אמרי
שפר י"ט ניסן ה'תשע"ה
אפשר
למצוא עבד שהוא מלא חירות ובן חורין שרוחו רוח של עבד.
בצרות של אחרים – תמצא
שחייך בעצם יפים.
הסבלנות היא מחצית החכמה.
" זאת החיה אשר תאכלו" - התורה מתחילה לפרט את מה שמותר
לאכול , כי
בעצם היה ראוי שלא לאכול שום בעל-חיים, כמו שאמרו חז''ל: " -עם הארץ אסור
לאכול בשר ". לכן
היה צורך להתחיל "ב זאת החיה אשר תאכלו , " כי עצם היתר האכילה הוא חידוש .
אורח נטה ללון (מתוך
הספר סיפור לשבת)
” כאשר יצחק‘ל שלי (הכוונה לחוזה מלובלין) מתפלל מנחה“ נענה פעם הרבי הקדוש רבי אלימלך מליז‘ענסק ואמר ”הרי הוא מפיל
את החומות בפריז . ואמנם,
קדושתו של רבי יעקב יצחק מלובלין שרבו הרר“א קראו ”יצחק‘ל
שלי“ ואילו בפי העולם ידוע שמו כ“החוזה מלובלין“, )יום ההילולא שלו תשעה באב תקע“ה(, על שום עיניו שהיו חוזות
ורואות למרחקים - היתה בגדר לית מאן דפליג. דוגמא מובהקת של עיניו החוזות
למרחקים מומחשת בסיפור הבא:
ר‘
שמואל דוד הגיע ללובלין כמו כל היהודים שבאו למצוא כאן ישועה לצרתם. אמנם בימים
כתיקונם, היה מבקש לקנות רוחניות מפיו של הרבי אך עתה העיקה עליו צרת הבת. ”בתי
הגיעה לפירקה, אבל אין בידי אפילו פרוטה לפורטה כדי להשיאה“ התאונן בפני החוזה. ” סע לעיר
פלונית ושם תוושע מצרתך“ ברכו החוזה קצרות. ר‘ שמיל יצא מחדרו של הרבי כולו
תמה. מה עליו לעשות בעיר, כמה זמן עליו לשהות בה, ואיך בדיוק
יוושע שם מצרתו. זאת לא פירט הרבי. אם הרבי אמר, אין חכמות - אמר
לעצמו. אז נוסעים! ויסע ר‘ שמיל דוד ’הלוך ונסוע‘.
נסיעה של קבצנים דלפונים שחציה הליכה וחציה נסיעה עם יהודים רחבי לב שהעלוהו
לעגלתם. לאחר כמה ימים הגיע למחוז חפצו ושם קבע לעצמו אכסניה בפונדק של יהודי ירא
ושלם.
בעל
הבית התפלא. רגיל היה לאורחים שבקושי ישנו קמעא ואכלו קמעא בביתו ואילו את כל היום
בילו בשוק וביריד לרגל מסחרם. הן לזאת באו לכאן, ואילו אורחו זה יושב מבוקר עד ערב
בחדרו ולומד גמרא או מתפלל בהתלהבות. ניגש אליו לאחר כשבוע ושאלו בעדינות. ”ר‘
יהודי, למה באת לפה? לשבת וללמוד אתה יכול גם בביתך!“ ” הרבי מלובלין שלח אותי לכאן“ ענה
בפשטות ”כיון שיש לי בת בוגרת“. ”ומה עניינה של בתך הבוגרת לשהייתך כאן ?“ ”גם אני לא יודע. הרבי מלובלין אמר לי לנסוע הנה וכאן אוושע“ .
שקעו
בשיחה והלבבות נתקרבו, בעל האכסניה מצא בו איש כלבבו וגילה לו את המעיק על ליבו.
”ברוך ה‘ הכל הולך לי טוב מאוד. אבל לאחרונה חזרתי מן היריד בדאנציג עם רוחים
מכובדים של עשרים אלף זהובים שהיו מונחים בשקים סגורים וחתומים בחותמת מיוחדת שלי.
החבאתי את השקים היטב, אבל גנב הצליח לשים את ידו עליהם וגנב לי את כל כספי“. ר‘ שמיל דוד לא ידע מה לעוץ למארחו אבל הבטיחו לתת את דעתו על
הענין. בינתיים יצר קשר עם האורחים
והדיירים האחרים בפונדק, ביניהם ר‘ עקיבא, מלמדם הפרטי של
בני בעל הפונדק. גם ביניהם נוצר קשר שהלך והתהדק מיום ליום לשאלת המלמד ”מה לך פה“ סיפר לו ר‘ שמיל דוד את כל המעשה ועצתו וברכתו של
החוזה . ”יש
לי בשבילך דבר סתר“ ברקו עיניו של המלמד. ”רואה אני כי איש נאמן אתה, רוצה אני
לגלות לך סוד כמוס אם תישבע לי שלא תגלהו“ . ”לא אשבע, אבל אל דאגה“ הבטיחו נאמנה. והמלמד מתחיל להתודות לפני האורח
כי לא מזמן חזר בעל הפונדק מן היריד בדאנציג עם סכום עצום של 20.000 זהובים ולמראה
השקים הרבים פחז עליו יצרו, והוא ולא אחר גנב את השקים ועתה מכה אותו לבו ונוקפו
מצפונו אבל פוחד הוא מחילול ה‘ שעלול לצאת מן הגילוי מלבד מה שללא ספק יקפח את
פרנסתו ויאבד את משרתו. האם תוכל להשיב את הכסף לבעליו בצורה שקטה וחכמה? ר‘ שמיל
הבטיחו לפתור את הענין בצורה הטובה והחכמה ביותר.
למחרת
בא אצל בעל הפונדק ואמר לו כי דבר סתר לו אליו. ”מבקש אני כי תספר לי עוד פעם איך נגנבו לך 20.000 הזהובים“. בעל הפונדק סיפר והאורח נענה ”אם אקבל ממך תקיעת כף שלא תשאל
אותי מאומה, כי אז תקבל כעת את כספך בחזרה“ . בעל הפונדק היה כה נרגש שלא איחר לתקוע כפו לאורחו וזה הובילו
בדממה אל קרן זוית שם בתוך אותם שקים חתומים נחו להם לבטח עשרים אלף הזהובים כשלא
נחסר מהם אפילו זהוב אחד . האכסנאי אמנם קיים את תנאו, לא שאל דבר, אבל מרוב שמחה על
הישועה שהיתה לו הפריש מתוך כספו אלף זהובים תמימים אותם העניק לר‘ שמיל דוד שיכול
כעת להתחייב נדוניה לבתו ביד רחבה...
וכשהגיעה
הפרשה אל סיומה נענה החוזה מלובלין ואמר: ”כוח התשובה של אותו מלמד שגנב והתחרט, לא הניח לי לישון!“ שמחה יתירה שורה היתה תמיד על החוזה מלובלין, וצדיקים אמרו כי
השעונים שבעולם כולם משרים מרה שורה בצלצוליהם המבשרים ואומרים ”המוות מתקרב בעוד
שעה“, אולם שעונו של החוזה היה מכריז ומצלצל בחדוה: ”בואו של המשיח התקרב בעוד שעה
אחת''.
מפה
לאוזן סיפרו יהודי פולין את הסיפור הבא: לובלין שקועה היתה בשינה ליל עמוקה. צינת החורף הפולני הבריחה
מן הרחובות אף את אחרוני יושבי הקרנות. הכל הצטנפו בבתים המוסקים, הגיפו את
החלונות התריסים והדלתות, וכך לתוך הקור העז מחוץ, והחום הנעים מבית- שקעה לה העיר
כולה בתרדמה. את השקט העמוק הפרו לפתע שקשוק אופני עגלה וקול פרסות סוסים ההולמות
באדמה הקפואה. אלא שרעש זה לא החריד את מנוחתו של איש, ואילו יושב העגלה היה נבוך
מאוד. הוא נשלח בבהילות מאחד הערים הסמוכות. אשה אחת מקשה לילד מזה כמה שעות ואילו
הוולד ממאן לצאת. המילדת כבר החלה מראה חששות לשלום האם והוולד. נמלכו הכל וגמרו
לשלוח שליח אל הרבי הקדוש היושב בלובלין הסמוכה ולהזכיר לפניו את היושבת על המשבר.
או אז חזקה כי בתוך שעה קלה ייצא הוולד לאור העולם וניתן יהיה לומר בפנים שמחות.
”מזל טוב“. בזמן רגיל ניתן
היה למצוא כמה וכמה שליחים שיסכימו לעשות את הדרך לובלינה הלוך- ושוב על מנת
להזכיר שם אזכרה לפני הרבי. אך לפי השעה המאוחרת ולרגלי הקור שהתגבר באותו לילה,
הפכה השגת שליח כזה למשימה קשה.
יצא
אביה של היולדת לצד אחר של העיר ואילו בעלה שם פניו אל עברה השני, תרים אחר
מי שיסכים ליטול עליו את השליחות בלילה שכזה. כאמור לא בנקל נמצא מי שהסכין לצאת
אל המסע ולוותר על שינת הליל, ולהסכין לצאת בלילה קר כל כך עד לובלין . לבסוף
הסכימו לשלוח את ’נפתולצ‘ה דער בוחער‘. (הבחור נפתלי). נפתלי זה לא היה מן החכמים
בלשון המעטה, ולפיכך הגיע כבר לשנתו השלושים ועוד לא נשא אישה. באופן רגיל לא היו
סומכים עליו שימלא שליחותו, אך במקום שאין איש, אף נפתולצ‘ה כשר. עתה
צריכים היו למצוא עגלון שיקח עמו את נפתולצ‘ה לובלינה במהירות האפשרית. אף זו לא
היתה מלאכה קלה. כמה וכמה עגלונים השתמטו, ובכל זאת נמצא לבסוף אחד שהסכים- תמורת תשלום כפול – לצאת למסע. עתה ציידו המשלחים את נפתולצ‘ה
בקוויטל, רשמו בו שם היולדת ושם אמה, צרפו פדיון- כנהוג- ושלחוהו בזריזות לובלינה אל הרבי. את כתובת חצר הרבי לא
ידעו, אך סמכו על כך שאין בלובלין מי שאינו יודעה.
יותר
משעה עשו נפתולצ‘ה והעגלון את דרכם לובלינה. אך משעה שהגיעו העיירה מצאו כי היא
שקועה כולה בעלטה עמוקה. סובבו דקות ארוכות ברחובות החשוכים ללא שמץ רמז היכן היא
חצר הרבי וביתו, ולא ידעו לשית עצות בנפשם. העגלון כמעט שהתייאש, רוצה הוא
לשוב במהרה אל ביתו בעיר הסמוכה ולהצטנף ככל הבריות תחת השמיכה הכבדה והחמימה. אולם
היולדת מה תהא עליה? לבסוף נמצא בית
אחד ויחיד שאור עלה בחלונו. הזדרז נפתולצ‘ה ונקש על התריסים עד שחרך דק נפתח ובפתח
הופיע יהודי של צורה. ראה בעל הבית כי יהודי עומד ברחוב
הקר, זירזו להכנס פנימה. שילח נפתולצ‘ה את העגלון לביתו ולמיטתו, והוא עצמו שירך את
רגליו אל תוך הבית. את הרבי הקדוש- ה‘חוזה‘ מלובלין לא הכיר ואת פניו לא ידע,
ולפיכך לא עלה בדעתו כי היהודי היחיד שעודו ער בכל לובלין בשעה מאוחרת של לילה קר
שכזה, ושעתה עומד ושופת עבורו כוס חמין גדולה – הוא הוא הרבי בכבודו ובעצמו אשר את
ביתו הוא מחפש...
עודו
מתענג על כוס החמין שהגיש לו בעל הבית הזדרז נפתולצ‘ה לשאול, ”שמא יודעים אתם היכן
חצירו של הרבי? זקוק אני לבוא אליו בדחיפות כדי להזכיר יולדת היושבת על המשבר
בעירי ואילו כאן שקועה העיר כולה בשינה ועלטה גם יחד. האמת תיאמר שכמעט והתיאשתי
משליחותי אלמלא שמצאתי את ביתכם“ . ואילו המארח הדור הצורה, מאיר פנים לאורחו ומשיב לנפתולצ‘ה, ” מן הראוי
שתתחמם מעט ואחר נראה כיצד תגיע אל הרבי“.
עד
מהרה העלה מדורה גדולה בתוך האח, ונפתולצ‘ה מתחמם. לאחר שנתחמם, נזכר נפתולצ‘ה כי
עוד לא סעד הערב לפיכך רעב הוא מאוד. לא חשך ידיעה זו ממארחו, ומששמע שכך הוא הדבר
הזדרז להעמיד בעצמו לאורחו, סעודה שיש בה כדי שביעה. כשסיים לאכול גילה נפתולצ‘ה באוזני
מארחו, כי מן הראוי היה שיזדרז כעת לצאת אל חצר הרבי להזכיר בפניו אותה מקשה לילד, אך הוא חש
בעייפות רבה וגם הקור העז מרתיעו מלצאת שוב אל הרחוב החשוך. ואף המארח האיר לו
פנים והסכים עימו, כי מן הראוי שישן כעת, ובבוקר ילך אל חצר הרבי להזכיר לו את
היולדת.
מלמדים
אנו זכות על נפתולצ‘ה זה כי אותו לילה היה אכן כה קר, עד שראה בטובתו יותר מזו של
היולדת היושבת על המשבר, ולא חשש לדחות את בואו אל הרבי עד הבוקר שלמחרת. אדהכי
והכי הציע המארח עבור נפתולצ‘ה מיטה גדולה ונוחה. הביא עבורו כמה כרים וכמה כסתות
למען ייחם לו, וכבדרך אגב שאלו לשם האישה ולשם אמה. הראה לו נפתולצ‘ה את הפתקה שמסרו
לו קרובי היולדת מלמל קריאת שמע שעל המיטה, ונרדם.
איננו
יודעים איך וכיצד פעל ה‘חוזה‘ הקדוש בישועתה של אותה יולדת, אך זאת נדע כי לא חלף
זמן רב וכבר יצא הוולד לאוויר העולם בשעה טובה ומצלחת. ואילו נפתולצ‘ה נם את שנתו העריבה
עד לשעות הבוקר המאוחרות... אתא ובא הבוקר קרני שמש חורפית החלו מסתננות לתוך הבית, מלטפות את נפתולצ‘ה הישן על מטתו בשלווה, מסבות לו עונג
ונייחות רוח בשנתו, ומוסיפות שלוה על שלוותו. עד שהתעורר... ברגע הראשון התקשה לזהות היכן הוא. המקום היה עבורו זר ומוזר.
אך ברגע השני הופיע אותו מארח נלבב מליל אמש והציע לו קערה ונטלה לנטילת ידיים.
נטל נפתולצ‘ה את ידיו, ולפתע נזכר בבעתה בשליחותו שעוד לא התמלאה, והלא היה בה
משום פיקוח נפש. ביקש איפוא ממארחו כי יואיל להורות לו כיצד לבוא אל חצר הרבי
בבהילות – לפחות עתה יזכיר בפני הרבי הקדוש את היולדת. ואילו המארח- שליו כליל כאמש.
שאלו. ”למה אתה נחפז? מן הראוי שקודם תתפלל ותסעד את ליבך ובינתיים אשלח את אחד
מבני ביתי אל הרבי עם הפתקה והפדיון“.... אף עתה הסכים נפתולצ‘ה לעצה טובה זו.
כשסיים
תפילתו וסעודתו,ביקש לשמוע את אשר אמר הרבי. ומארחו
סיפר כי הרבי שראה את הקויטל, אמר כי הוא יכול לשוב לעירו שכן היולדת כבר נפקדה
במשך הלילה. שבע ומדושן עונג שב נפתולצ‘ה
לעירו, וגילה כי כדברי הרבי כן היה- ואכן עוד באמצע הלילה כאשר נם את שנתו, יצא
הוולד לאויר העולם בריא ושלם.
בינתיים
נודעו הדברים בחצר הרבי, ומקורביו חפצו לדעת מי הוא זה ואיזה הוא אשר זכה כי הרבי
עצמו ישרתו. שמא צדיק נסתר הוא. אולי אליהו הנביא או שליח אחד
משרפי מעלה. אך הרבי העמידם על טעותם ואמר. ”אין זה אלא יהודי פשוט וטוב מאחד
הערים הסמוכות אלא שמשמיא ראו בצערי הגדול על שאין סיפק בידי לקיים מצות הכנסת
אורחים, ולפיכך סיבבו שאיש לא יהיה בביתי באותו לילה לכך אוכל לזכות במצווה“.
חוויית
השבוע שלי
