אמרי שפר י"א תמוז ה'תשע"ח

אהרן הכהן נפטר בר"ח אב, שהוא אב לבית המקדש, כדי לכפר על חורבנו. כמו שמשה רבנו נפטר בז' אדר כדי לכפר על גזירת המן, שנקבעה לחודש זה (דרשות חת"ם סופר ז' אב תק"פ(

    אומר רבינו החפץ חיים זצ"ל שמעתי מגאון אחד שאמר: צריך אדם לחשוב ג' דברים א. שאין לו אלא יום אחד שלא יאמר יש לי עוד זמן כי אם יש רק יום אחד ינצלו היטב ב. שאין לו אלא דף גמרא אחד – שלא ירפהו היצר בטענה כמה יש לך עוד ללמוד... כמה צריך אתה עוד להשקיע... לא!!! אין לי אלא דף זה בלבד ג. שהוא היהודי – שלא יאמר מאי נפקא מינה במעשיי? יש עוד הרבה יהודים המקיימים את העולם...! לא!!! בשבילי נברא העולם.

    איזה שער משערי השמיים, הוא החשוב ביותר מבין השערים המוזכרים בתפילת יהי רצון של מוצאי שבת. כל אחד מן התלמידים ציין שער אחר ותירץ מדוע לדעתו הוא השער הכי חשוב, והבעש"ט לא קיבל את תשובותיהם. בתו אדל שנכחה במקום, ענתה: "שערי סייעתא דשמיא" )עזרה משמים(. אביה הסכים עם דבריה ואמר שזה אכן השער החשוב מכולם.(הבעש"ט)

    לא הוזמנת – אל תתקרב, לא נתבקשת – אל תתערב

הרופאים היו המומים – הכול תקין לחלוטין! (הרב יעקב לוי) 

    בועז גילאור היה אב לשישה ילדים, שלושה מהם נישאו בשעה טובה ומוצלחת, והוא התברך בחסדי שמים גם בנכדים מתוקים.  הוא עצמו היה איש אהוב על הבריות, נעים סבר, צנוע, ואת מעשיו הטובים אהב לעשות באופן בלתי מורגש. ביתו היה שוקק אהבה וחמימות של בית יהודי שורשי. בועז הקפיד על קלה כבחמורה, קבע עיתים לתורה ומידי שבת מסר בעצמו שיעור הלכה, מוסר ופרשת שבוע, שרבים האזינו לו בשקיקה.
    לתוך האידיליה הזו פרצה בבת אחת החולשה, אחר כך הבדיקות, ולבסוף הבשורה הנוראה על המחלה הנוראה המקננת בו. התחזיות הרפואיות לא בשרו טוב, והבית עבר טלטלה עזה. אך בועז היה איש אמיץ, חדור באמונה יצוקה כי רק יד ה' היא המניעה את גלגלי העולם, וכי אין מקום לחוקיות של טבע, בקרב מי שיש לו ערוץ פתוח וקשר ישיר לבורא העולם.  בועז התברך בחברים טובים – ובימי צרה התגלה עוד יותר טוב ליבם. יחד נשאו עימו בעול, יחד התפללו לבריאותו השלמה, וכל זאת תוך כדי שהם נוסכים בו עוד ועוד כוחות של אמונה.  הגדיל לעשות פינחס, ידידו הקרוב עוד מימי נעוריהם, שחזר ואמר לו: "בועז יקירי, בעזרת ה' אתה תבריא ואין לי ספק בדבר. הקב"ה מבקש מאיתנו לא לסמוך על רופאים אלא רק עליו. הוא רופא כל בשר ומפליא לעשות. הוא הוריד לעולם 'תרופות' רוחניות המרפאות את המחלה מן השורש, ואנו –  בסייעתא דשמיא – נמצא את התרופה המתאימה!"
    כסיים פינחס את שיחת העידוד, נפנה להרגיע את עצמו... ממדי המחלה היו באמת אימתניים ומחרידים וברכיו רעדו. אהבתו הגדולה לבועז ולאישיותו המיוחדת הניעו אותו לעשות הכול למענו. מוכן היה למסור את נפשו בתפילה ובצדקה לבריאותו, אלא שלפתע הבליח במוחו רעיון אחר...  סכסוך רב שנים בין שני שכנים בבנין שבו התגורר העכיר את האווירה ומילא אותה ברעלים של לשון הרע, דיונים משפטיים וקיתונות בוז שנשפכו זה על זה. כל ניסיונות הרבנים והעסקנים להשכין ביניהם שלום עלו בתוהו. פינחס עצמו עסק בתיווך – הוא לא היה צד בעניין, אך בעל כורחו היה שותף לא פעם לשמיעת דברי השנאה בין איש לרעהו. לאחרונה החלו גם ילדיהם של שני השכנים לגלות מעורבות בסכסוך, והמריבה התלבתה כאש בשדה קוצים וגרמה להרבה מאוד חילול שם שמים . כעת חייג פינחס בזריזות לאחד השכנים: "שמע, יואב, יש לי חבר ילדות, ממש בלב ונפש, הוא חלה, לא עלינו, המחלה הארורה" . "אין בעיה", ענה יואב, "תן לי את שמו ושם אמו, נתפלל, נגיד תהילים" . "לא, לא", אמר פינחס, "יש לי בקשה אישית. אני מבקש ממך בקשה אחרת". לפתע התמלאו עיניו דמעות, "כדי שחיי יהיו רגועים וכדי שבועז גילאור יהיה בריא למען בניו, נכדיו וניניו שיולדו בעזרת ה', אני מבקש שתעשה מעשה של מסירות נפש למען ידיד נעורי".  יואב הופתע מן הבקשה, אך מיהר להשיב: "למה לא? יהודי מצווה לעשות הכול למען חיי חברו, בבחינת כל המציל נפש אחת מישראל". "אם כך" – המשיך פינחס – "גש בבקשה לשכנך מאירק'ה גרוס והתפייס איתו! תבקש מחילה, תחזור בתשובה, ותכוון שהשלום יהיה לרפואת בועז בן מזל שושנה. אני מתחנן... יואב". ואז נעתקו המילים מפיו, ודמעות גדולות זלגו ופרצו סדקים בחומות ליבו של בן שיחו.  כשהסתיימה השיחה הזו, החלה שיחה אחרת עם מאירק'ה השכן השני. פינחס שב והתחנן לטובה אישית, ובקש שיתגייס על מנת להציל חיים.  ודברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלבבות.  חצי שעה אחר כך, בביתו של פינחס, עמדו חבוקים ודומעים יואב שחר ומאיר גרוס מפויסים ואוהבים לרפואת בועז בן מזל שושנה.
    וכשמגיעה עת השלום, עולות מאליהן תמיהות גדולות – מדוע השתוללה המריבה במשך כל כך הרבה שנים? מפני מה אטמנו את לבנו ולא חשבנו על חילול ה' שנגרם בעולם בעטיה של המריבה הזו?! ופינחס עומד כמחותן ראשי, מעודד, מברך ומתפלל לרפואתו השלמה של בועז.  חודש לאחר מכן, בבדיקות חדשות, לא נמצא שום שריד למחלה בדמו של בועז! הרופאים היו המומים – הכול תקין לחלוטין! כאילו חדרה תרופה עלומה אל גופו, וליקטה את התאים הממאירים בלי שום נזק לשאר התאים הבריאים.  הנה כי כן, לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"א טבת ה'תשע"ח

הבה נתחכמה לו. הבה בגמטריא שתים עשרה כמניין השבטים, "לו" הוא כנגד ל"ו מסכתות שבש"ס, וזהו שפרעה עם יועציו התיישבו להתחכם איך הם יכולים לבטל את ישראל מלימודם, ועל ידי זה לא יוכלו בני ישראל לעבוד את בוראם.

    הרמב"ם (רבי משה בן מימון) - גדול הפוסקים בכל הדורות, פילוסוף, איש מדע, הוגה דעות, מנהיג, משפיע לדורות, ורופא. הרמב"ם נודע גם כפוסק הגדול ביותר שידעה היהדות - למין חתימת התלמוד ועד ימינו. השבוע נציין את יום פטירתו- כ' בטבת (החל ממוצאי שבת זו ועד יום ראשון(. בספר שמות יא, ט, ניתן למצוא רמז לשמו בפסוק:" למען רבות מופתי בארץ מצרים" . בפסוק זה נרמז גם מטרת פועלו של הרמב"ם במצרים שכידוע חולל שם מופתים רבים והיה מטובי הרופאים במצרים.

                                                                                                                        

ידוע הסיפור שפעם אחד הגיע מי שהוא לפני האדמו"ר הבית ישראל מגור זצ"ל, ושאל האדמו"ר את הבחור איפה אתה לומד, ענה הבחור בישיבת אור שמח אבל אני לא מבעלי תשובה, אמר לו האדמו"ר אמאי לא ?

    כאשר אנו מתעמתים עם "מלכי מצרים" השונים שבדורנו - כל מי שמבקש לכפות עלינו בדרך זו או אחרת צורת חיים המרחיקה אותנו מיהדותנו , עלינו לזכור כי כל הבעה של כניעה בפניו תוביל ל 'טביעה' בתרבותו. משום כך עלינו לנהוג בו בכבוד ובדרך ארץ, אך יחד עם זאת נאחז "במטה הא-לוהים" ונבהיר לו מה הם גבולותינו

.

הני מכליס: שם אישה גדולה ( מאת שרה יוכבד ריגלר)
כיצד הפכה יהודיה פשוטה מברוקלין, לאחת ממאורות הדור שלנו?
מה היה הגורם לכך ש הני מכליס, אישה שנפטרה לפני שנה ושבועיים בגיל 58, הייתה לאחת הנשים היהודיות הגדולות בעולם?
הירושלמיים יאמרו שהיה זה הבישול וההגשה ל כשלוש מאות אורחים מידי שבת, בדירתה הירושלמית הצפופה. האורחים – לעיתים 150 בליל שבת ולמעלה ממאה בסעודת היום – היוו ממגוון רחב של האוכלוסייה. בהם תיירים סקרניים, סטודנטים, אלמנות בודדות או רווקים, ואפילו שיכורים וחולי נפש, שהאהבה והחמימות המשפחתית של משפחת מכליס ערבה לחיכם יותר מהמזון הרב שהיה על השולחנות. הני בישלה 51 שבועות בשנה (למעט בשבוע של פסח) במטבחה הקטן.
הני ובעלה החלו לארח בכמויות כאלה לפני שלושים וחמש שנים, בערך. כזוג צעיר פתחו את ביתם לאורחים - והשולחן הלך והתרחב עם השנים, עד למצב שבו עודף האורחים נאלץ לשבת בחצר ומחוץ לדלת הכניסה. חלומה הגדול של הני היה לסגור את החצר, כדי שהאורחים יוכלו לשבת שם גם בחורף. אולם היא לא זכתה לחיות ולראות בהתגשמות חלומה.
החסד של משפחת מכליס לא הוגבל רק לשבת. חסרי בית היו ישנים על הספות שלהם, חלקם למשך שבועות, ואלה שלא היו יציבים בנפשם והיה חשש שעלולים לסכן את ארבעה עשר ילדי המשפחה, הופנו למיניוואן המשפחתי. כשהרב מרדכי מכליס היה יוצא מדי בוקר לעבודתו כמורה, הוא ידע כמה אורחים לנים ברכב, לפי מספר זוגות הנעליים בחלון הקדמי.
למי שמעריך צדקות לפי מידת חוסר אנוכיותו של האדם, גם בזה הייתה הני שוברת שיאים. משה, בנה הבכור, סיפר בהלווייתה, שאחרי שהתחתן ורצה ללמוד קצת בכולל (לימוד תורה במשך יום שלם עבור מלגה מזערית), אמו עודדה אותו: "אם אי פעם תרגיש שאתה לא מסתדר מבחינה כלכלית תגיד לי, ואני אמכור את התכשיטים שלי". ''אימא", משה קרא בהלוויה בקול חנוק מדמעות, "אבל שכחת שלא היו לך שום תכשיטים. האורחים גנבו את הכול במשך השנים. ואת טבעת היהלום שלך – השאלת למישהו לפני עשרים שנה, ולא קיבלת אותה בחזרה."
גם כשהני טופלה במרכז לטיפול בסרטן בניו יורק, היא זכתה לביקורים של אנשים שגורלם לא שפר עליהם. למרות שחלקם היו מבוגרים ממנה בשנים, הם בכל זאת מצאו בה דמות אם. פעם הגיעה אליה הומלסית לביקור, והני נתנה לה את המיטה שלה. קרוב משפחה שבא לבקר, מצא את הני, עטופה בשמיכה של בית החולים, מסתובבת בפרוזדור ומחפשת מקום לשכב.
לאלה שמעריכים גדולה רוחנית על פי מידת המודעות לא-לוקים, עם היכולת לראות את יד השם בכל עת ובכל מקום, בזה הני הייתה אלופה באמת. בהלוויה, הרב מכליס סיפר בדמע רק סיפור אחד: יום אחד הוא הזמין עני, שתמיד היה רואה אותו בכותל, לבוא אליו הביתה לאכול. באותו יום הני הגישה פיצה ביתית מקמח מלא, שהייתה טעימה מאוד לחכו של האורח. הוא היה חוזר לביתם כל יום ומבקש חתיכת פיצה מקמח מלא. בסוף, בדיוק רב ובסבלנות אין קץ, הני לימדה אותו כיצד להכין בעצמו פיצה מקמח מלא. כמ94 ימים לאחר מכן, בשעה שלוש לפנות בוקר, נשמעו נקישות על הדלת. "לא על דלת הכניסה", הבהיר הרב מכליס. "דלת הבית תמיד פתוחה. מישהו דפק על דלת חדר השינה שלנו."
הדפיקות החזקות העירו אותם. הרב מכליס, שהיה בטוח שמדובר במקרה חירום, ניגש לדלת וכשראה את האורח העני, שאל, "מה קרה?"
הגבר ענה, "סליחה, פשוט שכחתי איך מכינים את הפיצה מקמח מלא. אני צריך שאשתך תסביר לי שוב."
הרב מכליס כעס: "בשלוש לפנות בוקר, אתה צריך לשאול איך מכינים פיצה?"
אולם הני הרגיעה אותו. "זה ניסיון", היא אמרה. "זה מהשם".
והיא קמה והסבירה לעני שוב, איך מכינים את הפיצה.
הני הקרינה שמחה תמיד
לדעתי האישית, מה שהעיד יותר מכל על גדולתה של הני מכליס, היא השמחה הקורנת ששפעה ממנה כל הזמן. בכל פעם שנפגשנו, חיוכה הרחב והשמחה שקרנה ממנה שידרו לי את ההרגשה כאילו הפגישה אתי היא הדבר הכי טוב שקרה לה באותו יום. ולמרות שידעתי שהיא מאירה לכולם פנים כך, בכל זאת כל מפגש כזה היה מטעין אותי ברגשות נעלים וביראת כבוד.
הפעם האחרונה שבה פגשתי את הני הייתה מספר חודשים לפני מותה, כשחזרה לביקור קצר בירושלים, בין הניתוחים והטיפולים בחו"ל. היא כבר הייתה אחרי כמה שנות מלחמה מייסרות בסרטן ובגרורותיו. החלטתי לקפוץ אליה, והתכוננתי לפגוש דמות שחוקת קרבות בעלת מבט מפוחד, שהכרתי מחולי סרטן אחרים. הני עמדה עם אחת מבנותיה על שביל הגישה לבית, כשהיא בדרכה ללכת להתפלל בקברו של הצדיק ר' אשר. כשראתה אותי, היא קבלה אותי באותו חיוך קורן ובאותה צהלה שתמיד היו הסמל האישי שלה – ולא פחתו במאום בשל הסרטן, הניתוחים, הכימותרפיה, הפרידה הממושכת ממשפחתה והמהפך הבלתי צפוי – והבלתי רצוי – בחייה. חיוכה השמח לארק שידר השלמה סטואית, אלא גם שמחה על הדרך שבה האלוקים מנהל את עולמו.
אחרי פטירתה של הני, סיפרה לי חברה משותפת, כשהייתי אתה, הרגשתי שא-לוקים מחבק אותי.
השאלה – או ליתר דיוק האתגר – שחייה של הני מציגים בפנינו הוא: איך אישה פשוטה שנולדה למשפחה רגילה מהמעמד הבינוני בברוקלין, בשנת 1957 הפכה לכזאת גדולה?
הני המשיכה להתקדם ולתת ולאהוב ולהשפיע
כמו כל אמריקאית, גם היא הלכה לקולג' (ולמדה שם הוראה). כמו רובנו, בשנות העשרים לחייה היה לה אידיאל. והאידיאל שלה היה לשתף את העולם ביופי ובשמחה של השבת. כמו רובנו, המציאות הפריעה במימושו של האידיאל. אצל מכליס זו הייתה העלות האדירה, 2,500 שלשבת, והעול הכלכלי שעלה בהרבה על משכורתו הצנועה של הרב מכליס בהוראה.
אך בעזרת תרומותיהם של אנשים טובים, הם משכנו את הדירה שלהם, לקחו הלוואות אישיות ובנקאיות – והמשיכו הלאה.
להבדיל מרובנו, אמונתם השלמה באלוקים ואהבת ישראל שלהם, לא הרשו להם להתפשר על האידיאל.
כפי שאמרה לי פעם הני: "אנחנו חיים בתקופת שואה רוחנית. לרוב היהודים היום אין שום מושג על יופייה ועומקה של היהדות. איך אפשר לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות כל מה שנוכל על מנת להגיע אל כל אחינו ולהאיר את עיניהם?
ההבדל בין הני מכליס לשאר הוא ההתייחסות לקול שבתוכנו שטוען: "עשיתי מספיק, אני לא חייב להמשיך". הני אף פעם לא לקחה את הקול הזה ברצינות. היא המשיכה להתקדם ולתת ולאהוב ולהשפיע – עד ליום ששי שבו נפטרה, כשנקראה לבית עולמה בגן עדן.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט"ו אב ה'תשע"ז

בצר לך" )ד' ל'(. "בצר" ר"ת רננו צדיקים בד' ", כשאתה ח"ו בעת צרה וצוקה, העצה לשיר ולרנן לד' '. )ליקוטי אמרי חיים    ( 

     הרב מנחם שטיין שליט"א נסע במונית ונילווה אליו ד"ר בשם יוסי.  אותו ד"ר דיבר בפלאפון ולפתע נפל הפלאפון ונשאר על הרצפה. הרב שטיין הסתכל למה הוא לא מרים את הפלאפון והוא רואה שהראש שלו מוטה. הנהג שהבין בעזרה ראשונה עצר את המונית וניגש לבדוק אותו. התברר שהוא נפטר!  לקחו אותו לתל השומר ושם התעורר שוב. הרופאים אמרו שהיה לו דום לב לכמה דקות לאחר שהחלים הרב שטיין בא לבקרו ושאלו איך זה שפתאום הוא קבל דום לב?!  והוא סיפר לו שהוא גרוש כבר ארבע שנים ויש לו שתי בנות אחת בת  12 ואחת בת 8 וגרושתו מסיתה את הבנות שלא יכירו בו בתור אבא וכשהוא דיבר עם הבת בת 8 כשהיה במונית הוא שומע אותה אומרת לו "אתה לא אבא שלי! לא רוצה להכיר בך! אל תתקשר אלי יותר!".  וכשהוא שמע את זה לבו לא יכול היה לעמוד מצער ונדם!!!  להקב"ה יש בעולם 7 מיליארד בני אדם ומתוכם כארבע עשרה מליון יהודים ומתוכם מיליון שומרי תורה ומצוות ומתוכם לא כולם יראים וחרדים לדבר ה'. יש דתיים, דתילוני, דתי לאומי, דתי מודרני, דתי לייט, מזגזגים למיניהם... א"כ נתאר לעצמינו איזה צער יש לשכינה מכל הילדים שאומרים להקב"ה אנחנו לא רוצים להכיר בך בתור אבא... ועל זה אנו מתפללים "וידע כל פעול כי אתה פעלתו" "ותן פחדך... על כל מעשיך", "כתבנו בספר חיים למענך אלוקים חיים".

     ''וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי ד' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (ד' ל"ט(. ...כשהאדם נשמר מלהתאוות ולחמוד למותרות עוה"ז, ועושה על צד ההכרח באכילה ושתיה ובגדי כבוד, יוכל לקיים התורה והמצוות כראוי, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולהתפלל כראוי. אבל אם מתאווה למותרות, יום ולילה לא ישבות לרוץ בשוקים וברחובות..., וזה: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלוקים", תלוי ב"אין עוד" כשלא תצפה תמיד לעוד מותרות עוה"ז. (באר מים חיים(

    ומו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב בס' אורחות יושר )עמוד צ"ד( וז"ל: " וביותר יש להשתדל להתפלל בצבור והוא חיוב גמור מדינא, כדאיתא בגמ' פסחים מ"ו שחייב לילך עבור זה לפניו עד ד' מילין או לאחריו עד מיל וכן נפסק בשו"ע סימן קמ"ז

ט''ו באב (הרב בן ציון נורדמן)

     שידוכים. הגאון מווילנא כותב כי שדכ"ן ראשי תיבות של "כי שיבר דלתות נחושת", עד כדי כך קשה היא עבודתו של שדכן, לשדך בין בעל לאשתו. מסופר על שדכן שעמל קשות לסגור שידוך בין שני משפחות. הוא נכנס עם שדכן נוסף שעשה אצלו סטאז' לבית החתן וישב עם ההורים. הוא סיכם קודם עם המתלמד כי כל משפט שהוא יגיד בפני ההורים, יוסיף המתלמד ויגזים, כך יחד תהיה השפעתם גדולה ויוכלו לברך על המוגמר. 

נכנסו ובאו וישבו מול ההורים והשדכן החל לספר את שבחי הכלה המיועדת: אבא שלה עשיר גדול.  והסטאז'ר מיד מוסיף ומגזים: מה זה עשיר? הפריץ של המחוז בא לבקש ממנו הלוואה .  השדכן ממשיך: האימא מבשלת משהו מיוחד. והסטאז'ר מגזים: היא השפית של הצבא ושל בית המלוכה. השדכן מוסיף: והכלה, חכמה ופקחית להפליא, והגזמן מוסיף ומחדד: עורכי האנציקלופדיות נעזרים בה. הם גם מיוחסים, מוסיף השדכן, והמתלמד מתאר בפרוטרוט איך הם מגיעים עד לאדם הראשון בן אחר בן. 

ואז מוסיף השדכן בשקט: יש לה בעיה קטנטנה, שומה קטנה ליד העין, והגזמן צועק בקול: אוהו שומה, כמעט ולא יכולה לראות בעין שמאל... תפקידו של השדכן אכן להגזים במעט וכך באמצע הדרך נפגשים השניים באותה רמה ובאותה התאמה. 

על הקושי באומנות זו אומרים חז"ל (מועד קטן י"ח, ב) כי "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני". במדרש רבה (ויקרא ח, א) מסופר על אותה מטרוניתא ששאלה את רבי יוסי בר חלפתא מה עושה הקב"ה, אמר לה: "מזווג זיווגים, אשתו של פלוני לפלוני, בתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני". אמרה לו המטרוניתא: "אף אני יכולה לעשות כן, כמה עבדים יש לי וכמה שפחות יש לי ואני יכולה לזווגם בשעה אחת". אמר לה רבי יוסי: "אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף". 

"מה עשתה? שלחה והביאה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות שורות, אמרה להם פלוני יינשא לפלונית פלוני לפלונית". למחרת, מספרים לנו במדרש, באו כולם אצלה, זה עם מוח פצוע וזה עם עין שמוטה. "שלחה והביאה את רבי יוסי בר חלפתא, אמרה לו: רבי אמת היא תורתכם נאה משובחת היא, יפה אמרת כל מה שאמרת". 

בבואו להקים משפחה, זוג שיחיה באושר ועושר, ויבנה נדבך נוסף לשכינה, בוחר הקב"ה להתעסק בזה בעצמו, הוא משמש כשדכן על להתאים בין בני האנוש. כי השדכן הקטן מסוגל רק להתאים צבע לצבע, שבט לשבט, אבל הקב"ה מתיר שבטים לבוא זה בזה, אצלו הכול פתוח כי הוא יודע את האמת הפנימית: "כי אנוכי ידעתי את המחשבות" (ירמיה כ"ט, יא). 

שדכן אמיתי הוא מי שמכיר את הפנימיות האמיתית של בני האדם וכך הוא בוחר, לא מסתכל רק על המבט החיצוני, אלא בודק דברים לפנימיותם וכמו שאמרו חכמינו בפרקי אבות (ד, כ), "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ז ניסן ה'תשע"ז

אי אפשר לצפות מבבון ללמוד לקפוץ לרוחק להוראתך בשיעור אחד, בדיוק כפי שאי אפשר לצפות מבעל מצוי להתחיל לאסוף גרביים מלוכלכות מזה שמשבחים אותו פעם אחת שהכניס לסל גרב אחת. עם הבבונים, קודם מתגמלים דילוג קטן, ואז קפיצה מעט יותר רחוקה, ואז זינוק רחוק עוד יותר. עם בעלי, התחלתי לשבח כל מעשה קטן ברגע שהוא קרה: אם הוא נהג במהירות נמוכה בקילומטר אחד לשעה, זרק זוג אחד של מכנסיים לסל הכביסה, או שהגיע בזמן, לא משנה לאן.

חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'  -מסופר )בבדיחותא( כי בעיר אחת נהגו אנשי החברא קדישא שאחרי כל לוויה היו מוציאים עראק ושותים ומברכים זה את זה 'לחיים' הדבר היה צורם מאוד ונראה כזלזול בכבוד המתים והחיים.   כאשר נודע הדבר לרב העיר הוא קרא אותם אליו ושאלם אודות מנהגם המשונה.  ענו אנשי החברא קדישא ואמרו 'אנו רואים כי בהרבה מן הלוויות שנערכות אנו שומעים דיבורים ושיחות אודות הסיבות שגרמו למות אותו אדם, זה מאשים את הרופאים, זה את בני המשפחה שהזניחו אותו וזה את הרכב שפגע ועוד כהנה וכהנה... לכן אנו שותים ומברכים 'שהכל נהיה בדברו' כדי לחזק את עצמינו באמונה שהכל נהיה בדברו וברצונו של הבורא בלבד.  פנה אליהם הרב ושאל 'אם אכן זו הסיבה מדוע אינכם מסתפקים בשתיית מים או משקה קל אחר? ענו ואמרו 'רבנו אם כבר הגענו לאמונה כל כך חזקה לא מגיע לנו כוסית עראק'...? (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, גיליון 121)

   "יש נוהגים בשבת שלאחר הפסח שמברכים בו אייר, אוכלים בו  לחם משנה שעושים בו צורת מפתח, או שעושים צורת מפתח בשומשומין שמפזרים עליו, זכר למן, שהתחיל לרדת באייר ולרמז על מפתח פרנסה שבידי הקב"ה ולהזכיר כי ד' הטוב יפתח לנו את אוצרו הטוב, ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים יפתח" ]ליקוטי מהרי"ח, טעמי –המנהגים ו"אוהב ישראל" בליקוטים[

     ישנם שמות רבים ונפוצים שבני אדם קוראים לצאצאיהם, שהם שמות של בהמות חיות ועופות, כגון: אריה, דוב, זאב, יונה, צבי, דבורה, חוה, חולדה, צפורה, רחל. והחיד"א ('שם הגדולים' מערכת גדולים, מערכת ו אות ג) כתב אצל השם רבי וואלף שפירא ז"ל (אביו של בעל 'אליה רבה'): "ובאיטליה קצת נוהגים לשום לבניהם שם חיה, כי אומרים שקבלו כי בזה ינצל מחולאים, ולכן קראו בשמותם צבי או איל או אריה". ו ב 'זכר דוד' (מאמר פרק פ"ג ד"ה מצאתי כתוב) כתב, מי שבניו מתים בחייו, יקרא את בניו בשם חיה כגון צבי, ויתקיימו לו בניו, והוא בדוק ומנוסה.  ובעניין קריאת שם ע"ש בהמה, כתב רבי חיים קניבסקי שליט"א ('שמות בארץ' פ"ב עמ' קנד): "קריאת שם על שם 'בהמות', אפילו בהמות טהורות, אין קורין, כי על שם החיות שנהגו נהגו, ואין להוסיף".

"כולנו חכמים"

     כומר אחד הזמין את היהודים לויכוח על עיקרי הדת והאמונה. אם ינצחוהו – הוא מבטיח כי יחדל להציק ולהצר להם, אך אם לא – רע ומר תהיה אחריתם. חששו היהודים מפני הצפוי להם ולא ששו לדרישת הכומר. אולם כששב הכומר וציוה על עריכת הוויכוח, לא הייתה להם ברירה והם פנו לכמה מחכמיהם שייאותו לייצג אותם אצל הכומר. אולם הללו, שפחדו בסתר ליבם מן הצפוי להם, השתמטו בתואנות שונות.

     היה שם עגלון אחד, יהודי כפרי שלא נודע בחכמה רבה, וכששמע שאין מי שייצג את היהודים אצל ??כומר, קפץ ואמר: מוכן אני לבוא לפני הכומר ולהתעמת אתו... כשראה את תגובותיהם הצוננות של היהודים, אמר להם: מדוע אינכם סומכים עלי? אל דאגה! ממה נפשך, אם יעלה בידי לקפח את טענותיו – מה טוב, ואם לא – אמרו לכומר: אין זו רבותא, בעל – עגלה ניצחת! [כעין זה מובא על לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, גביהא בן פסיסא (סנהדרין צא, א): "אמר גביהא בן פסיסא אם ינצחוני – אמרו להם: הדיוט שבנו ניצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו ניצחתכם"[. התייצב העגלון לפני הכומר וחיכה למוצא פיו. אך הכומר לא פצה פיו, ובמקום זאת סימן בידיו כמה תנועות סתומות:  בתחילה הניף שתי אצבעות, וכנגד זה השיב לו היהודי בהנפת אצבע אחת. אחר כך הניף הכומר את ידו, והיהודי השיב לו בתנועת אגרוף. הוציא הכומר מתיקו בקבוק יין , וכנגדו הוציא היהודי מתרמילו פרוסת גבינה... . פנה הכומר ליהודים שהיו בחדר ואמר להם בארשת של אכזבה: ידו של היהודי שלכם הייתה על העליונה, הוא ניצח אותי בוויכוח!תהו היהודים על סמך מה הגיע הכומר למסקנתו ומה פשר תנועות הידיים המוזרות של הכומר והעגלון. אמר הכומר: אני נופפתי בשתי אצבעות, להורות שיש שתי רשויות בעולם כביכול. והוא השיב לי בהנפת אצבע אחת, להורות שיש א-לקים אחד בעולם. אני גליתי את כל היד, לרמז שהיהודים מפזרים בכל העולם. וכנגד זה הוא השיב לי באגרוף קפוץ, לרמז שהמשיח יבוא ויקבץ את כולם. אני הוצאתי מתיקי בקבוק יין אדום, לרמז שיש ליהודים עברות וחטאים רבים. וכנגד זה הוא הוציא לי מתרמילו גבינה צחה כשלג, לרמז שהם עושים תשובה על מעשיהם והקדוש ברוך הוא מוחל להם על החטאים והעבירות. באו היהודים לעגלון, חיבקוהו ונשקוהו והודו לו שהצילם מיד הכומר והרעיפו עליו דברי שבח והלל על חכמתו הרבה. תהה חכם, בעל עגלה פשוט אנכי. העגלון: על איזו חכמה אתם מדברים?... לא חכם אני ולא בן השיב העגלון: פשוט מאוד. אם כך, למה התכוונת בתנועות ידיך? הכומר הניף שתי אצבעות, להראות לי שהוא יכול לעקר את שתי עיני. אולם אני לא פחדתי מפניו והשבתי לו באומץ שאני יכול לעקר את שתי עיניו באצבע אחת... תשובתי עוררה את חמתו והוא הניף לעברי את ידו, כרומז שהוא עומד לסטור לי סטירה הגונה. השבתי לו שאם הוא יעז לסטור לי אני אכה אותו באגרופי מכה ניצחת... כשראה את אומץ לבי, החליט שלא כדאי לו להתגרות בי ומוטב לו להתפייס עמי, והוציא מתיקו בקבוק יין. משום דרכי שלום נעתרתי לו, אך מה לעשות, עגלון פשוט אני, עני ואביון, ואין באמתחתי יין, על כן הסתפקתי פרוסת גבינה שהבאתי עמי כדי לסעוד בה את לבי...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/