יום חמישי, 11 במאי 2017

אמרי שפר ט"ו אייר ה'תשע"ז


 אנחנו רוצים להעביר את הזמן בהנאה אך כעת עבורנו זה נמדד בדגש על ה ''ההנאה'' במקום על ה ''זמן''.
     הדבר היחיד בחיים שמגיע אלינו בלי מאמץ ותמיד בזמן הכי פחות טוב, זה הזקנה.
     הורים על תזלזלו במורים! לילדכם יהיה קשה ללמוד מאדם שהם אינם מכבדים.
    ''והכוהן הגדול מאחיו״ (ויקרא כא,י). אומרת הגמרא (יומא יח): "גדלהו משל אחיו". גדולת הכוהן הגדול צריכה להיות משל אחיו, שהם יעשוהו גדול, ולא שיקבל את הכהונה מידי זרים. )רבי יהונתן אייבשיץ(


איתותים מן השמים
     להלן סיפור מופלא, שעובד מתוך הספר "ברכי נפשי" , דברים הנאמרים בשם הרב הגאון יצחק זילברשטיין רבה של רמת-אלחנן בבני-ברק וקובצו ב"ה באמצעות הרב מיכאל צורן הי"ו, ויש בדברים אלו ללמדנו רבות על לשון הרע ועל העובדה, כי לעיתים משמים שולחים איתותים לאדם, כדי שיעשה חשבון נפש וימצא אלו דברים דורשים תיקון ועליו לתקנם. וכך סיפר הגאון שליט"א:
     הגיעי אלי אברך מבוהל עד עמקי נשמתו, כשהוא מספר על תופעה מוזרה עד מאוד המתרחשת בביתו מזה מספר ימים. תופעה זו גורמת לחרדה לו ולבני ביתו ואינם מוצאים לה פתרון. וכך סיפר האברך: "ציפור גדולה נכנסת אלינו לסלון הבית, וכשאנחנו מסלקים אותה היא יוצאת, אבל בתוך דקה או שתים, היא חוזרת בשנית. שוב אנחנו מגרשים אותה ושוב היא חוזרת. כך יום, יומיים, שלושה ימים ויותר ." "הציפור עצמה אינה מפחידה אותנו , " מספר האברך, "אבל ברור לנו, שהיא נשלחה מן השמים, כדי לרמוז לנו דבר מה. ואין אנחנו יודעים, ולו קצה חוט, מהו הרמז והסימן שהיא מביאה עמה בכנפיה. והראיה, שציפור מטבעה פחדנית ומתרחקת מבני- אדם, מחשש שיתפסוה. ואילו אצלנו - היא חוזרת שוב ושוב"  . "בשלב מסוים", הוא ממשיך ומספר ברטט, "חשבנו שאולי כדאי להפטר ממנה לעולמים ובכך להירגע מן המתח שהיא גורמת לנו בבית". כששמעתי את הדברים האלו יוצאים מפי האברך, אמרתי לו: "הרי אתה עצמך אומר שיש לך הרגשה שהציפור הזו נשלחה מן השמים, ואם כן , כיצד הנך מעלה בדעתך פתרון שכזה להרוג את הציפור? וכי אם תהרגנה , תתפטר ממנה ומהרמזים , שהיא מביאה עמה בכנפיה?!".  והמשכתי והסברתי לו: "למה הדבר דומה? אדם הנוסע ברכבו , ולפתע נדלקת לו נורה אדומה בלוח המחוונים שלו. כיוון שרק לפני פרק זמן קצר, הוא רכש את הרכב עדיין הוא אינו בקי בכל סימני הנורות, ואינו יודע אל נכון , מהו הרכיב במכונית העומד לפני קלקול כל שהוא שבעטיו נדלקת המנורה הוא ממשיך לנסוע ומתעלם במפגיע מהבעיה, והנורה הזו כבה ונדלקת מולו שוב ושוב ו . הפעם ביתר תכיפות. מה שמשתמע, כי התקלה שיש ברכב רק מחמירה והולכת הדבר הזה מרגיז את הנהג, ומפריע לו לנהוג בשלו וה ומטריד את מנוחתו . עכשיו נעצור לרגע ונחשוב: אם הנהג ייגש למוסך ויבקש, כי ינתקו את הנורה מלוח- המכוונים. וכי הבעיה , שהתעוררה ברכב שלו תיפטר? הרי ללא ספק , שהמצב רק ילך ויחמיר! ואדרבא, ייתכן בשל כך שהנזק אף ישפיע על רכיבים נוספים ברכב. המנוע עלול להתחמם חלילה, למשל עד שהרכב ייתקע לגמרי ולא ימשיך יותר בנסיעתו, ומלבד זאת גם נוסעי הרכב ייכנסו לסכנה רבתי, כאשר מתעלמים במפגיע מן הבעיה . כל מציאותה של נורה זו, היא כדי להתריע בפני הנהג על תקלה שיש למנוע הרכב, והפתרון האחד והיחיד העומד בפני הנהג הוא – להעמיד את הרכב בצידי הדרך, ולבדוק את תקינות המערכות שברכב. ואם הוא עצמו אינו יודע לעשות זאת, עליו להזעיק איש מקצוע או לחילופין לקרוא לרכב גרר, שיגרור את הרכב אל המוסך ושם יטפלו בתקלה ."
     הציפור משמשת כתזכורת, גם במקרה של אותו אברך. הרי עושה רושם, שהציפור הזו נשלחה מן השמים כדי להצביע על תקלה רוחנית כל שהיא הקיימת בביתם. ואם ובכן ודאי , שהריגתה של הציפור, ברור, שלא תסייע להם במאומה בתיקון הבעיה. "אם כן מה עליי לעשות?" - שאל האברך , כשענן דאגה מכסה את פניו. פתרון לתעלומה המסתתרת מאחורי ביקור הציפור שחודרת שוב ושוב לבית, ניתן למצוא בתרגום "יונתן בן עוזיאל", לקמן בפסוק יג. התנא הקדוש יונתן בן עוזיאל זיע"א, מתקשה בעניין מסוים: מדוע מצווה התורה בעניין המצורע לשלוח את הציפור השנייה ולא לשוחטה, כפי שעושים לציפור הראשונהוהוא מתרץ ומסביר מיכוון שהמצורע נענש בגין לשון הרע , שהוא דיבר, שילוחה של הציפור השנייה נועד להזכיר לו את חטאו, שאם הוא ישוב לכסלו , חלילה , וימשיך לדבר לשון הרע – תחזור אליו הציפור בשנית ותזכיר לו את הטראומה הגדולה , שהייתה מנת חלקו בתקופת היותו מצורע . לכשייזכר האדם בכך, שהוא ישב מחוץ למחנה לבד וכולם התרחקו ממנו - יש סיכוי רב , שהוא ישפר את דרכיו ויפסיק לדבר לשון הרע. הציפור החיה משמשת , אפוא , כתזכורת , שאם ישוב וידבר לשון הרע - היא תחזור לביתו ותזכיר לו את הדבר.
     האברך שמע את הדברים, ולאחר שעשה חשבון נפש מעמיק בביתו, הסכים, שאכן בביתו מדברים לשון הרע. הוא קיבל על עצמו להתחזק בדבר ולא לדבר לשון הרע, והפלא שבדבר הציפור עזבה את ביתו ולא שבה אליו עוד.
    

 החוויה היהודית





יום רביעי, 10 במאי 2017

נקודה שבועית, פרשת "אמור", ה'תשע"ז


נמצאים אנו בימי ספירת העומר, הימים שבין חג פסח לחג שבועות ומצווים אנחנו לספור אותם מידי יום מהיום הראשון שלאחר חג ראשון של פסח למשך 50 ימים עד שבועות.
בפרשתנו עוסקת התורה במצוות ספירת העומר ומפרטת לנו את ענייניה ואם נשים לב נראה שאין בפרשה שלנו ולא בשום מקום אחר בתורה שבחג השבועות ניתנה תורה לישראל כפי שמקובל מאבותינו.
הריב"ש כתב שהכתוב לא תלה את חג השבועות ביום מתן תורה אלא ביום חמישים לעומר.
המקור ההלכתי להצמדת חג שבועות למתן תורה הוא בתוספתא "מגילה" ששם מוזכר שקוראים בו בחודש השלישי לפי שבו ביום ניתנה תורה לישראל.
אך רוב הפרשנים מקשרים בין ספירת העומר למתן תורה וחג השבועות.
חזקוני למשל דורש בעניין: "מה שלא פירש הכתוב באיזה חודש ובכמה בו חג זה... ועכשיו שאנו מונין שבעה שבועות מזמן קצירת העומר ממילא יארע יום החמישים בשישה בסיוון שהוא יום מתן עשרת הדברות".
החזקוני בפירושו זה רוצה להדגיש בפנינו שחג שבועות נמשך מחג פסח והוא סיומו של תהליך השחרור הרוחני של עם ישראל ולכן תלתה התורה חג זה רק בספירה וקבעה שיום החמישים לעומר הוא חג שבועות.
פירוש "הכתב והקבלה" מסביר שכוונת העומר לשעבד את הטבע לשלטון הבורא שלא יבעט האדם מרוב טובה ולא יאמר כוחי ועוצם ידי עשו לנו את החיל הזה, ותנופת העומר לארבעת הרוחות מסמלת את ההכרה באדנות השם בבריאה.
לכן שמו נקרא "העומר" על שם המידה ולא "מנחת ביכורים" כי בשם עומר גלום השעבוד לה' - "והתעמר בו ומכרו".
והימים נקראים ימי העומר היינו ימי השתעבדות ואנו סופרים את הימים מאז התחלנו להשתעבד אל ה' בפסח והספירה מגיעה לשיאה עם מתן תורה הוא חג השבועות שמסמל עם מאסר השיבולים את המאסר הרוחני של ביטול תאוות ליבנו והשתעבדות לעבודתו.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית


תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם.




יום שלישי, 9 במאי 2017

אמרי שפר י"ד אייר ה'תשע"ז



בכל עת ובכל רגע שאדם פנוי ואינו עוסק בתורה הקדושה , ובפרט בעת שהוא שוכב על מיטתו ואינו יכול להירדם או שהוא סתם יושב בטל לבדו בחדרו - יהרהר במצוות עשה "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדולה ונוראה בוערת לפניו ולהבותיה עולות עד לב השמים והוא לשם קדושת שמו יתברך שובר את טבעו ומפיל עצמו לתוך האש על קידוש השם. ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה נמצא שאינו שוכב או יושב בטל, אלא מקיים מצוות עשה דאורייתא, שהיא יסוד האמונה והעמוד הגדול שכל בית ישראל נשען עליו. (הרבי רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע)
     הגה"ח רבי חיים ברים זצוק"ל היה אומר שהוא הכיר יהודי בעיה"ק ירושלים שהיה מתפלל ומתחנן אל ה', רבש"ע נתת לי חלות ללחם משנה, יין לקידוש והבדלה, ושאר צרכי שבת, אנא ה', הב לי 'שבת' ליום השבת, כלומר שלא אסתפק באכילת חלות ושתיית יין, אלא ארגיש את עצם נעימות וקדושת יום השבת.
    ''ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" )כב, לב( אל תחללו את השם בתירוץ של "ונקדשתי בתוך בני ישראל", שכביכול אתם מקדשים במעשיכם את השם. )מאוצרנו הישן(
     חסידים מספרים על החסיד החב"די הנודע רבי הלל מפאריטש זי"ע, שהסב פעם עם בני החבריא לסעודת 'פסח שני'.  כטוב לבם ביינה של תורה, בדברי חסידות ליקרת היום, נכנס להיכלם 'מתנגד'. כשהבין לפשר הסעודה הצטחק ואמר: "לכם ראוי לחגוג, זהו הרי חגם של האנשים הטמאים" ... רבי הלל נעץ בו עיניים והשיב: "לא כי, זהו יום חגם של אלו שהיו טמאים בעבר ועכשיו הם טהורים. אכן אין זה חג שלך...
ההודאה שהביאה עמה ישועות!  (להתעדן באהבתך, עלון 150)  
     הגר"ש קוק סיפר: אברך אחד ישב בדרשה בעת שציטטתי את דברי רבנו בחיי, להודות לפני שמבקש, ולא עבר זמן קצר והוא נקלע למקרה שבו היה צריך לממש את הדברים.
     עינו של האברך הזה כהתה לפתע, ובהתייעצות דחופה שנעשתה אצל הרב פירר התברר שמדובר במקרה נדיר ומסובך מאוד, שאף אחד אינו מטפל   אולי יוכל להציל את העין, וצריך לעשות זאת בדחיפות.–בו, ויש רק רופא אחד בארצות הברית שאולי בלית ברירה ארז האברך את חבילותיו, ויצא עם רעייתו אל הרופא בארצות הברית. לאחר שעשו את כל ההכנות הנדרשות, נכנס לבדיקה, והנה גם רופא זה הרים ידיו ואמר שאין כל תרופה למכת עינו של חולה זה, ואין לו כל אפשרות לנתח את העין... המשפחה ניסתה לשכנע את הרופא, שאולי בכל זאת לאחר שבאו במיוחד מארץ ישראל, ישקיע מאמץ נוסף, אבל הרופא נותר בדעתו, ואמר שאין כל אפשרות כזו, והוא לא יוכל לעזור. במר ליבם התכוננו כבר בני המשפחה לשוב לארץ ישראל. ואז... נזכר האברך בדבריו של רבנו בחיי. השעה הייתה לאחר חצות לילה, כשהטיסה נקבעה לסוף הלילה הבא. התלמיד חכם חיפש בית מדרש שאין בו אנשים, ומצא. הוא נכנס ופתח את ארון הקודש, ופתח ב... הודאה על כל מה שעשה איתו הקב"ה עד היום הזה. הוא שיחרר את כל ניצרת-הדמעות שלו, ובמשך כשעתיים התייפח והתייפח, ולא הזכיר כלל את הבעיה החמורה שהתעוררה בעינו. 'אני מרגיש, ה' יתברך, שלא הודיתי לך מספיק על כל מה שעשית למעני עד היום, ולשם כך באתי עתה, להודות ולהלל', אמר, ובכה כמו ילד קטן. רק לקראת סיום, הוסיף ואמר 'הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך', ולכן אבקש ממך, אבי שבשמים, שכשם שעזרתני ועמדת לצידי עד היום, כן תמשיך ותעשה עימי חסד, ותרפא את עיני החולה'.
     כשהאיר היום, החליט החולה לגשת שוב אל הרופא, ולנסות לשכנעו לבדוק שוב את העין. הוא לא תלה זאת כמובן בכך שמילא אחר הוראתו של רבנו בחיי, אבל אמר לרופא שלפני שהוא חוזר לארץ ישראל, הוא רוצה להיות בטוח שהדיאגנוזה שלו נכונה. למרבה הפלא הסכים הרופא לבדיקה חוזרת. מה שקרה שם, היה בבחינת הבלתי ייאמן, סיפר הגר"ש קוק. הרופא לא האמין שמדובר באותו בן אדם שהיה אצלו אך אתמול. 'מה עשית שהעין שלך שינתה מצב בצורה דרסטית כל כך, עד שאפשר עכשיו לנתח אותה בקלות, ולהחזיר לך את הראיה   שאל הרופא. –באופן מושלם'?  הסוף הטוב היה שכעבור 48 שעות נוספות חזר האברך ארצה, בסייעתא דשמיא, עם שתי עיניים בריאות לחלוטין!– וזה עדיין לא סוף הסיפור. הגר"ש קוק סיפר את המעשה הנ"ל בדרשתו בליל שבת, שבה ישב אברך נוסף, שבביתו היו שתי בנות מבוגרות מאוד,  .30 - שעברו מזמן את גיל ה האברך הגיע לביתו, סיפר ברגש רב את הדברים ששמע זה עתה, ואמר לבני הבית 'בואו ??נקיים את מה שכותב רבינו בחיי, ונודה לה' יתברך בצוותא על כל מה שעשה עימנו עד היום הזה'. ובמשך שעה ארוכה ישבו ומילאו פיהם בדברי הלל והודאה.  שלושה ימים לאחר – הגר"ש קוק סיפר שכבר בתחילת השבוע שלאחר מכן הגיעה ההצעה לבת הראשונה, שהתארסה כעבור שבוע, ולא עברו שבועיים מכן והבת השנייה התארסה, וממש באלה הימים נערכה החתונה השנייה. לא ייאמן.

החוויה היהודית





יום שני, 8 במאי 2017

אמרי שפר י"ג אייר ה'תשע"ז


    במשנה תחילת שבת שנינו יציאות השבת שתים שהן ארבע, לרמז שאם מוציא שתים על הוצאות שבת מקבל בחזרה ארבע.
     החיים מלאים במצבים בלתי צפויים שאינם תמיד בשליטתנו, והדבר היחידי שבו אנו יכולים לשלוט הוא התגובה שלנו. אם תקדישו זמן למחשבה על כך, תבינו שכל דבר שקורה סביבכם הוא טבעי וחסר משמעות עד שאתם מעניקים לו אותה.
     יש אגדה שהרמ"א הוציא ל"ג ספרים, חי ל"ג שנים, הלך לבית עולמו בשנת של"ג, ביום ל"ג בעומר, בגלל זה קוראים את היום הזה ל"ג בעומר כפי שיטתו ולא ל"ג לעומר. הספידו עליו ל"ג שבחים. ויש שמוכיחים שרק נפטר בל"ג בעומר אבל זה היה בשנת של"ב כפי שכתוב על מצבתו וחי יותר מל"ג שנים.
בריחתו של סבא ) מאת דינה ניומן כפי שסיפר לה ברוך ברגר(
Facebook20TwitterGmailעוד9
ישבתי הכי קרוב לאבא שיכולתי, עם עט ונייר בידי. אבא שלי, אסיר הלכוד בגוף חולה במחלה ניוונית קשה, יכול לדבר רק בלחישה מאומצת. הסיפור שהוא רצה לספר היה על אביו, סבא שלי. זהו סיפור על טוב ורע, ייאוש ונס, על עומק התהום אליה יכול לשקוע המין האנושי ועל חסד אנושי פשוט.
בעיני המביט בגופו הצנום של אבי השוכב על מיטת בית החולים, נראה כאילו המחלה נצחה, אולם כל מי שמבחין בחיוכו המקסים, יודע את האמת. סיפורו של אבי וסיפורו של אביו עוסקים שניהם בהתמודדות וניצחון. נדרשו לו שעתיים כדי להכתיב לי את סיפור המורשת המשפחתי שלנו.
"הדוד של סבא היה נגר", הוא התחיל, "וסבא למד אצלו כשוליה. ואז המלחמה פרצה. הוא עדיין היה רק שוליה, אבל כשהגרמנים ביקשו נגרים מומחים, סבא הרים את ידו. בגלל ההכשרה שלו הוא נשלח למחנה העבודה הטנפול באוקראינה, במקום למחנה השמדה. הפרויקט של המחנה היה לבנות בתים שיימסרו לקצינים אחרי המלחמה.
"סבא מצא חן בעיני אחד מהשומרים במחנה. אולי בגלל שהוא מצא דרך להשיג עבורו סיגריות. סבא הבין שבמקום כזה, חבר שומר יכול להיות דבר טוב. והוא צדק, אם כי יעבור זמן רב עד שהחברות הזאת תבוא לידי ביטוי."
"יום אחד סבא שלי עבד ליד הגדר המקיפה את המחנה. אישה לא מוכרת פסעה באגביות מעושה בסמוך לצידה השני של הגדר, ולחשה לו: "אם אי פעם תצא מהמקום הזה, תחפש אותי. אני יכולה להסתיר אותך. הנה – קח את הכתובת שלי'. ונעלמה. הכל היה כל מהיר, שאלמלא פיסת הנייר שנותרה בידו, הוא היה עלול לחשוב שהכול פרי דמיונו. הוא שינן היטב את הכתובת והשמיד את הדף.
"יומיים אחר כך, כשסבא הלך לבד לצריף בשעת לילה מאוחרת, הוא שמע שיחה בין מפקד המחנה למישהו אחר. הם דנו בפרטים הטכניים הקשורים לתוכנית חיסול המחנה.
"מכיוון שלסבא לא היה מה להפסיד, הוא החליט מייד. הוא ידע שעל חלק אחד בגדר שמקיפה את המחנה, לא משגיחים כל הזמן. הוא ידע גם שמעבר לאותו קטע בגדר נמצאת תעלת השופכין. בשקט, בלי לחשוב פעמיים, סבא פנה לשם, טיפס על הגדר ונכנס ישר לתעלה.
"הוא לא ידע מה יהיה הצעד הבא שלו, אז הוא ישב שם, בתוך השפכים, והקיא מהסירחון הבלתי נסבל. ואז הוא שמע צליל ברור שעוד מישהו נכנס לתעלה, סבא קפא, הלב שלו פעם במהירות, כשאותו מישהו עשה את דרכו בתוך הביוב לעברו. כשהוא התקרב, סבא זיהה את דמותו של אחד מחבריו האסירים."
"'מה אתה עושה כאן?' סבא שאל בתדהמה.
"ראיתי אותך קופץ מעבר לגדר לתוך התעלה. לא חשבתי פעמיים, פשוט באתי אחריך". ענה לו האיש.
''סבא שמח בחברה, ומכיוון שהיה לאיש הזה שעון, שעון זהב שהוא הצליח להסתיר במחנה למרות הנסיבות, הוא שמח שהם יוכלו לדעת מה השעה. שני הפליטים שמעו באותו לילה, קולות של ריצה וצרחות מעליהם. חיסול המחנה החל.
"יומיים חלפו. והם עדיין נשארו בתעלה. סבא רצה להישאר שם עד שיהיה בטוח שהכל הסתיים. אולם כפי הנראה זה לא היה דבר פשוט. התעלות היו מלאות בשפכים, וצרות במידה מעוררת קלאוסטרופוביה. ובנוסף, לא היה לשניים גם מה לאכול. בסופו של דבר זה היה מעבר ליכולת הסבל של בן לווייתו של אבא. הוא היה חייב לצאת. הוא היה חייב לצאת, ומייד".
"סבא התחנן אליו לא לצאת, אבל הוא אמר שהוא עולה בכל אופן. הוא חייב. ברגע שהוא יצא, סבא שמע צעקה. 'אכטונג!' ואז את אותו קול צועק על החבר שלו להסיר את השעון. הייתה דממה קצרה, אולי כשהוא מילא את ההוראה, ואחריה ירייה בודדת. ואז נשמעו שני קולות מתווכחים בגרמנית מי יכנס לתעלה כדי לבדוק אם מסתתרים שם עוד אסירים.
"אבל אף אחד מהם לא הסכים. אף אחד מהם לא רצה להיטנף. במקום זה, הגרמנ??ם רוקנו את מחסניות הרובים שלהם לתוך התעלה. סבא הסתתר מאחורי עמוד בטון כדי להגן על עצמו, והקשיב לכדורים ששרקו לצידו בלי לגרום לו כל נזק. אחרי נצח, הוא שמע את צעדיהם המתרחקים מעליו, וסבא הבין שעדיף לו לנוע. הוא דשדש בתעלה בקו ישר, עד שהגיע לקצה.
"סבא הגיח החוצה, כשהוא מכוסה ברפש מכף רגל ועד ראש, ומצמץ לאור השמש. הוא מצא את עצמו באזור כפרי לא מוכר. סבא הלך מעט עד שראה נערה. הוא ביקש ממנה משהו לשתות ובגדים להחלפה, אבל היא נתנה בו מבט אחד והתחילה לצרוח ולברוח. בחרדה מהמחשבה את מי הבחורה הזאת עלולה לפגוש ולספר לו מה קרה, סבא נמלט לכיוון השני וכמעט נתקל בגבר שצעד לכיוונו. זה היה השומר מהמחנה! הוא לא היה כעת בתפקיד משום שהמחנה חוסל. הוא נתן לסבא משהו לאכול ולשתות, ובגדים להחלפה."
"להיתקל בשומר, מכל האנשים בעולם, מה הסיכויים שזה יקרה...?" אמרתי, כמעט לעצמי. אבי חייך חיוך קלוש.
"ואז, מתוך תקווה לא מובנת, סבא אמר לו את הכתובת של האישה שלחשה לו מעבר לגדר, ושאל את השומר אם הוא יודע איפה נמצא הבית הזה. התברר שהבית נמצא במרחק רגעים ספורים, והאישה, נאמנה לדבריה, לקחה אותו והסתירה אותו כמעט שנה, עד שהרוסים הגיעו.
"היהודים ששוחררו על ידי הרוסים עדיין לא יצאו לגמרי מכלל סכנה. סבא ידע שהוא צריך למצוא דרך כדי להיחשב מועיל בעיניהם. הוא פגש שני אחים שידעו לתפור והתחילו לעבוד בתפירת מדים לחיילים הרוסים. מכיוון שסבא היה תלמיד חרוץ, הוא למד מהם איך לתפור מדים, ועבד להתגורר איתם עד שנשלח למחנה פליטים. שם הוא פגש את אחותם של שני האחים הללו. וברגע שניתן היה להשיג כתובה כשרה, הוא נישא לה. היא הייתה כמובן סבתא שלך."
שמעתי שאומרים שאם רוצים לקבל ברכה מאדם קדוש, צריכים לבקש מכל אדם מניח תפילין שמספר מקועקע על ידו. האיש הזה היה סבא שלי. וכשעקבתי אחר אחי המניח תפילין על ידו הרפה של אבי, סגרתי את העט, נגעתי בידו של אבא בקלילות וביקשתי ממנו שיברך אותי.

החוויה היהודית



יום ראשון, 7 במאי 2017

ל"ג בעומר,ב"חוויה יהודית"



אמרי שפר י"ב אייר ה'תשע"ז


האר"י ז"ל שואל שאלה כה נפלאה: הנה כל "בן" חייב בכבוד אביו. והנה יש לפעמים אב שפל ועם הארץ, ואילו הבן, הוא צדיק גדול. ואעפ"כ חייב בכבוד אביו. וכיצד יתכן שצדיק כפוף לאב כזה? אלא העניין הוא, שזה עצמו שהבן הלזה במדרגה גדולה ונפשו נפש טובה, אינו עבודתו העצמית, אלא שקיבל "כוח" זה, מאת אביו. שאביו כפי מחשבתו משך "נפש" זו אל בנו, וזו היא שמסייעת לו לבן בכל עשיית הטוב אשר לו. (ועיין ב"שער המצוות" פרשת יתרו).

     בספר "אוצר מרגליות" בשם "תוכחת חיים" מסביר את הברכה "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים" כי כשמכניס אדם את בנו לברית, מהדר הוא בדרך כלל לקחת מוהל מומחה, וגם מפזר ממון רב להכנת הסעודה ביד רחבה. אבל, כאשר גדל הנער והאב צריך לחנכו וללמדו תורה, אז מקמץ במשכורת של המלמד, ואינו מתעניין עד כמה הוא באמת מומחה. וכאשר יתבגר הנער, והאב חייב להשיאו אישה, נותן האב עיניו בממון הכלה המשודכת, וכל המרבה לספר הרי זה משובח(ת(...  לכן מברכים: "כשם שנכנס לברית" - כמו שבברית חיפשת את הטוב ביותר, "כן יכנס לתורה ולחופה" - כך בתורה ובחופה יחפש את הטוב ביותר, בלי להתחשב בהוצאות הכספיות הכרוכות בכך.


    היודעים אתם מה היא ברכת 'אשר יצר' – זו היא ברכה על ניתוח קשה ומסבך שנעשה בגופנו זה עתה, ועלינו להודות על כך להשם יתברך בכל לבבנו ובכל נפשנו. ניתוח זה מתבטא בניקויו של הגוף מן הפסולת שבו, ורבי אליהו מנה חמשה דברים הכלולים בברכת ההודיה הזו, ועל כל אחד ואחד מהם עלינו להודות להשם יתברך. הדבר הראשון שיש להודות עליו שהניתוח נעשה באפן הקל ביותר. הדבר השני, שהוא נעשה בלי הרדמה. השלישי, ללא כאבים וייסורים. הרביעי, על ידי הרופא הגדול ביותר, השם יתברך. והדבר החמישי, שהניתוח נעשה חנם אין כסף. על כל אחד מחמשת הדברים הללו, יש לתת הודיה גדולה להשם יתברך, ולהללו ולשבחו בברכת 'אשר יצר'. יש להוסיף שהמשגיח ממיר, רבי ירוחם, היה אומר שאם האדם היה יודע מה שנעשה בגופו, מהרגע שהאוכל נכנס לפיו ועד שהוא יוצא מהגוף, היה שולח מברק לביתו, להודיעם שהכל עבר בשלום.



     ואמרו בגמרא במסכת ערכין: מדוע הוזקק המצורע לציפורים? לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול.
האורח המסתורי (פניני בית הלוי, עלון 379)
     ליל-הסדר הגיע. בבית הודלקו זה-עתה נרות החג הניקיון בהק מכל פינה, והשולחן היה ערוך במיטב הכלים. בני המשפחה התכוננו לצאת לתפילת החג , שאחריה יסבו לעריכת ה’סדר’. לבני הבית הצטרפו גם שני אורחים עניים ששהו בעיר אך עיניו של בעל-הבית הפיקו עצב ואי-שביעות-רצון ארשת צער ניבטה מפניו הטובים. מה מעיק על ליבו? -  חסרונם של האורחים הרבים, שנהגו להסב בביתו מדי שנה לליל - הסדר הוא היה עשיר גדול ובעל-צדקה מופלא. במפעלו הגדול העסיק יהודים רבים, והשתדל תמיד לתת אפשרות פרנסה ליהודי נוסף. ביתו היה פתוח תמיד לעניים ולנצרכים. בשבת ובמועד נהג להזמין אליו אורחים רבים ונהנה מהסעודה החגיגית, רבת המשתתפים השנה היה מזג-האוויר קשה ביותר. סופות שלגים וקור עז הדירו את רגליהם של עוברי- אורח מהדרכים. כך הגיע ליל החג, ומלבד שני האורחים לא נמצאו בעיר עוד עניים שיוזמנו לסעודת החג.
     דפיקה בדלת הקפיצה את בעל-הבית ממקומו. הגביר שהיה להוט כל-כך אחר אורחים, שמח מאוד על האפשרות שאולי אורח הוא זה, וניגש בעצמו לפתוח את הדלת. “ איבדתי את דרכי בשבילים המושלגים”, התנצל הזר, “רטוב אני וקופא מקור. התואילו, יהודים טובים להזמינני לחוג עמכם את ה ’סדר’?”. “ברוך הבא!”, קידם הגביר בשמחה את הנכנס, “היכנסנא! לעונג רב ייחשב לנו בואך”. הזר היה לבוש בגדים פשוטים, מרופטים קימעא, רטובים לגמרי ומוכתמים בבוץ וברפש ורעד מקור בעל-הבית מיהר לצוות על אחד הנוכחים להביא בגדים נקיים ויבשים כדי שהאורח יוכל להחליף את בגדיו הרטובים והמלוכלכים. “לשם מה?”, חייך הזר בביטול, “ בגדיי טובים הם דיים, הלוא כן? עד שנסיים תפילת ערבית, יתייבשו בוודאי” . “רצונו של אדם כבודו”, הפטיר הגביר כשהכול תמהים על דבקותו של האורח בבגדים המלוכלכים, בשעה שהכול סביב כה מבריק, מצוחצח וחגיגי.
     האורח הניח את תרמילו על הרצפה ויצא עם הנוכחים לתפילת ערבית. בני-הבית שמו לב לכבוד הרב שבעלהבית מרעיף על האורח. הוא הושיבו בראש השולחן לצידו, חייך אליו כל הזמן כדרך מכרים ותיקים, והרבה לדאוג לו. הבנים התפלאו, אך לא הביעו את תמיהתם בקול רם. “
     ''מגיד”, הכריז בעל-הבית, וכל היושבים החלו קוראים בהגדה. האורח הזר ישב ולא פתח את פיו. מי שהביט האורח המסתורי בו הבחין, שהוא אפילו לא הופך את הדפים בהגדה המהודרת המונחת לפניו. בשלב מסוים נדמה היה שהזר פשוט ישן כשהגיע זמן הסעודה, לעומת זאת, גילה האורח ערנות יתירה. כאילו התעורר לחיים. נוגס בכל פה, מושיט ידיו לקחת לצלחתו מכל עבר, אוכל ושותה, ומבקש עוד ועוד בעל-הבית, באצילות מיוחדת, המשיך לכבדו, כבתחילה סתם טרדן גרגרן, חשבו בליבם בני-הבית. אך מה זה ראה לו אביהם לכבדו? - זאת לא יכלו להבין לאחר שנמזגה הכוס השלישית, לפני ברכת-המזון פתח בעל-הבית את פיו. “בני!”, אמר, “מצווה לספר ביציאת-מצרים. ומובא בספרים, שראוי לספר גם על נסים פרטיים שאירעו לו לאדם, שהרי כל הנסים נובעים מיציאת-מצרים”. והוא סיפר.
     סיפר על מסע-עסקים עם עוד שני יהודים בעגלה רתומה לצמד סוסים. על סופת שלג עזה שפגעה בהם במהלך דרכם. סיפר על לילה חשוך בדרכים בלתי ידועות. על סוסים שכמעט נפלו לארץ ורק מלקות העגלון אילצו אותם להמשיך בדרך הבלתי-נודעת ולא לטבוע בשלג העמוק. “ המצב נראה חסר-תקווה”, סיפר הגביר, “עד שלפתע הבחנו באלומת אור. כשהגענו לבית והתדפקנו על דלתו, גילינו שאין כל מקום לשמחה. נקלענו למעוזה של חבורת שודדים, שקיבלה אותנו כחיה הפוערת פיה לעומת טרפה. “ כספי, שעוני, ושרשרת הזהב שהייתה תלויה בו, נלקחו ממני”, המשיך הגביר לספר. “השודדים דנו מה ייעשה בי, ובאו לכלל החלטה. אחת דתי - למות. לא הועילו תחינות ובכיות. איש לא הטה אוזן לתחנוניי. “ ולפתע נכנס אדם ושאל לפשר המתרחש במקום בראותו אותי מוטל כבול על הארץ ועיניי מלאות דמעות אמר: ‘עזבו אותו! אם ימות הוא, ימותו עוד רבים עמו כל עובדיו שפרנסתם עליו וכל העניים הנהנים ממתתידו. גם אני עבדתי פעם אצלו, ויכול אני להעיד על טובלבו וצדקתו. אנא, עזבוהו לנפשו. עשו זאת למעני!’. “
     עם בוקר ניתנה לנו הרשות לעזוב. האיש שהצילני הובילני עד לדרך-המלך. ואם רצונכם לדעת מיהו”, סיים הגביר את סיפורו, “הריהו יושב לצידי, וברצוני לכבדו בברכת-המזון ”. בני-הבית שישבו מרותקים, נעצו את עיניהם בכיסא הסמוך לאביהם, אך הוא היה ... ריק. במהלך הסיפור מבלי שאיש יבחין בכך, עזב הלה את השולחן – ונעלם . יצאו לחפש אחריו, והעלו חרס בידם לאחר החג, כשפתחו את צרורו, שנשאר בפינת החדר מצאו בו שרשרת זהב, שעון וסכום כסף...


החוויה היהודית





יום שבת, 6 במאי 2017

אמרי שפר י"א אייר ה'תשע"ז



'' איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי..." - כתב האר"י המחדש דברי תורה בשבת גורם כבוד גדול לאביו בעוה"ב. כמובא בזוהר 'איש אמו ואביו תראו' - לכבדם ע"י חידושי תורה בשבת, וזה "ואת שבתותי תשמורו" (נחל קדומים).        


       ''הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" - 'את' בא בדרך כלל לרבות, מה בא לרבות ה 'את' כאן? רבי ישראל מסלנט רגיל היה לומר בזה: כלל גדול הוא בתורה, שכל תיבת 'את' באה לרבות, כמו שדרש ר' עקיבא )פסחים כב:) 'את' ה' אלוקיך תירא", לרבות תלמידי חכמים. כך במקרא זה "הוכח תוכיח את עמיתך", 'את' לרבות את המוכיח עצמו, שגם הוא צריך לכלול את עצמו בתוכחה...


     הרה"ק רבי משה ליב מסאסוב זיע"א, היה רגיל לומר בוא וראה כמה יקר כל אדם מישראל, שכן תשעה גאוני עולם בעלי תריסין אי אתה יכול לעשות מהם "מניין" לתפילה, לקדיש ולקדושה, ולברכו, ואילו עשרה יהודים עמי הארצות פשוטים, מצטרפים ל"מניין" לכל דבר שבקדושה.


     "וספרתם לכם" – לכם, לעצמכם. כל אחד צריך לספור ספירת העומר לעצמו – כפי מה שהוא, "אחד היה אברהם", עיקר התקרבותו של אברהם אבינו לבורא עולם הייתה כיון שחשב תמיד שהוא רק אחד בעולם ולא הסתכל על שום מונע ומעכב, ולכן נאמר "לכם" – כל אחד והספירה שלו בחיים, מה שנכון ומתאים בשבילו, לא תמיד מתאים ונכון בשבילי.


כנגד כל הסיכויים (על-פי ראיון וידאו של הרב שפיצר לחברת JEM באדר א' תשע"ו)
הבשורה המרה נחתה על משפחת שפיצר כרעם ביום בהיר. 'מלנומה ממאירה' – זו הייתה אבחנת הרופאיםהמחלה הארורה אובחנה אצל בתםבת תשע-עשרה בלבדהגרורות כבר התפשטו לבלוטות הלימפהתחזיות הרופאים לא היו אופטימיותבלשון המעטה.
ההורים התהלכו כמי שחרב עליהם עולמםהם היו אובדי עצותבימים הבאים נפוצה הידיעה המרה במעגל המשפחתי הקרובומשם לידידי המשפחה ומכריה.
זה היה בשנת תשמ"אבליל שבת הסמוך נשמעו נקישות על דלת ביתו של הרב יעקב-משה שפיצראחיו של אבי הנערה ומנהל מוסדות צאנז בארץבפתח עמד שכנוהרב לייבל פרידמןתלמיד חכם מפורסם. "שמעתי את הידיעה הקשה", אמר לו. "שמע לעצתימיד בצאת השבת קח את המסמכים הרפואיים וטוס לניו-יורק אל הרבי מליובאוויטשנסה להיכנס אליוואת אשר יאמר לך – תעשה".
הדוד התפלא למשמע הדבריםהרב פרידמן נמנה עם החוג הליטאיעם זרם נובהרדוק של תנועת המוסראך עצתו נכנסה באוזניומיד במוצאי השבת החל לארגן את נסיעתוהוא פנה אל ח"כ הרב מנחם פרושאז סגן שר העבודהולאחר שזה התוודע לפרטי המקרה הפעיל את קשריו וארגן לו ויזה לארה"בביום ראשון בלילה כבר ישב הדוד בטיסת חצות לניו-יורק.
עם נחיתתו שֹם את פעמיו לשכונת קראון-הייטסוהתדפק על דלת ביתו של ידידו משכבר הימיםהרב בנימין קלייןמזכירו של הרביהרב קליין האזין לדבריםוהבטיח למכר הוותיק שיארגן לו כבר למחרת פגישת 'יחידותעם הרבי.
בהגיעו לחדר ההמתנהבשעה אחת אחרי חצותמצא הרב שפיצר את החדר הומה ממתיניםכולם התכוננו חודשים רבים לרגע הגדוללא חלף זמן רב והרב שפיצר נקרא פנימהכאשר דרכו רגליו על מפתן חדרו של הרביחש תחושה שמעולם לא חווה.הטוהר והקדושה שקרנו מהרבי אפפו אותוהוא התקשה לפצות את פיו.
הרבי התעניין במבוקשוהרב שפיצר התכוון להניח לפני הרבי את תיק המסמכים הרפואייםאולם הרבי דחה זאת. "אין צורך", אמר.
"זו הניירת מהרופא", השיב הרב שפיצר המופתע. "אני יודע", אמר הרבי בנחת, "אולם אמור אתה מה הבעיה". הרב שפיצר סקר את המקרה במילים קצרותוחתם את הדברים בתחזית הקשה שהשמיעו הרופאים: "יש לה כחודש ימים בלבד לחיות".
"מה?!", שאל הרבי בתמיהה, "יש לה רק...", ובעצמו סירב לחזור על המילים הקשותדבריו בהמשך היו נחרצים. "סע בחזרה לארץ הקודשעליכם לפנות אל פרופסור אריה דורסט (אז מנהל המחלקה הכירורגית במרכז הרפואי הדסה עין כרם בירושליםואִמרו לו ששלחתי אתכם אליו".
"אבל הרופא אמר שניתוח רק ידחה מעט את הפורענות ואין סיכוי שיתגבר על המחלה", ניסה הדוד לומרהרבי קטע את דבריו ושב בנחישות על אמירתו: "הפרופסור ינתחותראו שלא יישאר סימן". את דבריו סיים הרבי בברכות שהרעיף על הנערה החולה: "שתבריא לגמריוהקב"ה ייתן לה שנים טובות וארוכותויהיו לה בנים ובני בנים".
הרב שפיצר הנרעש ניסה שוב לומר משהו על דברי הרופאיםאולם גם הפעם הרבי מנע ממנו לפרט את התחזיות הקשות: "אין צורךהיא כבר בריאה!", חתם.
נרגש ומשתאה יצא הרב שפיצר מחדרו של הרבילמחרת בבוקר פגש את הרב קליין ובישר לו: "היא כבר בריאה". הרב קליין הנהן בהסכמההוא אף סייע לו להקדים את מועד חזרתו ארצהכדי למהר לקיים את הוראת הרבי.
ביום ראשון הבא כבר ליווה הרב שפיצר את אחיו למרפאתו של הפרופסור דורסטבתחילה סירבה המזכירה לקבלםאולם דין ודברים רגשני שניהלו עמה הגיע לאוזניו של הפרופסורוכששמע שהרבי שלחם – מיהר לקבלם בחביבותאף שהופתע מאוד מתוכן הפנייה.
"אנסה לנתח אותה והיעזור!", אמר לאחר שעיין ממושכות בתיקה הרפואיביום רביעי באותו שבוע ביצע הפרופסור את הניתוחכנגד כל הסיכוייםומול עיניהם המשתוממות של הצוות הרפואי ובני המשפחההתרפאה החולה לגמריבחלוף הזמן אף נישאה וילדה ילדים בריאים!
השנים חלפוהרב שפיצר נזדמן ל'ניחום אבלים', ושם פגש פתאום את הפרופסור דורסטכשהציג את עצמו לפניו עלתה ארשת של התרגשות על פני הפרופסורוהוא הוסיף את חלקו בסיפור: "אני זוכר שביצעתי את הניתוחובמהלכו הצלחתי לסלק את הבלוטות הנגועותעם זה עליי להודות שהייתי פסימי למדייהמחלה התגלתה בשלב מאוחר מאודובמצב הזה היא כבר חודרת למחזור הדם ושולחת תאים ממאירים שמתפרצים בכל הגוף.
"זו הסיבה שהרופא המטפל סירב לנתח את הנערהמפני שביצוע הליך כזהכאשר סיכויי הריפוי אפסייםאינו עולה בקנה אחד עם האתיקה הרפואיתהסכמתי לבצע את הניתוח רק לנוכח בקשת הרבישאת שמו שמעתיאבל העובדה שהניתוח הצליח והנערה נרפאה לגמרי – זה נסכמה מחבריי הרופאים אינם אוהבים לשמוע זאתאבל אני מאמין בכוח עליוןכאן ראיתי ממש נס משמים", חתם הפרופסור דורסט את דבריו.

                                                               

החוויה היהודית