אמרי שפר ט' אייר ה'תשע"ז

"איש אמו ואביו תיראו ..." בסוף זמן חורף בא הבחור רבי שמואל צבי קובלסקי להיפרד מ"החזון איש". אמר לו החזו"א שבחור לפני "בין הזמנים" חייב ללמוד הלכות כיבוד אב ואם בשו"ע. אין זה שונה מציווי חז"ל ששלושים יום לפני החג שואלים ודורשים בהלכות החג... לימים, היה הרב קובלסקי מורה לתלמידיו שאם לא למדו הלכות כיבוד אב לפני "בין הזמנים", מוטלת עליהם חובה מכופלת לשננם בימי "בין הזמנים", מתקנת משה רבנו ללמוד הלכות חג בחג!   ("אנא עבדא")                                                                                 

    אשת חיל מי ימצא - בסוגייתנו מובאים דברי רבא, ש"הנושא אישה צריך שיבדוק באחיה". רמז נאה לכך כתב החיד"א: אשת חיל מי ימצא - ראשי תיבות אחים ... ובדרך אחרת:  ראשי תיבות "מי אח?"...

     בחיים יש הרבה סיומים . אך כל סיום הוא גם התחלה.   

     בשולחן ערוך מובא שהתפילה היא במקום הקורבנות, ולכן צריך להיזהר שתהא דוגמת הקורבנות בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים!

     בשולחן ערוך נאמר: "ירדו גשמים, הרי זה ייכנס לתוך הבית , " מפני שהאדם מצטער במצב כזה מן הישיבה בסוכה. אולם אם יהודי מצטער יותר מכך שאין הוא זוכה לשבת בסוכה, הרי ממילא חייב הוא לשבת בסוכה אף שיורדים גשמים 

     דייקו חז"ל בלשונם "אין אדם נוגע במוכן לחברו" ולא אמרו אין אדם נוטל או לוקח , אמר ה"בן איש חי": לומר, שלא רק שאין יכול האדם ליטול את המוכן לחברו, אילו אפילו אין יכול לנגוע בו כמלוא הנימה.

     הלב של השני פעם - נכנס יהודי ליחידות אצל הרבי מליובאוויטש, והרבי הקשה בפניו: מדוע הלב ממוקם בצד שמאל? הרי כל דבר של טוב וקדושה נמצא בצד ימין. המשיך הרבי והסביר, שבעצם, הלב לא ממש נמצא בצד שמאל, אלא הלב של השני נמצא בצד ימין שלי,  כי מה שצריך להיות אכפת לנו- זה הלב של השני.

" ...ואת שבתותי תשמרו". נוהגים להתפלל ערבית לפני העמוד במוצאי שבת שלפני היארצייט. שמענו מהרב ר' ברוך זלדוביץ טעם לזה: הנה בכל מוצאי שבת עוזבת הנשמה היתירה את האדם על מנת לחזור אליו בשבת הבאה, ואילו במוצאי שבת האחרון לחייו הנשמה פרחה ממנו שלא על מנת לחזור, נמצא שבמוצאי שבת שקודם פטירתו הייתה לו בחינת מיתה מנשמתו היתירה, לכן נחשב מוצאי השבת ההוא גם כן ליארצייט. ("גשר החיים" פל"ב ועיי"ש)

''אך את זה לא תאכלו''' ['להגיד', לרבי שבתי יודלביץ זצ"ל[

     אספר לכם סיפור קטן. ישב על ידי באווירון - זואולוג. אתם יודיעם מה זה זואולוג? פרופסור לחיות, גן חיות. פרופסור יהודי מיליונר, היודע ומבין בענייני רוב החיות שעל כדור הארץ.  במהלך הדרך הארוכה שישבתי לידו, הוא הספיק לספר לי על כל שאיפות חייו, ועל תפקידו כיום באוניברסיטה - בה הוא מעמיד תלמידים בזואולוגיה, "כבר זכיתי להעמיד שלושה תלמידים - פרופסורים גדולים". בקיצור, הוא שוחח עמי בידידות, כחבר וותיק. היה מאד מעניין.  

     באמצע הדרך, הגישו במטוס אוכל לא כשר. ויפתח ה' את פי האתון... אמרתי לו בכאב: "איך אתה לועס כזה אוכל? וכי אינך יהודי"!? הוא התרגז קצת שאני מפריע לו לאכול: " שמע נא, מה שמשה רבנו אמר, לא מחייב אותי כי הוא הרי נפטר לפני ארבעת אלפים שנה" . "רשע", אמרתי לו, "הקב"ה אמר זאת, והקב"ה חי וקיים" . "רבי, אל תתרגז", ביקש "אם תוכיח שהקב"ה אמר איזה בשר מותר לאכילה ואיזה לא, אני מסכים לדעתך ושב בתשובה" . "טוב, אבל תזכור את דברך - שאם אוכיח לך, אתה עוזב את האוכל" . "שמע נא, רבי, חבל לך על הזמן והמאמץ, כי לפני כמה שנים התווכחתי עם רב אחד במשך ארבע שעות, והוא לא ניצח אותי". "אני לא צריך ארבע שעות. די לי בארבע רגעים, לא ארבע שעות. תוך ארבע דקות, כביכול תשכב על הארץ ותודה שהצדק איתי" . הוא הסתכל עלי, פתח את העיניים כמו עגל. "אה, ארבעה רגעים"? "כן, לא צריך יותר". "איך"? "המתן בסבלנות ואני אראה לך":

     פרופסור, אתה יודע מה הן סימני כשרות של בהמה"? "מה"?! שאל בתדהמה היהודי.  אסביר לך, סימני כשרות הכתובים בתורה הם - "מפריס פרסה ומעלה גרה" - אלו הם שני הסימנים של בהמה טהורה, כמפורש בתורה, וכפי שכל ילד יהודי בן ארבע יודע.  עתה, אשאל אותך, פרופסור, מה תהיה ההלכה אם יש לבהמה רק סימן אחד? מפריס פרסה או מעלה גרה" ? "חצי כשר חצי טרף" השיב. "מה אתה שח ? אין חצי חצי, או כשר או טרף" . "טוב, טרף", אמר. "אתה צודק" הסכמתי "בהמה עם סימן אחד היא טמאה לאכילה"! "עכשיו תשמע היטב, משה רבנו כתב בתורה כי קיימים ארבע חיות: גמל, שפן, ארנבת, חזיר,  שיש להם רק סימן אחד, וארבעתם בלבד. רק אלו! כל שאר החיות או שיש להם שני סימנים, או שאין להם כלל. " תגיד לי, משה רבנו למד אצלך זאולוגיה? היה לו תואר פרופסור לחיות"? "לא", השבתי . "אולי משה רבנו יצא לצייד והכיר ביערות את החיות" . "לא. הוא גם לא עבד מימיו בגן החיות, הוא גדל בבית המלכות במצרים, לא בג'ונגל באפריקה" . "וא"כ מהיכן ידע שאין אחרים כיוצא בהם? ומי כמוך ידוע כפרופסור לחיות, שממתן תורה עד היום כבר עברו ארבעת אלפי שנה, כאשר חקרו כבר כמעט את כל כדור הארץ , ועדיין לא נמצאה בכל הג'ונגלים בעולם, חיה חמישית שיש לה רק סימן אחד... מניין כל זאת למשה רבנו" ? המשכתי לנגן באוזניו את לשון הגמרא: "אי, תנא דבי רבי ישמעאל, אומרת הגמרא )בחולין דף ס( וכי משה רבנו קניגי היה או בליסטרי היה? מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים"! האם משה היה "קניגי" )עובד בגן החיות(? וכי משה בליסטרי )ציד חיות(? מאיפה ידע את זה? אלא לומר לך שתורה מן השמים, כך אומרת הגמרא. כלומר, ה' שברא וידע מה שברא, הוא אמר לו את הדברים והוא העבירם לנו" . כשסיימתי לדרוש באוזניו, הבחנתי כי כמה מיושבי המטוס מלפנים ומאחוריו, התאספו סביב, הפסיקו לאכול והתקבצו,  והנה כבר חלפו חמשה רגעים... התנצלתי על האיחור בדקה.  הבטתי עליו, הוא היה חיוור כמו סיד. " רבי, שכנעת אותי"! אמר, והוסיף "אגמור לאכול, ואחזור בתשובה". "תלך, אתה אבוד" הפטרתי.  

     הוא משוכנע כבר, הוא יודע, אבל "קודם אגמור לאכול" . באמצע האוכל אינו יכול, מסכן... נורא ואיום, הוא משוכנע אבל רוצה לסיים את האוכל. הנה, כך נראה האדם.  איי, איי, ר' שלום שבדרון אמר פעם: "אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותיי רסיסי לילה", הקב"ה דופק על פתחנו מעורר אותנו לתשובה - הוא דופק! הוא דופק - קול דודי דופק"! ומה אנו אומרים להקב"ה? (המשך הפסוקים) "פשטתי את כותונתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם" , עשיתי אמבטיה לבשתי פיז'מה קשה לי להתעורר - היום אי אפשר - מחר אני אחזור בתשובה )כשאסיים את המנה שהגישו לי במטוס(, משבוע הבא אקבע עתים לתורה, ממחר אשתפר בתיקון מידותיי, וכך עוברים כל החיים... מחר, מחר, מחר. "פשטתי את כותונתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם" אוי ווי, חולפים להם החיים כחלום יעוף של התקווה של "מחר". ואיך בני ישמעאל אומרים בערבית: "בוקרא פיל משמיש" )פירוש - שום כלום, לא היה ולא יהיה(. מה מחר? עכשיו! אין מחר!...  לפעמים כאשר מתעוררים לאחר דפיקות רבות, זה כבר מאוחר מאד. אי, אי, כי מגיע יום קשה ונורא שעליו נאמר: " ודודי חמק עבר" - אין, הדוד נעלם.  אתמול באתי וישנת, ועתה מאוחר! "ביקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני". אה, והגעגועים מתחילים אז נשאר לאדם רק הגעגועים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני" . רבותי בר מינן, כשנפלו פה הטילים, כן הטילים! שכחתם , אה? נראה על הפנים שלכם, שזה התרחש לפני מאה שנה...  זה היה לפני מספר שנים סך הכל – זוכרים את המסיכות,  את חדר האטום... היה אז "קול דודי דופק" צביטה בלב אוי,  אוי, "השיבנו אליך ונשובה" ביקשנו. נו, ועתה כמעט שכחנו - אה "דודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו ביקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני" ועתה, הקב"ה רוצה לפחות את התשוקה שלנו: "אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני" - אני חולה באהבת ה'  . כולנו נאמר להקב"ה: אנו מתגעגעים אליך - ריבונו של עולם! פקח את עינינו. לראות את האמת, את אור א-לקים ולחפוץ בקרבתך ובקיום מצוותיך . ויהי רצון שהגעגועים שלנו יעלו לכסא הכבוד ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו, אמן

ויקרא אל משה (א, א(  ("ברכי נפשי" ויקרא עמ' קמח(

     לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה לשון חיבה לשון שמלאכי השרת משתמשים בו... (רש"י(  הסיפור שלפנינו בנוסף לחיזוק ולעידוד הנסוכים בו הוא מהווה אלומת אור של תקווה בימים סוערים בהם אנו נמצאים וממנו נלמד סוג נוסף של קריאה לשון חיבה שיש אותה ??ק לעם ישראל ואפילו לא למלאכי השרת (עיין תוס' ברכות ג.(.

     מספר הגאון רבי משה שטינמן שליט"א:  אברך מארה"ב פנה אל רבי אברהם קסלר, ממקורביו של מרן הגראי"ל שטינמן, ונפשו בבקשתו, שייכנס אל ראש הישיבה ויספר שהוא שקוע בצרות נוראות, וישאל מה עליו לעשות . כששטח האברך האמריקאי את רשימת צרותיו, התברר שאכן מדובר בצרות צרורות של ממש. ראשית, הוא נשוי שנים רבות ואין לו ילדים; שנית, יש לו חובות ענק, והוא איננו יודע כיצד יוכל להתחיל לפורעם; שלישית, גילו אצלו את המחלה הנוראה . ואלו הן רק הצרות הבולטות, אבל יש עוד רבות כהנה וכהנה, והוא אינו יודע את נפשו מרוב צער ויגון. 'אנא ממך, הכנס נא למרן שליט"א ושאל אותו מה הוא מציע לי לעשות', ביקש האברך.  כיון שרבי אברהם קסלר מתפלל עם הגראי"ל במנין הוותיקין שלו, ניגש אליו לאחר התפילה, וסיפר דברים כהווייתם.  הגראי"ל השיב על פי דברי המדרש המביא משל לאדם אחד שהיה יודע לנגן בכינור בצורה מופלאה ומיוחדת במינה, ומשום כך היה האיש חביב מאוד על המלך. כל אימת שהיה המלך נתון בעיצבון, ביקש שיביאו לפניו את המנגן ההוא, והנה אך החל לנגן, פגה וסרה עצבותו של המלך . כן הוא הדבר ביחסו של הקב"ה לעם ישראל, ממשיך המדרש ואומר. כיון שהקב"ה מחבב מאוד את הניגון שמנגנים ישראל ב 'אמן יהא שמיה רבא מברך', הרי שגם אם חלילה מתעוררת עליהם קטגוריה, בכל זאת כשמנגנים לפניו את הניגון ההוא, ואומרים איש"ר בקול ובנעימה, מתענג השי"ת על כך, ומעביר על כל חטאתם. 'לך ואמור לו, לאותו אברך, אמר הגראי"ל להרב קסלר, שלמרות שאין לו כל השגה בדברים אלה, אבל זה מה שכתוב כאן; הקב"ה אוהב את הניגון הזה, ויש באמירת איש"ר כדי לכפר על הרבה קטגורים.

     סיפר הרב קסלר: התקשרתי מיד אל האברך ההוא, והעברתי לו את דבריו של מרן שליט"א, כלשונם. הלה שמע את הדברים בהתפעמות, והחל להקפיד מאוד באמירת איש"ר בכוונה, והיה מהלך ממנין למנין על מנת לענות איש"ר. כך עשה במשך תקופת מה.  והנה, פלאי פלאים אירעו לו, לפתע פתאום באו כל הבעיות על פתרונן.  המחלה סרה והייתה כלא היתה, גם ענין החובות הסתדר בצורה פלאית, כאשר אחד מחברי קהילתו של האברך האמריקאי ניגש אליו, מיוזמתו , והציע לו הלוואה גדולה מאוד, לתקופה בלתי מוגבלת; ובנוסף לכל אלה, זכה להיפקד בזרע של קיימא.  מני אז, חלפו כבר כמה שנים, והאברך ממשיך לרוץ ממנין למנין על מנת להוסיף באמירת איש"ר בכוונה. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע,"אחרי מות - קדושים",ה'תשע"ז

אמרי שפר ח' אייר ה'תשע"ז

 בשבתות הקיץ נוהגים לקרוא את פרקי אבות. בפרק א' נאמר ע"י התנא יהושע בן פרחיה "עשה לך רב". מסופר על אחד מצדיקי הדור כי אדם אחד סיפר לו כי אין לו רב, אך הוא קורא בספרי הצדיקים, ולומד מתוכם הנהגות טובות ודרכים בעבודת הבורא.  אמר לו הרב: דומה אתה לאדם שנזקק לרופא, אך אמר לעצמו "למה לי לדרוש ברופאים? אלך לבית מרקחת ואקח לעצמי שם מכל התרופות"... ולא יודע אותו איש כי כך הוא רק מסכן את חייו. וכיוצא בזה אדם המלמד את עצמו בלי רב שיורה את דרכו, ויוצא שכרו בהפסדו.

     האמת תובעת שהדברים יהיו כפי שהם בטהרתם, בלי כל מלבוש וכסות, ומאחר שבני-האדם בטבעם צנועים הם ובעלי בושה, הרי הם מתביישים להתקרב אליה... (רבי אייזל מסלונים)

     העולם אומר ששקרן צריך להיות בעל זיכרון טוב, שיזכור מה שאמר לפני זמן, כדי שלא יתפסוהו בשקר. זה הפירוש (שבת קיח) ״מימיי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחוריי״ – מכיוון שדיברתי רק אמת, לא הוצרכתי להביט לאחור, לזכור מה שאמרתי קודם. (עיטורי תורה)

    ״ולא תשקרו איש בעמיתו״ (ויקרא יט,יא). ״ולא תשקרו״ נכתב בלשון רבים, להזהיר שכשם שאסורה גנֵבת דעת של היחיד, כך אסורה גנֵבת דעת של הרבים, במסווה של דיפלומטיה ופוליטיקה. (מטה אהרון)

הרה"ק רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג זיע"א (ליומא דהילולא ב' אייר)

     לפני למעלה ממאתיים שנה היתה בעיר ניקלשבורג קהילה גדולה וחשובה, במשך דורות רבים ישבו על כס הרבנות של עיר זו גאונים גדולים ומפורסמים, ביניהם המהר"ל מפראג, רבי יום טוב ליפמן הלר בעל ה"תוספות יום טוב" ורבנים גדולים אחרים זיע"א. כאשר עמדה קהילה זו לבחור ברב שהיה בעת ובעונה אחת גם הרב הראשי של האזור כולו, היו מחפשים כדבר המובן מאליו גאון גדול ששמו יצא למרחקים כאחד מגדולי הדור. באותם ימים כבר היה רבי שמואל שמעלקא זיע"א מתלמידי הרה"ק המגיד הגדול ממעזריטש זיע"א רב מפורסם לאחר ששימש ברבנות בקהילות חשובות של פולין, שלחו אליו פרנסי קהילת ניקלשבורג הזמנה לבוא לעירם לשבת, כמועמד לתפקיד הרב הראשי שכסאו היה אז מיותם. רבי שמואל קיבל את ההזמנה, בא לשבת, דרש ברבים בהלכה ואגדה, פלפל עם תלמידי החכמים שבעיר ועשה רושם כביר על כולם. שבועות אחדים אחרי שובו לביתו, קיבל רבי שמואל כתב רבנות של העיר ניקלשבורג פרנסי הקהל הודיעו לו כי הוא התקבל כרב ראשי של הקהילה וגם כרב הכולל של בוהמיה ומוראביה כולה. זמן קצר לאחר מכן הוא בא לעיר ונתקבל בכבוד גדול, ומיד נכנס ראשו ורובו לעניני הרבנות של העיר כפי שהתפקיד דרש ממנו, במשך היום היה עסוק שעות רבות בעניני הקהילה, ואילו את רוב שעות הלילה הוא הקדיש ללימוד בהתמדה וקדושה.

     באותם הימים חי בניקלשבורג יהודי זקן, תמים וירא שמים, שמילא את תפקיד השמש של הקהילה, כפי שזה היה נהוג, היה השמש הזקן עובר מדי בוקר ודופק במקלו על החלונות ותריסי הבתים כדי להעיר את היהודים לעבודת הבורא, בעוברו ליד ביתו של הרב היה השמש נוהג להתעכב שם דקות אחדות, לנוח קמעה ולפעמים אף לשתות כוס תה , הוא המשיך במנהגו זה גם אחרי בואו של רבי שמואל שמעלקעא לעיר.  פעם אחת כאשר השמש נכנס לבית הרב לפנות בוקר, הוא ראה את הרב יושב כהרגלו רכון על הגמרא ולידו עומד יהודי בלתי מוכר חגור בחגורת עור והאזין לקול הלימוד, השמש שהכיר היטב את כל יהודי העיר, היה בטוח כי את היהודי הזה עדיין לא ראה מעולם, חשב השמש כי זהו וודאי אחד היהודים הנודדים ההולכים מעיר לעיר, ועכשיו הוא לן בביתו של הרב והשתתף בשיעור הבוקר שלו, במשך כל אותו היום לא ראה השמש את היהודי ההוא שנית, אולם למחרת בבוקר שוב באותה שעה הוא שוב ראה אותו עומד ליד הרב ומקשיב ללימוד הגמרא, עתה גברה סקרנותו של השמש והוא החליט לשאול את הרב בהזדמנות מיהו יהודי בלתי מוכר זה? כאשר הוא אכן שאל, השיב לו רבי שמואל כי היהודי הזה היה אליהו התשבי, הוא הוסיף וביקש את השמש לא לדבר על זה יותר, והשמש המופתע לא הוסיף לשאול שאלות בנדון.

     עבר זמן מה והשמש שכח מכל הפרשה, עד שפעם אחת עבר מאוחר בלילה ליד בית הרב, וראה משהו מיוחד במינו, בדיוק כאשר עבר שם נפתחה הדלת החיצונית של הבית, ובפתח הופיעה דמותו האצילה של הרב, בידו פמוטים עם שני נרות, כשהוא מלווה שני אורחים שעזבו את ביתו, אחד מהם היה אותו יהודי עם חגורת העור שהרב תיארו בשעתו כאליהו הנביא, השני היה לבוש בגדי מלכות ועל ראשו כתר, בראות השמש את המחזה נפל עליו פחד גדול, הוא עמד שם בחשכת הלילה רועד מקור ומהתרגשות, וראה את הכל, ראשון הלך בעל הדמות המלכותית ואחריו אליהו הנביא, אחריהם צעד הרב וליווה את האורחים צעדים אחדים, הוא חיכה עד ששני האורחים נעלמו בחשיכה, ואחר כך נכנס לבית והתיישב ללמוד, השמש נשאר על עמדו רגעים ארוכים משתאה ואינו יודע את נפשו, אחר כך אזר עוז ונכנס לבית הרב ואמר: אני מבקש ממך סליחה ומחילה רבי ואל נא תכעס עלי, אולם מאד הייתי רוצה לדעת מי זה היה האדם עם בגדי המלכות ועם הכתר על ראשו שרבנו זה עתה ליווה מביתו, באמת לא כדאי לדבר על כך, השיב הרב באי רצון, אולם הואיל וראית מה שראית הרי זה סימן שמותר לי לספר לך, ובכן דע לך כי האיש היה מנשה בנו של חזקיהו המלך, והוא בא אלי בקשר לדין תורה שהיה לנו כאן היום.

     מעשה ביהודי ירא שמים שחי בעיר אחת שהיה מהדר ומדקדק במיוחד במצוות לא תעשה לך פסל וכל תמונה שבעשרת הדיברות. למרות שהיה לו כשרון ונטייה חזקה לציור ולפיסול, הוא נזהר משנה זהירות לא לעשות שום דבר שיכול להיכנס לאיסור עשיית פסל או תמונה, ולעבור בכך על הלאו של עבודה זרה, הוא אפילו הקפיד שלא להסתכל על דברים כאלה,  הגיעו אצלו הדברים עד כדי כך, שפעם אחת הוא יצא בלילה לרחובות העיר, והחל לשבר את כל הצלמים וצלבים המוצבים שם, אחד משומרי העיר תפס אותו בשעת מעשה, והוא הובא לדין ונדון למוות, עוד באותו יום בוצע גזר דין המוות והיהודי הוצא להורג בתליה. הקהילה כולה הייתה בסכנה גדולה, אך בעזרת השם ובניסים גדולים חלפה הסכנה והצליחו לשכנע את השלטונות, כי היהודי עשה מה שעשה על דעת עצמו ואיש מבני הקהילה היהודית לא היה שותף למעשה. היהודי שהוצא להורג היה עני מרוד, ולאלמנה לא היה מאין לגבות את כתובתה, היא נשארה בחוסר כל, ועל כן היא פנתה לחברא קדישא שאחד מתפקידיה היה לתמוך באלמנות שנקלעו למצב כלכלי קשה, אולם אנשי הח"ק טענו כי חובת החברה לתמוך באלמנות שבעליהן מתו מות טבעי, אולם לא כאשר האיש איבד את עצמו לדעת, והרי כמקרה שלפנינו ברור כי האיש הלך לקראת גורלו בעיניים פקוחות והוא ידע מה שהוא עושה ומה צפוי לו. לאחר שהרב ובית הדין של אותה עיר שמעו את טענות הצדדים, הם החליטו להעביר את הנושא להכרעה לרבה של ניקלשבורג.  ישבנו היום כל היום כולו על מדוכה זו, דנו בסוגיה ועיינו בהלכה, ולא הצלחנו להכריע, החלטנו לדחות את ההחלטה הסופית למחרת היום.  ועכשיו שעת לילה מאוחרת כאשר ישבתי כדי לעיין בדין, בא אלי מנשה בן חזקיהו והסביר לי את העניין, הוא סיפר לי כי מאז מותו לא מצאה נשמתו מנוחה על החטא שחטא בחייו, בכך שהכניס צלם להיכל בבית המקדש, בכל דור ודור מגולגלת נשמתו באנשים שונים שתפקידם לתקן את העבירות שעבר, עד כה לא זכה לתיקון מושלם עד שנשמתו התגלגלה בדמותו של היהודי ששיבר את הצלמים ברחובות העיר, ומסר את נפשו בצורה מושלמת על הלאו של לא תעשה לך פסל, עתה הוא סיפר לי זכתה נשמתו לתיקון המיוחל, וכיון שאני ובית דיני נתבקשנו לעיין בדין ולהוציא פסק דין על פי ההלכה, הוא בא לבקש אותי שלא נחשיב את מעשהו של היהודי ההוא כאיבוד עצמו לדעת, אלא כמעשה של קידוש השם והאיש ההוא היה קדוש שמסר את נפשו על קיום המצווה בהידור, לאור כל זה הוא ביקש כי בית הדין בבואו להחליט אם האלמנה זכאית בתביעתה, יקח כל זאת בחשבון.

     השמש שמר את כל העניין בסוד כמוס במשך כמה שנים, עד שמצא עצמו נאלץ לגלותו וזאת מסיבות מיוחדות במינן, מעשה בדין תורה שנערך בעיר בו פסק הרב נגד כמה בעלי בתים החשובים, ובעלי ההשפעה הללו הפכו כשל כך לשונאים מושבעים של הרב, והחליטו לעשות הכל כדי לסלקו מן העיר, החלו הללו לחפש על הרב כל מיני עלילות ואמתלאות, עבירות וחסרונות שונים, ובמסגרת מאמציהם גילו כי הרב מתנהג על פי מנהגי החסידים, אמנם לא היה בכך כל חידוש כי הרי כולם ידעו מאז ומתמיד כי רבי שמואל שמעלקא הוא מתלמידיו המובהקים של המגיד ממעזריטש, כך הרב נהג בניקלשבורג מהיום הראשון לבואו לעיר כאשר קיבלו אותו שם כרב ומורה הוראה, אולם מתנגדי הרב לא התחשבו בכך והפיצו כל מיני שמועות, וכדרכה של לשון הרע שהיא סחורה עוברת לסוחר ומוצאת קונים בקלות יתירה, כך התלקחה המחלוקת שאיימה על הקהילה היהודית של ניקלשבורג.  כאשר המחלוקת הגיעה לשיאה, התאספו ראשי הקהילה ובעלי הבתים החשובים לאסיפה והחליטו להודיע לרב שלמען שלום הקהילה מוטב שיעזוב את כס הרבנות של העיר ושל המדינה.

     הם קראו לשמש הזקן והטילו עליו ללכת אל הרב ולהודיע לו את החלטת ראשי הקהל, אולם כאן ציפתה לראשי הקהל הפתעה,  השמש הזקן שכולם הכירו אותו כאדם שקט מתון וצייתן, יצא הפעם מכליו וסירב למלא את השליחות, וצעק: היתכן לחשוד בצדיק כזה, בגאון כזה, בקדוש כזה, ואיפה כאן כבוד התורה? לא,  אין אני מוכן ללכת בשליחות כזו, שלחו את מי שתשלחו אני לא הולך. כל הנוכחים הופתעו מדבריו התקיפים של השמש הזקן, אמנם כולם ידעו כי האיש הוא אדם ישר הגון ותמים דרך, שזו הפעם הראשונה שראו אותו יוצא מכליו ומסרב למלא את השליחות שהוטלה עליו, היו בין הנוכחים שהציעו לפטר את השמש ממשרתו,  אולם המתונים יותר ביקשו לשמוע מפיו מדוע הוא מתייצב בתוקף כה רב לימינו של הרב? כאן פתח השמש הזקן את פיו וסיפר לנוכחים את המעשה שהיה, הוא אמר כי שמר את כל העניין בסוד לפי בקשת הרב, כי הוא ידע שפרסום העניין לא יהיה לרוחו של הרב, אולם עתה כאשר הוא רואה שאין ברירה הוא החליט לספר את מה שראו עיניו ושמעו אוזניו, והוא סיפר לראשי הקהילה המשתאים את סיפור ביקוריו התכופים של אליהו הנביא אצל הרב, ואת ביקורו של מנשה המלך שבא לייעץ לו כיצד לפסוק בעניינה המסובך של האלמנה שבעלה מת על קידוש השם. מובן מאליו כי בתום סיפורו של השמש הזקן, נותרו מתנגדי הרב בלי מענה לשון הם בושו ונכלמו וכל האסיפה התפזרה בשקט. והרב רבי שמואל שמעלקא נשאר הרב הראשי של ניקלשבורג והמדינה עד יומו האחרון.

כאשר חסידים סיפרו את המעשה ברבי שמעלקא והשמש,  הם התפעלו לא מגדולתו וקדושתו של הרב, זה הרי היה ידוע ומפורסם. אלא מענוותנותו המופלגת של השמש הזקן, שכמה וכמה פעמים היה לו גילוי אליהו, והוא לא סיפר על כך מלה לאיש, עד שנאלץ לעשות זאת על כורחו, כאשר שם את נפשו בכפו כדי להגן על כבודו של הרב רבי שמואל שמעלקא.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית - פרשות אחרי מות- קדושים – ה'תשע"ז

בפרשת השבוע שנקרא, פרשת "קדושים", נקרא למעשה את כל התורה כולה.

הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" שעליו אמר רבי עקיבא שזה כלל גדול בתורה והילל אמר עליו שזו התורה על רגל אחת.

.

למעשה אם נקרא היטב, הצו לאהבת הזולת מתחיל בצו נוסף שהוא איסור לאו: "לא תשנא את אחיך בלבבך" וביניהם עוד כמה צווים כגון: "הוכח תוכיח את עמיתך" ו"לא תקום ולא תיטור את בני עמך" והכל יחד קשורים בשנאה ואהבה.

.

התורה ביססה את ה"אני" שבאדם על ידי כך שכל מה שאני דורש מהשני לעצמי אני חייב לעשות לזולת ומכאן שהילל ור' עקיבא ראו באדם בעל מעלה גבוהה שנברא בצלם שגם הוא "כמוך" מעשי ידי הקדוש ברוך הוא.

.

על כך מוסיף הרד"צ הופמן שזאת הייתה כוונת התורה שחתמה במילים "אני ה'", כלומר אני ה' בראתי את כולכם ואני מחייב את אחדות המין האנושי באמצעות מוסר אנושי.

.

בספרא חולקים ה"תנאים" בפירוש הפסוק. ר' עקיבא אומר שזהו כלל גדול בתורה ובן עזאי אומר שזה ספר תולדות האדם.

.

ר' עקיבא שסובר שאהבת האדם לזולת היא הכלל הגדול בתורה ובלעדיה לא תיתכן כלל תורה ומצוות ואילו בן עזאי סובר שבלעדי מצווה זו לא תהיה כלל אנושות, והיא לא רק כלל גדול בתורה חתימת הפסוק במצוות אלו "אני ה'" לא נשמרת ונאמרת על ידי הרוב ומעטים המקיימים את ואהבת לרעך "כמוך" אולם במידה שאדם מודד מודדים לו וכמו שפירש הבעל שם טוב את המילים "ה' צילך", כשם שצילו של אדם עושה את מה שהאדם עושה ככה מתנהג עימו גם בורא עולם.

  

ממשיך בקו זה הבעל שם טוב ומסביר שה' אומר שימדוד לאדם בדברים אלו כמידתך אם תגמול חסד ואהבה אף אני אגמול עמך אהבה וכפי שתתנהג לזולת כך תהיה התנהגות ה' אליך.

שנזכה לקיים באמת "ואהבת לרעך כמוך אני ה'.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

ע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ז' אייר ה'תשע"ז

אברך תלמיד חכם בא אל הרב לקבל ממנו סמיכה לרבנות, הרב בחן אותו והוא עמד בהצלחה בבחינה. לבסוף שאלהו הרב: האם למדת גם הלכות שבת, ויענהו האברך בחיוב. שאל אותו הרב: מה יהיה הדין, אם מישהו יפגע בסכין באצבעו בשבת והדם נוזל, ענהו האברך: רק רגע אחד אעיין בשולחן ערוך. ענה לו הרב: לא חביבי, אתה לא תוכל להיות רב בישראל, כי כשדם של איש יהודי נוזל לא מעיינים בשולחן ערוך, "לא תעמוד על דם רעך".

     אם אתה צריך הרבה מילים כדי להגיד את מה שיש לך בראש, אולי כדאי לך לחשוב על זה עוד קצת...

     אף פעם אל תשים את המפתח לאושר שלך, בכיס של מישהו אחר.

     המילה חודש באה מן השורש התחדשות. כל חודש הוא הזדמנות להתחלה חדשה וכך מקבל הזמן לא רק את המימד הטכני של יחידות זמן אלא גם ובעיקר את המימד האיכותי והמהותי. מימד המתחדש בהמשך, עם השבתות והחגים.

זאת החיה אשר תאכלו" [יא, ב].  (ופריו מתוק.)

זאת החיה – מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו (רש"י).

     מסופר בספר 'אחרי במדבר': סבו של הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל, היה הגאון רבי יששכר זליגמן מייער זצ"ל, רבה של העיר רגנסבורג שבגרמניה. בכל שנות הנהגתו לחם כארי ברפורמים שאיימו להרוס את אושיות היהדות הצרופה.  אחד מתושבי העיר, 'ראביי' שהשתייך לבני החוג הרפורמי, החליט ליטול לעצמו את האחריות על מערכת השחיטה בעיר בגיבויים המוחלט של הרפורמים. הייתה זו פרצה נוראה בחומת הכשרות, ורב העיר נתמלא בחרדה גדולה.

     באחד הלילות, בעיצומו של המאבק על הכשרות, נראתה לו בחלומו דמות הדורה, שציוותה עליו ללכת וללמד את הלכות שחיטה הסבוכות, את המיניסטר הגוי, שהיה הבורר במאבק על השחיטה! הבין רבי יששכר כי יש דברים בגו, ואזר חלציו ומיהר לה??פגש עם המיניסטר הגוי. בנחישות מהולה בחשש, הציע למיניסטר ללמוד את דיני השחיטה היהודית. למרבה הפלא, הסכים המיניסטר להצעה, והחל הרב ללמדו את ההלכות. להפתעתו, גילה המיניסטר התעניינות רבה בלימוד, וכך שינן הרב באוזני 'תלמידו' הגוי שוב ושוב, את דברי הגמרא בחולין (ט'.): " כל טבח (-שוחט) שאינו יודע הלכות שחיטה, אסור לאכול משחיטתו, ואלו הן הלכות שחיטה: שהייה, דרסה, חלדה,  הגרמה ועיקור". עד שידע הממונה הערל את דיני השחיטה.  בסיום הלימוד המוזר הזה, ניצל רבי יששכר את ההזדמנות הלא שגרתית שנפלה בחלקו וביקש מהממונה: "עתה,  כאשר הבנת את דרישות ההלכה על בוריין, בדוק בבקשה האם אותו יהודי פוקר, הטוען למשרה חשובה זו, יודע גם הוא את מה שאתה יודע..." בקשתו של רב העיר התקבלה, והיהודי הרפורמי, שניסה ליטול לעצמו את האחריות הכבדה על השחיטה היהודית בעיר,  הוזמן אחר כבוד אל המיניסטר, שכאמור שימש כבורר.  כשהגיע, מצא עצמו להפתעתו בעיצומה של בחינה על הלכות שחיטה. "אולי תאמר לי בבקשה", פונה הגוי לרפורמי, " מהן חמשת הדברים הפוסלים את השחיטה?". הנבחן החל לגמגם, והפגין בורות מוחלטת בנושא. המיניסטר הבוחן הופתע לראות בעיניו, כי האיש המתיימר להציג עצמו כבקי בהלכות וראוי לקבל על עצמו את התפקיד המכריע, אינו שולט כלל ועיקר בהלכות. הנבחן המבולבל לא תיאר לעצמו כי הבורר הגוי שולט בהלכות השחיטה היהודית וחפץ הוא לבוחנו,  כך שלא נערך כלל לבחינה מסוג זה... למותר לציין כי המעמד הנדיר הסתיים בקלונו של הרפורמי שהתגלה במערומיו.  האמת יצאה לאור, והמיניסטר הדיחו על אתר, כאשר האחריות הכבדה על מערכת השחיטה בעיר, חזרה לידיו האומנות של הרב הצדיק, רבי יששכר זליגמן מייער זצ"ל.

     את המעשה המופלא הראה תלמיד חכם אחד למו"ר שליט"א, וביקש לשאול את פי-קודשו: הרי הלכה בידינו, שאין ללמד תורה לנכרי, כמובא במסכת חגיגה (י"ג.): אין מוסרין דברי תורה לעובד-כוכבים, שנאמר (תהלים קמ"ז): "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". וכן למדנו במסכת סנהדרין (נ"ט.): נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר (דברים ל"ג, ד') "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" - לנו מורשה ולא להם. וממילא המלמד את הנכרי תורה, עובר אף באיסור "לפני עיור לא תיתן מכשול" (יעויין בתוס' בחגיגה שם).  ואם כן, נשאלת השאלה, מהו ההיתר ללמוד עם המיניסטר הנכרי את דיני השחיטה?  השיב מו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א: הדבר פשוט שאין בלימוד הלכות השחיטה שום סרך איסור לימוד תורה לנכרי, כי כל האיסור נאמר דווקא על אחד שמוסר דברי תורה לנכרי סתם, כדי להודיעו וללמדו את חוקי תורתנו הקדושה, אבל בנידוננו,  אין שום כוונה למסור לו דברי תורה, ותועלת הלימוד היא רק לישראל, משום שהצלת הקהילה תתאפשר על ידי העברת ה 'מידע' למיניסטר, שיבחן ויכשיל על ידו את הרפורמי שזומם לקעקע את יסודות הקהילה, וכך יעמיד רב העיר את הדת על תילה. ולכן אין כאן כלל חשש איסור, אלא אדרבה, מצוות הצלת הרבים ממכשול.

     הוסיף מו"ר לציין, שבאה שאלה לידינו, על ידי גר-צדק תלמיד חכם, שלומד בכולל בבני ברק, ואימו הנוכריה התחננה שיבוא עם משפחתו להתארח אצלה בצרפת. הבן הסביר לה כי הדבר כרוך בבעיות הלכתיות שונות, והאם אמרה שהיא מעוניינת לדעת את הלכות כשרות המטבח הנחוצים, וקצת מהלכות שבת, כדי שתדע את אורחות חייהם של היהודים, ובא הגר לשאול האם מותר ללמדה? הצעתי את השאלה לפני מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, והשיב להיתר. ואמר כי כשם שמלמדים 'גוי של שבת' את הדינים שעליו לדעת, כך גם מותר ללמד את אם הגר-צדק הלכות בשר בחלב ושבת. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ו' אייר ה'תשע"ז

"אהבה" בגימטרייה שלש עשרה. וכאשר קיימת אהבה ואחווה בין שני אנשים, הרי היא אהבה כפולה שמנינה עשרים ושש, והוא כמניין אותיות שם הוי"ה . וזהו שנאמר כאן: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" - כשתגיע למדרגה של אהבת הזולת בלי שום פניה אחרת, תעורר גם בחברך אהבה שלמה כלפיך. והתוצאה מאהבה כפולה זו תהא "אני ה'" - הקדוש ברוך הוא ישרה שכינתו ביניכם. 

     בדרך החידוד אומרים : את ההבדל הגדול בין אמת לשקר, רואים באותיות עצמם: "אמת" – ישנם כאלו שרואים את האמת מיד בהתחלה – "א" , וישנם כאלו – עד שבאים באמצע – "מ", וישנם – עד הסוף – "ת". אבל את ה"שקר" מכירים מיד, כי אותיות "שקר" הן ממש אחת אחרי השנייה!... 

     ההווה זה הזמן היקר ביותר.

     חתול עם כפפות לא תופס עכברים. (פתגם גאלי)

הגביע שנעלם מן התיבה הנעולה (פניני בית לוי, גליון 429)

     שדרות העצים הנפלאות לצד ערוגות הפרחים, מעטרות את גינת מלך ספרד. אלו, היו מן הסתם פסיעותיו המתקרבות אל הארמון –  פסיעותיו של הגאון הקדוש רבי יצחק אברבנאל, ששימש כשר האוצר של המלך אך עתה, מזה תקופה ארוכה לא נשמעות פסיעותיו, הכל יודעים, גורשו היהודים מאדמת ספרד. יודעי דבר יכולים לשוח שלדון יצחק אברבנאל הייתה רשות מפורשת להישאר בארץ, אולם הוא לא שעה לכך הוא חפץ להצטרף אל אחיו בצערם ובגורלם. באשר ילכו, ילך אף הוא. את כל נכסיו הותיר מאחוריו, רק צרור כסף לקח עימו ועוד דבר חשוב ויקר בעיניו – כוס של אליהו הנביא, של פסח! גביע זהב זה, משובץ יהלומים, התלווה אל צרורו הדל של דון אברבנאל. בגביע השתמש לכוס החמישי שנמזגת לכבוד אליהו הנביא זכור לטוב, ואף למצוות ברית מילה, שאף בה מבקר אליהו הנביא.

     העיר ונציה שבאיטליה, הייתה זו שזכתה לארח את רבי יצחק בין שאר תושביה. באותן שנים של גלות שקד הצדיק על חיבורים נפלאים, פירושיו על התנ"ך. מטבע מוציא מן הצרור, אליו מצטרף עוד אחד ועוד אחד. ולבסוף רק כוסו של אליהו הנביא נשארה בידיו של הצדיק מכל רכושו. כאשר נפטר, הייתה הכוס החפץ היחיד שעברה בירושה לידי בנו, רבי יהודה אברבנאל.  

     בארמון המלוכה בוונציה ישב המלך. כשעיניו נוצצות בברק חמדן.  לפני זמן מה נודע לו, כי בידיו של רבי יהודה מצויה כוס נפלאה ויקרה, הוא אף ראה את הגביע. ובלבו גמר אומר, אני רוצה את הגביע! "מסכים אני לשלם בעד גביע זה כמה שידרש!", ביקש המלך, "ובלבד שיהיה שייך אלי ויעבור לרשותי!" "  הכוס היא כוסו של אליהו הנביא! אבי קנה אותה לכבוד חג החירות – חג הפסח, גם לצורכי מחיה איני רשאי למכור את הכוס. " ''לא יסרב לי יהודי", גמר המלך החמדן בלבו, "חפץ אני שהכוס תהיה שלי, ויהי מה!" כך הרהר ואמר, אתן לך פרק זמן של שבוע ימים כדי להימלך בדעתך, וזכור שאשלם מה שתשית עלי, אבל עליך לבוא בעוד שבוע ימים ותשובה ברורה בפיך: כמה תחפוץ עבור הגביע היקר".

     מתוך עוגמת נפש ואין אונים, התהלך רבי יהודה בביתו. הוא לא ידע מה לעשות ובלבו פעמה המשאלה. "כיצד יציל את הכוס שלא תעבור לידי הגוי? לבסוף קם ועשה מעשה. את הכוס נעל בתוך תיבה גדולה שהייתה ברשותו, התיבה ננעלה ביסודיות ואת המפתח השליך רבי יהודה אל הים ואמר: "אליהו הנביא! הכוס היא לך, כי אבי רכש אותה בעבורך ולכבודך! קח את המפתח,  ועשה עם הכוס מה שהנך חפץ!"  

     קול גרירת חפצים נשמע בין קירות ביתו של רבי יהודה. שלוחי המלך סובבים בביתו ופקודה חד משמעית להם, למצוא את הכוס ולהביאה למלך". "הנחתי את הגביע בארגז, ואת המפתח השלכתי לים"  . "שיברו את התיבה וקחו את הכוס", פקד המלך, מן הסתם הרהר בלבו על איוולתו של האיש שחשב לו, כי אם יהיה הגביע נעול,  הוא לא יכול לפרוץ את התיבה ולהגיע אליו. העובדים היכו בתיבה בכל כוחם. התיבה נפרצה והנה היא ריקה! אין בה גביע כלל! כך הונה אותו היהודי וביזהו... מיד יצאה גזרה מאת המלך: " כל היהודים בני עמו של רבי יהודה, יחד עימו, יגורשו מן העיר ונציה! עד לאחר הפסח – חייבים הכל לצאת מן העיר ללא יוצא מן הכלל!"  בצערו הרב ובמר לבו, פנה רבי יהודה להשתטח על קברו של אביו. הוא שפך לבו בתפילה ותחנונים, שאביו יעתיר לביטול הגזירה.

    ''אוי", גנח מלך ספרד על משכבו. מוחו ההולם משחזר שוב ושוב את החלום המוזר, ממנו הקיץ זה עתה. בחלומו הופיע דון יצחק אברבנאל, והנה האיש מכה אותו מכות נמרצות. "הנחתי בארצך אחוזות ונחלות, והנה בני מתייסר בוונציה בערום ובחוסר כל! לך תמכור את כל הנכסים שהיו שלי והפכו להיות רכוש הממשלה.  כסף זה תשלח לוונציה לבני!" בזאת הסתיים החלום בו הוגה המלך ברעד ובחיל, מבולבל כולו, אך הדברים כה חיים מול עיניו והוא לא יכול להתעלם מהם.  

     אונית מלכות עוגנת לחוף איטליה ומלך ספרד עומד על סיפונה,  משתוקק למלא השליחות לשמה נסע הוא בכבודו ובעצמו, מיד כאשר הקיץ מן החלום, הורה למכור את נכסי דון יצחק, את הכסף נטל בצרורו, ומיהר להביאו לבנו רבי יהודה, "הנה, סכום זה לך הוא", אמר המלך לאיש המופתע הניצב מולו. הוא הוסיף והסביר אודות הסכום העתק. "איך הורה לי לתת אותו לך, עושה אני עכשיו הוראות אביך המנוח ". ביתו של רבי יהודה לבש צורה חדשה, צורכי חג נרכשו ביד רחבה,  והמטעמים בעבעו על הכירה. רק עובדה אחת העיבה על שמחתו של רבי יהודה: הכוס שאיננה. העדרו של הגביע ציער אותו מאוד , והוא הגה בו ללא הרף. "

     אין בידינו מה לעשות בנוגע לכוס", הזכירה האישה המסורה לבעלה, "הרי אליהו הנביא הוא שלקח את הכוס בעצמו. ועתה,  כאשר הרווחנו כל זאת משמים שפע וברכה לכבוד חג הפסח – עלינו לשתף בו עוד אורחים!" היא הוסיפה ושטחה את בקשתה: " לך לבית המדרש והבא עמך אורח לביתנו, לכבוד החג".  רבי יהודה עשה כדברי אשתו ומיהר לבית המדרש. הוא מצא אורח שנאות לסעוד על שולחנו בליל הסדר, האורח הצטרף אליו והגיע לביתו.  בחדר המואר עמד האורח. הוא סקר את השולחן הערוך בפאר ובהדר נפלאים, התבונן היטב, ופתח פיו: "דבר אחד חסר כאן !" תוך כדי אומרו, הוציא מחיקו את הגביע היקר שנעלם – גביע זהב נפלא משובץ יהלומים. הגביע הונח על השולחן. והיהלומים הרבים החזירו את נגוהות וניצוצות האורה שהפיצו הנרות הרבים.  שהיו פזורים להאיר בכל מקום. היהלומים בהקו באור יקרות, כמו שמש בצהרי היום. בני המשפחה ניצבו מול הגביע, מלאי פליאה ואושר מן המופת. הם לא שבעו מהזין עיניהם במראה העשיר והמיוחד. כאשר התעוררו מעט מהתפעלותם, הבחינו שהאורח נעלם. הוא לא נמצא בשטח, איננו!!! "  אליהו הנביא החזיר את גביעו!" אמרו, והסבו אל השולחן בגיל ורננה, שמחו מאוד בני המשפחה על הגביע שחזר, ושמחו על גילוי אליהו הנביא שהיה להם – איזו מתנה נפלאה!

     כאשר הגיעו ל"שפוך חמתך" ופתחו את הדלת כנהוג, נכנס האורח שהשיב להם את הכוס – אליהו הנביא זכור לטוב. התיישב אליהו הנביא סמוך לשולחן והחל לספר לבני המשפחה על המכות שהוכה מלך ספרד בחלום, עד שהגיע לתת להם את הכסף הרב . הוראה נתן אליהו הנביא לרבי יהודה. "לאחר החג, עלה אל המושל – מלך ונציה ספר לו את הקורות אותך, ואמור לו כי הוא יכול לקחת את הגביע בחינם, אם ירצה בכך . "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", הדהדו הקולות בבית אברבנאל,  בקול שירה והודיה על הניסים והגאולה הפרטיים שנעשו להם בחג הפסח, מעפר דל וממצוקה וצער, הקימם הבורא יתברך, על ידי שליחות אליהו הנביא, שעל הגביע שלו חסו ושמרו במיוחד.

     אחרי החג נכנס רבי יהודה בשערי ארמונו של מושל ונציה הכועס, ניצב לפניו, והציג על השולחן את הגביע המיוחד. קריאת התפעלות פרצה מפי הנוכחים המשתאים. היהלומים נצצו כל כך , ולא השאירו איש מן הנוכחים שווה נפש מול האוצר. "   גביע זה נעלם מן הארגז", אמר הצדיק, "ובליל הסדר השיבו לשולחננו אליהו הנביא זכור לטוב, לכבוד החג. ואתה אם תרצה אדוני המלך ירום הודו – אעניק לך את הגביע חינם!!!" התרגש המלך מהדברים, אך השיב מיד: "לא אקח מאליהו הנביא את גביעו !" מיד השיב המלך את גזרתו אחורנית. הוא ביטל את הוראת הגרוש הצפוי, המרחף כצל מאיים על היהודים המוטרדים.  שמחה וששון שררו בבתי ישראל. כאשר שב רבי יהודה מן הארמון, ובידו הגביע היקר, ודבר נוסף: ביטול גזרת המלכות!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/