אמרי שפר י"ב אייר ה'תשע"ז

האר"י ז"ל שואל שאלה כה נפלאה: הנה כל "בן" חייב בכבוד אביו. והנה יש לפעמים אב שפל ועם הארץ, ואילו הבן, הוא צדיק גדול. ואעפ"כ חייב בכבוד אביו. וכיצד יתכן שצדיק כפוף לאב כזה? אלא העניין הוא, שזה עצמו שהבן הלזה במדרגה גדולה ונפשו נפש טובה, אינו עבודתו העצמית, אלא שקיבל "כוח" זה, מאת אביו. שאביו כפי מחשבתו משך "נפש" זו אל בנו, וזו היא שמסייעת לו לבן בכל עשיית הטוב אשר לו. (ועיין ב"שער המצוות" פרשת יתרו).

     בספר "אוצר מרגליות" בשם "תוכחת חיים" מסביר את הברכה "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים" כי כשמכניס אדם את בנו לברית, מהדר הוא בדרך כלל לקחת מוהל מומחה, וגם מפזר ממון רב להכנת הסעודה ביד רחבה. אבל, כאשר גדל הנער והאב צריך לחנכו וללמדו תורה, אז מקמץ במשכורת של המלמד, ואינו מתעניין עד כמה הוא באמת מומחה. וכאשר יתבגר הנער, והאב חייב להשיאו אישה, נותן האב עיניו בממון הכלה המשודכת, וכל המרבה לספר הרי זה משובח(ת(...  לכן מברכים: "כשם שנכנס לברית" - כמו שבברית חיפשת את הטוב ביותר, "כן יכנס לתורה ולחופה" - כך בתורה ובחופה יחפש את הטוב ביותר, בלי להתחשב בהוצאות הכספיות הכרוכות בכך.

    היודעים אתם מה היא ברכת 'אשר יצר' – זו היא ברכה על ניתוח קשה ומסבך שנעשה בגופנו זה עתה, ועלינו להודות על כך להשם יתברך בכל לבבנו ובכל נפשנו. ניתוח זה מתבטא בניקויו של הגוף מן הפסולת שבו, ורבי אליהו מנה חמשה דברים הכלולים בברכת ההודיה הזו, ועל כל אחד ואחד מהם עלינו להודות להשם יתברך. הדבר הראשון שיש להודות עליו שהניתוח נעשה באפן הקל ביותר. הדבר השני, שהוא נעשה בלי הרדמה. השלישי, ללא כאבים וייסורים. הרביעי, על ידי הרופא הגדול ביותר, השם יתברך. והדבר החמישי, שהניתוח נעשה חנם אין כסף. על כל אחד מחמשת הדברים הללו, יש לתת הודיה גדולה להשם יתברך, ולהללו ולשבחו בברכת 'אשר יצר'. יש להוסיף שהמשגיח ממיר, רבי ירוחם, היה אומר שאם האדם היה יודע מה שנעשה בגופו, מהרגע שהאוכל נכנס לפיו ועד שהוא יוצא מהגוף, היה שולח מברק לביתו, להודיעם שהכל עבר בשלום.

     ואמרו בגמרא במסכת ערכין: מדוע הוזקק המצורע לציפורים? לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול.

האורח המסתורי (פניני בית הלוי, עלון 379)

     ליל-הסדר הגיע. בבית הודלקו זה-עתה נרות החג.  הניקיון בהק מכל פינה, והשולחן היה ערוך במיטב הכלים. בני המשפחה התכוננו לצאת לתפילת החג , שאחריה יסבו לעריכת ה’סדר’. לבני הבית הצטרפו גם שני אורחים עניים ששהו בעיר.  אך עיניו של בעל-הבית הפיקו עצב ואי-שביעות-רצון.  ארשת צער ניבטה מפניו הטובים. מה מעיק על ליבו? -  חסרונם של האורחים הרבים, שנהגו להסב בביתו מדי שנה לליל - הסדר.  הוא היה עשיר גדול ובעל-צדקה מופלא. במפעלו הגדול העסיק יהודים רבים, והשתדל תמיד לתת אפשרות פרנסה ליהודי נוסף. ביתו היה פתוח תמיד לעניים ולנצרכים. בשבת ובמועד נהג להזמין אליו אורחים רבים ונהנה מהסעודה החגיגית, רבת המשתתפים.  השנה היה מזג-האוויר קשה ביותר. סופות שלגים וקור עז הדירו את רגליהם של עוברי- אורח מהדרכים. כך הגיע ליל החג, ומלבד שני האורחים לא נמצאו בעיר עוד עניים שיוזמנו לסעודת החג.

     דפיקה בדלת הקפיצה את בעל-הבית ממקומו. הגביר שהיה להוט כל-כך אחר אורחים, שמח מאוד על האפשרות שאולי אורח הוא זה, וניגש בעצמו לפתוח את הדלת. “ איבדתי את דרכי בשבילים המושלגים”, התנצל הזר, “רטוב אני וקופא מקור. התואילו, יהודים טובים,  להזמינני לחוג עמכם את ה ’סדר’?”. “ברוך הבא!”, קידם הגביר בשמחה את הנכנס, “היכנס- נא! לעונג רב ייחשב לנו בואך”. הזר היה לבוש בגדים פשוטים, מרופטים קימעא, רטובים לגמרי ומוכתמים בבוץ וברפש ורעד מקור.  בעל-הבית מיהר לצוות על אחד הנוכחים להביא בגדים נקיים ויבשים כדי שהאורח יוכל להחליף את בגדיו הרטובים והמלוכלכים. “לשם מה?”, חייך הזר בביטול, “ בגדיי טובים הם דיים, הלוא כן? עד שנסיים תפילת ערבית, יתייבשו בוודאי” . “רצונו של אדם כבודו”, הפטיר הגביר כשהכול תמהים על דבקותו של האורח בבגדים המלוכלכים, בשעה שהכול סביב כה מבריק, מצוחצח וחגיגי.

     האורח הניח את תרמילו על הרצפה ויצא עם הנוכחים לתפילת ערבית. בני-הבית שמו לב לכבוד הרב שבעל- הבית מרעיף על האורח. הוא הושיבו בראש השולחן,  לצידו, חייך אליו כל הזמן כדרך מכרים ותיקים, והרבה לדאוג לו. הבנים התפלאו, אך לא הביעו את תמיהתם בקול רם. “

     ''מגיד”, הכריז בעל-הבית, וכל היושבים החלו קוראים בהגדה. האורח הזר ישב ולא פתח את פיו. מי שהביט האורח המסתורי בו הבחין, שהוא אפילו לא הופך את הדפים בהגדה המהודרת המונחת לפניו. בשלב מסוים נדמה היה שהזר פשוט ישן.  כשהגיע זמן הסעודה, לעומת זאת, גילה האורח ערנות יתירה. כאילו התעורר לחיים. נוגס בכל פה, מושיט ידיו לקחת לצלחתו מכל עבר, אוכל ושותה, ומבקש עוד ועוד.  בעל-הבית, באצילות מיוחדת, המשיך לכבדו, כבתחילה.  סתם טרדן גרגרן, חשבו בליבם בני-הבית. אך מה זה ראה לו אביהם לכבדו? - זאת לא יכלו להבין.  לאחר שנמזגה הכוס השלישית, לפני ברכת-המזון,  פתח בעל-הבית את פיו. “בני!”, אמר, “מצווה לספר ביציאת-מצרים. ומובא בספרים, שראוי לספר גם על נסים פרטיים שאירעו לו לאדם, שהרי כל הנסים נובעים מיציאת-מצרים”. והוא סיפר.

     סיפר על מסע-עסקים עם עוד שני יהודים בעגלה רתומה לצמד סוסים. על סופת שלג עזה שפגעה בהם במהלך דרכם. סיפר על לילה חשוך בדרכים בלתי ידועות. על סוסים שכמעט נפלו לארץ ורק מלקות העגלון אילצו אותם להמשיך בדרך הבלתי-נודעת ולא לטבוע בשלג העמוק. “ המצב נראה חסר-תקווה”, סיפר הגביר, “עד שלפתע הבחנו באלומת אור. כשהגענו לבית והתדפקנו על דלתו, גילינו שאין כל מקום לשמחה. נקלענו למעוזה של חבורת שודדים, שקיבלה אותנו כחיה הפוערת פיה לעומת טרפה. “ כספי, שעוני, ושרשרת הזהב שהייתה תלויה בו, נלקחו ממני”, המשיך הגביר לספר. “השודדים דנו מה ייעשה בי, ובאו לכלל החלטה. אחת דתי - למות. לא הועילו תחינות ובכיות. איש לא הטה אוזן לתחנוניי. “ ולפתע נכנס אדם ושאל לפשר המתרחש במקום.  בראותו אותי מוטל כבול על הארץ ועיניי מלאות דמעות,  אמר: ‘עזבו אותו! אם ימות הוא, ימותו עוד רבים עמו.  כל עובדיו שפרנסתם עליו וכל העניים הנהנים ממתת- ידו. גם אני עבדתי פעם אצלו, ויכול אני להעיד על טוב- לבו וצדקתו. אנא, עזבוהו לנפשו. עשו זאת למעני!’. “

     עם בוקר ניתנה לנו הרשות לעזוב. האיש שהצילני הובילני עד לדרך-המלך. ואם רצונכם לדעת מיהו”, סיים הגביר את סיפורו, “הריהו יושב לצידי, וברצוני לכבדו בברכת-המזון ”. בני-הבית שישבו מרותקים, נעצו את עיניהם בכיסא הסמוך לאביהם, אך הוא היה ... ריק. במהלך הסיפור,  מבלי שאיש יבחין בכך, עזב הלה את השולחן – ונעלם . יצאו לחפש אחריו, והעלו חרס בידם.  לאחר החג, כשפתחו את צרורו, שנשאר בפינת החדר,  מצאו בו שרשרת זהב, שעון וסכום כסף...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ב' שבט ה'תשע"ה

יש המטפסים ועולים אל השם יתברך, ואני – מקום שאני שם – שם השם יתברך. (הרה"ק רבי שלום שכנא מפרוהוביטש) יש זוג כזוג... 1. יש זוג כזוג פמוטים בהתחלה מבריק ואח"כ מתחיל להשחיר... 2 . יש זוג כזוג מספריים אחד לא יכול בלי השני... 3 . יש זוג כזוג אופניים אחד מושך את השני... 4 . יש זוג כזוג נעלים בהתחלה לוחץ ואח"כ מתרגלים... 5 . יש זוג כזוג תאומים מיום ליום נהיים דומים... 6 . יש זוג כזוג גרביים תמיד מנסים להסתיר חורים... 7 . יש זוג כזוג משקפיים תמיד מישהו מבניהם דוחף את האף... 8 . יש זוג כזוג תפילין אסור לדבר לידם דברים בטלים... 9 . יש זוג כשני לוחות הברית שהשכינה שורה בניהם... אח יקר! השאלה היא איזה זוג אתה בוחר?! "יש חברים שנלווים אליך כצל רק כשהשמש זורחת" (ב. פרנקלין) "יש יומיים בשנה שבהם אי אפשר לעשות כלום. אחד מהם נקרא אתמול והשני נקרא מחר. היום הוא היום הנכון לאהוב, להאמין, לעשות ובעיקר לחיות." העוגה (באדיבות המחבר הרב קובי לוי הי“ו) ערב בר המצווה, של נועם בננו היקר. ההכנות בשיאן, רשימת המטלות עדיין ארוכה. למי עדיין לא שלחנו הזמנה? אילו פריטים צריך לקנות? לא לשכוח להוציא את החליפה מהמכבסה ואת הבגד מהתופרת וכו'... וכו'... מבין בליל הקולות וההתרוצצויות, מגיע לאוזני קולה של בתי: "אימא שלחת הזמנה לגברת רוחמה ינקלביץ?". בכורתי תמיד חושבת על כולם. טפחתי על מצחי, איכה שכחתי את גברת ינקלביץ שכנתנו המבוגרת והבודדה. "את יודעת מה בתי היקרה, אלך ואזמין אותה באופן אישי", וכך מותירה מאחורי אלף ואחת משימות שרכתי את רגלי אל מעבר לכביש, מטפסת בכבדות בגרם המדרגות. גברת ינקלביץ קבלה את פניי בשמחה גלויה. הזמן שעמד לרשותה היה ללא הגבלה, וכל המבטים שהגנבתי אל עבר שעוני הדוהר היו לשווא. "מה את אומרת, בר מצווה, מחר בלילה, איזה יופי, שיהיה במזל טוב. את יודעת, מחר בלילה אור לכ' אלול זהו גם יום ההולדת שלי. נו נו באמת תאריך מיוחד... טוב בגיל שלי קצת קשה לצאת לשמחות אבל תודה על ההזמנה, ותודה שהגעת במיוחד. טוב, את בטח עסוקה מאד...".סוף סוף נפל לה האסימון... אני נושמת לרווחה ושבה במהירות אל זירת הקרב. אף מטלה לא ברחה לי ותוך שניות אני שקועה בתוך קלחת העניינים. אך מילותיה של גברת ינקלביץ אינן מרפות..."מחר בלילה, גם היומלדת שלי" ואז מבזיקה במוחי מחשבה חדשה. למה לא? אמנם הקשר ביני ובין שכנתי המבוגרת רופף למדי, אבל היא כל כך בודדה... "לשלוח עוגה? מחר? בדרך לבר מצווה?" עיניו של בעלי היקר נפערות בתימהון "אין לך מה לעשות?"."בין כה וכה אני שולחת את הילדים לאולם עם מגשי עוגות בשביל הבר, אז נזמין עוגה נוספת" אני משיבה."טוב, אם את רוצה, כל הכבוד לך". וכך נרכשה לה גם עוגת יום הולדת עגולה, שעשתה את דרכה אל הקומה הרביעית, דקות ספורות טרם צאתנו אל החגיגה הגדולה. ליל בר המצווה עבר בסחרור. לא יאומן איך שעות ימים וחודשים של הכנות, תכנונים, טלפונים וריצות, מתכווצים ומתאדים תוך שעות ספורות... והנה אנו בבית עייפים אך מרוצים ונרגשים. מאד נרגשים, אין זה דבר של מה בכך להכניס את בננו לנועם עול המצוות. י"ג השנים שקדמו לערב הזה חולפות במעוף לנגד עיננו, והרבה הרבה תודה ל"מי שהכל ממנו" גודשת את ליבנו. הבית חוגג אף הוא: אריזות ובתוכן ספרים מונחות בכל מקום אפשרי. נעלי השבת של הבנות נחות בשלווה על רצפת הסלון, נער הבר מצווה שלנו כמובן אינו רגיל עדיין לתלות את הכובע והחליפה המבריקים במקום המיועד להם, כך שהשולחן הסלוני משמש להם משכן לעת עתה. תוסיפו לתערוכה הזו עוד כמה מגשים עם שאריות של עוגות, מעטפות בודדות וניירות מתנה שמתגוללים בכל פינה, ותקבלו הצצה חטופה לנעשה במעוננו השוקק חיים. "העיקר שכולם ישנים כבר", הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו כעת, זו השינה הנעימה המצפה לי. ואז נשמעות דפיקות חרישיות בדלת. מבטי מתרוצץ בבהלה מהדלת לשעון ומהשעון לדלת. השעה שתיים בלילה. בעלי נפנה בזריזות אל חדר השינה. "אני כבר ישן", הוא מפטיר לכיווני, הדפיקות אינן מרפות ואני משרכת את רגלי אל עבר ה"קוקר"."גברת ינקלביץ, איזו הפתעה, בואי תכנסי". גברת ינקלביץ נכנסת בצעדים קטנים ומתקדמת באטיות אל עבר השולחן. "אני מתנצלת על השעה, תיארתי לעצמי שאתם עדיין ערים", היא אומרת ומתיישבת בניחותא. אני כובשת אנחה ומתיישבת מעברו השני של השולחן. "הייתי מוכרחה להגיע" היא פותחת. "את צריכה להבין אין לי אף אחד בעולם". האישה הכפופה שמולי מנגבת את עיניה הדומעות וממשיכה בשקט, "רק אני ואחותי נותרנו אחרי השואה הנוראה, רק שתינו מכל משפתחינו הענפה. אחותי הייתה האדם היחיד בעולם שזכר את יום ההולדת שלי, כל שנה היא הייתה מתקשרת לאחל לי מזל טוב". גב' ינקלביץ עוצרת לרגע ונאנחת. "לפני חודשיים נפטרה אחותי, נשארתי לבד... לאף אדם בעולם לא אכפת ממני... והערב"... קולה נסדק... "ביום ההולדת שלי, אני פתאום מקבלת עוגה, עוגת יום הולדת..". העיניים שלה מתמלאות דמעות שזולגות אט אט במורד הלחיים חרושות הקמטים. "את מבינה, הייתי מוכרחה לבוא ולהודות, זכרת אותי ביום הולדתי... תודה". גברת ינקלביץ ממשיכה ומספרת, מגוללת פרקי חיים מצמררי שיער. לבי עומד מפעום, איך אפשר להכיל כל כך הרבה כאב. "זה רק על קצה המזלג, הייתי חייבת להגיע, לספר לך מה זו העוגה הזאת עבורי. היא ממש תוספת לחיים שלי". מזמן כבר חדלתי להסתכל בשעון. הילדים בין כה וכה יקומו מאוחר מחר, אז מה זה משנה מתי אלך לישון, נותרתי ישובה במקומי שקועה בהרהורים, גם הרבה אחרי שהדלת נסגרה בעדינות מאחורי גבה השפוף של שכנתי. כלל לא העליתי בדעתי כמה משמעות יש לעוגה הזאת ואיפה בעצם הייתי כל השנים, כל השבתות, כל החגים? מי היה מאמין שתחת חיוכה התמידי של שכנתי המבוגרת מסתתרים עצב ובדידות גדולים כל כך?מאז אותו היום אני משתדלת לזכור את גב' ינקלביץ גם בשבתות ובחגים, וגם ביומיום, וגם לפקוח את עיניי ואת ליבי לעוד הרבה "גב' ינקלביציות". הן נמצאות בכל שכונה ואולי גם בבנין שלי, יתכן שגם בבנין שלכם. לפעמים הן מוקפות במשפחה וידידים, אבל הבדידות שלהן זועקת לשמים, ולפעמים הן לבד לבד, רק הם והשמים. אנחנו כולנו רק צריכים קצת לפתוח את העיניים ואת הלב. להתבונן קצת מעבר לארבע אמותנו... כל כך הרבה לבבות שבורים (לא רק מבדידות) מחכים ללחלוחית של חום, של אכפתיות, של אהבה. והמפתח הזה נמצא בידיים של כל אח ואחת מאיתנו. רק לפתוח את הלב, ולהתחבר לעוד לב יהודי. http://h-y.xwx.co.il/