אמרי שפר י"א תמוז ה'תשע"ח

אהרן הכהן נפטר בר"ח אב, שהוא אב לבית המקדש, כדי לכפר על חורבנו. כמו שמשה רבנו נפטר בז' אדר כדי לכפר על גזירת המן, שנקבעה לחודש זה (דרשות חת"ם סופר ז' אב תק"פ(

    אומר רבינו החפץ חיים זצ"ל שמעתי מגאון אחד שאמר: צריך אדם לחשוב ג' דברים א. שאין לו אלא יום אחד שלא יאמר יש לי עוד זמן כי אם יש רק יום אחד ינצלו היטב ב. שאין לו אלא דף גמרא אחד – שלא ירפהו היצר בטענה כמה יש לך עוד ללמוד... כמה צריך אתה עוד להשקיע... לא!!! אין לי אלא דף זה בלבד ג. שהוא היהודי – שלא יאמר מאי נפקא מינה במעשיי? יש עוד הרבה יהודים המקיימים את העולם...! לא!!! בשבילי נברא העולם.

    איזה שער משערי השמיים, הוא החשוב ביותר מבין השערים המוזכרים בתפילת יהי רצון של מוצאי שבת. כל אחד מן התלמידים ציין שער אחר ותירץ מדוע לדעתו הוא השער הכי חשוב, והבעש"ט לא קיבל את תשובותיהם. בתו אדל שנכחה במקום, ענתה: "שערי סייעתא דשמיא" )עזרה משמים(. אביה הסכים עם דבריה ואמר שזה אכן השער החשוב מכולם.(הבעש"ט)

    לא הוזמנת – אל תתקרב, לא נתבקשת – אל תתערב

הרופאים היו המומים – הכול תקין לחלוטין! (הרב יעקב לוי) 

    בועז גילאור היה אב לשישה ילדים, שלושה מהם נישאו בשעה טובה ומוצלחת, והוא התברך בחסדי שמים גם בנכדים מתוקים.  הוא עצמו היה איש אהוב על הבריות, נעים סבר, צנוע, ואת מעשיו הטובים אהב לעשות באופן בלתי מורגש. ביתו היה שוקק אהבה וחמימות של בית יהודי שורשי. בועז הקפיד על קלה כבחמורה, קבע עיתים לתורה ומידי שבת מסר בעצמו שיעור הלכה, מוסר ופרשת שבוע, שרבים האזינו לו בשקיקה.
    לתוך האידיליה הזו פרצה בבת אחת החולשה, אחר כך הבדיקות, ולבסוף הבשורה הנוראה על המחלה הנוראה המקננת בו. התחזיות הרפואיות לא בשרו טוב, והבית עבר טלטלה עזה. אך בועז היה איש אמיץ, חדור באמונה יצוקה כי רק יד ה' היא המניעה את גלגלי העולם, וכי אין מקום לחוקיות של טבע, בקרב מי שיש לו ערוץ פתוח וקשר ישיר לבורא העולם.  בועז התברך בחברים טובים – ובימי צרה התגלה עוד יותר טוב ליבם. יחד נשאו עימו בעול, יחד התפללו לבריאותו השלמה, וכל זאת תוך כדי שהם נוסכים בו עוד ועוד כוחות של אמונה.  הגדיל לעשות פינחס, ידידו הקרוב עוד מימי נעוריהם, שחזר ואמר לו: "בועז יקירי, בעזרת ה' אתה תבריא ואין לי ספק בדבר. הקב"ה מבקש מאיתנו לא לסמוך על רופאים אלא רק עליו. הוא רופא כל בשר ומפליא לעשות. הוא הוריד לעולם 'תרופות' רוחניות המרפאות את המחלה מן השורש, ואנו –  בסייעתא דשמיא – נמצא את התרופה המתאימה!"
    כסיים פינחס את שיחת העידוד, נפנה להרגיע את עצמו... ממדי המחלה היו באמת אימתניים ומחרידים וברכיו רעדו. אהבתו הגדולה לבועז ולאישיותו המיוחדת הניעו אותו לעשות הכול למענו. מוכן היה למסור את נפשו בתפילה ובצדקה לבריאותו, אלא שלפתע הבליח במוחו רעיון אחר...  סכסוך רב שנים בין שני שכנים בבנין שבו התגורר העכיר את האווירה ומילא אותה ברעלים של לשון הרע, דיונים משפטיים וקיתונות בוז שנשפכו זה על זה. כל ניסיונות הרבנים והעסקנים להשכין ביניהם שלום עלו בתוהו. פינחס עצמו עסק בתיווך – הוא לא היה צד בעניין, אך בעל כורחו היה שותף לא פעם לשמיעת דברי השנאה בין איש לרעהו. לאחרונה החלו גם ילדיהם של שני השכנים לגלות מעורבות בסכסוך, והמריבה התלבתה כאש בשדה קוצים וגרמה להרבה מאוד חילול שם שמים . כעת חייג פינחס בזריזות לאחד השכנים: "שמע, יואב, יש לי חבר ילדות, ממש בלב ונפש, הוא חלה, לא עלינו, המחלה הארורה" . "אין בעיה", ענה יואב, "תן לי את שמו ושם אמו, נתפלל, נגיד תהילים" . "לא, לא", אמר פינחס, "יש לי בקשה אישית. אני מבקש ממך בקשה אחרת". לפתע התמלאו עיניו דמעות, "כדי שחיי יהיו רגועים וכדי שבועז גילאור יהיה בריא למען בניו, נכדיו וניניו שיולדו בעזרת ה', אני מבקש שתעשה מעשה של מסירות נפש למען ידיד נעורי".  יואב הופתע מן הבקשה, אך מיהר להשיב: "למה לא? יהודי מצווה לעשות הכול למען חיי חברו, בבחינת כל המציל נפש אחת מישראל". "אם כך" – המשיך פינחס – "גש בבקשה לשכנך מאירק'ה גרוס והתפייס איתו! תבקש מחילה, תחזור בתשובה, ותכוון שהשלום יהיה לרפואת בועז בן מזל שושנה. אני מתחנן... יואב". ואז נעתקו המילים מפיו, ודמעות גדולות זלגו ופרצו סדקים בחומות ליבו של בן שיחו.  כשהסתיימה השיחה הזו, החלה שיחה אחרת עם מאירק'ה השכן השני. פינחס שב והתחנן לטובה אישית, ובקש שיתגייס על מנת להציל חיים.  ודברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלבבות.  חצי שעה אחר כך, בביתו של פינחס, עמדו חבוקים ודומעים יואב שחר ומאיר גרוס מפויסים ואוהבים לרפואת בועז בן מזל שושנה.
    וכשמגיעה עת השלום, עולות מאליהן תמיהות גדולות – מדוע השתוללה המריבה במשך כל כך הרבה שנים? מפני מה אטמנו את לבנו ולא חשבנו על חילול ה' שנגרם בעולם בעטיה של המריבה הזו?! ופינחס עומד כמחותן ראשי, מעודד, מברך ומתפלל לרפואתו השלמה של בועז.  חודש לאחר מכן, בבדיקות חדשות, לא נמצא שום שריד למחלה בדמו של בועז! הרופאים היו המומים – הכול תקין לחלוטין! כאילו חדרה תרופה עלומה אל גופו, וליקטה את התאים הממאירים בלי שום נזק לשאר התאים הבריאים.  הנה כי כן, לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"א תמוז ה'תשע"ז

גזירת המן באה להשמיד להרוג ולאבד, כשהיה קטרוג על "עם אחד, מפוזר ומפורד". הישועה באה, בעקבות "לך כנוס את כל היהודים"! ואמרו חז"ל: "בזעקך, יצילוך קיבוציך", כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשיו!

      וכשאנו מתבוננים בדבר, מבינים אנו שמאורעות רבים קורים מסיבה זו. כשהבורא רוצה להודיענו שבריאותנו בידו, מביא הוא מדווה קטן, כאב פעוט, כדי שנוקיר את טובו הכולל. מביא הוא הפסד קטן וצורב, כדי שנדע שרווחינו ממנו הם. כישלון פעוט, שיבהיר שהצלחתנו בידו יתברך – "למען דעת צדקות ד'!" .

    חוסר התבוננות הוא אחד הגורמים העיקריים לחטאיו של האדם ומן הראוי שנתבונן במה שאנו רואים. הקב“ה מזמן לנו אירועים חריגים ואנו מתייחסים אליהם כאל דרך הטבע כדרכו של עולם ולא תמיד אנו מבינים שה‘ מבקש שנעצור ונתבונן בתמרור שלפנינו, ומאידך כשנביט ונתבונן לפתע יתברר לנו שאפשר להביט על הסובב אותנו בזווית שונה וחדה והדבר יגרום לנו לנחת והרגשה טובה ומבורכת. 

     ילד מציג לאביו 'תעודה' בתום שנת הלימודים. ב"ה רוב ציוניו נהדרים. גיליון מכובד, רצוף ב 'טוב מאוד' . עיני האב קוראות בדממה. פתאום, געוואלד! הוא מוצא 'כמעט טוב מאוד'. מיד פולט בחמיצות "כמה חבל שבדקדוק אינך מתאמץ עוד, ה 'כמעט טוב מאוד' כאן מקלקל את הכול..." מי כאן המקלקל? איפה גילוי השמחה על שאר הציונים הנהדרים? וכי ה' מְּלַמְּדֵנּו להביט און ביעקב ולראות עמל בישראל ? בָלָק מוביל את בלעם לראש ההר, להראותו את בנ"י ממרחק, אומר לו 'תִרְּאֶנּו מִשָם, אֶפֶס קָצֵהּו תִרְּאֶה,  וְּכֺלוֹ לא תִרְּאֶה'. צדיקים פירשו, שבלק רצה למצוא חטא בעם, לחשוף רוע, ובכך לעורר כעס וקללה.  אמנם, כאשר רואים את קצהו של דבר, מוצאים פגם, כי תמיד יש 'משהו' בעייתי. אבל כשמביטים בכלל,  בקומה השלמה, וְּכֺלוֹ לא תִרְּאֶה! כלל לא תבחין בבעיה. המעלות שקיימות בַשָלֵם גוברות על חסרונותיו. 

להכיר את ד'. (דברים טובים)

     משפחה אחת יצאה לחופשה בטבריה. האישה ושתי הבנות ירדו לכנרת לשחות.  והבעל הלך להתפלל אצל רבי מאיר בעל הנס.  הילדות נכנסו למים כשלפתע הגדולה, שלא ידעה לשחות, מעדה, נסחפה עם הזרם למים העמוקים והחלה לטבוע. האם, על החוף, ראתה את בתה שוקעת ומתחננת על חייה, ומכיוון שגם היא לא ידעה לשחות, היא רצה לכביש ובייאושה החלה לסמן למכוניות החולפות שהיא זקוקה לעזרה.  מכוניות רבות חלפו על פניה, צפרו לה, סימנו לה לזוז, צעקו עליה, עד שלבסוף עצר מישהו.  מהמכונית יצא גבר לבוש חליפה נאה ושאל מה קרה. "הבת שלי טובעת", האם צרחה אליו. "אל תשכח שאתה אחרי התקף לב", הוא עוד שמע את אשתו צועקת אחריו, בעודו מסיר את מעילו מעליו ורץ אל המים. הוא צלל פנימה ועלה בחזרה, מושך אחריו ילדה קטנה. האם נשמה לרווחה לרגע, עד שקלטה שזו בתה הקטנה, שכנראה קפצה למים כדי להציל את הגדולה. "יש לי שם עוד ילדה!" היא צרחה והאיש הסתובב בחזרה אל המים "איפה היא?  איפה היא?" והאם מצביעה למרחק וצועקת, "שם,  שם"  . האיש צלל פנימה והתחיל לגרור את הגוף הקטן וחסר החיים אל החוף כשהוא שומע את האנשים שעומדים על החוף קוראים אליו, "הראש שלה במים! תוציא לה את הראש מהמים!" הוא משך את הראש הקטן, השעין אותו על כתפו והביא אותה לחוף. אחד הנוכחים התחיל להנשים את הילדה , ואנשי מד"א שהגיעו בינתיים באמבולנס מדדו לה דופק ובדקו אותה, אבל לאחר זמן מה פנו לאם והודיעו לה שהיא הייתה זמן רב מדי מתחת למים והם לא יכולים להצילה.

     כשהם מגיעים לבית החולים, הרופאים אומרים את אותו הדבר. בני המשפחה מתחילים להתפלל לנס. הם מתפללים ללא הפסקה ובבדיקה הבאה הרופא נושא אליהם עיניים משתאות. "אני לא מאמין! הפעילות המוחית חזרה לתפקוד רגיל!" הילדה מתעוררת לחיים ויומיים אחר כך יוצאת מבית החולים על שתי רגליים. הרופאים אומרים שזהו נס רפואי – החמצן לא הגיע למוחה במשך זמן רב מדי בשביל שדבר כזה יקרה. מספר ימים אחר כך המשפחה עורכת סעודת הודיה כדי להודות לאלוקים על הנס,  ומבקשת להזמין לאירוע את האיש שקפץ למים והציל את בתם. הם מוצאים אותו בעזרת בית החולים. מדובר בעורך דין המתגורר בקיבוץ, אדם שאין לו כל קשר לדת, ומעולם לא היה לו. הם מזמינים אותו לסעודה והוא מספר להם את סיפורו.

     הוא היה בתקופת החלמה מהתקף לב לפני התקרית, והיה בדרך לחופשה בצפון עם אשתו כשראו את אם המשפחה מתחננת לעזרה. אשתו אמרה לו להמשיך לנסוע, אבל הוא אמר שהיא נראתה כל כך נואשת, שהוא הרגיש שהוא חייב לעצור ולעזור. הוא סיפר למשפחה שהוא היה חולה במשך תקופה – אבל בעברו הרחוק היה שחיין אולימפי, אם כי מזה שנים שכבר אינו שוחה. אבל, כשבוע לפני התקרית, כחלק מתכנית ההחלמה שלו,  הוא שהה בבית מלון והתחיל לשחות שוב. אשתו אמרה לו שזה מסוכן, אבל הוא השיב לה שיש לו הרגשה שהוא חייב לעשות את זה, והוא נהנה מכל רגע במים. הוא המשיך ואמר, שלולא הזמן שבילה בשחייה באותו שבוע, לא היה מצליח להציל את בתם. "אז קפצתי למים והצלתי את הקטנה, אבל אז אמרת לי שיש עוד אחת. נכנסתי שוב למים,  וכשמשיתי את השנייה, והבנתי שראשה נשאר במים, חשבתי שאני משתגע. לא יכולתי לשאת את המחשבה". כשהגיע הביתה, הוא סיפר, הוא פרץ בדמעות ואמר לאשתו, "אני הרגתי את הילדה ההיא". אשתו אמרה לו שנהפוך הוא, הוא הציל את הילדה, תוך סיכון חייו שלו. "אבל אני כל כך טיפש ", הוא אמר, "לא הרמתי את ראשה מהמים". "לא ", היא השיבה, "פשוט לא שמת לב". "לא", הוא התעקש, "היא מתה בגלל הטיפשות שלי! זו הייתה אשמתי. היא הייתה יכולה לחיות!" ואז, הוא המשיך בסיפורו: "חזרתי למקום ההוא וטיפסתי על הר גבוה. הבטתי לשמיים ואמרתי, 'ריבונו של עולם, מעולם לא פניתי אליך בתפילה. גדלתי בקיבוץ, ושם תמיד לעגנו לתפילות. תפילה הייתה בשבילי תמיד מעשה מביך. זו הפעם הראשונה בחיים שאני מתפלל אליך. אני לא אוכל להמשיך לחיות ככה.  בבקשה, א-לוקים, תתייחס לזה כאילו התפללתי אליך כל חיי, ותחבר את כל התפילות שהייתי מתפלל במשך כל השנים, ותשתמש בהן כדי להציל את הילדה הזאת. אנא ממך'. ואז, הוא סיפר למשפחה המרותקת לסיפור, "חזרתי הביתה והתקשרתי לבית החולים ושם אמרו לי שלפני שעה היא התעוררה. בדיוק בשעה שהתפללתי".

     תחשבו על הסיפור הזה. האם הוא היה גיבור מפני שמיהר לקפוץ למים? או אולי מפני שקפץ פנימה פעמיים? איפה קרתה מתנת החיים? זה קרה ברגע שהוא אמר – הרסתי הכול. ניסיתי והשתדלתי, אבל נכשלתי. במקום להתייאש, הוא לקח את הלב השבור שלו ולא נסחף לעבר הדיכאון והעצב, אלא הפך אותו לתפילה. התפילה הראשונה בחייו.  תפילה שיצרה נס. יש לנו רגעים בחיים שבהם נדמה לנו שנכשלנו, שהרסנו הכול. אנחנו חייבים להבין שאותם רגעים ממש, אם משתמשים בהם בצורה נכונה, אפשר לתקן בס"ד את הכישלון.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית פרשת ואתה תצווה -זכור.

לאחר שבפרשה הקודמת, פרשת "תרומה", התחלנו לקרוא על הוראות הקמת המשכן והכלים שבו, פרשת השבוע שלנו, פרשת "תצווה", תמשיך בעניין בגדי הכהונה, אופן לבישתם והקדשת הכוהנים למלאכת הקודש. אולם, דווקא בפתיחת הפרשה יש מספר פסוקים שעוסקים בעניין אחר לגמרי שנראה קצת שלא במקום- פסוקים העוסקים בשאלות כיצד להעלות את אור המנורה שעדיין כלל לא נוצרה והיכן היא תעמוד. "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך...להעלות נר תמיד". מה מיוחד דווקא בשמן הזה שבו צריך להדליק את המנורה שמקדש? כמו שאר הכלים, גם הנר הוא סמל לאדם ובייחוד לעם ישראל. במדרש רבה כתוב: "כל המשקים המתערבים זה בזה, והשמן אינו מתערב אלא עומד. כך ישראל אינן מתערבים עם העכו"ם" - הייחוד של עם ישראל אל מול שאר העמים שלעולם הוא יישאר בפני עצמו ולא יתערבב בין האומות. הוא כלל לא מסוגל לזה. גם אם בהמשך הדורות ניסו ישראל להתבולל הם לא הצליחו ותמיד נשארו כגוף אחד ושלם, בדיוק כך, כפי שהשמן מאיר את המקדש כך בית המקדש מאיר לכל העולם ומכאן ישראל נקראו גם "זית רענן" שהם מאירים לכל. דווקא העובדה שעם ישראל לא מתערבב בין האומות היא התרומה הגדולה לאנושות מפני שהיא מאפשרת לנו כעם להאיר לכל באור המיוחד שלנו. כמעט תמיד פרשת "תצווה" נקראת בסמוך מאוד לחג פורים, והשנה אף נקרא ביחד איתה את פרשת זכור. המן הרשע שרצה לאבד את עם ישראל, היה מצאצאיו של עמלק אותו אנו מצווים למחות וסיפור מגילת אסתר, ממחיש עד כמה ישראל מהווים מגדלור גדול ומאיר בתוך החושך הגדול של העמים הרוצים להשמידם ובראשם עמלק וצאצאיו. מרדכי ואסתר אחייניתו נלחמים בחירוף נפש ממש על מנת להשאיר את האור הגדול של עם ישראל בהיסטוריה העולמית וב"ה שמצליחים במשימתם ובעזרת ה' מתהפכת לה גזירת המן והוא זה שבסופו של דבר נענש. החיבור המיוחד הזה בין האור הנצחי של ישראל והקמת המשכן הוא הפתיחה המיוחדת של פרשת השבוע שלנו, שבת שלום ומבורך! תודות : לצחי מיכאלי חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם