אמרי שפר א' אלול ה'תשע"ו

 

 אומרים שאיש שמכניס אורח צריך שיהיו לו 2 סימני טהרה, 1 . מפריס פרסה, פירוש שיחתוך פרוסות לאורח שיהיה מוכן לאכילה, 2 . מעלה גרה, שגם המארח יאכל עמו שירגיש האורח נעים.

     אמר הרה"ק רבי ברוך ממעז'יבוז' זצ"ל: נזהרים הם בני אדם שלא לבלוע נמלה חיה, מדוע אין הם נזהרים שלא 'לבלוע' אדם חי.

     המהרש"א בחידושי אגדות סוף מסכת מגילה מבאר, למה לא כתוב שואלין ודורשין 30 יום קודם החג בר"ה וביו"כ, כי צריך כל השנה ליתן לב לשוב בתשובה.

"     ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו" )טו, ט(  - כתב האבן האזל יש אנשים שכשהם נתבעים לדבר צדקה טוענים הם, 'אח אביון יש לי, קרוב עני יש לי, ואיני יכול ליתן צדקה לאחרים', להוי ידוע שאותו אדם קמצן הוא מטבעו ואינו נותן אפילו לאחיו האביון. אם 'ורעה עינך' ומסרב אתה ליתן צדקה באמתלה של 'באחיך האביון' סימן הוא כי 'ולא תיתן לו' שאינך נותן גם לו, לאחיך. אם אפשר לתת לקרובים, אפשר לתת גם לזרים.

המרק הטעים (אור דניאל)

     בספר "אנא עבדא" מופיע מעשה נפלא שסיפר הרב צבי קובלסקי זצ"ל כיצד הוא נהג בכבוד אביו ואמו    :

     היה זה בשנת אבלו. הרב קובלסקי הגיע לבית הכנסת הגדול וביקש להתפלל לפני העמוד. הואיל והמניינים רודפים שם זה את זה, וה"חיובים" רבים, יש "לתפוס תור", לאתר "עמוד" שאין מחכים לו עדיין, ולהמתין לידו עד שיסיים אותו מניין את תפילתו. עמד הרב קובלסקי ליד העמוד והמתין שיתפנה. בינתיים, צדה עינו קשיש אחד שסיים את תפילתו במניין קודם, הוא חלץ לאיטו את תפיליו וקיפל את טליתו, ועתה עמד וביקש מישהו, שינחהו לביתו. אבל למי יש פנאי לכך בבוקרו של יום, כאשר הכול אצים לסיים את תפילתם ולרוץ הלאה לעבודת יומם.  והזקן תולה עיניים מתחננות ומושיט יד רועדת לאנשים מתחמקים וממהרים. התנתק הרב קובלסקי מן התור , ניגש אל הזקן והושיט לו בעדינות את ידו. אחז בה הזקן, נתלה בה ברעדה, והחל משרך את דרכו לביתו . דרך ארוכה הלכו, עקב בצד אגודל. הדרך איטית ומתמשכת כשהרב קובלסקי ממלמל "יהא לעילוי נשמת אבי..."  לבסוף הגיעו לביתו של הקשיש. הוא הודה לרב קובלסקי נרגשות, אבל הרב קובלסקי לא סיים את תפקידו. ברוכים הצדיקים שטובתם שלמה. הוא תמך בישיש במעלה המדרגות, מדרגה אחר מדרגה, עד שהביאו לדירתו. או אז פנה לשוב לביהכ"נ אל המנין האחרון, שמישהו כבר זכה בו. הייתה זו הפעם היחידה שבה לא התפלל לפני העמוד בעת חיובו, ואין ספק שבראשו ריצדה המחשבה איזו מצווה יותר נעלה...

     בלילה נגלה אליו אביו בחלומו. " מוחל אני לך על כל התפילות לפני העמוד" – אמר – "ובלבד שתקיים במקומן כאלה מצוות..."  ככיבודו את אביו ז"ל, כך כיבודו את אמו תבלח"א. בני המשפחה זוכרים כיצד היה מכבדה בבואה להתארח בשבתות בביתם לסעודות השבת. כיצד היה מורה לנכדים לספר את סיפור פרשת השבוע – לספר לסבתא, בקול רם, שתשמע ותשאב נחת. כיצד היה מספר בעצמו סיפורי צדיקים, בקול רם, שתשמע ותרווה נחת. מקומה היה לידו, ומנתה – ראשונה . ובמחלתו – סיפר הג"ר יוסף הכהן רוט שליט"א – היה חלש כל כך ותש כוח, אבל הלך לבקר את אמו במסירות נפש. לא רק כדי לקיים מצוות כיבוד אם בפועל, אלא כדי שלא לעורר דאגה בליבה. בכל כוחו השתדל להעלים ממנה את מחלתו וחולשתו, כדי שלא לצערה, חלילה. וכאשר רותק למיטת חוליו, ולא יכול היה לבקר את אמו,  הייתה דאגתו הגדולה, רק שאימא לא תדע. היה מתקשר אליה ומשוחח עימה, מצטדק מדוע לא הגיע עדיין לבקר.  שלא תחשוב שהזניחה חלילה, ושלא תחשוש שבריאותו התערערה, חלילה וחס!  סיפר אחיו: "בכל יום, לאחר השיעור שמסר ב 'בית דוד', היה עולה לבקר את אימא. אימא הייתה שואלת אותו: ' האם אכלת ארוחת בוקר?' והוא היה עונה בחיוב, כי ידע שיקשה עליה להכין ארוחה, ולא רצה להכביד, למרות שהיא הייתה שמחה להכין בעבורו את האוכל. היה יושב, שותה כוס תה, משוחח והולך הביתה.  רעייתו הייתה שואלת אותו: 'האם כבר אכלת ארוחת בוקר?' והוא היה משיב גם לה בחיוב, שכן אלו פנים יהיו אם יספר שאמו לא הכינה בעבורו ארוחת בוקר? וכך לא היה אוכל מאומה עד לצהריים. כי לאמו היה אומר שאכל לפני השיעור, ובאמת היה טועם דבר מה, ולרעייתו היה אומר שאכל אצל אמו, כי שתה שם כוס תה..."  ובכלל, אכל מעט מאוד. מעולם לא פינק את גופו. אף פעם לא התייחס לאוכל, מעודו לא נראה להוט אחר מאכל מסוים ולא שיבח מעדן. רק מאכל אחד יצא מן הכלל עקב מעשה שהיה :

     פעם, בהיותו תלמיד ישיבה, בא הביתה לביקור ביום שישי. אמו הגישה לו מרק ירקות סמיך. משהחל לאכול,  שאלה לטיב המרק. הוא יצא מגדרו כדי לשבחו. נהרו פניה של האם: הנה, סוף סוף מאכל שהוא אוהב. מאז, בכל פעם שציפו בבית לבואו, המתין לו המרק שאהב. מסירותה של אם... לפני שנישא, קיימה אמו שיחה עם כלתה לעתיד. שאלה הכלה אילו מאכלים הוא אוהב. " אומר לך את האמת" – אמרה האם – "מעולם לא הביע דעה על מאכל. מעולם לא היה להוט אחר האוכל. פעם אחת ויחידה שיבח באוזני את המרק, ומאז אני מכינה אותו למענו, הוא אוכל אותו עד תומו, ואני מגישה לו עוד כתוספת". היא לימדה את כלתה את אופן הכנת המרק, ומני אז ועד יומו האחרון, לא ידעה הרבנית אילו מאכלים חביבים עליו ואילו דחויים בעיניו. טעמו באוכל היה כחידה עלומה, רק ידעה שמאכל אחד אוהב הוא, והכינה את המרק לפי המתכון שקיבלה, והוא אכן אכלו עד תומו. נכון היה אפילו לקבל תוספת. לטעמה, היה טעמו של המרק נורא, אבל על טעם וריח אין להתווכח.  

     לאחר פטירתו לחיי עולם, הגיע מכתב תנחומין מחבר ותיק משנים עברו, חבר שעקר לארץ אחרת, שם הגיעתו הבשורה המרה, והוא מיהר לשגר את תנחומיו בכתב. "הוא הציל את חיי הנישואין שלי!" – כתב אותו חבר בוידוי אישי. בינו לבין רעייתו התגלעו חילוקי דעות, ניגודי טעמים. היא בישלה כך והוא רצה אחרת, היא הכינה מטעמים והוא סלד מהם. ואז אמר לו הרב קובלסקי: "בוא ואספר לך מעשה שהיה. לפני שנים הגעתי הביתה מן הישיבה. אמי הגישה לי מרק ירקות. נטלתי מלוא הכף – ועיני חשכו. המרק נתקע בגרוני, ביקשתי להקיא. טעמו היה נורא! ואז שאלה אותי אימא: 'איך המרק?' נו, מה אומר? האם אגיד לה שאיני אוהב אותו? האם אומר לה שטרחה לחינם? חלילה לי מלצער אותה! שיבחתי והיללתי אותו בכל פה, והצער שהיה לי באכילתו פג למראה פניה הקורנות, היה כדאי לאכול את המרק עד תומו, אפילו את התוספת שנתנה.  ומאז, אבוי, בכל פעם שבאתי הביתה חיכה לי המרק, ולא הייתה לי ברירה. אימא טרחה והכינה, איך אפשר לאכזבה?! תקווה אחת הייתה לי, קרן אור בחשיכה. ברצות ה' אתחתן ואיפטר מעונשו של המרק... אבל הנה התארסתי, ואמי המסורה גילתה את אוזן כלתי, שאף שאינה יודעת את טעמי, הנה דבר אחד אוהב אני מאוד, את המרק הנורא... אשתי התפלאה לטעמי, אבל כאישה מסורה ביקשה להשביע את רצוני. ואני, כשם שלא רציתי לצער את אימא, כך לא יכולתי לאכזב אותה, הלא כוונתה אך לטובה. וכך, עומד אני לשוב הביתה, ומחכה לי פינכת מרק. ואני חושב להשתנק חלילה מכל כף – ואוכל את המרק עד תומו, ואף מבקש תוספת – כדי לשמחה..."  כך סיפר וסיים: "ואתה מספר לי על מריבות בביתך בגלל הבדלי טעמים?" " ומאז, לא שמעה ממני אשתי מילת ביקורת. שיבחתי והיללתי אותה בכל פה, ולפתע החלה להכין את המטעמים שאהבתי, והשלום והשלווה שוררים במעוננו..."   

     הרבנית קובלסקי תחי' קראה את המכתב, ולא ידעה את נפשה מרוב צער: "מדוע, מדוע לא אמר מאומה! ואני כ"כ לא אהבתי את המרק הזה, והילדים דחוהו, ולא בישלתיו אלא למענו! מדוע שתק, מדוע לא אמר מילה?"  אבל הייתה זו שאלה שידעה את תשובתה...  בדיני מצוות מורא כתב בעל ספר "חרדים": שיראה את אביו ואת אימו כאילו הם מלך ומלכה! ואכן כך נהג הרב קובלסקי. כאשר אביו הגיע לכולל היה רץ לקראתו כאדם המקבל פני מלך.  כיבוד אב מופלא זה הותיר רושם בל יימחה על כל רואיו! 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ט אב ה'תשע"ו

 

אין האפיקורסות של היום שוכנת אלא בראש הפנוי מן ההתבוננות.

     אל החזון איש נכנס פעם אברך ושאל על מעשה חסד שקיומו יהיה על חשבון לימוד התורה. ענה לו החזו"א: בשביל להבין את הלימוד צריך להיות עדין. וכיצד משיגים עדינות? על ידי חסד עם הזולת.

     אם אחד לא מרגיש את הערבות לשני, הוא חושב שמה שהשני עשה, השגיאה של השני זו הבעיה שלו ואני את נפשי הצלתי, אז הוא טועה בהחלט. יהודי צריך להרגיש את הסבל של השכינה מכל חסרון של כל אחד ואחד, צריך לבכות על זה, להתפלל על זה, לעשות כל מה שהוא יכול כדי לקרב.

     אמרו חז"ל הבא ליטהר מסייעין בידו. וזה שאמר הכתוב "לשכנו תדרשו", באם תבקש ותדרוש להתקרב אל משכן ה' אזי מבטיחך אני "ובאת שמה" תזכה לבוא לידי כך. ) חתם סופר(

     בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד,א). בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, אתם קרויים בנים; אין אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרויים בנים – דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרויים בנים. (קידושין לו)

     ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון (טו, ז(.  - ראשי תיבות של "ל'א ת'קפוץ י'דך מ'אחיך ה'אביון" - היה אומר הרה"ק מהר"י מרוזין זצ"ל - הן אותיות "תהלים". ללמדנו שבאמירת תהלים בלבד, אין אדם יוצא ידי חובתו, אלא צריכים להיות אומר ועושה לקיים "פתוח תפתח את ידך לו" בפועל. (על התורה)

     זאת משמעות הברכה שאנו אומרים בכל בוקר: "ברוך אתה.. שלא עשני גוי", שלא הגוי הוא שעשני מה שהנני, שלא הוא שהזכיר לי שאני יהודי, אלא אני זוכר זאת מעצמי. (עיטורי תורה)

"     יצר הרע חפץ בעצבות היורדת על האדם אחרי עשיית החטא יותר מהחטא עצמו, כי העצבות תדרדר אותו למטה יותר" (החוזה מלובלין)

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב (א, א). (דברים טובים – פרשת דברים)

     הם היו הכיתה המרדנית של בית הספר, אפילו חיים , המורה הוותיק שהוזעק במיוחד משנת חופשה כדי ללמד את הכיתה כמעט והרים ידיים לא פעם. אם לא שהמנהל דרבן אותו וחיזק את ידיו, הוא לא היה מחזיק מעמד. כבר מתחילת השנה העסק התחיל לחרוק, כשתלמידי הכיתה התמרדו על המיקום שלהם, 'שנה שעברה היינו בכיתה מאווררת יותר!' הם צעקו, למרות שההנהלה התקינה מיזוג אוויר ומערכת סינון אוויר מתקדמת. ההנהלה התנהגה עם הכיתה בכפפות של משי. הם קיבלו מערכת סטריאו מיוחדת לשימוש בהפסקות ובפעילויות מיוחדת.  הועמדה לרשותם פינת שתייה חמה וקרה לשימוש חופשי. ועל חשבון השעות הרגילות הוענקו להם מגוון שעות איכות של פעילות אטרקטיבית. הכול כדי שרק יהיו מרוצים. אבל הם לא היו. היו כמה חבר'ה שהצטרפו בשנה האחרונה והתסיסו את האווירה. השיא היה כשהמורה נכנס ביום בהיר וגילה כלב רוטוויילר אימתני יושב על הכסא שלו, וכולם מסביב שואגים 'כיפאק למורה!' 'אני מתפטר!' הכריז המורה בפני המנהל! 'אני לא מסוגל יותר!' אבל מתברר שהסיבולת האנושית היא גבוהה יותר. המורה, שהיה בעל לב רגיש, עין בוחנת, ואיש חזון מרחיק לכת, ראה בכיתה את הפוטנציאל הגלום בה, הוא ראה במרדנות את האופציה הטובה להתקדמות בחיים, הוא ידע שהעקשנים והמורדים מסוגלים להגיע רחוק, והוא החליט להבליג ולהשקיע עוד ועוד, גם בלי תמורה.

     הוא עבד קשה. וגם התלמידים שלו עבדו קשה כדי להרגיז אותו בכל פעם מחדש. הם התמרדו על שעות ההפסקה הקצרות מדי לטעמם, הם נשכבו על האספלט לפני שיצאו למחנה החורף שארגן בית הספר בטענה שהמיקום דפוק. הם גילו כישורים מעוררי התפעמות בכל מה שקשור למרד ולחציית גבולות. והמורה בכוחות על הצליח להעביר את השנה וגם לחנך.

     השנה הסתיימה, ועמה גם הזמן להפרד. כל תלמיד ניגש לקבל את התעודה, פנים אל פנים מול המורה. רעד קל ברגליים, כל אחד מצפה לתוכחה, לתעודת העניות שיקבל מהמורה. אבל המורה לא הכביר במילים, הוא הגיש אתהתעודה ששיקפה את ההתקדמות בלימודים,  ובפתק קטן שצירף הוא שיקף את תחושותיו: היום, אחרי שנה ארוכה בה סבלנו מחום (רומז אל פרשת המזגן), מכלבת (רומז לפרשת הכלב(,  מקצרת (רומז לסיפור ההפסקות) וממחלת האספלט (רומז לפרשת המחנה), ועוד כל מיני מחלות קטנות וגדולות. אבל התבגרנו, צמחנו והתקדמנו, ועכשיו אנחנו כאן עם הפנים לעתיד בוגר יותר, חכם יותר ונחוש יותר, בהצלחה.

     התלמידים סיפרו, שהתוכחה הטובה ביותר שקיבלו בחייהם, הייתה התוכחה של המורה חיים, תוכחה שאמרה הכול, אבל לא פגעה, לא דקרה, לא צלפה, שמרה על הכבוד ונתנה את התקווה לעתיד. 'באמת שצמחנו' הם אמרו לימים, 'ואנחנו חייבים את זה למורה חיים!'. וממי למד זאת המורה חיים? ממשה רבנו. המנהיג הקשיש, שבע המריבות, התככים, המרידות והקשיים, עומד לפני מותו ונפרד מהעם שאותו ליווה ארבעים שנה במדבר, בקושי ובמסירות, בסבלנות ובאורך רוח מאין כמוהו. ומה יש לו לומר להם אחרי אין ספור פרשיות. חטא העגל, קרח ועדתו, מי מריבה, חטא המרגלים, ועוד ועוד.  רמזים: אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב (א, א(. את כל השמות הללו רואים חז'ל כרמזים למאורעות הקשים שעברו עם ישראל ביחסים שלהם מול ה' ומול משה המנהיג, רומז אליהם בתבונה ובחכמה, נותן להם להבין, נותן להם להפנים, נותן להם לצמוח, בלי לבייש. זו תוכחה

הנופש בצפת (אמונה שלמה-מרבים שלום(

     לא בכל שנה יוצאת משפחת ר. לנופש משפחתי בצפון; זהו מבצע מורכב, טכנית וכלכלית, במיוחד כשמדובר במשפחה ברוכת ילדים, היוצאת על טפיה ומתבגריה. אולי לכן גבהו כל כך גלי השמחה, האושר וההתרגשות בבית הבני ברקי הצנוע שלהם,  לשמע הבשורה שהשמיע אבא באחד מימי סוף תמוז הלוהטים: "השנה – נוסעים בעזרת ה' לצפת."

     הצימר שנשכר על ידי הרב ר. היה נשמע מיוחד ומבטיח; בית רעפים קטן ומטופח, חצר גדולה מסביב, נדנדות עץ, ואפילו – בריכה פרטית קטנה . הוא היה מוקף עצים ירוקי עלווה, וחלונותיו השקיפו אל נוף גלילי עוצר נשימה. בסופה של שיחת טלפון בקו בני ברק-צפת,  סוכם בין הצדדים על ארבעה ימי נופש. התאריכים סומנו בלורד זוהר, בלוח השנה שעל קיר במטבח משפחת ר. והילדים והמאושרים החלו לספור את הימים עד ליום המרגש.

     בהגיע היום המיוחל, עם קרניים ראשונות של שחר, מיהרו אבא והבנים לתפילת ותיקין. חבל על כל רגע, כדאי לצאת מוקדם ככל האפשר, כדי לנצל במקסימום את הצימר העומד לרשותם. הציוד כולו הועמס לתוך הטנדר שנשכר, ועד מהרה היו ההורים ואחד עשר ילדים נרגשים מנופפים לשלום לרחובותיה המהבילים של בני ברק ויוצאים לדרכם צפונה. " השגתי מאחד מחברי רשימה של מקומות מעניינים בצפת ובאזור", סיפר צבי למשפחתה, " נוכל לסייר בסמטאות העיר העתיקה, להתפלל בקבר הרשב"י במירון, ואפילו להגיע לכנרת" . "יש שם גם בית עלמין עתיק מאוד", הוסיף מוטי בן החמש עשרה, "קבורים שם רבנים מפורסמים מהדורות הקודמים". "אני יודע", קפץ איציק לתוך דבריו של אחיו הגדול, "האר"י קבור בצפת. הרבה אנשים נוסעים להתפלל ליד הקבר שלו. הרבי שלי סיפר לנו את זה".

     הנוף הלך והתחלף, מרחבי השרון ומטעי הבננות נעלמו, והרי הגליל התנשאו לכל מלוא האופק. הטנדר התפתל עם הכביש הצר העולה צפתה,  בינות לעצים ירוקי צמרת, כשבני משפחת ר.  נושמים מלוא ריאותיהם אוויר הרים צלול ונפלא.  אבל הקסם המופלא פג בבת אחת, כשעצר הטנדר בפתחו של הצימר שלהם.  בית הרעפים המטופח, החצר רחבת הידיים,  העצים הירוקים והדשא המטופח, הנדנדות והבריכה, הכול היה בדיוק כפי המובטח על ידי בעל הבית, דבר לא נעדר. רק תקלה אחת, בלתי צפויה לחלוטין, הציצה אליהם מן החלונות הפתוחים לרווחה של דירת החלומות שלהם.... הדירה היתה תפוסה.

     בתוך רגעים ספורים הוזעק לשם בעל הדירה,  שגר בסמוך. הוא הביט לרגע קט על הטנדר עמוס הילדים והחבילות, דפדף בפנקס ההזמנות שלו ו-תפס את ראשו בשתי ידיו. "אוי ואבוי, לי, מה עשיתי"? הוא זעק, ההזמנה שלכם אכן רשומה כאן במפורש, אני זה שטעיתי. שכחתי שסגרתי אתכם,  והשכרתי את הדירה למשפחה ירושלמית. הם הגיעו לכאן קצת לפניכם" ... בום! טראח!!! בבת אחת התנפצו כל החלומות,  אין צימר, אין חופשה, אין נדנדות ואין בריכה. הדירה שלם תפוסה. הילדים הקטנים החלו לילל,  גם בני המשפחה הירושלמי היו מבוהלים מאוד,  מן הסתם יתחילו כעת ויכוחים סוערים על הזכות לשההות בצימר, הם תיארו לעצמם...  רק האבא הרב ר. היה היחיד שלא איבד את עשתונותיו.  מולו עמדו כל המשפחה, אחד עשר ילדים מבוהלים. ושורה ארוכה של מזוודות, צידניות,  תיקי גב ומידניות, אבל הוא ידע שגם אם הניסיון הזה קשה, קשה מאוד אפילו, הוא עדיין ניסיון....  ניסיון שצריכים לעמוד בו בגבורת נפש. " אנחנו יכולים לעמוד על שלנו, ולדרוש את הדירה שהזמנו", הוא לחש לרעייתו, "בעל הדירה מודה שזו טעות שלו, הוא גם מודה שאנחנו היינו הראשונים ש'סגרנו' על התאריך הזה. על פי הדין הצדק אתנו. אבל אנחנו גם יכולים לוותר"... "לוותר ???" תדהמה עמדה בעיניים שלה. איך אפשר לחזור כעת הביתה, איך אפשר לאכזב ככה את הילדים ??? מבטה המבולבל נע מן הצימר המטופח שמולם אל בעל הדירה המבולבל. מן הילדים המבוהלים שלה אל השוכרים הירושלמיים,  שהיו מבוהלים לא פחות. מישהו צריך לוותר כאן,  זה ברור, אבל למה דווקא הם ??? "לוותר", הדהד אחריה קולו של בעלה. "לוותר לא בגלל שאנחנו צריכים או חייבים, לוותר כי אנחנו פשוט – רוצים".

     כעת הגיעה תורם של הילדים. במילים נעימות ומלטפות נפנה אליהם אבא, והסביר את גודל הזכות שנפלה עת בחלקם, את עוצמתם של הרגעים שעומדים בפניהם, את ההזדמנות שעליהם לחטוף ולוותר. הילדים הקשיבו, המומים לגמרי,  מנסים לעכל את הרעיון הנאצל של הוויתור. כאן הוסיף אבא והסביר גם כי הכול משמים, וכי אם הקב"ה גלגל את הדברים בצורה כזו, זה בוודאי לטובתם. לאט לאט הפך המבט המבוהל שבעיניים למבין יותר, לבוגר יותר. הם אכן מאוכזבים מאוד, כל חלומותיהם הנפלאים התנפצו באחת, אבל הם בוודאי לא רוצים להחמיץ את ההזדמנות המופלאה הזו, הם לא מוכנים לוותר על – הזכות לוותר. וכך, באווירה של גבהות רוח ואצילות נפש – התקבלה פה אחד ההחלטה: עולים לטנדר וחוזרים לבני ברק.

     הם חזרה הביתה בשעת צהריים, עמוסים במזוודות ומידניות, וגם בשניצלים ופשטידות שהתחילו כבר להפשיר. גם אם היו כמה דמעות של אכזבה על פנים מתוקות פה ושם, הן נמחו ביד אוהבת של הורים מסורים, כשמילים נאצלות של אמונה ושל מידות טובות מרפדות את הכאב.  בנוסף לכל הציוד שלקחו עמם צפתה, היה כעת בצקלונם נכס יקר ורב ערך, שאותו רכשו במהלך נסיעת ההלוך-חזור שחלפה עליהם: ותרנות רבת עוצמה, שמגיעה מתוך אמונה שלמה בבורא העולם.  

     הבן הגדול, שהיה עדיין תחת רושם דברי החיזוק שהשמיע האבא במהלך הנסיעה, נפנה לבית הכנסת השכונתי לתפילת מנחה. לבו המה בקרבו,  והתפילה עברה עליו בהתרוממות מיוחדת במינה. הוא לא העלה בקצה דעתו כי באחד מהספסלים שמאחוריו ניצב לו הרב פ. שהיה אורח בבית הכנסת הזה, ולא הסיר ממנו את עיניו... "תגיד לי", פנה הרב פ. האורח בתום התפילה אל האברך שעמד לצדו, "מיהו הבחור הזה שלפנינו? מי אביו?  האברך נקב בשמו של הבחור, ובדיוק באותו רגע הבחין בדמותו של הרב ר. אשר נכנס אל בית הכנסת. "הנה האבא", הוא לחש, ואחר הוסיף כממתיק סוד, "זו משפחה טובה מאוד. גם הבן מיוחד, מתמיד גדול ובעל מידות נאצלות. אם אתה מתעניין בשביל שידוך, כדאי לך לחטוף את זה" ... הרב פ. לא מיהר לצאת מבית הכנסת. הוא נשאר גם למניין הבא, והתבונן בהתפעמות בדמותו של האב המתפלל, שגם הוא כבנו היה נתון עדיין בהשראה רבתי, לאחר הניסיון הגדול שבו הצליחו לעמוד.  כשהוא עזב לבסוף את בית הכנסת, עושה את דרכו לכיוון תחנת האוטובוסים שתיקח אותו לביתו שבקריית ספר, הוא ידע כי מיד כשיגיע לביתו, יתפנה לערוך בירור על הבחור ועל המשפחה. אבל עוד לפני שהוא הרים טלפון אחד,  הוא הרגיש כי זה בדיוק מה שהוא מחפש כבר זמן ארוך למדי, בעבור בתו הצנועה והחסודה שהגיעה לפרקה; בחור כזה, משכמו ומעלה, בן לאבא כזה...  הוא לא העלה בקצתה דעתו כי מסובב כל הסיבות, זה שמכריז ארבעים יום בטרם יצירתו של אדם על זיווגו המיועד לו, הביא הנה את בכורם של משפחת ר'. ישירות מצפת הגלילית, באופן בלתי צפוי לחלוטין ומאכזב עד מאוד, במיוחד כדי להפגש ביניהם. הוא לא תיאר ולא שיער כי לולא ויתורם העוצמתי של בני משפחת ר. האבא, האמא ואחד עשר הילדים, אשר מתחנכים וסופגים את הערכים הנעלים של ותרנות בבית הוריהם, היו הללו כעת בעיצומה של חופשה מענגת בצימר שבצפת, מתנדנדים להנאתם בנדנדת העץ שבחצר רחבת הידיים, או מסיירים בהתפעמות בין שביליה של העיר העתיקה, ואולי אפילו מעתירים מעומק לב לזכות בזיווג הגון לבנם בכורם, ליד קברו של מרן האר"י... הוא לא היה מסוגל לחלום כי הוותור הנאצל שלהם, הוויתור על אף שהצדק היה דווקא בצד שלהם, הוויתור שהיה נראה במבט ראשון כהפסד וכהחמצה, הוא זה שהפך להיות הצינור שיביא אליהם אושר ושמחה...

     עוד באותו ערב הוא מצא שדכן שיתווך בין המשפחות, ובתוך זמן קצר מאוד נסגר השידוך למזל ולברכה, כשאבי הבת המאושר מבטיח השתתפות מכובדת בהוצאות הדירה והחתונה, כשהוא מאושר מהחתן המופלא ורם המעלה שעלה בחלקו . "מזל טוב", ניגש למחרת אחד השכנים אל הרב ר. "הרבה הרבה נחת. שמעתי שעשיתם שידוך מצוין,  מן הסתם היה כאן שדכן מוצלח... גם לי יש בן בשידוכים, אולי תתנו לי את הפרטים של השדכן המיוחד שלכם" ...הרב ר' מתחייך, ומספר כי השדכן המיוחד שלהם מתגורר ב... צפת הרחוקה. לא, הוא דווקא לא מכיר את את המשפחות, ובוודאי לא את המשודכים עצמם. הוא גם לא עסק בשדכנות מעולם, הוא מתפרנס דווקא מהשכרת צימרים לנופשים, והשידוך הזה היה בעצם תוצאה של- - -  טעות גדולה ומביכה . כי כשמתנהגים 'לפנים משורת הדין', כשמעבירים על המידות ומוותרים, כשזוכרים שכל מה שקורה בעולם הוא, מידו הטובה והרחומה של הקב"ה,  והוא ובודאי רק לטובתנו לא מפסידים''.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע,"ראה",ה'תשע"ו

ברכה לשנת הלימודים ה'תשע"ז

אמרי שפר כ"ח אב ה'תשע"ו

 

  המשכילים ברוסיה נהגו לשנות את שפת האידיש לפי טעמם,  ואת המילה "שבת" שינו ל"שאבעס'' . כמו כן הדפיסו עיתון בשם "עמעס" כשכוונתם ל"אמת" , אי לכך, לא ראוי ויתכן שאסור לכתוב "שאבעס" ככינוי לשבת קודש ) .הרה"ג ר' יהושע דומב שליט"א - ב"ב(

     וכתוב מפורש הוא, בפרשתנו (דברים ט"ו, י): "נתון תיתן לו [לעני] כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך". קודם כל, "נתון תיתן לו", ואל תסתפק בהטפות אמונה ובטחון. ואם עשית כן, אזי "כי בגלל הדבר הזה", "דבר" לשון דיבור, אם בנוסף גם חיזקת אותו בדברים, "אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה" (רש"י) ובנוסף: "יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך", ככל שתרבה השתדלות לא תתבע על השתדלות יתרה, אם משתדל אתה גם עבור העניים. אבל אם עבורך תנקוט בהשתדלות ועבורם תסתפק בביטחון, לא תוכל לצפות לברכת שמים!

     טעם שקוראים בשם "לוח" לחשבון השנים וראש חודש ומולדות וקביעות,  לפי שבימים הראשונים טרם שנתפשט הדפוס בעולם היו קובעים חשבון הקביעות והמולדות וכו׳ על לוח גדול של קלף , והיה תלוי על כותל בית הכנסת ולכן ידעו רבים מתי חל ראש חודש ויום טוב ותקופות והשאלה , ומאז ועד עתה נשאר השם הזה : (ספר מטעמים החדש(

     יד בגימטריה זה 14 ועוד יד זה עוד 14 . ביחד זה יוצא 28 , ובגימטריה 28 זה כוח.

המתנות (דברים טובים – פרשת דברים)

     אלה הדברים אשר דבר משה. אל"ה ראשי תיבות ה'ודאה ל'ד' א'לוקיך, זהו היו הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל והסביר להם במדבר בערבה וכל המקומות שהיה שם אך ורק השגחה פרטית וניסית מעבר לטבע, וצריכים להודות לד' אלוקיך. ונסביר זאת במשל:

     לדוד שהחיים לא האירו פנים. בגיל 8 כבר היה יתום מאב ומאם,  לאחר ששניהם נהרגו בתאונת דרכים. לא היו לו אחים ולא כל קרובי משפחה ידועים, שלחו אותו למוסד פנימייתי שהיה מיועד ליתומים אמיתיים וגם ליתומים שהוריהם עדיין בחיים, אך העדיפו שהילד ישהה כמה שיותר מחוץ לבית... דוד שהיה עד אז בן יחיד ומפונק להורים אוהבים,  נקלע לחברה שלילית של ילדי מצוקה, ועד מהרה למד מהם כמה וכמה תעלולים מרושעים.  הוא היה כפי הנראה ממשיך להידרדר אילולא נודע ביום בהיר אחד להנהלת המוסד שיש לו דוד רחוק, שהוא גם אדם אמיד ובעל אמצעים.  מנהל המוסד הזמין את הדוד לפגישה. 'הילד פשוט לא מתאים לסוג מוסד כזה', אמר המנהל שהיה אדם בעל לב חם. 'אני מבין שאתה רק קרוב משפחה רחוק, אבל חבל עליו, אם הילד יישאר עם בני הנוער החוסים כאן הוא ייצא מפה פושע לבסוף. אם יש לך אפשרויות, אני מפציר בך להוציא אותו מפה ולהכניס אותו למוסד פרטי שבו יוכל להתחנך כיאות'.

     הדוד קיבל את העצה. הוא העביר את דוד למוסד אחר ואכן שם הוא החל לפרוח ולהיטיב את דרכיו. הדוד המבוגר החל להיקשר אל הילד שהגיע לביתו לחופשות ולחגים, והתייחס אליו כמו לשאר בניו.  הוא ערך לו חגיגת בר מצווה מפוארת, ולאחר מכן המשיך לממן את לימודיו. הוא תמך בו כספית כדי שיוכל לצאת עם חברים ולחיות זה היה כבר ממש טבעי שהדוד מממן לו קצבת קיום, כשם שנהג עם ילדיו האחרים. דוד אכן עשה חיל בלימודיו, וסיים בהצלחה. הוא התכונן להירשם ללימודים הלאה, וגם כאן פתח הדוד הנדיב והאמיד את ארנקו ושילם את עלות הלימודים כדי שדוד יוכל להגיע להישגים בחיים,  ולרכוש מקצוע שיעזור לו לבסס את עתידו. ביום בו החל דוד את התואר השני שלו, הודיע לו הדוד כי ממתינה לו מתנה צנועה בכתובת מסוימת. ' מה המתנה?' הסתקרן דוד, אבל הדוד לא הסכים לתת יותר פרטים ואמר שעליו לגשת לאותה כתובת כדי לקבל את המתנה. דוד לא היה מסוגל לכבוש את סקרנותו. הוא לקח אוטובוס לכתובת שהייתה, אך כשהגיע למקום הוא התבלבל. את כל הבניין תפסה סוכנות מכוניות ולא היו בו שום חנויות נוספות שבהן תוכל להמתין לו מתנתו של הדוד. במשך דקות ארוכות הסתובב דוד מכל צדי הבניין, מחפש בית עסק נוסף, ולבסוף החליט להיכנס לסוכנות המכוניות ולשאול. אחד מאנשי המכירות נגש אליו ושאל: 'אתה דוד?' 'כן', השיב דוד, מופתע מכך שמישהו זיהה אותו. 'מחכה לך פה מכונית ', בישר לו איש המכירות, ורק אז התברר לדוד הנדהם כי המתנה של הדוד היא לא פחות ולא יותר מאשר מכונית חדשה ישר מהניילונים! דוד היה נרגש וליבו הוצף רגשי תודה. הוא החליט ששום דבר לא יוכל להביע את רגשותיו כמו מכתב תודה שהוא ישלח לדוד בצירוף זר פרחים גדול. 'אין לי מילים להביע את תודתי על המתנה הנפלאה שנתת לי. המכונית היא פשוט דבר שלא חשבתי שאי פעם יהיה לי, ואני פשוט  מאושר ומלא שמחה. תודה רבה על המתנה הגדולה, ואני מקווה שאוכל אי פעם להשיב לך כגמולך על נדיבות הלב שלך'.

     דוד לא קיבל תשובה על מכתבו, אך לא ייחס לכך משמעות רבה וממילא היה עסוק כל כך בהכנות לתחילת הלימודים עד שלא חשב על שום דבר אחר. את ההפתעה הבלתי נעימה הוא קיבל בראשית החודש הבא. פקיד הבנק התקשר אליו והודיע לו שעליו לכסות את החריגה בחשבונו, משום שכמה צ'קים נפדו ואילו הקצבה החודשית שלו לא נכנסה. 'איך זה יכול להיות?' תמה דוד.  ההקצבה של הדוד הייתה נכנסת לחשבון הבנק כמו שעון, ומעולם לא איחרה. לא היה לו נעים להתקשר ולשאול, אך הוא אמר לפקיד שללא ספק הכסף ייכנס מחר והחריגה תכוסה. גם למחרת הכסף לא נכנס, וכך גם ביום השלישי.  לדוד כבר לא נותרה ברירה, והוא החליט להתקשר לדודו כדי לברר את העניין. 'אתה כפוי טובה', אמר לו דודו בנוקשות, 'וזה לא נותן לי חשק להמשיך לממן אותך'. 'אני כפוי טובה?' נדהם דוד. 'האם קיבלת את זר הפרחים ואת מכתב התודה שלי על המכונית?' 'קיבלתי גם קיבלתי', השיב הדוד, 'ודווקא משום כך אני חושב שאתה כפוי טובה'. 'למה?' 'תשמע, דוד. אני נותן ומעניק לך כבר שנים רבות. כל חודש נכנסת לחשבונך ההקצבה הקבועה שמאפשרת לך לחיות, ללמוד ולהתפתח בלי דאגות. לזה כבר התרגלת. אתה מרגיש שאני חייב לך את זה. כבר אינך רואה צורך להודות על כך. רק כאשר יצאתי מגדרי ונתתי לך מכונית, חשת צורך לשלוח לי זר פרחים ומכתב תודה. אני אכניס לך את הכסף לחשבון הבנק כבר היום, אבל רציתי רק להזכיר לך שצריך להיות אסיר תודה לא רק על הדברים יוצאי הדופן, אלא גם על הדברים שאתה מקבל יום יום....'

     בפרשת דברים משה רבנו נושא דברים בפני עם ישראל ומזכיר להם את כל הטובות והניסים שהקב"ה עשה עמם מאז יציאת מצרים ועד אותו יום. כי ברגע שאדם אינו זוכר להכיר טובה, זה מראה שחסר לו את היסוד והבסיס בהנהגתו של יהודי, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה. חשוב ביותר לזכור להודות ולחוש את רגשי התודה על כל מה שאנו מקבלים, גם מהורים ומהמורים, וכמובן מהקב"ה שידו פתוחה ורחבה ואנו נהנים ממתנות החינם שלו בכל יום ויום.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/