אמרי שפר י"ג חשון ה'תשע"ח

אמרו חכמים במסכת דרך ארץ (ד"א זוטא ח'), שאורח המטריח את בעל הבית מגונה. וישנו פתגם האומר: "ביום הראשון האורח כאור זורח, ביום השני לבני הבית לטורח, ביום השלישי סורח, וביום הרביעי, אם הוא פיקח, כצבי הוא בורח".      אמרו לנו חז"ל כי "לא איברי לילא אלא לגירסא". זוהי אכן המטרה העיקרית והאמתית של שעות הלילה השלוות והרגועות - ללימוד, למעשים טובים ולעבודת הבורא.     בסוף התפילה אנחנו אומרים: "יהי רצון מלפניך ה' א-לוקינו וא-לוקי אבותינו שתבנה ביהמ"ק ב"ב, ותן חלקנו בתורתך". למה מבקשים רק על חלקם של יצחק ויעקב, מה עם חסד...? כוח החסד של אברהם הוא כל כך עצום, עד שחז"ל ידעו שאפילו בדור האחרון והעלוב שלנו, על חסד לא צריך לבקש.. תמיד יהיה!     בספר "בית אברהם" פירש האדמו"ר ?=9Eסלונים זצ"ל בדרך רמז את הפסוק "ויתאפק, ויאמר שימו לחם" כך: כאשר יהודי מתאפק מלמלא תאוותו, אומר הקב"ה "שימו לחם", כלומר, תנו לו כל טוב, ושיהיה לו פרנסה בשפע, בה יקנה ענייני אכילה וכלל צורכי האדם. הסוכות שנבנו על הספינה (סיפורי צדיקים, עלון 258)     סיפור זה קרה לפני 102 שנים. ערב חג הסוכות תרע"ו, מושל מחוז קייב שבאוקריינה באותם ימים היה הגנרל דרנטלן, שהיה ממוצא גרמני ושונא-ישראל. לכבוד חג הסוכות הקרב ובא, חיפש הגנרל דרך להציק ליהודים המתגוררים במחוזו. הוא ידע כי בחג הסוכות היהודים נוהגים לשבת ולסעוד בסוכות שהקימו בחצרות בתיהם. לאחר מחשבה ממושכת והתייעצות עם חבר מרעיו הגה רעיון מרושע. כשבוע לפני החג פרסם הגנרל פקודה גורפת האוסרת להקים סוכות על אדמת קייב והמחוז. הנימוק הרשמי לכך היה - חשש מדליקות. ללשון הפקודה צורף איום ב"עונשים חמורים" שיינקטו כנגד מפיריה. איכרי הסביבה אף נצטוו, בצו נפרד, שלא להכניס עצים וסכך לקייב בעת הקרובה העיר קייב הייתה כמרקחה. הנשמע כדבר הזה?! לבטל מעם-. ישראל את מצוות סוכה?! עוד באותו היום התארגנה משלחת שתדלנים נכבדה, שבה אחד מעשירי הקהילה, אחד העסקנים ועורך-דין מכובד ומוכשר. השלושה ביקשו פגישה דחופה עם מושל המחוז. אולם הגנרל דרנטלן, שניחש את מטרת הפגישה הדחופה, סירב לקבלם ודחה אותם בקש. ההתמרמרות הייתה גדולה. הדעה הרווחת הייתה שאסור להיכנע לגזרה זו. אך גם להפר אותה אי-אפשר. סוכות אי-אפשר להקים בחדרי-חדרים ולהסתירן מעין רואים. שוטרי העיר הגבירו את פיקוחם, וכל פעולה שנחשדה בעיניהם כהכנה להקמת סוכות, סיכלוה מיד.     עשירי קייב ונכבדיה היהודים התאספו לטכס עצה. לפתע הבריק רעיון מקורי במוחו של אחד המשתתפים, מנהל חברת הספנות המקומית. "הרבה אוניות שטות על נהר הדנייפר", אמר. "על סיפונה של אחת האניות נקים סוכה גדולה, ותושבי העיר יוזמנו לסעוד בה את סעודותיהם!". עורך-הדין חיווה את דע??ו כי בהתחכמות זו לא יהיה משום הפרה של פקודת המושל, שכן הוא אסר להקים סוכות על אדמת קייב והמחוז, אך לא על המים. ההבדל בין שתי הפעולות אף הגיוני ומנומק היטב, שכן סיבת האיסור - החשש מהתפרצות דליקות – איננה קיימת על המים. משתתפי האספה התלהבו מהרעיון והחליטו לשמור עליו בסוד גמור, כדי שלא ידלוף ויגיע לאוזני הגנרל, אשר בוודאי יעשה הכול להכשילו. יומיים לפני החג הוכשר מקום על אחת האניות, והוקמו שתי סוכות ענקיות. סוכה אחת הוקמה על סיפון המחלקה הראשונה, והיא נועדה לעשירי העיר. סוכה נוספת הוקמה על סיפון המחלקה השנייה, לכל שאר תושבי העיר הסוכות הוקמו בהידור רב וברוב פאר. צוות האנייה הכשיר את המטבח, והוכן מזון בשפע לכל האורחים הצפויים להגיע. מנהל חברת הספנות הודיע כי הסעודות יוגשו חינם אין-כסף לכל מי שיבוא לקיים את מצוות החג.     התחכמותם של יהודי קייב נשמרה בסוד עד ערב החג ממש. או-אז נפוצה השמועה על הסוכות השטות, שהוקמו על אחת האניות. יהודי העיר הוזמנו בהמוניהם לבוא בערב אל הנהר ולקיים את מצוות הישיבה בסוכה. שעות אחדות לפני החג גילו שוטרי קייב את האונייה עם הסוכות שעליה. השוטרים שפשפו את עיניהם בתדהמה והיו חסרי- אונים. ההוראות שבידיהם לא נגעו לנעשה על מי הדנייפר. גם לא הייתה להם כל עילה להורות על פירוק הסוכות, שהרי שום סכנת דליקה לא נשקפה מהן. מפקד המשטרה אץ-רץ אל המושל ודיווח לו על ההתפתחות המפתיעה, שאיש מהם לא חזה אותה מראש. הגנרל דרנטלן התקשה להאמין למשמע אוזניו, וביקש לראות במו-עיניו את הסוכות שהוקמו על הנהר. הערב ירד והמוני יהודי קייב החלו לזרום לעבר נהר הדנייפר, כדי לקיים את המצווה ולחוג את החג כדת וכדין. בתוך הסוכות נערכו הסעודות בשמחה יתרה. לפתע עבר הקול בשתי הסוכות – "דרנטלן בא". הגנרל לא ידע את נפשו מרוב חימה. הוא איים לשלוח את הנוכחים לערבות סיביר. באותו רגע התרומם רב העיר מלוא קומתו וביקש את רשות הדיבור. "אדוני הגנרל, המושל הנכבד!", פתח הרב ואמר. "יהיה ברור לו, כי אין דבר המסוגל להעביר את היהודים על דתם. בכל העולם כולו לא נמצא הכוח לעקור מליבנו את מצוות התורה שקיבלנו מבורא העולם לפני אלפי שנים. תורתנו הקדושה מורה לנו לשבת בסוכה, ועל-אף היותנו בגלות קרוב לאלפיים שנה, לא נטשנו ולא ניטוש את הוראותיה". המושל שמע את דברי הרב בתשומת-לב. בגמר דבריו הנרגשים הושיט המושל את ידו ולחץ את ידו של הרב. לאחר מכן עזב את המקום, ועמו כל השוטרים שנלוו אליו.     אותו חג סוכות נחוג על-ידי יהודי קייב בשמחה יתרה. הם חגגו את חג-הסוכות וחגגו גם את ניצחונם המתוק על מי שביקשו לעקור מהם את המצווה ונכשלו כישלון חרוץ. מאותו יום נהפך ליבו של המושל לטובה והוא חדל מלהציק ליהודים. גם גזרות אחרות שהטיל עליהם בעבר, ביטל.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ז ניסן ה'תשע"ז

אי אפשר לצפות מבבון ללמוד לקפוץ לרוחק להוראתך בשיעור אחד, בדיוק כפי שאי אפשר לצפות מבעל מצוי להתחיל לאסוף גרביים מלוכלכות מזה שמשבחים אותו פעם אחת שהכניס לסל גרב אחת. עם הבבונים, קודם מתגמלים דילוג קטן, ואז קפיצה מעט יותר רחוקה, ואז זינוק רחוק עוד יותר. עם בעלי, התחלתי לשבח כל מעשה קטן ברגע שהוא קרה: אם הוא נהג במהירות נמוכה בקילומטר אחד לשעה, זרק זוג אחד של מכנסיים לסל הכביסה, או שהגיע בזמן, לא משנה לאן.

חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'  -מסופר )בבדיחותא( כי בעיר אחת נהגו אנשי החברא קדישא שאחרי כל לוויה היו מוציאים עראק ושותים ומברכים זה את זה 'לחיים' הדבר היה צורם מאוד ונראה כזלזול בכבוד המתים והחיים.   כאשר נודע הדבר לרב העיר הוא קרא אותם אליו ושאלם אודות מנהגם המשונה.  ענו אנשי החברא קדישא ואמרו 'אנו רואים כי בהרבה מן הלוויות שנערכות אנו שומעים דיבורים ושיחות אודות הסיבות שגרמו למות אותו אדם, זה מאשים את הרופאים, זה את בני המשפחה שהזניחו אותו וזה את הרכב שפגע ועוד כהנה וכהנה... לכן אנו שותים ומברכים 'שהכל נהיה בדברו' כדי לחזק את עצמינו באמונה שהכל נהיה בדברו וברצונו של הבורא בלבד.  פנה אליהם הרב ושאל 'אם אכן זו הסיבה מדוע אינכם מסתפקים בשתיית מים או משקה קל אחר? ענו ואמרו 'רבנו אם כבר הגענו לאמונה כל כך חזקה לא מגיע לנו כוסית עראק'...? (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א, גיליון 121)

   "יש נוהגים בשבת שלאחר הפסח שמברכים בו אייר, אוכלים בו  לחם משנה שעושים בו צורת מפתח, או שעושים צורת מפתח בשומשומין שמפזרים עליו, זכר למן, שהתחיל לרדת באייר ולרמז על מפתח פרנסה שבידי הקב"ה ולהזכיר כי ד' הטוב יפתח לנו את אוצרו הטוב, ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים יפתח" ]ליקוטי מהרי"ח, טעמי –המנהגים ו"אוהב ישראל" בליקוטים[

     ישנם שמות רבים ונפוצים שבני אדם קוראים לצאצאיהם, שהם שמות של בהמות חיות ועופות, כגון: אריה, דוב, זאב, יונה, צבי, דבורה, חוה, חולדה, צפורה, רחל. והחיד"א ('שם הגדולים' מערכת גדולים, מערכת ו אות ג) כתב אצל השם רבי וואלף שפירא ז"ל (אביו של בעל 'אליה רבה'): "ובאיטליה קצת נוהגים לשום לבניהם שם חיה, כי אומרים שקבלו כי בזה ינצל מחולאים, ולכן קראו בשמותם צבי או איל או אריה". ו ב 'זכר דוד' (מאמר פרק פ"ג ד"ה מצאתי כתוב) כתב, מי שבניו מתים בחייו, יקרא את בניו בשם חיה כגון צבי, ויתקיימו לו בניו, והוא בדוק ומנוסה.  ובעניין קריאת שם ע"ש בהמה, כתב רבי חיים קניבסקי שליט"א ('שמות בארץ' פ"ב עמ' קנד): "קריאת שם על שם 'בהמות', אפילו בהמות טהורות, אין קורין, כי על שם החיות שנהגו נהגו, ואין להוסיף".

"כולנו חכמים"

     כומר אחד הזמין את היהודים לויכוח על עיקרי הדת והאמונה. אם ינצחוהו – הוא מבטיח כי יחדל להציק ולהצר להם, אך אם לא – רע ומר תהיה אחריתם. חששו היהודים מפני הצפוי להם ולא ששו לדרישת הכומר. אולם כששב הכומר וציוה על עריכת הוויכוח, לא הייתה להם ברירה והם פנו לכמה מחכמיהם שייאותו לייצג אותם אצל הכומר. אולם הללו, שפחדו בסתר ליבם מן הצפוי להם, השתמטו בתואנות שונות.

     היה שם עגלון אחד, יהודי כפרי שלא נודע בחכמה רבה, וכששמע שאין מי שייצג את היהודים אצל ??כומר, קפץ ואמר: מוכן אני לבוא לפני הכומר ולהתעמת אתו... כשראה את תגובותיהם הצוננות של היהודים, אמר להם: מדוע אינכם סומכים עלי? אל דאגה! ממה נפשך, אם יעלה בידי לקפח את טענותיו – מה טוב, ואם לא – אמרו לכומר: אין זו רבותא, בעל – עגלה ניצחת! [כעין זה מובא על לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, גביהא בן פסיסא (סנהדרין צא, א): "אמר גביהא בן פסיסא אם ינצחוני – אמרו להם: הדיוט שבנו ניצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו ניצחתכם"[. התייצב העגלון לפני הכומר וחיכה למוצא פיו. אך הכומר לא פצה פיו, ובמקום זאת סימן בידיו כמה תנועות סתומות:  בתחילה הניף שתי אצבעות, וכנגד זה השיב לו היהודי בהנפת אצבע אחת. אחר כך הניף הכומר את ידו, והיהודי השיב לו בתנועת אגרוף. הוציא הכומר מתיקו בקבוק יין , וכנגדו הוציא היהודי מתרמילו פרוסת גבינה... . פנה הכומר ליהודים שהיו בחדר ואמר להם בארשת של אכזבה: ידו של היהודי שלכם הייתה על העליונה, הוא ניצח אותי בוויכוח!תהו היהודים על סמך מה הגיע הכומר למסקנתו ומה פשר תנועות הידיים המוזרות של הכומר והעגלון. אמר הכומר: אני נופפתי בשתי אצבעות, להורות שיש שתי רשויות בעולם כביכול. והוא השיב לי בהנפת אצבע אחת, להורות שיש א-לקים אחד בעולם. אני גליתי את כל היד, לרמז שהיהודים מפזרים בכל העולם. וכנגד זה הוא השיב לי באגרוף קפוץ, לרמז שהמשיח יבוא ויקבץ את כולם. אני הוצאתי מתיקי בקבוק יין אדום, לרמז שיש ליהודים עברות וחטאים רבים. וכנגד זה הוא הוציא לי מתרמילו גבינה צחה כשלג, לרמז שהם עושים תשובה על מעשיהם והקדוש ברוך הוא מוחל להם על החטאים והעבירות. באו היהודים לעגלון, חיבקוהו ונשקוהו והודו לו שהצילם מיד הכומר והרעיפו עליו דברי שבח והלל על חכמתו הרבה. תהה חכם, בעל עגלה פשוט אנכי. העגלון: על איזו חכמה אתם מדברים?... לא חכם אני ולא בן השיב העגלון: פשוט מאוד. אם כך, למה התכוונת בתנועות ידיך? הכומר הניף שתי אצבעות, להראות לי שהוא יכול לעקר את שתי עיני. אולם אני לא פחדתי מפניו והשבתי לו באומץ שאני יכול לעקר את שתי עיניו באצבע אחת... תשובתי עוררה את חמתו והוא הניף לעברי את ידו, כרומז שהוא עומד לסטור לי סטירה הגונה. השבתי לו שאם הוא יעז לסטור לי אני אכה אותו באגרופי מכה ניצחת... כשראה את אומץ לבי, החליט שלא כדאי לו להתגרות בי ומוטב לו להתפייס עמי, והוציא מתיקו בקבוק יין. משום דרכי שלום נעתרתי לו, אך מה לעשות, עגלון פשוט אני, עני ואביון, ואין באמתחתי יין, על כן הסתפקתי פרוסת גבינה שהבאתי עמי כדי לסעוד בה את לבי...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/