בפרשת השבוע, פרשת "כי
תצא", מופיעה אחת הסוגיות הטעונות ביותר בתורה: "בן סורר ומורה":
"בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא", וכאשר על פי
הגדרים ההלכתיים המתאימים הבן יוגדר כסורר ומורה הוא ייענש בעונש חמור מאוד:
"ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת וביערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו".
מדוע העונש כל כך חמור?
חז"ל אומרים לנו שזה בגלל שסופו לצאת לתרבות רעה, ללסטם את הבריות ועדיף
שימות בעודו זכאי עוד לפני שיפגע בזולת מאשר שימות חייב.
המדרש אומר בשם ר' יאשיה
שאם ההורים מוחלים לבן הסורר על התנהגותו הקלוקלת אין מענישים אותו בעונש מוות
וחטאו מתכפר: "סורר ומורה, אם רצו אביו ואימו למחול לו, מוחלים לו".
ר' שמואל בורנשטיין בעל
הספר ה"שם משמואל" מעלה שאלה כיצד המחילה של ההורים יכולה למנוע את עונש
ההריגה של הבן, הרי הוא לא פגע בהם, והסיבה לעונש המוות היא רק כדי למנוע פגיעה
בעתיד באחרים, אז איך תועיל מחילתם?
ועל כך הוא עונה: "ונראה
שמחמת ישראל הם בני אברהם יצחק ויעקב שהם בעצם נפשות טהורות וטובות שרק במקרה
נתלכלכו בעבירות, אבל כשעושה תשובה, שוב מתעוררת בו הנקודה השורשית האחוזה בשלשלת
הקודש עד האבות הקדושים ושופעת בו רוח חיים חדשים ממקור ישראל ובוודאי תתמיד
תשובתו ויישאר נאמן להשי"ת ותורתו...ממילא זה בן סורר ומורה נפסק חיבורו
מאביו ואימו ושוב אין לו חיבור בשלשלת הקודש בוודאי שלא יעשה תשובה... אבל כשאביו
ואימו מוחלים לו הנה הוא נקשר בשלשלת הקודש שוב אינו נהרג שיכול להיות שעוד ישוב
בתשובה שלימה המתקבלת".
ה"שם משמואל"
מלמד אותנו ההורים שכאשר אנו מתייאשים מהתנהלות הילד אנו מנתקים אותו משלשלת
הדורות וסופו להיהרג, אבל כאשר ההורים מאמינים בילד ומשוכנעים לחלוטין שבכוחו לתקן
את דרכו ולחזור לדרך הישר אין סיבה לדון אותו על סופו, שבכוח האמון של הוריו בו הם
מחלצים אותו ומשיבים אותו למוטב.
כאשר אנו מאמינים בילדנו
בכל מצב אנו משדרים להם את הכוח שגם יאמינו הם בעצמם ומתוך כך יצמחו ויגדלו ולא
ייסדק אמונם בכוחם וביכולותיהם.
שבת שלום ומבורך!
חוויית השבוע שלי
תודות
: לצחי מכאלי
לע"נ יעקב בובר, שבתאי
טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה