה להשיב בעניין, ונעשה לי קשה על הלב. בצר לי נכנסתי לחדר השני,  התייפחתי בבכי וביקשתי רחמים, ואמרתי לפני השי"ת, הלא אני רב העיירה ו הבעלי בתים לא יודעים להבחין בין דבר קשה לקל,  ואם לא אדע להשיב להם תשובה, הרי זה יגרום חילול ה', ח"ו.  כנראה נתקבלה תפילתי, כי כאשר ניגשתי לארון הספרים מיד מצאתי ספר ישן שבו מבואר היטב כל העניין הזה, וכך פסקתי!...    

     מששמע זאת רבי משולם איגרא, פנה מיד אל דלת היציאה ואמר לרב בזה הלשון: "לבכות? - לבכות גם אני יודע, אבל על התורה צריך לעמול,  ולהתייגע ולהשתוקק השתוקקות עצומה לכוון אל האמת". והלך לו.

 החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע, "אמור", ה'תשע"ז