אף
בחדרי חדרים, כשאין איש רואה אותך ואתה "עם ה' אלוקיך" בלבד – גם אז
"תמים תהיה". (אלשיך)
את הכלל הזה תדע, כמו שאי אפשר לעיוור בשתי עיניו שיראה, ולחמור
שישכיל, כך אי אפשר
לנער בלי עול שיזדרז וישכם לבחור חובות לעצמו, שיחרץ וידקדק . וגם מעצמך צריך אתה כבר להבין
טעם הדבר. כי כוחות הנפש שבאדם המתרשל נרדמים הם, וצריכים לדבר שיעורר אותם
ויכריחם לעבודתם, ורק העול אשר עליך לגמור המה הכלים המעשים המעוררים את הנפש
לעבודת ה' '. )מתוך חובת התלמידים פרק
ה(
זה עניין של בחירה!!!!!!!! - בחור נמצא במצב פנוי !!!! פנוי יכול להיות פנוי לתורה...
ופנוי יכול להיות פנוי להובלות... פנוי זה דבר מאד אינדיבידואלי... מי שכל כולו פנוי ללימוד התורה
... אין סוף ליכולות הנסיקה שלו ... ומי שכל כולו פנוי לשטויות... אין גבול
להתרסקות שלו...
דוהרים קדימה [חיים ולדר -
סיפורים מהחיים]
בחור
מובטל שגדל בשכונת עוני, מוצא תעסוקה באורוות סוסים. האורווה מושכת אליה
נערים שאינם מוצאים את עצמם - ואלה, גורמים דווקא לו - למצוא את עצמו.
כבר
מזמן רציתי לספר לך את סיפורי. אני חושב שהוא מעניין מאד, ואולי פעם תכתוב
אותו יפה, כדי שיוכלו לקרוא אותו כולם.
עד
היום לא העזתי לכתוב לך, והסיבה: ידעתי שכל הסביבה שלי תדע מיד במי מדובר.
אבל בסופו של דבר, דווקא החברים שלי שכנעו אותי לספר.
אני
שייך לשכונה שיצא לה שם לא כל כך טוב. הרבה אנשים לא ישרים יצאו ממנה. גדלתי
איתם ביחד. כמה מהחברים שלי כבר אינם בחיים, והם לא מתו מזִקנה. גם
לי היו ימים קשים. הלכתי עם חבר'ה לא טובים. נחשבתי לפרא אדם, אחד שלא עושה
חשבון לאף אחד. כולם ידעו שלא כדאי להתעמת איתי. כולם בשכונה עשו לי
'כבוד', בגלל שידעו שאני בן אדם שלא פוחד מאיש. אחר כך התדרדרתי עוד
יותר. הפכתי לסמרטוט, לבן אדם בלי כבוד, שיכול לרמות את ההורים שלו בשביל
עשרה שקלים. היה לי כל כך רע, שהרגשתי כי טוב מותי מחיי.
החלטתי
להשתקם. לא יודע מאיפה קיבלתי כוחות. נהייתי בן אדם כנגד כל הסיכויים. אפילו השוטרים
היו באים ואומרים לי: "עזוב, מחר שוב תחזור לרחוב ולפשע." עדיין
עצרו אותי על כל חשד קל, אבל לאט לאט ראו שאני רציני, ועזבו אותי לנפשי.
התחלתי
לחפש עבודה, ואז התברר לי שאנשים לא אוהבים להעסיק פושעים לשעבר. אחד המעבידים
אמר לי: 'פעם פושע - תמיד פושע.' בכמה מקומות קיבלו אותי, וזה החזיק בדיוק עד הגניבה
הראשונה. ברגע שנעלם איזה חפץ למישהו, או מישהו חשב שנעלם לו משהו - העיניים
עליי, חקירות בלי בושה, והיידה, הביתה. במדינה הזאת, אין מי שיאמין באדם
שרוצה לחזור למוטב. התחלתי ללכת בטל, וידעתי שאו-טו-טו אני מתדרדר שוב.
*
* *
יום
אחד הציע לי חבר להתיישב באיזו קרקע שלא שייכת לאף אחד, ולהקים שם אורוות
סוסים. לא הבנתי בדיוק מה העניין שלו עם סוסים, אבל מכיוון שממילא
לא היה לי מה לעשות, התחלתי לעבוד איתו. הכשרנו שטח, בנינו גדרות
ואורוות, ואחר כךהחבר שלי התחיל להביא סוסים. אמנם פרנסה לא היתה לי מזה, אבל
מצאתי לפחות תעסוקה - וגם זה היה משהו. חודש עבדנו שם, טיפחנו את המקום
- עד שהיה מאורגן למופת.
התחילו
לבוא אלינו כל מיני נערים מהשכונה. התייחסנו אליהם יפה, נתנו להם לרכוב על
הסוסים. המשטרה לא אהבה את זה. השוטרים היו בטוחים, שכל האורווה הזו היא
כיסוי למשהו לא טוב. הם התחילו להזהיר את הנערים מפנינו, להטריד
אותנו.בקיצור, לא נתנו לנו מנוח.
הבנתי
אותם. ידעתי שאני לא טלית שכולה תכלת, והחבר שלי אפילו פחות ממני, ויש בסיס לחשדות
שלהם. החלטנו לגרש את הנערים שבאים, כדי שהמשטרה תניח לנו. רובם באמת
הסתלקו, אבל היה אחד שפשוט חזר בכל פעם שהיינו מגרשיםאותו. זה היה ילד
בן 12, ממשפחה קשה. ראו עליו שבחיים שלו לא קיבל אהבה, ממש כמוני. הוא ראה
הרבה דברים קשים בבית, וזה די שבר לו את הלב. הוא היה מגיע למתחם שלנו, מטפל
בסוסים, מסתדר איתם מצוין. ראיתי שאלה הם רגעי האושרהכי גדולים שלו.
התחלתי
לקרב אותו ולדבר איתו. היינו מדברים כמו מבוגרים. סיפרתי לו על החיים שלי,
כאילו הוא בן אדם בגילי. הייתי מתנה איתו שיבוא אלינו, רק אם הוא הולך
לבית הספר. שלא יהיה כמוני, שראה את בית הספר רק במסיבות הסיום. הוא היה
שומע בקולי, כאילו הייתי אבא שלו. בעצם, זו לא דוגמא טובה, כי לאבא שלו הוא
לא היה שומע. הדבר הזה לא מצא חן בעיני ההורים שלו, והם התחילו להרים
קול זעקה, עירבו את שירותי הרווחה – כאילו אני איזה חוטף ילדים.
קודם כל עצרו אותי לכמה ימים, ואחר כך הזהירו אותי לא להתקרב אליו. חזרתי
לאורווה ואמרתי לו, שהוא לא יכול לבוא יותר. הוא לא הבין למה. לך תסביר לילד
בן 12 מה מסתובב לאנשים בראש. ודווקא הבנתי אותם. אולי אם אני הייתי אבא
שלו, גם אני הייתי פוחד שהוא יסתובב ליד אדם כמוני. ככה אני, תמיד מנסה להבין את
הראש של השני.
הוא
התחיל לנדנד להורים שלו ולא הרפה. הם הלכו לעובדת סוציאלית, והיא שוחחה עם
הילד. כל מה שהיה לו להגיד, זה - "תנו לי להיות שם באורווה". היא
הגיעה לבדוק אותנו, ואני ניסיתי לדבר אליה כמו אינטליגנט, לעשות רושם טוב.
החבר שלי,שלא ידע מי האורחת רמת המעלה, בדיוק היה קצת מעוצבן. ניסיתי להשקיט
אותו ולרמוז לו שידבר יפה, אבל הוא רק התעצבן עוד יותר. בקיצור, היא יצאה
משם די מהר, ואולי ברכה "הגומל" על שזכתה לצאת בשלום.
בסוף
היא חיברה דו"ח שקצת הפתיע אותי. היא רשמה כל מיני מילים שמאבחנות את
הילד ואותי, כאילו היא פסיכולוגית, ואני איזה פציינט שלה, ואחר כך רשמה
המלצה לאפשר לילד לבקר באורווה תחת מעקב קפדני, למניעת התדרדרותו ורכישת
התנהגות עבריינית. מילים כאלה. האמת היא שהתרגזתי מכל הביטויים הפסיכולוגיים.
אבל בגלל שבתכל'ס, הילד יכול היה להמשיך לבוא, סלחתי לה על כל המילים
הגבוהות. הזהרתי את הילד, שהביקורים שלו אצלנו תלויים בהתקדמות שלו
בלימודים, ושלא ייגרר אחרי כל מיני טיפוסים. והוא באמת נזהר - רק בשבילי.
*
* *
ככה
עברה שנה, ולאט לאט באו עוד כמה נערים, רגע לפני התדרדרות לפשע. הם היו
מטפלים בסוסים, קצת רוכבים עליהם - דבר שהערים קצת קשיים מצד הסביבה, שפחדה
מהסוסים וראתה בהם סכנה לילדים. וביום אחד בהיר, הגיעו טרקטורים בליווי משטרתי,
ותוך כמה שעות הרסו לנו את כל המתחם. מה זה הרסו. לא השאירו שריד ופליט. את כל
הגדרות והסככות שברו. כל מה שהשקענו – ירד לטמיון בתוך שעתיים. את הסוסים הם
לקחו איתם, ונעלמו כלעומת שבאו. ניסיתי להתנגד, אבל הםמיהרו לעצור אותי ואת
חברי, ורק בבוקר שחררו אותי.
חזרתי
לשם, וכשראיתי את ההרס – פשוט התחלתי לבכות כמו ילד קטן. לא הבנתי למה עשו לי
את זה. כשאני בוכה, באים אליי כל הנערים ובוכים איתי, וממש ישבנו ובכינו
כמו בתשעה באב. חס ושלום, אני לא משווה, אבל ההרגשה שלנו היתה, שהחריבו
לנו את החיים.
כשאנחנו
נרגעים קצת, אנחנו רואים איזה איש מבוגר, מכובד, עם חליפה ועניבה.
הוא ניגש ושאל אותנו כל מיני שאלות. בהתחלה ענינו לו בסגנון של:
"בוא הנה, לך מכאן", בגלל שהוא נראה כמו אלה שרדפו אותנו כל
הזמן. אבל הוא שאל כל מיני שאלות על הנערים, ואיך הם מרגישים כאן.
הנערים בכו והסבירו לו, שהמקום הזה נתן להם את כל מה שאין להם בבית. הוא
ביקש את מספר הטלפון שלי והלך.
אחרי
כמה ימים מתקשרים אליי ומזמינים אותי לעירייה, לפגישה עם כמה אנשים. הלכתי
לשם בצורה מכובדת, בבגדים חדשים ומגוהצים, והבאתי איתי את הנערים. ישבו
שם במעגל כמה פסיכולוגים ועובדות סוציאליות, וגם האיש עם העניבה שפגשאותי,
והתחילו לחקור אותי על מה שאני עושה באורווה, ואיך אני מתַפעל את הילדים.
האמת
היא שבקושי דיברתי. הנערים התחילו לדבר עליי ולשבח את המסירות שלי כלפיהם. הרגשתי
שיורדות לי דמעות מהעיניים. בחיים שלי לא שיבחו אותי ככה. לא אבא, לא אמא,
ובטח לא המורים. וכאן יושבים חמשה ילדים, בני 14-12, ומדברים עליי כאילו
אני אבא שלהם. ראיתי שגם יתר הנוכחים מתרגשים מהדיבורים האלה. בסוף הם
הודיעו לי, שהפגישה הסתיימה ושיזמינו אותי שוב.
*
* *
אחרי
כמה ימים, באמת הזמינו אותי לפגישה נוספת. ישבו שם האדון המבוגר, ועוד שתי
עובדות סוציאליות, והם אמרו שהם רוצים לעשות יחד איתי "פרוייקט
נסיוני". הם יבנו לי בחזרה את האורווה, ואני אוכל להמשיך ולעבוד עם
נערים. הם אפילו יפנו אליי נערים חדשים - ואני אתפעל אותם, כמו שתיפעלתי
אותם עד עכשיו. אמרתי להם: "רגע רגע, מה העניין הזה עכשיו? אני לא
לישכה, ולא מפנים אליי נערים. מי שרוצה בא, וצריך לעמוד בחוקים שלי. לא
מתאים לי שיביאו לי כל מיני ילדים בלי להתייעץ איתי."
הייתי
חייב להבהיר להם, שאני עובד לפי החוקים שלי, ואם אעבוד לפי החוקים שלהם - זה
יצליח בדיוק כמו שהם הצליחו איתם. זאת אומרת - ייכשל.
"אתם
רוצים שאמשיך?" אמרתי. "אז תנו לי לעבוד עם הלב, כמו שאני מבין. לא
שאני פסיכולוג גדול, אבל מהסבל שלי בחיים, אני יכול להבין את הסבל של
האחר, ולא כמוכם שיושבים על סיר הבשר."
הם
התייעצו קצת, ואחר כך נכנעו לגמרי. "טוב, אנחנו נבנה לך את האורווה,
ואתה תפעל לפי החוקים שלך, אבל תעשה את זה בתאום איתנו." הלכתי משם
ולא האמנתי. חשבתי שהם צוחקים לי, אבל אחרי כמה ימים, הגיעו באמת כמה פועלים ובנו
לי אורווה יפה, עוד יותר ממה שהיתה. בהתחלה עבדנו בחשדנות, אבל לאט לאט הקרח
הפשיר, ואני התחלתי לעבוד איתם בשיתוף פעולה. כבר ארבע שנים נמשך הסידור
הזה. הילד הראשון שאיתו עבדתי - הפך לנער רציני, לומד במוסד מכובד. הוא
כמו הבן שלי, והוא גם עושה לי כבוד בהתאם. ולא רק הוא, בערך עשרים נערים
עברו תחת הידיים שלי, ולפחות 17 מהם יצאו בני אדם.
האיש
המבוגר, שבזכותו התמסד כל העניין הזה - הוא סגן ראש המועצה שלנו, ואני חושב
שאם כל המנהיגים שם למעלה היו כמוהו - היינו נראים אחרת. זה בן אדם
שרואה את כולם כשווים לו, ולא כנחותים ממנו.
*
* *
ארבע
השנים האלה שינו את החיים שלי. השתכנעתי לעבור כל מיני קורסים והשתלמויות בחינוך
ובפסיכולוגיה. בהתחלה התביישתי בדברים האלה. אחר כך ראיתי שיש בהם הרבה
חוכמה. היום אני נקרא: "מדריך חבורות רחוב". כאילו, מחנך כזה.מקבל
מהעירייה משכורת, ובכל פעם שיש בעיות עם בני נוער - מזמינים אותי, וכל
הפסיכולוגים הגדולים שותקים ושומעים טוב טוב מה יש לי לומר.
אני
קורא בספרים שלך על בעיות של נערים, ואני רוצה לומר לך שכל מה שצריך זה למסור
את הטיפול בהם, למישהו שיש להם אמון בו. צריך לקחת מישהו שאינו מהממסד,
אבל יש לו אחריות, והוא יגשר בין הנערים שאיבדו את האמון לבין אלה
שרוצים לעזור להם.
ובהזדמנות
הזאת, יש לי מילה טובה לסגן ראש המועצה, האיש שבעצם שיקם אותי, בכך שנתן בי את
האמון שאוכל לעבוד עם ילדים. הוא האבא השני שלי, ואולי בעצם הראשון. בעולם
השחור שלנו, הוא נקודה לבנה. הוא המלאך הפרטי שלי.שא-לוקים ישלח לו הרבה
בריאות ואריכות ימים.
חוויית השבוע שלי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה