‏הצגת רשומות עם תוויות זרים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זרים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 11 במאי 2017

אמרי שפר ט"ו אייר ה'תשע"ז


 אנחנו רוצים להעביר את הזמן בהנאה אך כעת עבורנו זה נמדד בדגש על ה ''ההנאה'' במקום על ה ''זמן''.
     הדבר היחיד בחיים שמגיע אלינו בלי מאמץ ותמיד בזמן הכי פחות טוב, זה הזקנה.
     הורים על תזלזלו במורים! לילדכם יהיה קשה ללמוד מאדם שהם אינם מכבדים.
    ''והכוהן הגדול מאחיו״ (ויקרא כא,י). אומרת הגמרא (יומא יח): "גדלהו משל אחיו". גדולת הכוהן הגדול צריכה להיות משל אחיו, שהם יעשוהו גדול, ולא שיקבל את הכהונה מידי זרים. )רבי יהונתן אייבשיץ(


איתותים מן השמים
     להלן סיפור מופלא, שעובד מתוך הספר "ברכי נפשי" , דברים הנאמרים בשם הרב הגאון יצחק זילברשטיין רבה של רמת-אלחנן בבני-ברק וקובצו ב"ה באמצעות הרב מיכאל צורן הי"ו, ויש בדברים אלו ללמדנו רבות על לשון הרע ועל העובדה, כי לעיתים משמים שולחים איתותים לאדם, כדי שיעשה חשבון נפש וימצא אלו דברים דורשים תיקון ועליו לתקנם. וכך סיפר הגאון שליט"א:
     הגיעי אלי אברך מבוהל עד עמקי נשמתו, כשהוא מספר על תופעה מוזרה עד מאוד המתרחשת בביתו מזה מספר ימים. תופעה זו גורמת לחרדה לו ולבני ביתו ואינם מוצאים לה פתרון. וכך סיפר האברך: "ציפור גדולה נכנסת אלינו לסלון הבית, וכשאנחנו מסלקים אותה היא יוצאת, אבל בתוך דקה או שתים, היא חוזרת בשנית. שוב אנחנו מגרשים אותה ושוב היא חוזרת. כך יום, יומיים, שלושה ימים ויותר ." "הציפור עצמה אינה מפחידה אותנו , " מספר האברך, "אבל ברור לנו, שהיא נשלחה מן השמים, כדי לרמוז לנו דבר מה. ואין אנחנו יודעים, ולו קצה חוט, מהו הרמז והסימן שהיא מביאה עמה בכנפיה. והראיה, שציפור מטבעה פחדנית ומתרחקת מבני- אדם, מחשש שיתפסוה. ואילו אצלנו - היא חוזרת שוב ושוב"  . "בשלב מסוים", הוא ממשיך ומספר ברטט, "חשבנו שאולי כדאי להפטר ממנה לעולמים ובכך להירגע מן המתח שהיא גורמת לנו בבית". כששמעתי את הדברים האלו יוצאים מפי האברך, אמרתי לו: "הרי אתה עצמך אומר שיש לך הרגשה שהציפור הזו נשלחה מן השמים, ואם כן , כיצד הנך מעלה בדעתך פתרון שכזה להרוג את הציפור? וכי אם תהרגנה , תתפטר ממנה ומהרמזים , שהיא מביאה עמה בכנפיה?!".  והמשכתי והסברתי לו: "למה הדבר דומה? אדם הנוסע ברכבו , ולפתע נדלקת לו נורה אדומה בלוח המחוונים שלו. כיוון שרק לפני פרק זמן קצר, הוא רכש את הרכב עדיין הוא אינו בקי בכל סימני הנורות, ואינו יודע אל נכון , מהו הרכיב במכונית העומד לפני קלקול כל שהוא שבעטיו נדלקת המנורה הוא ממשיך לנסוע ומתעלם במפגיע מהבעיה, והנורה הזו כבה ונדלקת מולו שוב ושוב ו . הפעם ביתר תכיפות. מה שמשתמע, כי התקלה שיש ברכב רק מחמירה והולכת הדבר הזה מרגיז את הנהג, ומפריע לו לנהוג בשלו וה ומטריד את מנוחתו . עכשיו נעצור לרגע ונחשוב: אם הנהג ייגש למוסך ויבקש, כי ינתקו את הנורה מלוח- המכוונים. וכי הבעיה , שהתעוררה ברכב שלו תיפטר? הרי ללא ספק , שהמצב רק ילך ויחמיר! ואדרבא, ייתכן בשל כך שהנזק אף ישפיע על רכיבים נוספים ברכב. המנוע עלול להתחמם חלילה, למשל עד שהרכב ייתקע לגמרי ולא ימשיך יותר בנסיעתו, ומלבד זאת גם נוסעי הרכב ייכנסו לסכנה רבתי, כאשר מתעלמים במפגיע מן הבעיה . כל מציאותה של נורה זו, היא כדי להתריע בפני הנהג על תקלה שיש למנוע הרכב, והפתרון האחד והיחיד העומד בפני הנהג הוא – להעמיד את הרכב בצידי הדרך, ולבדוק את תקינות המערכות שברכב. ואם הוא עצמו אינו יודע לעשות זאת, עליו להזעיק איש מקצוע או לחילופין לקרוא לרכב גרר, שיגרור את הרכב אל המוסך ושם יטפלו בתקלה ."
     הציפור משמשת כתזכורת, גם במקרה של אותו אברך. הרי עושה רושם, שהציפור הזו נשלחה מן השמים כדי להצביע על תקלה רוחנית כל שהיא הקיימת בביתם. ואם ובכן ודאי , שהריגתה של הציפור, ברור, שלא תסייע להם במאומה בתיקון הבעיה. "אם כן מה עליי לעשות?" - שאל האברך , כשענן דאגה מכסה את פניו. פתרון לתעלומה המסתתרת מאחורי ביקור הציפור שחודרת שוב ושוב לבית, ניתן למצוא בתרגום "יונתן בן עוזיאל", לקמן בפסוק יג. התנא הקדוש יונתן בן עוזיאל זיע"א, מתקשה בעניין מסוים: מדוע מצווה התורה בעניין המצורע לשלוח את הציפור השנייה ולא לשוחטה, כפי שעושים לציפור הראשונהוהוא מתרץ ומסביר מיכוון שהמצורע נענש בגין לשון הרע , שהוא דיבר, שילוחה של הציפור השנייה נועד להזכיר לו את חטאו, שאם הוא ישוב לכסלו , חלילה , וימשיך לדבר לשון הרע – תחזור אליו הציפור בשנית ותזכיר לו את הטראומה הגדולה , שהייתה מנת חלקו בתקופת היותו מצורע . לכשייזכר האדם בכך, שהוא ישב מחוץ למחנה לבד וכולם התרחקו ממנו - יש סיכוי רב , שהוא ישפר את דרכיו ויפסיק לדבר לשון הרע. הציפור החיה משמשת , אפוא , כתזכורת , שאם ישוב וידבר לשון הרע - היא תחזור לביתו ותזכיר לו את הדבר.
     האברך שמע את הדברים, ולאחר שעשה חשבון נפש מעמיק בביתו, הסכים, שאכן בביתו מדברים לשון הרע. הוא קיבל על עצמו להתחזק בדבר ולא לדבר לשון הרע, והפלא שבדבר הציפור עזבה את ביתו ולא שבה אליו עוד.
    

 החוויה היהודית





יום שבת, 3 בספטמבר 2016

אמרי שפר א' אלול ה'תשע"ו

 


 אומרים שאיש שמכניס אורח צריך שיהיו לו 2 סימני טהרה, 1 . מפריס פרסה, פירוש שיחתוך פרוסות לאורח שיהיה מוכן לאכילה, 2 . מעלה גרה, שגם המארח יאכל עמו שירגיש האורח נעים.


     אמר הרה"ק רבי ברוך ממעז'יבוז' זצ"ל: נזהרים הם בני אדם שלא לבלוע נמלה חיה, מדוע אין הם נזהרים שלא 'לבלוע' אדם חי.


     המהרש"א בחידושי אגדות סוף מסכת מגילה מבאר, למה לא כתוב שואלין ודורשין 30 יום קודם החג בר"ה וביו"כ, כי צריך כל השנה ליתן לב לשוב בתשובה.


"     ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו" )טו, ט - כתב האבן האזל יש אנשים שכשהם נתבעים לדבר צדקה טוענים הם, 'אח אביון יש לי, קרוב עני יש לי, ואיני יכול ליתן צדקה לאחרים', להוי ידוע שאותו אדם קמצן הוא מטבעו ואינו נותן אפילו לאחיו האביון. אם 'ורעה עינך' ומסרב אתה ליתן צדקה באמתלה של 'באחיך האביון' סימן הוא כי 'ולא תיתן לושאינך נותן גם לו, לאחיך. אם אפשר לתת לקרובים, אפשר לתת גם לזרים.


המרק הטעים (אור דניאל)
     בספר "אנא עבדא" מופיע מעשה נפלא שסיפר הרב צבי קובלסקי זצ"ל כיצד הוא נהג בכבוד אביו ואמו    :
     היה זה בשנת אבלו. הרב קובלסקי הגיע לבית הכנסת הגדול וביקש להתפלל לפני העמוד. הואיל והמניינים רודפים שם זה את זה, וה"חיובים" רבים, יש "לתפוס תור", לאתר "עמוד" שאין מחכים לו עדיין, ולהמתין לידו עד שיסיים אותו מניין את תפילתו. עמד הרב קובלסקי ליד העמוד והמתין שיתפנה. בינתיים, צדה עינו קשיש אחד שסיים את תפילתו במניין קודם, הוא חלץ לאיטו את תפיליו וקיפל את טליתו, ועתה עמד וביקש מישהו, שינחהו לביתו. אבל למי יש פנאי לכך בבוקרו של יום, כאשר הכול אצים לסיים את תפילתם ולרוץ הלאה לעבודת יומם והזקן תולה עיניים מתחננות ומושיט יד רועדת לאנשים מתחמקים וממהרים. התנתק הרב קובלסקי מן התור , ניגש אל הזקן והושיט לו בעדינות את ידו. אחז בה הזקן, נתלה בה ברעדה, והחל משרך את דרכו לביתו . דרך ארוכה הלכו, עקב בצד אגודל. הדרך איטית ומתמשכת כשהרב קובלסקי ממלמל "יהא לעילוי נשמת אבי..."  לבסוף הגיעו לביתו של הקשיש. הוא הודה לרב קובלסקי נרגשות, אבל הרב קובלסקי לא סיים את תפקידוברוכים הצדיקים שטובתם שלמה. הוא תמך בישיש במעלה המדרגות, מדרגה אחר מדרגה, עד שהביאו לדירתו. או אז פנה לשוב לביהכ"נ אל המנין האחרון, שמישהו כבר זכה בו. הייתה זו הפעם היחידה שבה לא התפלל לפני העמוד בעת חיובו, ואין ספק שבראשו ריצדה המחשבה איזו מצווה יותר נעלה...
     בלילה נגלה אליו אביו בחלומו. " מוחל אני לך על כל התפילות לפני העמוד" – אמר – "ובלבד שתקיים במקומן כאלה מצוות..."  ככיבודו את אביו ז"ל, כך כיבודו את אמו תבלח"א. בני המשפחה זוכרים כיצד היה מכבדה בבואה להתארח בשבתות בביתם לסעודות השבת. כיצד היה מורה לנכדים לספר את סיפור פרשת השבוע – לספר לסבתא, בקול רם, שתשמע ותשאב נחת. כיצד היה מספר בעצמו סיפורי צדיקים, בקול רם, שתשמע ותרווה נחת. מקומה היה לידו, ומנתה – ראשונה . ובמחלתו – סיפר הג"ר יוסף הכהן רוט שליט"א – היה חלש כל כך ותש כוח, אבל הלך לבקר את אמו במסירות נפש. לא רק כדי לקיים מצוות כיבוד אם בפועל, אלא כדי שלא לעורר דאגה בליבה. בכל כוחו השתדל להעלים ממנה את מחלתו וחולשתו, כדי שלא לצערה, חלילה. וכאשר רותק למיטת חוליו, ולא יכול היה לבקר את אמו הייתה דאגתו הגדולה, רק שאימא לא תדע. היה מתקשר אליה ומשוחח עימה, מצטדק מדוע לא הגיע עדיין לבקר שלא תחשוב שהזניחה חלילה, ושלא תחשוש שבריאותו התערערה, חלילה וחס סיפר אחיו: "בכל יום, לאחר השיעור שמסר ב 'בית דוד', היה עולה לבקר את אימא. אימא הייתה שואלת אותו: ' האם אכלת ארוחת בוקר?' והוא היה עונה בחיוב, כי ידע שיקשה עליה להכין ארוחה, ולא רצה להכביד, למרות שהיא הייתה שמחה להכין בעבורו את האוכל. היה יושב, שותה כוס תה, משוחח והולך הביתה רעייתו הייתה שואלת אותו: 'האם כבר אכלת ארוחת בוקר?' והוא היה משיב גם לה בחיוב, שכן אלו פנים יהיו אם יספר שאמו לא הכינה בעבורו ארוחת בוקר? וכך לא היה אוכל מאומה עד לצהריים. כי לאמו היה אומר שאכל לפני השיעור, ובאמת היה טועם דבר מה, ולרעייתו היה אומר שאכל אצל אמו, כי שתה שם כוס תה..."  ובכלל, אכל מעט מאוד. מעולם לא פינק את גופו. אף פעם לא התייחס לאוכל, מעודו לא נראה להוט אחר מאכל מסוים ולא שיבח מעדן. רק מאכל אחד יצא מן הכלל עקב מעשה שהיה :
     פעם, בהיותו תלמיד ישיבה, בא הביתה לביקור ביום שישי. אמו הגישה לו מרק ירקות סמיך. משהחל לאכול שאלה לטיב המרק. הוא יצא מגדרו כדי לשבחו. נהרו פניה של האם: הנה, סוף סוף מאכל שהוא אוהב. מאז, בכל פעם שציפו בבית לבואו, המתין לו המרק שאהב. מסירותה של אם... לפני שנישא, קיימה אמו שיחה עם כלתה לעתיד. שאלה הכלה אילו מאכלים הוא אוהב. " אומר לך את האמת" – אמרה האם – "מעולם לא הביע דעה על מאכל. מעולם לא היה להוט אחר האוכל. פעם אחת ויחידה שיבח באוזני את המרק, ומאז אני מכינה אותו למענו, הוא אוכל אותו עד תומו, ואני מגישה לו עוד כתוספת". היא לימדה את כלתה את אופן הכנת המרק, ומני אז ועד יומו האחרון, לא ידעה הרבנית אילו מאכלים חביבים עליו ואילו דחויים בעיניו. טעמו באוכל היה כחידה עלומה, רק ידעה שמאכל אחד אוהב הוא, והכינה את המרק לפי המתכון שקיבלה, והוא אכן אכלו עד תומו. נכון היה אפילו לקבל תוספת. לטעמה, היה טעמו של המרק נורא, אבל על טעם וריח אין להתווכח 
     לאחר פטירתו לחיי עולם, הגיע מכתב תנחומין מחבר ותיק משנים עברו, חבר שעקר לארץ אחרת, שם הגיעתו הבשורה המרה, והוא מיהר לשגר את תנחומיו בכתב. "הוא הציל את חיי הנישואין שלי!" – כתב אותו חבר בוידוי אישי. בינו לבין רעייתו התגלעו חילוקי דעות, ניגודי טעמים. היא בישלה כך והוא רצה אחרת, היא הכינה מטעמים והוא סלד מהם. ואז אמר לו הרב קובלסקי: "בוא ואספר לך מעשה שהיה. לפני שנים הגעתי הביתה מן הישיבה. אמי הגישה לי מרק ירקות. נטלתי מלוא הכף – ועיני חשכו. המרק נתקע בגרוני, ביקשתי להקיא. טעמו היה נורא! ואז שאלה אותי אימא: 'איך המרק?' נו, מה אומר? האם אגיד לה שאיני אוהב אותו? האם אומר לה שטרחה לחינם? חלילה לי מלצער אותהשיבחתי והיללתי אותו בכל פה, והצער שהיה לי באכילתו פג למראה פניה הקורנות, היה כדאי לאכול את המרק עד תומו, אפילו את התוספת שנתנה ומאז, אבוי, בכל פעם שבאתי הביתה חיכה לי המרק, ולא הייתה לי ברירה. אימא טרחה והכינה, איך אפשר לאכזבה?! תקווה אחת הייתה לי, קרן אור בחשיכה. ברצות ה' אתחתן ואיפטר מעונשו של המרק... אבל הנה התארסתי, ואמי המסורה גילתה את אוזן כלתי, שאף שאינה יודעת את טעמי, הנה דבר אחד אוהב אני מאוד, את המרק הנורא... אשתי התפלאה לטעמי, אבל כאישה מסורה ביקשה להשביע את רצוני. ואני, כשם שלא רציתי לצער את אימא, כך לא יכולתי לאכזב אותה, הלא כוונתה אך לטובה. וכך, עומד אני לשוב הביתה, ומחכה לי פינכת מרק. ואני חושב להשתנק חלילה מכל כף – ואוכל את המרק עד תומו, ואף מבקש תוספת – כדי לשמחה..."  כך סיפר וסיים: "ואתה מספר לי על מריבות בביתך בגלל הבדלי טעמים?" " ומאז, לא שמעה ממני אשתי מילת ביקורת. שיבחתי והיללתי אותה בכל פה, ולפתע החלה להכין את המטעמים שאהבתי, והשלום והשלווה שוררים במעוננו..."   
     הרבנית קובלסקי תחי' קראה את המכתב, ולא ידעה את נפשה מרוב צער: "מדוע, מדוע לא אמר מאומה! ואני כ"כ לא אהבתי את המרק הזה, והילדים דחוהו, ולא בישלתיו אלא למענו! מדוע שתק, מדוע לא אמר מילה?"  אבל הייתה זו שאלה שידעה את תשובתה...  בדיני מצוות מורא כתב בעל ספר "חרדים": שיראה את אביו ואת אימו כאילו הם מלך ומלכה! ואכן כך נהג הרב קובלסקי. כאשר אביו הגיע לכולל היה רץ לקראתו כאדם המקבל פני מלך כיבוד אב מופלא זה הותיר רושם בל יימחה על כל רואיו! 


חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/