אמרי שפר ח' שבט ה'תשע"ח

אמרי שפר ח' שבט ה'תשע"ח

בכדי לחוש אושר וסיפוק, בשביל לשאוף לגדולות ולזכות למימוש המאווים, נדרש לאדם ביטחון עצמי. לא די באינטליגנציה ובכישרונות כאלה ואחרים. את בטחונו העצמי של ילד ניתן לטפח ולחזק, ובהתנהלות שגויה שלנו הוא עשוי לאבד מתנת א-ל מיוחדת זו.

   ''ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" (י"ד י"ד). י"ל ע"פ מה שאמרו חז"ל (יומא כ"ג): 'כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו'. ו"ילחם" אותיות "ימחל", וזה הרמז: ד' ימחל לכם על העבירות בזמן שתקיימו "ואתם תחרישון" תהיו מן הנעלבים ואינם עולבים, ולא תגמלו לעושי רע כגמולו. (אמרי ברוך(

    ''וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (י"ד ל'). מצרים שקידשו שם ד' ע"י שמתו בענשם, באו תיכף על שכרם. מה רוצה יהודי נאמן בסוף חייו - ג' דברים שיוציא נשמתו בקרב 'מנין' יהודים, ויטבילוהו לטהרה, ושיחלקו את ממונו לצדקה. וכן המצריים זכו בשלושתם: יצאה נשמתם בים סוף במעמד ששים ריבוא מישראל, כולם הוטבלו בים, וכל כספם וזהבם נפל בידיים כשרות. (רבי חיים מרדכי מסלונים(

''זה אלי ואנוהו" (ט"ו ב'). "זה אלי" ר"ת "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ' ח'), ור"ת "זה השולחן אשר לפני ה' " (יחזקאל מ"א כ"ב), לרמז – אדם מישראל המכריז על עצמו "זה אלי" שיש לו אמונה בהשי"ת, אפשר להכיר זאת – כיצד הוא מתנהג בשבת קודש בשולחנו בדברי תורה בשירים ותשבחות לפני ד'. (ספה"ק(

הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מספר על הדירה שרעייתו ע"ה בחרה, ועל התפילה (לקראת שבת מלכתא – ויגש)

    כשבאנו להתגורר ברמת אלחנן, רחוב הרב זוננפלד עדיין לא היה מיושב. הקבלן הציע לרעייתי ע"ה כמה דירות, ואמר: "תבחרי לך את הדירה הטובה ביותר". מצדו, ניסה הקבלן לשכנעה לבחור דירה עם 'כיוונים טובים', דהיינו שבקיץ נושבת שם רוח נעימה, ובחורף אין רוחות חזקות, וכיוצ"ב. הגיבה אשתי ואמרה: "אני מודה לך מאוד על ההצעות, אבל אותי מעניין רק דבר אחד: באיזה כיוון אוכל לשמוע יותר טוב את התפילה מבית הכנסת? באיזו דירה יהא באפשרותי לענות אמן, ואמן יהא שמיה רבא, קדיש וקדושה ? – זו הדירה הנרצית לפני ביותר". הראה לה הקבלן את בנין מספר 22 דירה 7 ,היכן שאנחנו מתגוררים כל השנים, אך ציין בפניה שמבחינת אוויר ושמש יש דירות טובות יותר. היא לא נענתה לשכנועיו והפצרותיו ואמרה: "בדבר אחד חפצתי, לשמוע את התפילה מבית הכנסת!". ואכן, במשך כל השנים דקדקה לשמוע ולעשות בכל ליבה ובכל נפשה את כל מה שנשמע מבית הכנסת. הייתה תקופה שהילדים התלוננו על הרעש המגיע מכיוון בית הכנסת בימי הסליחות. שהרי, כבר באמצע הלילה מתחיל מנין אחד לסליחות, המסתיים בשעה אחת וחצי; המניין השני מתחיל ב-4 , השלישי ב-6 , וכך יוצא שכמעט אין אפשרות להירדם בלילה... תשובתה לבני ביתה הייתה: "דעו לכם ילדים, קול נפץ של טיל יפריע לכם הרבה יותר... אנחנו צריכים לשמוח עם הקולות של התפילה, המונעים מאתנו פיגועים ומעשי חבלה למיניהם. אין לך קול ערב יותר מאשר התפילה!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ד אייר ה'תשע"ז

בכל עת ובכל רגע שאדם פנוי ואינו עוסק בתורה הקדושה , ובפרט בעת שהוא שוכב על מיטתו ואינו יכול להירדם או שהוא סתם יושב בטל לבדו בחדרו - יהרהר במצוות עשה "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדולה ונוראה בוערת לפניו ולהבותיה עולות עד לב השמים והוא לשם קדושת שמו יתברך שובר את טבעו ומפיל עצמו לתוך האש על קידוש השם. ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה.  נמצא שאינו שוכב או יושב בטל, אלא מקיים מצוות עשה דאורייתא, שהיא יסוד האמונה והעמוד הגדול שכל בית ישראל נשען עליו. (הרבי רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע)

     הגה"ח רבי חיים ברים זצוק"ל היה אומר שהוא הכיר יהודי בעיה"ק ירושלים שהיה מתפלל ומתחנן אל ה', רבש"ע נתת לי חלות ללחם משנה, יין לקידוש והבדלה, ושאר צרכי שבת, אנא ה', הב לי 'שבת' ליום השבת, כלומר שלא אסתפק באכילת חלות ושתיית יין, אלא ארגיש את עצם נעימות וקדושת יום השבת.

    ''ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" )כב, לב( אל תחללו את השם בתירוץ של "ונקדשתי בתוך בני ישראל", שכביכול אתם מקדשים במעשיכם את השם. )מאוצרנו הישן(

     חסידים מספרים על החסיד החב"די הנודע רבי הלל מפאריטש זי"ע, שהסב פעם עם בני החבריא לסעודת 'פסח שני'.  כטוב לבם ביינה של תורה, בדברי חסידות ליקרת היום, נכנס להיכלם 'מתנגד'. כשהבין לפשר הסעודה הצטחק ואמר: "לכם ראוי לחגוג, זהו הרי חגם של האנשים הטמאים" ... רבי הלל נעץ בו עיניים והשיב: "לא כי, זהו יום חגם של אלו שהיו טמאים בעבר ועכשיו הם טהורים. אכן אין זה חג שלך...

ההודאה שהביאה עמה ישועות!  (להתעדן באהבתך, עלון 150)  

     הגר"ש קוק סיפר: אברך אחד ישב בדרשה בעת שציטטתי את דברי רבנו בחיי, להודות לפני שמבקש, ולא עבר זמן קצר והוא נקלע למקרה שבו היה צריך לממש את הדברים.

     עינו של האברך הזה כהתה לפתע, ובהתייעצות דחופה שנעשתה אצל הרב פירר התברר שמדובר במקרה נדיר ומסובך מאוד, שאף אחד אינו מטפל   אולי יוכל להציל את העין, וצריך לעשות זאת בדחיפות.–בו, ויש רק רופא אחד בארצות הברית שאולי בלית ברירה ארז האברך את חבילותיו, ויצא עם רעייתו אל הרופא בארצות הברית. לאחר שעשו את כל ההכנות הנדרשות, נכנס לבדיקה, והנה גם רופא זה הרים ידיו ואמר שאין כל תרופה למכת עינו של חולה זה, ואין לו כל אפשרות לנתח את העין... המשפחה ניסתה לשכנע את הרופא, שאולי בכל זאת לאחר שבאו במיוחד מארץ ישראל, ישקיע מאמץ נוסף, אבל הרופא נותר בדעתו, ואמר שאין כל אפשרות כזו, והוא לא יוכל לעזור. במר ליבם התכוננו כבר בני המשפחה לשוב לארץ ישראל. ואז... נזכר האברך בדבריו של רבנו בחיי. השעה הייתה לאחר חצות לילה, כשהטיסה נקבעה לסוף הלילה הבא. התלמיד חכם חיפש בית מדרש שאין בו אנשים, ומצא. הוא נכנס ופתח את ארון הקודש, ופתח ב... הודאה על כל מה שעשה איתו הקב"ה עד היום הזה. הוא שיחרר את כל ניצרת-הדמעות שלו, ובמשך כשעתיים התייפח והתייפח, ולא הזכיר כלל את הבעיה החמורה שהתעוררה בעינו. 'אני מרגיש, ה' יתברך, שלא הודיתי לך מספיק על כל מה שעשית למעני עד היום, ולשם כך באתי עתה, להודות ולהלל', אמר, ובכה כמו ילד קטן. רק לקראת סיום, הוסיף ואמר 'הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך', ולכן אבקש ממך, אבי שבשמים, שכשם שעזרתני ועמדת לצידי עד היום, כן תמשיך ותעשה עימי חסד, ותרפא את עיני החולה'.

     כשהאיר היום, החליט החולה לגשת שוב אל הרופא, ולנסות לשכנעו לבדוק שוב את העין. הוא לא תלה זאת כמובן בכך שמילא אחר הוראתו של רבנו בחיי, אבל אמר לרופא שלפני שהוא חוזר לארץ ישראל, הוא רוצה להיות בטוח שהדיאגנוזה שלו נכונה. למרבה הפלא הסכים הרופא לבדיקה חוזרת. מה שקרה שם, היה בבחינת הבלתי ייאמן, סיפר הגר"ש קוק. הרופא לא האמין שמדובר באותו בן אדם שהיה אצלו אך אתמול. 'מה עשית שהעין שלך שינתה מצב בצורה דרסטית כל כך, עד שאפשר עכשיו לנתח אותה בקלות, ולהחזיר לך את הראיה   שאל הרופא. –באופן מושלם'?  הסוף הטוב היה שכעבור 48 שעות נוספות חזר האברך ארצה, בסייעתא דשמיא, עם שתי עיניים בריאות לחלוטין!– וזה עדיין לא סוף הסיפור. הגר"ש קוק סיפר את המעשה הנ"ל בדרשתו בליל שבת, שבה ישב אברך נוסף, שבביתו היו שתי בנות מבוגרות מאוד,  .30 - שעברו מזמן את גיל ה האברך הגיע לביתו, סיפר ברגש רב את הדברים ששמע זה עתה, ואמר לבני הבית 'בואו ??נקיים את מה שכותב רבינו בחיי, ונודה לה' יתברך בצוותא על כל מה שעשה עימנו עד היום הזה'. ובמשך שעה ארוכה ישבו ומילאו פיהם בדברי הלל והודאה.  שלושה ימים לאחר – הגר"ש קוק סיפר שכבר בתחילת השבוע שלאחר מכן הגיעה ההצעה לבת הראשונה, שהתארסה כעבור שבוע, ולא עברו שבועיים מכן והבת השנייה התארסה, וממש באלה הימים נערכה החתונה השנייה. לא ייאמן.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ח חשון ה'תשע"ז

 

''אין טעם בחיפוש מקום בו יהיה לך טוב, יש טעם בללמוד את הטוב בכל מקום.''

"     בחיי האדם ישנם כמה תקופות. תקופת הילדות, הנערות, הבגרות והזקנה.  אדם משיל מעליו את נערותו ומביא את בגרותו תחתיה.  הדבר רצוי וכדאי, אך לא מושלם. המושלם הוא כאשר יביא האדם על עצמו את בגרותו כשהיא איננה מחליפה את נערותו, אלא באה ומשלימה את מעלת נערותו,  שהרי גם לנערות ישנן מעלות שנמצאות רק בה... האדם האידאלי משאיר בקרבו את כל מעלות הנערות ומוסיף על עצמו את הבגרות. (הרב ברוך מרדכי אזרחי, בספרו "ברכת מרדכי" על התורה)

"   ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלם ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה" (ירמיהו, יז, כז)

     'זה לא באמת משנה כמה כסף יש לך אלא כמה כסף אנשים חושבים שיש לך...'.

ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני" [כב, יא]. יש קונה עולמו בשעה אחת.  (אור דניאל, המודיע)

     אין ספק, שמצווה מסוג זה של עקידת בן אינה מן הדברים הקלים והפשוטים. זו לא עוד מצוה. ואכן אברהם אבינו הולך לקיים מצווה זו ללא התלבטות וללא שהיות. ומכאן נלמד עד כמה האדם לעתים רבות צריך לקבל החלטה גם כשהיא קשה, גם כשהיא כואבת או אפילו לא נראית לו הגיונית – יש לקיים את המצווה כיוון שהבורא ציווה! ומיותר לציין, כי באמירת "הנני" – המראה מסירות נפש – באה התשובה "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" – זה מראה על יראת א-לוקים. אנו עומדים כל רגע ורגע בניסיון. האדם צריך לקבל ברגעים מסוימים החלטות קשות. לא אחת מנסה היצה"ר לפתותנו על מנת שנסטה מדרך הישר אך עלינו לדעת אם הזדמנה לאדם מצווה ועשה אותה קנה עולמו. כמו שמובא בדוגמא שלפנינו,  מעשה מופלא המובא מפי בעליו:

     אני מתגורר בניו יורק רבתי וברוך ה' אני מבורך במשפחה גדולה ומפוארת, עם נחת מכל הצדדים, נכדים ונינים, וגם פרנסה לא חסרה כלל. ואני גם זוכה להחזיק את כל יוצאי חלצי על שולחני ולאפשר להם להמצא בעולמה של תורה. ובין לבין גם לעסוק במה שיהודי צריך לעסוק בו יומם ולילה. אם היו שואלים אותי לפני שלושים וחמש שנה, איך אני רואה את עצמי בגילי הנוכחי, סביר להניח שלא הייתי מעז להעלות על דל שפתי את תיאורה של המציאות כפי שהתרחשה. באותן שנים עבדתי קשה לפרנסתי ובסיעתא דשמיא הצלחתי להפיק ממנה כדי מחיה בסיסית. היה לי עסק קטן בשותפות עם ידיד קרוב, חבר מהישיבה, עד שהחלטנו ליזום משהו לפרנסתנו. התחלנו בקטן, בשעות הערב, ואט-אט התפתחנו והפכנו לעסק פעיל ומכניס. שתי משפחות התפרנסו ממנו, בכבוד, אם כי לא בהרווחה מופלגת.

     כמה שנים לאחר שהקמנו את העסק שלנו, הכרנו יהודי מבוגר, גלמוד ועשיר, שבבעלותו היה עסק לייבוא מוצרים שאנו עסקנו בשיווקם. נרקמו בינינו קשרי מסחר, שהתפתחו לקשרי ידידות, שנתיים- שלוש לאחר שהכרנו, הוא כבר היה בן-בית אצלנו. בתחילה היה בן- בית בבית העסק ולאחר תקופה התנהל כבן- בית גם בבתי המגורים שלנו. התארח בשבתות ובמועדים, הביא מתנות לילדים ו... הביא את עצמו לחיינו הפרטיים.  כאמור, הוא היה גלמוד, מעולם לא הקים בית בישראל ולמיטב ידיעתי לא היו לו קרובי משפחה. כולם עלו בעשן המשרפות והוא הקים עצמו מעפר. כמובן שלא יכולנו לסרב לו כשהזמין את עצמו להגיע, אך עד מהרה התברר, כי הוא רוצה שלא נסרב לו בכל דבר.  והייתה לו דעה בכל דבר. לא היה לי קל ולמעשה זה הלך ונהיה קשה יותר ויותר. המעורבות הפכה להיות דווקאית. ואז, ביום מן הימים,  הוא הגזים. ההרגשה הייתה איומה החלטתי: 'עד כאן'! ניגשתי אליו ואמרתי בטון שאינו משתמע לשתי פנים: "ידידי היקר, אתה יודע שאני מאד מכבד ואפילו אוהב אותך. לא רק אני, אלא כל המשפחה. אבל את ההתנהגות שלך אני לא אוהב וכמעט אפשר להגיד שאינני סובל. כשאורח מתמיד, או אפילו בן משפחה קרוב, אומר דעות ועצות למארחיו, זה מעניק להם תחושה מאד לא נעימה. זו כבר תחושה בלתי נסבלת. לכן, מהיום והלאה, אני גוזר עליך בכוח היותי בעל הבית בביתי, שתימנע מלהתערב לנו בניהול הבית. נמשיך לארח אותך בכל עת, בכבוד ובחיבה. כי אתה באמת איש יקר ונשוא פנים ואנחנו רואים זכות עצומה להיות במחיצתך, אבל, אירוח כן, התערבות, בשום אופן לא!".  הוא היה המום. מימיו, כך נראה, לא העז אדם לערער אחר זכותו להתערב בחייהם של אחרים. הוא כמעט איבד את לשונו.  כעת, הוא כבר קם ממקומו והטיח בי: "על דיבורים שכאלו אין מחילה. אינני רוצה יותר להכירך. אצל השותף שלך הרבה יותר נעים". הוא קם ופסע לעבר הדלת ולפני יציאתו הכריז: "מהיום, אל תדרוך אצלי בבית העסק. הכל דרך השותף שלך". בימים הבאים המשיכו להתנהל עסקינו המשותפים דרך ידידי, שזכה כעת להרעפת תשומת לב כפולה.

     תקופה חלפה. משהו כמו שנה. הרחק מידיעתם של אנשים נקטתי בכמה פעולות של פיוס. בניסיון להרגיעו ולהסביר לו כי לרגע לא התכוונתי לפגוע בו, אלא להגן עלי, על ביתי ומשפחתי ועל שלוותי. בתחילה הוא לא אבה לשמוע, אך עם הזמן התרכך ושיחת הפיוס הסתיימה בלחיצת יד איתנה. רק לאחר כמה שעות, בשעת ערב מאוחרת, התקשר לביתי ואמר: "תמסרו לו שאומנם השלמנו ואני גם מוכן לבוא לביתכם להתארח ובעזרת ה' אשמור על עצמי לפי כל הכללים, אבל, כפי שאמרתי ואני לא חוזר בי, בבית העסק שלי שלא ידרוך". מילה זו מילה. כפי שביקש, לא דרכתי יותר בבית העסק שלו. וכפי שהבטיח, הוא שב להתארח. וגם שמר על הכללים. ועדיין,  ענן של אי נעימות העיב על יחסינו. עד שבאחת הפעמים שביקר אצלנו בבית, לא התאפקתי ובצאתו ללכת אמרתי לו: "אפילו שעבר כבר המון זמן, אני מרגיש צורך לבקש ממך שוב 'סליחה' על מה שהיה. אני רוצה להיות בטוח שזה מאחורינו". גם הוא לא התאפק והשיב: "מאחורינו – מאחורינו. רק שתדע שבצוואה שלי כתבתי את כל רכושי לשותף שלך. לא לעסק המשותף. לשותף. ליתר דיוק,  מאה דולר רשמתי על שמך.

     הייתי כל כך המום, כי מעולם לא חשבתי עליו במונחים של 'צוואה'. ידעתי שיש לו כסף וגם הנחתי שהרבה, אבל לא העליתי בדעתי שליחסי הקרבה בינינו יש תעריף של תשלום לאחר המוות, הרגשתי שאני עושה עימו 'חסד של אמת' ללא ציפייה לתשלום גמול. והאמת,  שככל שחלפו הימים הבאים והרהרנו בדבר, אני ובני ביתי, הגענו למסקנה שזה גם לא מפריע לנו. נכון שכסף בשפע עשוי להיות דבר מבורך, אבל רק כסף שמגיע לידינו ביושר ובעמל כפיים.  לאחר כמה שנים נפרדתי משותפי ופניתי לאפיק אחר. ובעצה אחת עם השותף שלי החלטתי למכור לו את חלקי בעסק. באותה עת, כבר היינו מאוגדים בשותפות הרבה יותר עמוקה: "שלוש שנים קודם לכן השתדכנו פעמיים. בני ובתי הקימו את ביתם עם בתו ובנו. כבר היו לנו שלושה נכדים משותפים, תאומים מתוקים מבני ובתו ותינוק חמוד מבתי ובנו.  כדרכו של עולם וכטבעם של אנשים, אנחנו התבגרנו והוא הזקין. אנו הפכנו בשלים יותר, בעוד הוא הולך ונובל. ביקוריו הפכו תכופים יותר ויותר והתאמצנו לדאוג לכל מחסורו. לא רק תכופים הפכו ביקוריו, אלא גם ארוכים יותר. כשהגיע אלינו לשבת, היינו מקדימים להביאו לביתנו בצהרי יום חמישי ולהמשיך לארחו עד בוקרו של יום שני. כשנחלשה בריאותו, נטלתי על עצמי לדרוש עמו ברופאים,  בהתמסרות מתמדת שתבעה ממני גם כוחות מאומצים וגם לא מעט כסף.  ואז יום אחד, קרא לי ואמר: "... זאנוול יקירי, אני ממש מתחרט על כך שלא התאפקתי וגיליתי לך בשעתו על ה'צוואה'. כתיבת הצוואה הייתה בתקופה שבה הייתי שרוי בכעס גדול עליך. מאז ועד היום, הספקתי להתחרט על זה בכל לבי וכבר לפני שנתיים כתבתי צוואה חדשה, שאף היא מופקדת אצל עורך דין פלוני, שאותו אתם מכירים היטב מהעסק ובצוואה החדשה ביטלתי את הקודמת וכתבתי את כל נכסי שווה בשווה לך ולשותפך. ועתה, הנה לא ידעתי יום מותי, אבל אינני רוצה שתהא עלי כעס או התמרמרות לאחר פטירתי עם פתיחת הצוואה". למרות חולשתו, הוא קם מהכסא וניגש לתיקו האישי הקטן, פשפש בין התרופות והמסמכים ששכנו שם דרך קבע והביא לי צילום מהצוואה. כמובן שהודיתי לו ברגש והמשכתי לשבת לצדו עד שביקש ללכת לישון. את הצילום הלז, דחקתי באחת המגירות שבשולחן העבודה שלי ושבתי לעיסוקי. זה היה פחות משבועיים לפני שהלך לעולמו.  הוא הלך לעולמו בשקט ובשלווה. בראשון בשבת, לאחר שבת נינוחה ונעימה, הוא לא הקיץ משנתו. אמנם זה כמה שבועות שהיה חלש מאד ומיעט לצאת מביתנו, שם קבענו את מקום מגוריו לנוכח חולשתו הגדולה. לא רציתי לשמוע משכניו שהוא השיב נשמתו לבוראה בלי שאיש היה עמו ולכן הצעתי לו שעד שיבריא ויתחזק יתארח אצלנו. בסופו של דבר, היינו עמו בבית כשנפטר.  ערכנו לו הלוויה מכובדת, במהלכה הודעתי שבכל ימי ה'שבעה' יתקיימו מנייני תפילות בביתי. מפאת כבודו של הנפטר העדפתי שהתפילות תתקיימנה בביתי ולא בביתו, כי הבנתי שהרבה יותר נעים ומכובד לבוא לבית מתוחזק כדבעי, מלהתקבץ לתפילה בביתו של גלמוד בן תשעים.

     באחד הימים הגיע עורך הדין של הנפטר ואחרי התפילה ישבנו ביחד ושוחחנו, אני ושותפי- מחותני עם עורך הדין,  שמצדו הזמין אותנו לסור למשרדו כדי לקרוא את הצוואה בה מוזכרים שנינו. בו ברגע הבחנתי בקריצת העין שקרץ שותפי לשעבר לעבר עורך הדין. בהמשך אגלה, כי הקשר שקשרו היה עמוק מקריצת עין.  שבועות אחדים חלפו וביום מן הימים נקלעתי למזכירות בית המשפט במחוז מגורי, לשם סרתי כדי לעיין בתיק משפטי שהיה קשור לעסקי. בעודי ממתין שהמזכירה תתפנה, קלטתי בזווית עיני, כי בערימת התיקים הטריה המונחת על העגלה הסמוכה, ניצב בראש הערימה תיק עליו כתוב: 'בקשה למימוש צוואה של נפטר פלוני'. דמי כמעט קפא בעורקי. פי התייבש באחת. אם לא מזגי הבוטח והיציב, יתכן והייתי מתעלף. תפסתי שליטה על עצמי והמתנתי שניה לשאלה הצפויה: "מה תבקש? אדוני". בנימה הכי טבעית השבתי,  כי הנני מבקש לצלם ולעיין בשני תיקים. האחד הוא תיק פלוני הנוגע לעניין עסקי הקשור אלי והשני הוא בדיוק התיק הניצב כאן בראש הרשימה. בחשדנות טבעית שאלה מזכירת בית המשפט, מדוע חושק אני בתיק זה. השבתי, כי אני רשום כמוטב בצוואה זו ותוך כדי דיבור הוצאתי את רשיון הנהיגה שלי והצגתיו. המזכירה השוותה בין השמות ונענתה לבקשתי וצילמה את תוכן שני התיקים.  דחפתי את הדפים לכיס חליפתי, ונחפזתי לצאת מהבנין ולהגיע לרכבי. הרחקתי בנסיעה של כמה דקות, לרחוב צדדי ושקט ושם הוצאתי מכיסי את הדפים. לבית המשפט הוגשה בקשה למימוש צוואה נפטר פלוני, על ידי עורך דינו והצוואה המוגשת אינה החדשה, אלא הישנה מלפני כמה שנים. אחזתי בידי צוואה שיש לי בה מאה דולר בערכי ממון וכששה מיליון דולר לשותפי. בחישוב מהיר הבנתי,  השותף המחותן שלי לא מעלה בדעתו שידידנו הקשיש גילה לי על הצוואה השניה. הוא קשר קשר עם עורך הדין, כנראה שתמורת עמלה שמנה במיוחד ושניהם עשו יד אחת לנשלני מחלקי בצוואה המעודכנת. הם הגישו לבית המשפט את הצוואה הראשונה, בהנחה שבית המשפט יתן לה תוקף חוקי ויעביר את מלוא הנכסים לרשותו של החבר- השותף-המחותן, לבד ממאה דולרים ש'יעשירו' את חשבוני.

     אינני יודע בבירור כמה זמן המשכתי לשבת ברכב, מחשבות סערו בקרבי. כשהתעשתתי, כנראה לאחר שעתיים-שלוש, גזרתי על עצמי שליטה והתאמצתי להתגבר על סערת הרגשות ולחשוב בשיקול דעת. יצאתי בדרכי לכיוון הבית, כשתוך כדי נסיעה אני מקבל החלטות אישיות נוקבות: הראשונה, בשלב זה אינני מספר לאיש בעולם על התגלית המסעירה. השנית, אינני מקבל החלטה לבד. את ההחלטה אקבל עם איש מורם מעם, מישהו שאפשר להגיד עליו 'לית דין בר נש'. וההחלטה השלישית: אני נוטל זמן של שלושה ימים ולא עושה מאומה בנידון מפני שבמוצאי היום השלישי תוכננה לי טיסה לארץ ישראל, שם נועדתי להשתתף בשמחת נישואין של אחד מבני משפחתי הקרובה.  בעודי במטוס, בדרכי מניו יורק לארץ ישראל, נפלה בלבי מחשבה: 'אלך להתייעץ עם הרב ואזנר'. הוא לא הכרני. לא למדתי במוסדותיו ומעולם לא הייתי בביתו. אבל לבי אמר לי, כי אם מבקש אני 'רב הדומה למלאך', עלי להשים פעמי לביתו של פוסק הדור. נסעתי לבני ברק, אך במקום לנסוע ישר לבית האכסניה שלי כדי להתארגן לחתונה, הקדמתי ונסעתי לשאול באורים ותומים. בדלת שנפתחה לנקישתי ניצבה הרבנית הצדקנית ע"ה וכששמעה שהגעתי מחוץ לארץ וברצוני להתייעץ עם הרב, נכנסה פנימה ושבה לאחר רגע: "הרב אמר שתוכל להיכנס". הוא הקשיב בדריכות ערנית וחשתי שהוא לא רק מאזין לכל מילה אלא שהוא קולט כל ניע. הרב הגדול אחז בשתיקה, עצם את עיניו ולאחר אנחה קלה פסק: "הסיפור ברור. יש לך תביעה חזקה על השותף שלך. גש ותבע אותו לדין תורה."

     ידעתי היטב מה משמעותו של דין תורה שכזה. הוא הודגם בדמיוני באותן שעות שהתבודדתי ברכבי. הסיפור שיובא בפני בית הדין יפרוש כנפיים ויחולל גלים, בשכונה ובבתי כנסיותיה, בקהילה העסקית שעד לפני כמה שנים גם אני הייתי חלק ממנה ועל כולנה: בביתנו פנימה, הלוא מחותנים אנו, מכאן ועד מאה עשרים וגם בעלמא דאתי, ילדינו ונכדינו חולקים יחדיו את ההווה והעתיד. גם אם נניח שהוא יבהל ומיד ישוב בו, תוך שהוא דואג שאבטל את תביעתי בבית הדין: גם במצב 'אופטימלי' שכזה, תוקם חומת פלדה בינינו.  איך נרקוד יחד בשמחות צאצאינו? איך ניפגש בברית הבאה?...  ואז נשמע קולו של הגאון הצדיק: ביכולתך ללכת לדין תורה. אבל שתדע: על ויתור משלם הקב"ה כאן בעולם הזה.  יצאתי והלכתי. בחתונה רקדתי כפי שלא רקדתי בחתונות רבות. משהו בתוכי התרונן. מלאך בדמות אדם סלל לי דרך. ידעתי שזו החלטה לא קלה. אבל ידעתי שהיא החלטה הכי נכונה שאני מסוגל וצריך לקבל.  לאחר ארבעה ימים, כששבתי לביתי שבניו יורק, הדבר הראשון שעשיתי היה לגשת למגירה ההיא, בה היה מונח צילום הצוואה המעודכנת. הוצאתי את הדף וניגשתי עמו למטבח כדי לקלותו בלהבה שהצתתי בכיריים. בתוך פחות מדקה איבדתי מן העולם את המסמך המשפטי הכי מבוסס שיכולתי להגיש בדין תורה. ובעוד הנייר הלבן הופך לאפר שחור. "זהו, זה מאחרי", לחשתי לעצמי ומאותה לחישה גזרתי על עצמי שתיקה.

     חלפו כבר למעלה מעשרים שנה מאותו סיפור. אם הייתי מקבל את אותם שלושה מיליון דולר, אינני יודע כמה כסף הם היו הופכים להיות.  בפועל, אני בעל הון של פי עשר ויותר. לרגע לא היה לי ספק, גם לפני שהתחילה ברכה בלתי שיגרתית לשרות בעסקי, כי פסק ההלכה שקיבלתי בקיתונו של פוסק הדור מהדהד בעולמות העליונים ומקבע את אחיזתם של צינורות שפע אדירים משפע בריכה העליונה היישר לחיי.  אני ומחותני – ממשיכים לקיים מערכת יחסים קרובה וידידותית, להתפלל באותו בית כנסת, להתעדכן איש מרעהו על חייו ועסקיו, לשמוח בשמחות משותפות ומדי שנה בשנה ביום היארצייט של אותו אדם, שנינו מביאים 'תיקון' לבית הכנסת ומתאמים ביחד את השעה בה נעלה עם מנין לקברו. הוא מגיע עם רכב השרד שלו ואני עם רכב היוקרה שלי. הרי שנינו יודעים שהוא עשה את הונו מירושתו של אדם זה ורק אני יודע שגם אני עשיתי את הוני מירושה זו. אם היה מעלה בדעתו, אפילו ברמיזא בעלמא, שאני יודע על ה'תרגיל' שעשה לי והדרך בה גזל ממני ירושה שנרשמה על שמי – כל מה שתיארתי כאן לא היה מתרחש. לא מיניה ולא מקצתיה.

    לפני כמה שנים, שנתיים או שלוש לפני הסתלקותו של הרב ואזנר זצוק"ל, יצאתי לנופש של כשבועיים באוסטריה. באחד הימים פגשתי מכר שנפש גם הוא באותו בית מלון והלה סח באוזני, כי במרחק של פחות מ-100 ק"מ מזלצבורג נמצאת עיירת קיט קסומה בשם 'הינטרגלם' ושוהים בה כמה צדיקים שמצאו בה מקום מתאים למנוחה. בין השמות שאמר כמסיח לפי תומו, אמר ידידי, כי גם הרב ואזנר נמצא שם וכי הוא מתכונן לנסוע לשם למחרת היום כדי לבקרו. "בוא עמי אליו, אציג אותך בפניו והוא יאציל לך ברכתו", הסכמתי. כחמש עשרה שנה חלפו מאז אותה פעם יחידה שפקדתי את ביתו. לא היה לי ספק שהוא לא זוכר אותי. אינני בטוח כלל שאמרתי את שמי באותה שיחה וגם אם כן – מה ערכו של אזכור בודד, בתוך שיחה, אחת מני רבבות-רבבות שככל הנראה התנהלו בחדרו במרוצת השנים.  הגענו ל'הינטרגלם' בשעת מנחה ונכנסנו לבית הכנסת שבקומת הקרקע בבית המלון המקומי. ידידי ניגש מיד ליטול 'שלום' מרבו המובהק ולקראת סיום התפילה רמז לי שאתקרב אף אני כדי שיציגני ויבקש בשבילי ברכה, "זהו...זאנוול.... מניו יורק", פתח ואמר ואני נזכרתי. בברכיים הכושלות. גם כעת פקו ברכי, כאשר מאורם של ישראל נשא את עיניו ונתן בי מבט נוקב. "אני מכירו", הגיב קצרות והורה באצבעו שאתקרב אליו. התכופפתי לעברו והוא רכן במקומו לעבר אוזני ואמר בלחישה: "נו, מה אתה אומר על ותרנות משלמים בעולם הזה?!?!" 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

פרשת השבוע שלי, פרשת "עקב" ה'תשע"ו

"ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם"

דברים (ט', כ"ד)

 בפרשתנו פרשת עקב אנו למדים על תוכחתו הקשה של משה רבנו לישראל על שחטאו החטא העגל. כאשר בלהט התוכחה הוא אומר לישראל בכאב עצום משפט קשה מאין כמוהו ממרים הייתם עם ה' מיום ידעתי אתכם!

 וראוי לנו להתבונן על-כך. הלא משה אהב את ישראל יותר מנפשו,  כפי שאנו רואים בפרשת כי תישא, שלאחר שחטאו ישראל בעגל מסר משה את נפשו עליהם כדי להצילם, ואמר לה' ית' [שמות ל"ב, ל"ב] "ואתה אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". אם כך איך כאן התבטא משה בחריפות כזאת על ישראל?

 זאת ועוד הרי בתחילת ספר דברם כתוב "אלא הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף וגו'...", ופרש"י "אלה דברים", לפי שהם דברי תוכחה ומנה כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודם של ישראל. הרי לנו ראיה שמשה הוכיח את ישראל רק בדרך רמז משום כבודם שלא לביישם אם כן, מה ראה רעיא מהימנא לשנות את דרכו, ולומר דיבור כל-כך בוטה כמו "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם"?  

 כדי לבאר זאת יש להקדים עם מה שאומר המגיד מקוזניץ, בספרו "עבודת ישראל": אומרים חז"ל [שבת פ"ז] לפני מתן תורה ב- ד' בסיון {שהיה יום רביעי} אמר הקב"ה למשה לך אל העם וקידשתם היום ומחר וכבסו שמלתם והיו נכונים ליום שלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני.

 אם כך מאחר והקב"ה צווה את משה ביום רביעי בשבוע לקדש את ישראל, הרי שישראל היו צריכים להתקדש בימים רביעי וחמישי כפי שכתוב "וקידשתם היום ומחר" -  כדי שהתורה תינתן להם ביום ששי. אולם לא כך היה! חז"ל מגלים לנו [שבת פ"ז] ש"יום אחד הוסיף משה מדעתו ", כדי שיתקדשו ישראל עוד יום נוסף, והתורה תינתן להם ביום השבת ולא ביום ששי.

וצריכים אנו להבין מה ראה משה רבנו להוסיף יום אחד מדעתו ולגרום בכל שיתעכב נתינת התורה לישראל ביום אחד?

 אומר על כך ה"עבודת ישראל": משה, ע"ה, היה רוצה שנקבל התורה ביום שבת קודש כי יום {השבת} קדוש הוא ומרומם ונישא. וכוונתו {של משה} הייתה {לטובה} כיון שכך יקבלו ישראל את התורה בקדושה נפלאה זאת ישמרו ויקיימו אותה לעולם ולעולמי עולמים ...אבל האמת היא {שמשה רבנו] לא עמד על אמיתות דעת הבורא ברוך הוא...כי הקב"ה רצה לתת את התורה ביום ששי מימי החול, כדי שיתקדש החול גם כן.

ומוסיף חידוש גדול:

כי בגלל שמשה רבנו לא עמד על דעתו של הקב"ה, והוסיף יום אחד מדעתו שלו הוא גרם על ידי כך שחטאו ישראל ועשו את העגל שכן אומר המגיד צריכים אנו לדעת שבחצי השני של כל חודש יש התגברות של כוחות הטומאה. ומאחר והוסיף משה יום אחד מדעתו הרי שירידתו הייתה בששה-עשר בתמוז שהוא החצי השני של החודש שאז כאמור יש התגברות והתחזקות של כוחות הטומאה – ועל ידי כך נפלו ישראל וחטאו בעגל!

וכפי לשונו הקדושה: לפי דעת משה, שהוסיף יום אחד, ממילא כלו מ' {40} יום בששה-עשר בתמוז ואז עשו מה שעשו ..כי אחר חצי חודש הוא התגברות הסטרא אחרא ...אבל לפי דעת השם ית' היה כלה {הסתיים} חשבון ארבעים יום ב-ט"ו לחודש דקיימא סהרא בשלימותא {שאז הלבנה במילואה}ואין כוח לחיצונים ואפשר שלא באו לידי מעשה {העגל}.

על פי דבריו אלו של המגיד מקוזניץ', אומר ה"אמרי יוסף" הנה כאשר מוכיח הצדיק את ישראל חייב הוא להיות מאד זהיר בדבריו. שכן הוא צריך להוכיחם באופן כזה שלא יעורר עליהם קטרוג בשמים בהזכירו את עוונותיהם, ולכן, העצה  היא שיוכיחם באופן כזה שדבריו לישראל ישמעו כתוכחה אבל כלפי שמים ישתמעו דבריו כלימוד זכות על ישראל!

וזה בדיוק מה שעשה משה רבנו באומרו לישראל "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" 

שכן לגבי ישראל התכוון משה שיבינו הדברים כפשוטם – שהמרו את רצון ה' בחטא העגל ושעליהם לתקן פגם זה בתשובה.

אולם כלפי הקב"ה התכוון משה ללמד זכות על ישראל, באומרו "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" –  שכן הסיבה ש"ממרים אתם עם ה'" היא בגלל ש"מיום דעתי אתכם" - בגלל שהוספתי  לכם יום אחד מדעתי בעת מתן תורה, לכן אני הוא החייב בחטא העגל! שהרי גרמתי שהסתיימו ארבעים הימים בששה-עשה בתמוז, שהוא לאחר חצי החודש שזה זמן של התגברות הסטרא אחרא {כוחות הטומאה}.

ועל כן אומר משה לה' ית' [שמות ל"ב, ל"ב] "ועתה אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" -  אני אשם בכך שחטאו ישראל בעגל! וזאת משום שהוספתי יום אחד מדעתי, ואם אין אתה סולח לישראל על חטא העגל הרי גם אני צריך להיענש, שתמחה אותי מספרך אשר כתבת.

זהו משה רבנו, רעיא מהימנא – המנהיג המושלם המקבל עליו את עוון חטא העגל, ומוסר את עצמו למען ישראל.

 (מכתביו של הרב פינחס פרידמן)

אשרי העם שככה לו.

שבת שלום

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לע"נ הרב צבי פנטון זצ"ל, שנלב"ע בי"ג בסיון ה'תשע"ה.