פרשת השבוע שלי, פרשת "עקב" ה'תשע"ו

"ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם"

דברים (ט', כ"ד)

 בפרשתנו פרשת עקב אנו למדים על תוכחתו הקשה של משה רבנו לישראל על שחטאו החטא העגל. כאשר בלהט התוכחה הוא אומר לישראל בכאב עצום משפט קשה מאין כמוהו ממרים הייתם עם ה' מיום ידעתי אתכם!

 וראוי לנו להתבונן על-כך. הלא משה אהב את ישראל יותר מנפשו,  כפי שאנו רואים בפרשת כי תישא, שלאחר שחטאו ישראל בעגל מסר משה את נפשו עליהם כדי להצילם, ואמר לה' ית' [שמות ל"ב, ל"ב] "ואתה אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". אם כך איך כאן התבטא משה בחריפות כזאת על ישראל?

 זאת ועוד הרי בתחילת ספר דברם כתוב "אלא הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף וגו'...", ופרש"י "אלה דברים", לפי שהם דברי תוכחה ומנה כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודם של ישראל. הרי לנו ראיה שמשה הוכיח את ישראל רק בדרך רמז משום כבודם שלא לביישם אם כן, מה ראה רעיא מהימנא לשנות את דרכו, ולומר דיבור כל-כך בוטה כמו "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם"?  

 כדי לבאר זאת יש להקדים עם מה שאומר המגיד מקוזניץ, בספרו "עבודת ישראל": אומרים חז"ל [שבת פ"ז] לפני מתן תורה ב- ד' בסיון {שהיה יום רביעי} אמר הקב"ה למשה לך אל העם וקידשתם היום ומחר וכבסו שמלתם והיו נכונים ליום שלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני.

 אם כך מאחר והקב"ה צווה את משה ביום רביעי בשבוע לקדש את ישראל, הרי שישראל היו צריכים להתקדש בימים רביעי וחמישי כפי שכתוב "וקידשתם היום ומחר" -  כדי שהתורה תינתן להם ביום ששי. אולם לא כך היה! חז"ל מגלים לנו [שבת פ"ז] ש"יום אחד הוסיף משה מדעתו ", כדי שיתקדשו ישראל עוד יום נוסף, והתורה תינתן להם ביום השבת ולא ביום ששי.

וצריכים אנו להבין מה ראה משה רבנו להוסיף יום אחד מדעתו ולגרום בכל שיתעכב נתינת התורה לישראל ביום אחד?

 אומר על כך ה"עבודת ישראל": משה, ע"ה, היה רוצה שנקבל התורה ביום שבת קודש כי יום {השבת} קדוש הוא ומרומם ונישא. וכוונתו {של משה} הייתה {לטובה} כיון שכך יקבלו ישראל את התורה בקדושה נפלאה זאת ישמרו ויקיימו אותה לעולם ולעולמי עולמים ...אבל האמת היא {שמשה רבנו] לא עמד על אמיתות דעת הבורא ברוך הוא...כי הקב"ה רצה לתת את התורה ביום ששי מימי החול, כדי שיתקדש החול גם כן.

ומוסיף חידוש גדול:

כי בגלל שמשה רבנו לא עמד על דעתו של הקב"ה, והוסיף יום אחד מדעתו שלו הוא גרם על ידי כך שחטאו ישראל ועשו את העגל שכן אומר המגיד צריכים אנו לדעת שבחצי השני של כל חודש יש התגברות של כוחות הטומאה. ומאחר והוסיף משה יום אחד מדעתו הרי שירידתו הייתה בששה-עשר בתמוז שהוא החצי השני של החודש שאז כאמור יש התגברות והתחזקות של כוחות הטומאה – ועל ידי כך נפלו ישראל וחטאו בעגל!

וכפי לשונו הקדושה: לפי דעת משה, שהוסיף יום אחד, ממילא כלו מ' {40} יום בששה-עשר בתמוז ואז עשו מה שעשו ..כי אחר חצי חודש הוא התגברות הסטרא אחרא ...אבל לפי דעת השם ית' היה כלה {הסתיים} חשבון ארבעים יום ב-ט"ו לחודש דקיימא סהרא בשלימותא {שאז הלבנה במילואה}ואין כוח לחיצונים ואפשר שלא באו לידי מעשה {העגל}.

על פי דבריו אלו של המגיד מקוזניץ', אומר ה"אמרי יוסף" הנה כאשר מוכיח הצדיק את ישראל חייב הוא להיות מאד זהיר בדבריו. שכן הוא צריך להוכיחם באופן כזה שלא יעורר עליהם קטרוג בשמים בהזכירו את עוונותיהם, ולכן, העצה  היא שיוכיחם באופן כזה שדבריו לישראל ישמעו כתוכחה אבל כלפי שמים ישתמעו דבריו כלימוד זכות על ישראל!

וזה בדיוק מה שעשה משה רבנו באומרו לישראל "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" 

שכן לגבי ישראל התכוון משה שיבינו הדברים כפשוטם – שהמרו את רצון ה' בחטא העגל ושעליהם לתקן פגם זה בתשובה.

אולם כלפי הקב"ה התכוון משה ללמד זכות על ישראל, באומרו "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" –  שכן הסיבה ש"ממרים אתם עם ה'" היא בגלל ש"מיום דעתי אתכם" - בגלל שהוספתי  לכם יום אחד מדעתי בעת מתן תורה, לכן אני הוא החייב בחטא העגל! שהרי גרמתי שהסתיימו ארבעים הימים בששה-עשה בתמוז, שהוא לאחר חצי החודש שזה זמן של התגברות הסטרא אחרא {כוחות הטומאה}.

ועל כן אומר משה לה' ית' [שמות ל"ב, ל"ב] "ועתה אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" -  אני אשם בכך שחטאו ישראל בעגל! וזאת משום שהוספתי יום אחד מדעתי, ואם אין אתה סולח לישראל על חטא העגל הרי גם אני צריך להיענש, שתמחה אותי מספרך אשר כתבת.

זהו משה רבנו, רעיא מהימנא – המנהיג המושלם המקבל עליו את עוון חטא העגל, ומוסר את עצמו למען ישראל.

 (מכתביו של הרב פינחס פרידמן)

אשרי העם שככה לו.

שבת שלום

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לע"נ הרב צבי פנטון זצ"ל, שנלב"ע בי"ג בסיון ה'תשע"ה. 

אמרי שפר כ"א אב ה'תשע"ו

 

אל תהיה כאותו אחד שבא לשאול אותו מאן דהוא - סליחה מה השעה? אמר לו - בוא איתי. העלה אותו לבניין 30 קומות ומהקומה האחרונה ראו את כל העיר וההמולה. אמר לשואל: נו, אתה רואה את כל אלה? ומכולם מצאת רק לשאול אותי?!...  ואם הגיעה לידך מצווה אל תחשוב שמישהו אחר יקיימה. כמו כן, אל תדחה אותה למחר אלא תמיד תחשוב שהמצווה היא להיום וזמנה עובר, ואל תתפתה אחר היצר שיש עוד הרבה מצוות אחרות... אלא חשוב תמיד כאילו זו המצווה היחידה שיש... זהו ביאור הפסוק: "כל המצווה אשר אנכי מצווך... היום"

    "ביום נשואי נגשתי אף אני אל אבי הגדול וביקשתיו שיברך אותי בילדים צדיקים. הוא ברך אותי ואמר: 'ש הריבונו של עולם ייתן לך הרבה ילדים'... תמהתי ואמרתי לו: 'אבא, בקשתי דבר אחר'. ואז אמר לי אבי: 'בדור שבו אנו חיים כיום ישנה סכנה גדולה עד מאד לדור הצעיר, אם יהיו לך הרבה ילדים, יישאר משהו מהם ליהדות...'". ("מאיר עיני ישראל")

     הרה"ק מקאברין זי"ע אמר: עק"ב ראשי תיבות - א'ות ב'רית ק'ודש. שאל אותו אחד, והא כתיב עקב עם עין ולא עם אלף? ענה הרה"ק: בוודאי, אם שומרים על העין מגיעים ל-א'ות ב'רית ק'ודש

     יהודי אחד התפאר בפני ה"חפץ חיים" שהקב"ה זיכהו בעושר רב וכי אין לו כל מחסור. אמר לו החפץ חיים: ראוי לך לקבוע בכל יום שעות אחדות לתלמוד תורה. ענה לו העשיר: אין לי פנאי. אם כן אמר לו ה"חפץ חיים", הרי אתה אביון שבאביונים,  אם זמן אין לך, מה יש לך? ואין לך עני יותר מעני בזמן ...

כנסת ישראל נמשלה ליונה (סיפורי צדיקים, עלון 215)

     סיפר החסיד ר' יעקב בייגל מקראקא שהיה מחסידי הרה"ק רבי בן ציון מבאבוב זיע"א הי"ד, (יומא דהילולא ד' מנ"א). שנים רבות התפרנסתי מניהול מאפיה גדולה בעירנו, וברוך השם ראיתי ברכה בעסקי. ויהי היום ונתקנא שכן גוי בהצלחתי, ושכר עדי שקר להעיד ולהלשין עלי אצל אנשי הרשות, שכאילו המאפיה שלי מזוהמת, ושרצים ורמשים נמצאו בכיכרות הלחם וכו'. הלה גם שיחד את אנשי המשטרה בקראקא, שייכנסו למאפייתי ויעמידו פנים כאילו אכן מצאו אותה מלוכלכת. חרדתי לבאות ועלול הייתי לא רק לקפח את פרנסתי, כי אף לזאת שישפטו אותי ויגזרו עלי כמה שנות מאסר.  בצר לי קמתי ונסעתי לבאבוב, כיון שהתקרבתי אל ביתו של הרבי, ראו עיני מחזה מוזר, הנה הצדיק בכבודו ובעצמו עומד אצל החלון, ידו מלאה אבנים קטנות והוא משליך אותן אחת אחת דרך החלון החוצה. עמדתי והסתכלתי כולי תמה ומשתומם, עד שהרבי פנה אלי ואמר: ראה נא מה אני עושה, זרקתי פירורים של חלה יבשה אל היונים, והנה באים ביעף עורבים שהם עופות טמאים ואכזריים, ודוחקים את רגלי היונים הטהורים, לכן אני משליך את האבנים לעבר העורבים, כדי לגרשם בשביל שתוכלנה היונים להתפרנס במנוחה. לשמע הדברים האלה הזדרזתי וסיפרתי לפניו את צרתי. מיד השיבני הלא בזה אני עוסק עכשיו, אני מגרש את הטמאים המטרידים את  מנוחתן של היונים הכשרות החפות.  וכאשר הגשתי לפני הרבי אח"כ את הקוויטל, חזר ואמר לי: אל תדאג כבר גירשתי את הטמא ולא יוכל עוד להרע ליונה, כנסת ישראל נמשלה ליונה, סע לביתך לחיים ולשלום ותבשר לי בשורות טובות. ויהי כאשר חזרתי לקראקא, נודע לי שהשלטונות תפסו את הנכרי המלשין בעסק נורא, בשותפות עם שודדים רוצחים, ויצא דינו למאסר ממושך. והמשפט הצפוי לי נתבטל ממילא

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "עקב" ה'תשע"ו

משה ממשיך בפרשתנו, פרשת "עקב", בנאום הארוך שלו בטרם יכנס עם ישראל לתוך ארץ ישראל, ורואה משה לנכון לתת לעם קצת דברי תוכחה.
כאשר אדם פרטי מגיע להצלחה מסוימת הוא בקלות יכול להביא עצמו ליוהרה והתנשאות בכך שתולה את כל הצלחותיו במעלות שיש רק בו, ואותו הדבר גם בחברה. בעם.
אחרי שישראל נצחו את העמים שישבו פה בארץ ישראל חשש משה שתדבק בעם גאווה גדולה ובכך בני ישראל יתלו את ניצחונם בצדקתם ויחשבו שבגללה ה' היה איתם במלחמות כדי שירשו את הארץ מאותם עמים.
לכן משה מזהיר את ישראל שלא יהיו בדעה זו אלא שהעמים גורשו מהארץ בגלל רוע מעשיהם וישראל יזכו לרשת את הארץ בזכות אבותיהם שלהם ה' נשבע לתת להם את הארץ.
אותה התנשאות שממנה מזהיר אותם משה, יש בה סכנה מפני שיכולה לשבש את המחשבה ולעמעם את המבט הנכון של העם ולכאורה לגרום לכך שהעם יחיה בשלווה בגלל קהות חושים ובכך לא ירגישו במזימות של האויבים שמסביב והתוצאה הסופית תהיה מפלה גדולה.
ודווקא בגלל שביקש משה לעקור את מידת הגאווה מהם הוא מרבה להם דברי מוסר ותוכחה על העקשנות והפחז שלהם. הוא מזכיר להם את הנפילה הגדולה מגובה קבלת התורה אל החטא הגדול שלהם חטא העגל, שהיו קרובים בגללו שתיגזר עליהם כליה אלמלא התפלל אל ה' שיבטל גזרתו. הוא מזכיר להם בכוונה את שאר חטאיהם שהיו לאורך ההליכה במדבר וכן את חטא המרגלים הקשה בו הם איבדו את האמונה בה' שהוא יקיים את הבטחתו אליהם.
לאור זאת מסיים משה את החלק הזה בהתקרבות מסוימת ובתפילה: "והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכוחך הגדול ובזועך הנטויה".
חייבים אנחנו ללמוד ממשה ומההסתכלות שלו בראיה כללית ולדעת ולזכור להישמר היטב תמיד ממידת הגאווה שבקלות יכולה להשתלט עלינו ולסמא את עיננו מדברים מהותיים בחיים, ולהפנים היטב שלא הכול זה רק בגללנו.
שינוי מבט זה יפחית מאיתנו את מידת הגאווה שהיא תכונה לא טובה ולעומתה תעלה אצלנו את מידת הענווה שראויה היא מאוד.

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם,

"ונִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" ''הרמזור''

"ונִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם"

   ''הרמזור''

 מתוך ''ליקוטי שמואל''

 עורך: שמואל אייזיקוביץ

eisikovits1@gmail. Com

 

שמירת הנפש

שמירת הנפש הוא שם כולל לכמה פסוקים במקרא המזהירים בנוגע לשמירת הנפש. קיימים פירושים שונים באשר לפשרה של "שמירת נפש" זו, הנפוץ בהם מפרש כי הכוונה היא להישמרות מסיכונים פיזיים. אף ציווי מסוג זה אינו נמנה במניין המצוות כחלק מתרי"ג מצוות, בספרי מוני המצוות.
הפסוק הנפוץ ביותר הוא "ונִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", המשמש במקומות שונים, ביהדות ובתרבות הכללית, כאזהרה להישמרות מסיכונים.

מקורות מקראיים ופרשנויות

בספר דברים נכתב: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵש" (ד', ט"ו); במקום נוסף נכתב: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד." (ב', ד'); ולשני מקורות אלה מצטרף הפסוק: "הִשָ‏מֵר לְךָ‏ וּ‏שְמוֹ‏ר נַ‏פְשְךָ‏ מְאוֹ‏ד" (ד', ט').

שלושה פסוקים אלו אינם עוסקים בהקשרם המקורי בשמירת הנפש במובנה הפיזי, והם נסובים אודות דברים אחרים, אך רבי מרדכי יפה כותב בספרו "לבוש":

	שיש במשמעות אלו הלשונות שצריך האדם לשמור את נפשו שלא יביא את עצמו לידי סכנה, אף על גב שפשוטן של אלו הכתובים לא מיירי בזה (עוסק בזה) , מכל מקום סמכו חז"ל על מקראות הללו ואסרו כל הדברים המביאין את האדם לידי סכנה.
– לבוש על שולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן קט"ז.

ואכן הרמב"ם פוסק להלכה כי כל מעשה שיש בו סכנת נפשות, מהווה עבירה על מצוות שמירת הנפש. אך המהרש"א כותב כי להלכה אין כל איסור על נטילת סיכונים פיזיים שנובע מפסוקים אלה, מהסיבה שהם אינם עוסקים בנושא זה.

פירושים נוספים עוסקים בשמירה רוחנית על הנפש במובנה הערטילאי, על פני החברה והתרבות היהודיות:

	וזהו שהזהיר השי"ת אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", דהיינו שהיו צריכים שמירה גדולה שלא ידבקו בגלולי אדום והעיד הכתוב כל העדה, דאף שעברו בגבול בני עשו וראו את גלוליהם לא נפקד ממנו איש לעבירה וכל העדה היו צדיקים, והיינו דפירש"י ואלו מאותן דכתיב בהן ואתם הדבקים חיים כולכם היום.
– הרב פנחס הורוויץ בספרו פנים יפות על ספר במדבר, פרק כ'.

פירוש אחר שייך לאיש תנועת החסידות רבי צדוק הכהן מלובלין. לדבריו פירושו הפשוט של הפסוק "ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה..." עוסק באיסור על אמונה בגשמיות הא-לוהות; כלומר, האיסור להאמין שלא-לוהים יש גוף או כל ביטוי גשמי.

יישומים הלכה - למעשה

החפץ חיים פוסק להלכה, בהסתמך על חוות דעת של רופאים, כי האיסור בעישון סיגריות נובע מהציוויים על שמירת הנפש. אך לעומתו הרב משה פיינשטיין והרב עובדיה יוסף פוסקים כי הדבר אינו מהווה ביטול ציווי מהתורה, וזאת על פי הפסוק "שומר פתאים ה'" (ביאור:תהלים קטז ו) המבטא אמונה כי א-לוהים שומר מפני סיכונים הנובעים מדבר ש"דשו בו רבים" (שנהגו רוב העולם לעשותו). אך גם הם מודים כי על פי רוח ההלכה רצוי שלא לעשן.

 

 

רמזור

רמזורים, הם מערכת אורות צבעוניים המוצבת בצמתים, ותפקידם הוא לווסת את התנועה בצומת. הרמזור הוא סוג של תמרור. ישנם גם רמזורי אזהרה, בצורת פנסים מהבהבים.

המילה "רמזור" בעברית מורכבת מהלחם בסיסים של המילים "רמז" ו"אור".

היסטוריה

תמרורי אזהרה הראשונים היו עששיות בצבעי ירוק ואדום שהותקנו בלונדון בשנת 1868 ונועדו עבור כרכרות רתומות לסוסים. באמצע המאה ה-19, עם התפתחות הרכבת, החלו לעשות שימוש בתמרורים כדי להסדיר את התנועה. ב-5 באוגוסט 1914 הותקנו הרמזורים החשמליים הראשונים בקליבלנד באוהיו שהשתמשו בצבעים אדום וירוק. צבעים אלו יובאו ליבשה לאחר שנים שנעשה בהם שימוש כדי לסמן ימין ושמאל בכלי שיט. הצבע האדום סימל מאז ומתמיד סכנה ומלחמה בשל היותו זהה לצבע של הדם.

הסימונים המוסכמים הראשונים היו שונים מהמקובל היום. הצבע הירוק סימן זהירות (בדומה לצהוב בימינו) והצבע ה"לבן", שהיה למעשה אור מעששית חשופה, סימן שניתן לנסוע. סימון זה גרם לתאונת רכבת קשה בשנת 1914 לאחר שהקטר זיהה מקור אור חשוף כתמרור "לבן'' לבסוף הוחלף הצבע הלבן בירוק, תוך הוספת אור בצבע צהוב מהבהב כאות לצורך בזהירות.

הרמזור הראשון בישראל הותקן בעיר חיפה, בפינת הרחובות הרצל-בלפור, בשנת 1949.

בתקופת מהפכת התרבות בסין הוצע להחליף בין האור האדום לירוק, כך שהאור האדום ישמש לנסיעה, מכיוון שהצבע האדום היה צבעה של המהפכה והוא סימל, בעיני השלטון, את הקידמה. ראש ממשלת סין ג'ואו אנלאי הצליח למנוע שינוי זה, מחשש לפגיעה בבטיחות ולתאונות דרכים. הוא אמר לוועדת המשמרות האדומים שדנה בשינוי: "לדעתי, האור האדום הוא אורה של המהפכה, המספק את הבטיחות הנדרשת לפעילות המהפכנית."

לרוב, רמזורים המוצבים בצמתים עוקבים על צירי תנועה ראשיים, פועלים באופן מתוזמן אוטומטית, כך שניתן יהיה לנסוע על "גל ירוק" מבלי לעצור, אם נוסעים במהירות המותרת. כיום, רוב הרמזורים בישראל פועלים על נורות LED, החסכוניות בחשמל.

אף כי חלק מתפקידם של הרמזורים הוא להקל על עומסי תנועה, תכנון לקוי של מערכות רמזורים, שאינו מתחשב בעומסי התנועה המשתנים בצומת, עלול ליצור עומסים כבדים, כאשר תוכנן "רמזור קצר" מידי בנתיב עמוס או בשעות העומס.

התנהגות ברמזור

באופן אוניברסלי, להוראותיו של רמזור יש קדימות על הוראות תמרורים, ולהוראות שוטר תנועה קדימות על הוראות רמזור. אך ישנם כמה מאפיינים מקומיים באשר לאופן הקריאה וההכוונה של הרמזור.

רמזורים להולכי רגל

רמזורים להולכי רגל עשויים להיות במצב המתיר חצייה, בזמן שגם מכוניות מסוימות מורשות לעבור. במצבים כאלו, זכות הקדימה נתונה להולכי הרגל.

בישראל

בישראל לרמזורים להולכי רגל שני מצבים:

·         אדם אדום עומד - אין לחצות 

·         אדם ירוק הולך - אפשר לחצות 

משך הזמן בו דולק הרמזור הירוק צריך לאפשר חציה לאדם ההולך לאט, ולאפשר לו להגיע לפחות עד לאי התנועה או המדרכה הקרובים. בין תחילת האור האדום להולכי הרגל לבין תחילת האור הירוק למכוניות קיים פרק זמן המאפשר לאדם ההולך מהר להשלים את החצייה.

באמריקה הצפונית

באמריקה הצפונית, לרמזורים להולכי רגל שלושה מצבים:

·         WALK לבן - ניתן לחצות. משך זמן זה קצר ביותר.

·         DONT WALK אדום מהבהב - ניתן לסיים חצייה, אין להתחיל חצייה. משך זמן זה ארוך ביותר. ההוראות מתוכננות להולכי רגל איטיים ביותר, כך שרוב האוכלוסייה מתעלמת מן ההנחיה, ומתחילה ומסיימת את החצייה בבטחה במשך פרק זמן זה.

·         DONT WALK אדום קבוע - אין לחצות. אם הפך הרמזור לסימון זה מתחילות מכוניות לעבור במעבר החציה מיידית, ללא זמן מספיק להשלים את החצייה.

רמזורים לנסיעה למכוניות

לרמזורים למכוניות שלושה צבעים, המסודרים מלמעלה למטה: אדום, צהוב (או כתום) וירוק.

באופן כללי, פירוש האותות הוא כדלקמן:

1.     אדום - אין להימצא בצומת.

2.     אדום + צהוב - הרמזור עומד להתחלף לירוק, יש להתכונן לנסיעה.

3.     ירוק - מותר לחצות את הצומת. (ירוק מהבהב - יש להתכונן לעצירה.)

4.     צהוב - הרמזור עומד להתחלף לאדום, יש לפנות את הצומת.

5.     צהוב מהבהב - מערכת הרמזורים מקולקלת ויש לנסוע לפי סימון התמרורים, באירופה בעיקר, רמזור צהוב מהבהב גם מציין שהרמזור עומד להתחלף לאדום, יש לפנות את הצומת, וגם שמערכת הרמזורים מקולקלת ויש לנסוע לפי סימון התמרורים.

מעל חלק מהרמזורים מופיעים שלטים עגולים ומעליהם חץ כיוון, המתאר את כיווני הנסיעה אליהם הרמזור תקף. ללא חץ, הרמזור תקף לכל כיווני הנסיעה. לעתים, עשויה התאורה בפנס הירוק של הרמזור להיות מעוצבת כחץ.

במקומות שונים קיימים חוקי התנהגות שונים, בנוסף לאותות מוסכמים אלו.

בישראל

האור הירוק מהבהב שלוש פעמים (ב-3 השניות האחרונות של האור הירוק "הרגיל") ברמזורים הממוקמים בצמתים בהם המהירות הממוצעת היא מעל 60 קמ"ש. הבהוב זה משמעו איתות מסייע, המציין כי האור ברמזור עומד להתחלף לצהוב ואז לאדום, אך אין לו משמעות חוקית.

בצפון אמריקה

כתלות במדינה, ייתכן כי ניתן לפנות ימינה באור אדום תוך כדי הגעה לעצירה מוחלטת ומתן זכות קדימה.

·         כתלות במדינה, ייתכן כי יש צורך לתת זכות קדימה לתנועה המגיעה ממול והולכי רגל החוצים את הכביש כאשר פונים שמאלה באור ירוק. במקרה הזה, יש לעצור בתוך הצומת ולתת זכות קדימה. אם האור מתחלף לצהוב או אדום בזמן עמידה בתוך הצומת, יש לפנות אותו על ידי סיום הפניה.

·         כתלות במדינה, האור הירוק מופיע מיד לאחר האור האדום (תוך ביטול הופעת האור הצהוב).

 

רמזורים לתחבורה ציבורית

בחלק ממדינות העולם נהוג להשתמש ברמזורים ייחודים לתחבורה ציבורית.

בישראל נעשה שימוש ברמזורים אלה במסלולי התחבורה הציבורית של המטרונית בחיפה והרכבת הקלה בירושלים.

לרמזור זה סימנים אשר כולם בצבע לבן: מלבן אופקי, עיגול ומלבן אנכי.

1.     אור לבן מלבני אופקי - עצור, אין להימצא בצומת.

2.     אור לבן מלבני אופקי ואור לבן עגול יחד - הרמזור עומד להתחלף, יש להתכונן לנסיעה.

3.     אור לבן מלבני אנכי - מותר לחצות את הצומת.

4.     אור לבן עגול - הרמזור עומד להתחלף, אם לא ניתן לעצור לפני, יש לפנות מיד את הצומת.

 מהבהב - מערכת הרמזורים מקולקלת ויש לנסוע לפי סימון התמרורים.

רמזורים נוספים

רמזור אדום מהבהב משמש להתרעה על מעבר רכבת במפגש מסילה-כביש (לעתים בלווית מחסום ופעמון).

רמזור צהוב מהבהב או שניים משמשים לאזהרה על צורך במתן זכות קדימה להולכי רגל או להתרעה כי רמזור סמוך, שאינו נראה למרחוק, אדום. בארצות שונות, בעיקר בצפון אירופה, ישנו רמזור מיוחד המשמש רוכבי אופניים בעת רכיבתם בכבישים ובמסלולים הייחודיים להם.

רמזורים חכמים

רמזורים "חכמים" ממוחשבים יכולים לחוש ולהגיב לתנועה על הדרך בעזרת תיל לולאתי שקבוע מתחת לכביש לפני הרמזור. זרם חשמלי עובר בתיל, הוא יוצר שדה מגנטי. כאשר גוף מתכתי (כלי רכב) עובר דרך שדה זה, אות נשלח למחשב המקושר. המחשב קולט את האות ומנסה לתת אור ירוק לנהג ברגע הראשון האפשרי, כשהדרך פנויה למעבר בטוח.

רכב דו גלגלי עשוי שלא להפעיל רמזור כזה, ולכן אם יעמוד ראשון, הרמזור לא יתחלף.

אכיפה

כניסה לצומת באור אדום נחשבת לאחת מעבירות התנועה החמורות ביותר ולגורם מהותי לתאונות דרכים קטלניות. משטרות מפעילות מצלמות אלקטרוניות כדי לתעד עבירות של כניסה לצומת ברמזור אדום. בישראל הופעלו מצלמות כאלו מאז שנת 1965.

בישראל הורשעו במספר מקרים נהגים שנכנסו לצומת באור אדום וגרמו למותם של אנשים בתאונת דרכים בעבירת הריגה ונדונו לשנות מאסר ארוכות (7 - 8 שנים בפועל).

האור שבקצה הצומת: יום הולדת לרמזור

104 שנה לרמזור הראשון בעולם, המצאה ששינתה את הדרך שבה אנחנו נוהגים. ולמה נבחרו הצבעים אדום וירוק

רמי שלהבת, מכון דוידסון לחינוך מדעי

באמצע שנת 1949, לא הרבה אחרי מלחמת השחרור, הגיעה הקידמה לישראל. בפינת הרחובות הרצל, בלפור וביאליק בחיפה התקינה העירייה חידוש משונה: מתקן פנסים תלוי על חוט חשמל שהאיר באור אדום וירוק ונועד לכוון את התנועה בצומת הסואן. המתקן החדשני זכה לשם הקליט "מנגנון אור אוטומטי לכיוון תנועה", והעירייה הפיצה מנשר לתושבים שהבהיר לתושבים איך לנהוג ולהתנהג בתנועה עם המתקן החדש והחדיש הזה.

עד מהרה התפשט החידוש גם לערים נוספות ומתקן דומה, הפעם על עמודים, נכנס לשימוש גם בתל אביב, בפינת הרחובות הרצל ודרך יפו. לירושלים הגיע העתיד התחבורתי רק ב-1955, עם התקנת מנגנון הכוונת תנועה בצומת הראשי של הרחובות המלך ג'ורג' ויפו. באותה שנה התעוררה גם האקדמיה ללשון העברית והגתה מילה לתיאור הטכנולוגיה החדישה: רמזור.

הרמזור הגיע לישראל באיחור רב, שכן את הרעיון לכוון את התנועה בצמתים באמצעות שילוט משתנה הגה כבר באמצע המאה ה-19 המהנדס האנגלי ג'ון פיק נייט (Knight) שהתמחה בשיטות איתות לרכבות. בשנת 1865 הוא ניגש אל נציב המשטרה בלונדון והציע לו ליישם את שיטת האיתות של הרכבות גם ברחובות לונדון. המנגנון כלל סמפור (מתקן איתות המבוסס על זרועות נעות, כנהוג במסילות ברזל) בשעות היום ותאורת גז אדומה וירוקה בשעות הלילה.

נדרשו שלוש שנים ליישום התוכנית, וב-9 בדצמבר 1868 הותקן רמזור הגז בצומת הרחובות גרייט ג'ורג' וברידג', לא הרחק מגשר וסטמינסטר. המתקן היה ידני והיה זקוק לשוטר שיפעיל את האותות, כך שמדובר היה למעשה במעין שוטר תנועה משוכלל. הרמזור זכה להצלחה גדולה - אך קצרת מועד, שנקטעה במהירות בגלל אסון מצער. ב-2 בינואר 1869, פחות מחודש אחרי הפעלתו התרחשה דליפת גז והרמזור התפוצץ בפניו של השוטר שהפעיל אותו וגרם לו כוויות קשות. המיזם בוטל מיד.

נדרשו עוד כמה עשרות שנים עד שהטכנולוגיה תבשיל מחדש. ב-5 באוגוסט 1912 הותקן הרמזור החשמלי הראשון בעולם בצומת של רחוב 105 ושדרות יוקליד בעיר קליבלנד שבארצות הברית. קצת יותר מוקדם באותה שנה אמנם פיתח את אותו רעיון השוטר לסטר וייר (Wire) מיוטה, שהשתמש במקור בקופסת עץ עם פנסים, אך הרמזור השימושי הראשון היה זה שבקליבלנד. עיצב אותו הממציא ג'יימס הוג (Hoge), והוא כלל ארבעה זוגות של אורות אדומים וירוקים על ארבעה עמודים וזמזם אזהרה. ההפעלה הייתה ידנית באמצעות מתגים, כך ששוטרים וכבאים יכלו להפעיל את הרמזור במקרה הצורך כדי לווסת את התנועה.

הציבור הבין מהר מאוד את חשיבות ההמצאה. בכתב העת The Motorist של מועדון המכוניות של קליבלנד, שיצא לאור באוגוסט 1914, נכתב: "המערכת אמורה ליצור מהפכה בטיפול בתנועה ברחובות העיר הצפופים. כדאי שוועדות התחבורה ישקלו ברצינות להטמיע אותה לשימוש נרחב". 
  

ומדוע דווקא אדום וירוק? האור האדום היה בחירה טבעית, משום שהוא מקושר מאז ומתמיד לדם ולסכנה. הירוק נולד בחוקי התעבורה הימית: כללי השיט דרשו מאוניות להדליק אור ירוק על הדופן הימנית שלהן ואור אדום על השמאלית. כששתי ספינות מתקרבות זו לזו, זאת שרואה את האור האדום של חברתה צריכה לעצור או להאט עד שהספינה השנייה, שרואה את האור הירוק של חברתה, תעבור. משם התגלגלה המוסכמה גם לתחבורה היבשתית, ראשית ברכבות ובהמשך בכבישים.

האור הצהוב נוסף רק ב-1920, כשהשוטר ויליאם פוטס (Potts) מדטרויט הציע להוסיף פנס אזהרה שלישי בין האור האדום המסמן עצירה לאור הירוק המתיר לנסוע. הסיבה המקורית להוספת האור האמצעי הזה הייתה הקושי לסנכרן בין השוטרים שהפעילו את ארבעת הרמזורים בצומת. התבנית הזאת נותרה כמעט ללא שינוי עד היום, פרט להוספת הצהוב המהבהב ושינוי האור הירוק לגוון כחלחל מעט כדי להקל על עיוורי צבעים שלא מבדילים בין אדום לירוק.

מבחינה מדעית והנדסית הרמזור איננו המצאה מתוחכמת במיוחד - בסך הכל ארבע קופסאות מאירות שפועלות בתיאום. אולם מבחינה חברתית מדובר בטכנולוגיה מהפכנית שמאפשרת לנו להתמודד בהצלחה עד היום עם עומסי התנועה הגדלים והולכים בעולם. אז בפעם הבאה שאתם עומדים בפקק ומקללים את הרמזור שלא מתחלף, חישבו כמה הרבה יותר גרוע היה יכול להיות בלעדיו.